1. החומה

אחרי שיטוטים רבים באתר, הבנתי שכאן אנשים יכולים לכתוב סיפורים. (כן כן לקח לי זמן להבין את זה, אבל הייתי חצי פה חצי בתוך הספר שלי [שהתחלף 15 פעם במהלך החודש האחרון, רציני, 15 ספרים] אבל עכשיו הבנתי אז הנה אני כותבת).
בקיצור, חשבתי לעצמי, שבגלל שהתחלתי לכתוב למגירה (האמת שלא למגירה אלא למחברת חומה עם פרחים וורודים) אז למה לא לפרסם את זה פה?
אז הנה אני אתחיל, במחברת הנ"ל יש לי כבר 6 פרקים כמעט (כרגע אני במחסום יצירתי, קיוויתי שלפרסם יתן לי השראה או משהו...) אז למקרה שמישהוא יאהב את זה, יקח זמן עד שזה יהפוך למשהו באמת ארוך.
אז עכשיו אני אפסיק עם ההקדמה הארוכה הזאת ואכתוב את הסיפור.

-פרק 1-
יש לבגדים בארון שלי רק צבע אחד. שחור. לא מרשים לנו ללבוש אף צבע אחר. מאז שאני זוכרת את עצמי זהים כך, ועבור, כך זה גם ישאר.
למראית עין חיי נראים נהדרים. יש לי אמא מסורה שאוהבת אותי ואני אותה, יש לי חברה טובה, אפילו יש לי חבר, מייקל, שגדול ממני בשלוש שנים. כל זה טוב ויפה, אבל רק למראית עין. החיים שלי לא יכולים להיות - לא יוכלו להיות - חיים טובים.
"אנה" אני שומעת את אמי קוראת לי "תזדרזי, עוד מעט הסיור"
הסיורים.
בכל יום יש שמונה סיורים של חיילים, איש לא יודע מי הם החיילים או מדוע הם כאן, אנחנו רק יודעים שהם שומרים על החומה.
"אני באה" אני עונה לאמי בעודי מיישרת את חולצתי "רק רגע!" אני מוסיפה בעודי משחילה את עגילים הספירלה שלי מבעד לשלושת החורים באוזני הימנית.
אני יורדת למטבח ורואה שאמי הכינה טוסט. כמובן. כולנו חייבים לאכול אך ורק אוכל פשוט, בלי ממתקים או מזונות שיש בהם יותר מחמישה מרכיבים.
אני אוכלת את הטוסט שלי בפרצוף חמוץ ופונה ללכת אל המחנה שלי.
יש לנו ארבעה מחנות. אסטרטגיה, לוחמה, תקשורת ועורף. אני באסטרטגיה. נראה שאנחנו בנויים כדי להילחם. השאלה היא, בפני מי?
כל הדרך למתחם של אסטרטגיה אני מהרהרת בחלום שלי מהלילה האחרון. הוא חוזר על עצמו כבר כמה לילות ברציפות. בכל לילה אני רואה בניין מואר, גדול, ומתחילה לצעוד לעברו. ברגעים שלפני שאני נכנסת אליו אני נופלת. ואז מתעוררת במיטה שלי, ספוגת זיעה ורועדת.
מוטב שאספר על החלום שלי למייקל, הוא בטח יבין מאיפה הוא בא, או מה המשמעות שלו.
מייקל בן 19,החא יפה תואר, יש לו עיניים ירוקות חודרות ושיער חום ערמוני כהה שלפעמים נופל על פניו כשהוא רוכן אלי, בגלל שאני כל כך נמוכה ממנו. מייקל ואני חברים כבר שנתיים ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו, ולכן כשאני מגיעה ומתפקדת במשרד הראשי אני מופתעת שאינו ממתין ליד גרם המדרגות המוסתר שלנו, שבאלכסון מהמזכירה, בפינת החדר, איפה שאיש מלבדנו לא רואה.
הוא יושב בפינה השנייה של החדר ומשוחח עם נערה שמעולם לא ראיתי קודם לכן.
אני צועדת לקראתו, "היי מייקל" אני אומרת, משתדלת להכניס לקולי יציבות, אני לא יודעת למה הוא לא יציב.
"הו, היי אנה, מתנצל שלא חיכיתי לך פשוט הייתי צריך להחליף כמה מילים עם לוס, היא הצטרפה למחלקה שלנו."
לוס. למה מייקל, מייקל שלי, קורא לנערה הזו לוס? הרי זה בטוח לא השם המלא שלה...
"לוס?" אני שואלת.
"לוסי אמילי מישנגטון" הוא מחווה בידו עליה. לוסי, עלמה גבוהה, בעלת שיער שאטני גלי שאסוף בקוקו גבוה אשר מחמיא לתוי פניה החדים, נועצת בי את עיניה הירוקות כדשא במבט מתנשא. אני זעה במקומי.
"ובכן מייקל אתה מוכן לבוא איתי לרגע?" אני שואלת.
"הו, כן, כמובן" הוא קם ומנופף ללוסי לשלום. "מה מה מטריד אותך אנה?" הוא שואל בעודנו מתרחקים.
"מדוע אתה חושב שאני מוטרדת?" אני עונה השאלה משלי.
"את כל הזמן נושכת את השפה התחתונה שלך" הוא עונה "את תמיד נושכת את השפה התחתונה שלך כשמשהו מטריד אותך".
אני מפסיקה לנשוך את השפה התחתונה. אנחנו עולים במדרגות בדממה.
כשאנחנו מגיעים לגג הבניין אני אומרת "היו לי חלומות מוזרים בלילות האחרונים, אני באמת לא מבינה אותם" אני מחליטה לשכוח מלוסי ומתיישבת על הספסל.
"ובכן" הוא מתיישב לצידי "מהו החלום?" הוא שואל.
אני מספרת לו את החלום שלי ותוך כדי סיפור אני שמה לב שהוא מתקרב אלי על הספסל ושם את ידי בידו.
"אני לא יודע מה להגיד אנה" הוא אומר "אבל אני יכול להבטיח לך שלעולם לא אתן לך ליפול לתוך החשכה" הוא מוסיף ומחבק אותי. לא שהאמרה הזאת עוזרת במיוחד אבל החיבוק שלו נעים. אני מחייכת אליו ואנחנו יורדים חזרה, כל אחד לזירה שלו, שם נתרגל אסטרטגיה.

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים