פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 10252 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים פאנפיק הארי פוטר חסר שם פרק 8 אנג'ל
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): נחשו. מתחיל ב-א', נגמר ב-ל'.
שם היצירה: אין ממש שם.
דירוג: אני משערת שמשהו בין pg13 (מגיל 13) ל R (מגיל 15. נסגור על 14?) על שימוש באלכוהול, קללות, ואזכורים דלים של מין ועירום. לא משהו בוטה מידי או מתואר.
פאנדום: הארי פוטר.
שיפ/דמויות ראשיות: דמויות ראשיות - דראקו, הרמיוני, ג'יימס ולילי.
שיפ - דראקו/הרמיוני וג'יימס/לילי.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על מירב הדמויות שייכות לרולינג, חוץ מכמה ברקע שהמצאתי. הרעיון המדהים של הארי פוטר, כמובן, גם כן שייך לה.
הערות: טאם טאם טאם, לבקשת הקהל אספר שוולדרמוט מת בשנה שישית, פרץ יחד עם אוכלי המוות להוגוורטס. דמבלדור ניצל בנס וכל מיני דמויות אחרות שלא בא לי שמתו לא מתו P:
לילי חשבה לעצמה כל השיעור לאן הרמיוני הייתה עשויה להיעלם. היא הגיעה למסקנה שאולי תהיה לגמרי לבד עם ג'יימס, וזה משהו שחששה מפניו.
יהיה לג'יימס זמן לעשות בחברתה חושבים, ואז להגיע למסקנות כאלו ואחרות.
מחשבות שעשויות להיות שגויות, אפילו מידי.
היא ידעה שג'יימס פוטר חכם. היא לא מטומטמת ולא עיוורת לאף עובדה. אבל זה עדיין ג'יימס פוטר...
היא נאנחה ופנתה להמשיך לכתוב את נאומו של המורה המחליף על גיליון הקלף שלה.
ג'יימס ניסה לחשוב על לילי בשיעור. ניסה, בגלל שתלמידת שביעית מסלת'רין העבירה את ידה לאורך כל ירכו למרות הניסיונות שלו להעיף אותה. וכמובן, לא לשכוח את הלחישות שלה ״אולי אני אהיה אמא של הארי פוטר במקום? מה אתה אומר?״
כן, זה היה מטריד בצורה כלשהי. בצורה מאוד גדולה. הוא זקן מהבחורה הזאת בעשרים ומשהו שנה! הוא לא חסיד, אבל הוא לא פדופיל, יש לו עקרונות, למען מרלין.
ולא רק זה, אלא שעדר של בנות הביטו בו בחיוך מלא זימה ועיניים מפלרטטות ננעצו בו, וזועמות ננעצו בסלת'רינית, שכאמור, ישבה לידו.
אם זה היה קורה לפני עשרים שנה, כמה שהוא היה נהנה. כן, היו הרבה בנות שנדלקו עליו, אבל ככה? לא.
כנראה שהן מצאו את הרעיון של ״לגרום לנוסע בזמן להשכיב אותך״ מאוד מושך. הוא יכל לראות את סיריוס בעיני דמיונו, מאוד נהנה מתשומת הלב הנשית הזאת.
״רך כף... ירחוני... זנב תולע...״ מלמל, והרגיש כמה מוזרים שמותיהם היו בפיו, משוחררים אל אוויר העולם החדש, עשרים שנה מאוחר יותר.
ואז הליטוף המחריד החזיר אותו למציאות.
'לילי, לילי, לילי. אני אוהב את לילי.' חשב בראשו שוב ושוב כמו תקליט שבור. ובסופו של דבר נאנח כשהבין לפי מבט שהעיף בכמה תלמידים שלווים, שהשיעור עתיד להסתיים.
דווקא אז הסלת'רינית הביטה בו בשעשוע, רוכנת ולוחשת לאוזנו, ״רוצה לבוא איתי לארון המטאטאים בקומה הראשונה?״
זה שבר את ג'יימס. ובאותו הרגע הוא כבר היה בעמדת בריחה, לאחר שאסף את חפציו במהירות שיא. הוא הביט לעבר לילי במבט חזק וגרם לה להביט לעברו, הוא סימן לה במהירות לאסוף את חפציה, וזו הביטה בו בבלבול, אך צייתה.
ברגע הישמע הצלצול, קפץ ממקומו ורץ במהירות שיא, הרחק מהישג ידיה של הסלת'רינית בעלת מחשבות הזימה.
הוא תפס בידה של לילי, מושך אותה במהירות אחריו, גורם לה כמעט לצווח בהיסטריה כשהסלת'רינית ועוד בנות רבות קמו ממקומן בחיוך והחלו לרוץ אחריהם.
המרדף הזה לקח מהם כמה וכמה קומות, לילי אמרה לו שלא יעז ללכת למגורים שלהם כי הבנות עלולות לגלות את הססמא ולפרוץ למגורים באמצע הלילה.
הוא מצא את עצמו מוביל אותה עוד קומה ועוד קומה כשהתחילה למלמל קרעי משפטים. והוא כל כך התחרט שלא הספיק לקחת את גלימת ההיעלמות מהרמיוני.
הוא מצא את עצמו מוביל את שניהם לחדר הנחיצות, מגלה את הדלת שהופיעה בפניו ופתח אותה בלי היסוס.
הוא משך את לילי איתו וסגר אחרי שניהם את הדלת.
לילי נשענה על הדלת, נופלת לישיבה. היא התנשמה בכבדות, אגלי זיעה נוטפים ממצחה, ומצווארה, ומעורפה ומאיפה לא. היא נתנה לגלימה שלה ליפול על הרצפה כשחולצת הכפתורים הקצרה שלה עזרה לה להרגיש אוויר בוקע מאיפשהו בחדר הנחיצות.
ג'יימס המיוזע לא היה צריך לחקות אותה; הגלימה נפלה מעצמה. באמצע הריצה הגלימה נפלה מידו הימנית שנכון לאותו הרגע, דחקה את הדלת. וכעת הגלימה נחתה על הרצפה, מעט בדרמטיות.
הוא הביט בלילי בדאגה; היא הייתה בסדר, כנראה. אבל ההתנשפויות הכבדות שלה גרמו לו להילחץ. ״את בסדר?״ שאל חרישית, מחליק לצידה על הרצפה כך שהתיישב על ברכיו, מושיט את ידו לעברה.
היא נעצה בו מבט והנהנה, נותנת לו לחפון את פניה בידו.
הוא הביט בה, היא הייתה פשוט יפהפיה. לא שינה לו שהשיער שלה היה סתור מהריצה, או שכל פיסת עור חשופה שהצליח לקלוט ממנה הייתה מכוסה בזיעה. כל מה ששינה הוא הפנים היפות שלה; האף הארוך והעגלגל בקצהו שאנשים יכלו לחשוב כארוך מידי, והעיניים הירוקות המדהימות שאנשים יכלו לחשוב כדהויות מידי. בשבילו כל חלק בה היה פשוט מושלם.
הוא לא יכל לעצור בעדו, הוא רכן לעברה, מפשק את שפתיו.
לילי פערה את עיניה, מביטה בג'יימס שרכן לעברה, עיניו חצי פקוחות ופיו פתוח.
הו לא. היא לא יכולה. לא עכשיו. לא עדיין. היא עצמה את עיניה בבהלה קטנה כשהתקרב למרחק סנטימטרים ספורים מפיה וזה מה שגרם לו להיאנח, להוציא את הבל פיו על פניה ולסגת אחורה.
היא הביטה בו בהפתעה כשנעמד והושיט לה את ידו.
״לא רצית.״ אמר. ״לא רציתי לגרום לך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות.״
היו כמה וכמה אנשים בעולם, כל מה שלילי יכלה לעשות היה לסווג אותם לקבוצות מעטות.
היו האנשים שלא יראו לך את הרגשות האמיתיים שלהם בשום מחיר, ואת זה היא ראתה באדישות של דראקו מאלפוי.
היו האנשים שהרגשות שלהם יברחו לא בכוונה מתוך המילים, כמו הרמיוני, וכמו עצמה.
והיו האנשים שישחררו את כל הרגשות שלהם בבוטות ויטיחו אותם בפרצוף שלכם. כמו סיריוס בלק.
או ג'יימס פוטר.
וג'יימס היה עצוב. וזה גרם ללב שלה להרגיש כאילו הוא מתפצח, והיא לא ידעה למה. היא פשוט הרגישה רע על מה שעשתה.
היא התנערה, מבינה שהיא בוהה בו ושהוא זוקף גבה בבלבול.
היא נעמדה לבד, לא נותנת לג'יימס לתמוך בה. זאת הייתה החלטה שהתחטה עליה ברגע שהביטה סביבה. שם, על הקיר, היה חלון זכוכית מרובע ובו הסתחרר באיטיות שעון חול בצורה שהזכירה לה מחולל זמן. ומעליו היה הכיתוב ״NOT MUCH״ באותיות גדולות, ומתחתיו, גם כן באותיות גדולות, היה הכיתוב ״LEFT״.
״not much left..." מלמלה. ״לא הרבה נשאר...״
היא הרגישה פחד מחלחל בגופה. מה זאת אומרת 'לא הרבה נשאר'? היא הביטה בשעון החול שאימת את חשדותיה - לא נשאר הרבה זמן.
איזה זמן? ולמה הוא אוזל?
היא הרגישה כאילו תקעו בבטנה אגרוף כשהכתה בה ההבנה; זמן חיים. זה היה מובן, כשהביטה בכתוביות האגרמניות שנטפו טיפות על גבי הקיר.
ג'יימס הביט לעבר הקיר, מרגיש מבוהל מאוד. זמן קצר נשאר, שעון החול אוזל. הוא הרגיש היסטרי.
הוא יכל לשמוע, הוא יכל להרגיש איך הגרגירים נוחתים, רעידה קלה של ליבו העידה על זה. הוא השתנק ונעץ את מבטו בשעון.
השניים נעצו את עיניהם בשעון, בתנועות האיטיות בהן הסתובב; מהפנט אותם וסוחף אותם אליו. לילי לא ידעה כמה זמן בהתה בו, אולי דקות, שעות, אפילו ימים או שבועות.
בסופו של דבר, מפוחדת, תפסה בידו ומשכה אותו אל הדלת. רק אז קלט שהתקרב לחלון הזכוכית שהפריד בינו לבין השעון, ידו נוגעת בזכוכית ופניו צמודות אליה.
לילי גררה אותו בעקבותיה, פותחת את הדלת בפנים חיוורות ומגלה שהשמש עודנה במרכז השמיים, היא אמדה את הזמן שנכנסו לשם כחצי שעה, ואז עשו את דרכם לשיעור התגוננות.
זה היה מביך.
רמוס היה בטוח ששתי הרוחות של ג'יימס ולילי פוטר הצעירים עד מאוד נכנסו הרגע לחדר, מגמגמים משהו לגבי האיחור.
הו, נכון, הם באמת עשו את זה.
איש הזאב הביט בהם בחרדה ואז נזכר שדמבלדור דיבר איתו בפרטיות בנוגע לזה, נכון לאותו הזמן הוא לא יכל להיות באולם הגדול, משימות פרטיות גרמו לו להיעדר מהארוחות בזמן האחרון, כמה מפתיע. אבל הוא לא נתן לזה להשפיע על השיעורים שלו.
אבל מעניין אם *זה*, חשב כשהוא מביט לעבר ג'יימס במבט נוקב, יפריע לשיעורים שלו.
ג'יימס לא יכל למנוע מחיוך רחב להופיע על פניו; מישהו נורמלי!
כלומר, כולם שם נורמלים. אבל ירחוני! היה לו חשק לתפוס מטאטא, לשבור את החלון, ולעשות סיבוב ניצחון במגרש הקווידיץ'.
אבל אז הוא הבין.
ירחוני זקן. והוא עומד למרות שהשאר יושבים. וזה חייב לומר דבר אחד.
״שבו במקומכם, מיס אוונס, אדון פוטר.״
הו, זה נורא.
ג'יימס ולילי התיישבו בכיסאות שלהם, ג'יימס נאנח. רמוס הביט בו; בדיוק בימי צעירותו.
אבל כדאי שלא יסקור את ג'יימס, עוד יאשימו אותו בהטרדה מינית.
הוא המשיך בשיעור, משתדל להתעלם מלילי וג'יימס.
אבל ג'יימס בהה בו כשהשד יודע מה מרחף במחשבותיו. הוא הכיר את ג'יימס, כשהוא בוהה במורה משהו רע עומד לקרות, או כבר קרה.
אבל ג'יימס העסיק את עצמו בשאלה אחרת מאשר מה יכול להשתבש בשיעור, אלא התרכז בפניו של רמוס.
המורה לימד אותם על סירנות, מה טבען של היצורים. לילי הייתה מרותקת, אבל ג'יימס היה מרותק לדבר אחר.
הוא הצליח לשמוע בעמימות את ירחוני נואם, ואז שואל, ״מישהו מכם יודע איך מתגברים על שירת הסירנה?״
ידו של ג'יימס עלתה אוטומטית.
״כן, מר פוטר?״ פה רמוס חשד. רחוק היום בו ישתתף ג'יימס פוטר בשיעור.
״אמרת שאף פעם לא תתקרח.״
כוח הרצון בלבד היה זה שמנע מהמורה האומלל להסמיק עד שורשי השיערות שאין לו. והחזרה על המנטרה 'תנסה לא להוריד נקודות מגריפנדור בימים הראשונים', דמבלדור ביקש את זה כדי לא להכניס את ג'יימס ולילי להלם יותר גדול.
״אנחנו נדבר אחרי השיעור.״ אמר משפט ששכח ממנו כעבור חמש דקות.
״אה,״ אמר ג'יימס. ״ולפי העדויות, היחיד ששרד היה האדם שהיה חכם מספיק כדי לקשור את עצמו לתורן. הוא מת אחרי זה בתאונת קווידיץ'.״
יום הלימודים הסתיים ובלילי כרסמה דאגה; לא היה לה מושג מה יעשו בלי שני אנשים שמכירים את הזמן שבהם הם תקועים. לאן ילכו?
וחוץ מזה, הרמיוני הייתה ממש נחמדה, כבר יכלה לראות איך יתחברו.
היה מביך להיות לבד עם ג'יימס, הולכים במסדרונות אל חדרי המדריכים. הנוכחות שלו הייתה מביכה, במיוחד אחרי שכמעט נישק אותה בחדר הנחיצות.
״לילי,״ מלמל כשפנו בעוד מסדרון.
״אה?״ שאלה.
״את חושבת שמשהו קרה להרמיוני ומאלפוי כדי שיוכלו להגיע אלינו?״ שאל.
היא זקפה גבה. ״למה?״
ג'יימס משך בכתפיו, ״לא משנה.״
אחרי כמה שניות של מבטים, היא הגיעה למסקנה, ״אתה מפחד שגילו משהו עליך.״
״לכולם יש סודות.״
״אתה מתכוון לתעלולים.״ אמרה.
ג'יימס הביט בה בבלבול. ״לא...״
זה היה מוזר, ״איזה עוד סודות יכולים להיות לך?״
הוא צחק, צחוק יבש ונטול הומור. ״פשוט כיף לדעת שאת חושבת שאני כל כך שטחי. זה כמו שאני אשאל אותך אם הסוד הכי גדול שלך זה שפעם הלכת בלי עקב.״
לילי הביטה לעבר נעליה, ״אבל אין לי עקבים.״
הוא הביט בה במרירות. ״בדיוק. אבל מישהו שלא מכיר אותך יכול לשאול את זה, את יודעת.״
״אבל לעשות צרות זאת התדמית שלך.״
״ולהיות בת זאת התדמית שלך.״
לילי נתנה לעצמה שנייה לעכל את זה, זה היה נכון.
״אין לי מושג איך אני עומד לזכות בך יום אחד אם את אפילו לא מנסה להכיר אותי.״
זאת הייתה מכה מתחת לחגורה. לילי צפתה בשתיקה בג'יימס אומר את הססמא אל התמונה והדלת נפתחת בפניו וצעדה פנימה אחריו בלי לומר דבר.
הוא הלך ישירות אל החדר שלו, פותח את הדלת.
״לילי,״ קרא, עומד בכניסה לחדרו.
״מה?״ שאלה בבלבול.
״אני חושב שמצאתי אותם.״
לילי התקרבה אליו בבלבול. ״דראקו והרמיוני?״
הוא הנהן, מביט לעבר נקודה כלשהי בחדר בהפתעה.
לילי הביטה בו כשהגיעה על כניסת החדר, אבל הוא לא זז ממקומו. היא נדחקה בינו לבין המשקוף והציצה לתוך החדר, עיניה נפערות כשהביטה לעבר המיטה של דראקו; הווילונות לא הוסטו, ועם כך, דראקו היה שכוב על המיטה, גלימתו מכסה את גופו ומחליקה מעט אל הגוף שמתחתיו - השיער החום והפנים שהביעו חוכמה גם בשנתן לא הותירו ספק, זאת הייתה הרמיוני.
קול פקיקה הרעיד את הגופים הישנים וגרם לדראקו להיעמד אוטומטית, בגדיו ספוגים בדם וידיו מלאות חתכים. הוא חשף מתחתיו את הרמיוני; לבושה לגמרי, סותרת את ההשערות הישירות בראשיהם של לילי וג'יימס.
דמבלדור הופיע, מביט בשניים בעוד הוא אוחז בשני תליונים שעל כל אחד מהם השתלשלה טבעת יפהפיה, אבל הוא לא התרכז בזה.
"הממ," מלמל דמבלדור. "הורמונים?"
עיניה של הרמיוני נפערו באימה והיא דחפה את דראקו מהמיטה בבהלה.
"היי!" קרא ממקומו על הרצפה, משףשף את גבו הדואב בתגובה. אבל זו התעלמה ממנו.
"לא! שום מצב! לא! אתה חשבת לעצמך ש - איך לעזאזל?! - הו, סליחה, פרופסור. א-אני פשוט... אין מצב שאני והוא... אתה יודע." סומק כיסה את פרצופה.
המנהל הקשיש נאנח וחייך בשעשוע, ואזי הביט בהרמיוני ודראקו בשאלה, מביט לאחר רגע בלילי וג'יימס, ושוב מבטו חזר אל הרמיוני ודראקו. הרמיוני הנהנה מבלי להעיף מבט בדראקו.
"מיס ג'ריינג'ר, אדון מאלפוי, הבאתי לכם את השרשראות שיקטעו מכם את הצורך... המסויים ההוא." דמבלדור הביט בהם כששובבות בעיני הקרח שלו.
הרמיוני זינקה ממקומה, ואז התקדמה במהירות לדמבלדור כשהיא מנסה להתמודד עם חוסר האנרגיה שהניתוק גרם לה.
המנהל הושיט לה שרשרת שהטבעת הגריפנדורית המרהיבה הייתה תלויה עליה, נראית אפילו יותר טוב על גבי החוט השחור העבה במקצת שהושחלה עליו. הרמיוני הושיטה את ידה בחשש לעבר השרשרת ונטלה אותה בידיה, מרגישה פרץ אנרגיה מסחרר בתוכה ברגע שאצבעותיה נגעו בקצה החוט.
היא חייכה באושר, זה היה מעודד. אבל העקצוצים המעצבנים עדיין היו לאורך ולרוחב גבה, ידיה, רגליה, ואפילו בטנה.
לאחר ענדה את השרשרת על צווארה כשהטבעת נחה בעדינות על חזהה. אף פעם לא אהבה טבעות.
דראקו הדואב ניגש לעבר דמבלדור וחטף את השרשרת בגסות, מניח אותה על צווארו ונאנח. הרמיוני הביטה בטבעת; היא הייתה בצורת נחש ירוק שהתפתל סביב מוט כסוף שמעוקל לעיגול וראשו מלכותי ונועץ עיניים כסופות באוויר ביהירות, כל הטבעת הקרינה סלת'ריניות.
דראקו שם לב שהיא בההתה בטבעת, "מה?"
היא הנידה בראשה לשלילה והסיטה את מבטה אל דמבלדור, "תודה."
דמבלדור הנהן. "בכל מקרה, העלמה ג'ריינג'ר, אשמח אם תשקלי לעבור חדר."
"אה?" היא קימטה את מצחה.
"לפי מחקר קטן שביצעתי עם פרופסור סנייפ, את ומר מאלפוי היקרים לא תוכלו לישון בלי קרבתו של האחר. במקרה שתחליטו לישון באותה מיטה..." בעיניו של דמבלדור עבר נצנוץ משועשע לנוכח הסומק הפראי ששוב פעם הופיע על לחייה. "תחליטו לבד. אני לא יכול ממש לשלוט על הורמונים מתפרצים של בני שבע עשרה. אני צודק, אדון מאלפוי?" דמבלדור הציץ דרך משקפי החרמש שלו לעבר דראקו.
דראקו חייך חיוך ממזרי. "אולי... אולי לא."
דמבלדור הבזיק אליו מבט קרחוני, והביט בג'יימס. "מכיוון שלצערנו מיס ג'ריינג'ר ואדון מאלפוי הנכבדים תחת כישוף, ואתה ומיס אוונס אכן עתידים להינשא, תוכלו לחלוק את החדר בתור בנים-בנות בלי ריגושים מיוחדים, כן?"
ג'יימס נראה מעט נבוך, מבזיק מבט לעבר לילי. "כן, זה יהיה בסדר." אמר, משתהה במבט שלו.
דמבלדור חייך, אוחז בשרביטו ומחווה תנועה מסולסלת תוך כדי לחישת מילים חרישיות. אוטומטית החפצים של ג'יימס הוחלפו באלה של הרמיוני, הם תיארו לעצמם שגם להפך בחדר הסמו.
"עכשיו רשמית הוחלפו החדרים. מיס ג'ריינג'ר, את תשהי יחד עם אדון מאלפוי בצד הסלת'ריני של המקום. אני מקווה שאת בסדר עם זה." היא הנהנה בהיסח הדעת.
"כדאי שתטפלו בפצעים שלכם." דמבלדור חייך בחביבות. "אם לא אכפת לכם, אני אלך לי עכשיו. לילה טוב."
מבלי שיוכלו להשיב דבר קול פקיקה העיד על התעתקותו.
"הממ," לילי נאנחה וניגשה אל הדלת. "אתם באמת מדממים."
הרמיוני ודראקו שמו לב לראשונה לחתכים שחצו את חליפות בית הספר שלהם, הכאב פגש בהם באחת.
"חלום טיפשי." מלמל דראקו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-4 חודשים ?.. bunny
-
לפני 11 שנים ו-4 חודשים kt :O אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-4 חודשים באסה :( bunny
כן אני יודעת שפתאום נזכרתי בסיפור, פשוט היה לי בעיית התחברות כמה זמן...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים תגידי, יהיה המשך מתישהו? no fear
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים לא במיוחד:O כלומר, אני אולי אמשיך אותו לעצמי, ואם תרצי אראה לך. לא יודעת. אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים קראתי רק עכשיו, טל
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים :O? אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים מה? טל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים לא יודעת מה לומר :O אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים השתיקה יפה טל
אני אוהבת את המשפט הזה ככה , השתיקה יפה להכל, ברגע שמפירים אותה יש כל כך הרבה שטויות...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים יקירה, שטויות אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים לשמחתי גם אני טל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אז למה את מדברת על זה כאילו זה משהו רע? T_T אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אני אמרתי משהו כזה?!, טל
אמרתי שהשתיקה יפה בלי הרבה שטויות אבל כמו רוב הדברים היפים הם רקניים וחסר ערך אמיתי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תמשיכי בבקשה!! זה מדהים!! :) תולעת ספרים מס' 1 (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה :) ובהזדמנות. אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים את ממש לא נחמדה, את יודעת? Silver
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים לא עכשיו^_^ אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים כן עכשיו! Silver (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים חבל שעכשיו כבר עבר P: אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים לא נכון, עכשיו נשאר לנצחחחחח Silver (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים חיחי לא הוא לאאאאאא אנג'ל (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
