bunny
מעלה סיפורים באתר נוסף (שלא תחשבו שאני מעתיקה...)



» דירגה 25 ספרים
» כתבה 10 ביקורות
» יש ברשותה 44 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 5 שנים ו-1 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 4 חודשים
» קיבלה 25 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני 4 שנים ו-2 חודשים
» kt :O (סיפור שכתבתי) אנג'ל
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» מה? (סיפור שכתבתי) מלאך ספיר
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» תודה רבה^^ (סיפור שכתבתי) אנג'ל
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» ממש ממש אהבתי. (סיפור שכתבתי) מאי
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» מקסים (סיפור שכתבתי) זיוה תירוש
לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» תודה:) (סיפור שכתבתי) ירח לבן
לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» תודה לך. (סיפור שכתבתי) Mona
» מדף הספרים (4 מתוך 44)
ביקורות ספרים:

מוצגות 10 מבין 10 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

** עלול להכיל ספויילרים!** אוקי, קודם כל כשבחרתי את הספר הייתי בטוחה שזה עוד רומן נעורים רגיל, אבל ממש לא. בבסיס העלילה יכ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-1 חודשים


ספר מהמם! שונה (בכתיבתו) מכל ספר שקראתי. העלילה מעניינית ומותחת. מסוג הספרים (שלדעתי) אפשר גם לקרוא וגם ללמוד קצת באותו זמן.... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-9 חודשים


זה ספר מעולה!! אמנם אני קראתי אותו לפני הראשון (כי קיבלתי אותו מתנה ולא ידעתי שזו סדרת ספרים) אז היו לי כמה דברים (רבים) שלא ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים


וואו! אחד הספרים שבאמת סחפו אותי והביאו אותי להבנה של הספר. ממש אהבתי אותו ואת הרעיון שלו (של עורב ובנאדם ביחד..) אני חושבת ... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-1 חודשים


ספר מעולה. חובה קריאה!... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-1 חודשים


ספר ראשון בסדרה. ממש אהבתי. הסתקרנתי מאוד וזה רק מתח אותי להמשיך לקרוא. כתיבה מעולה.... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-1 חודשים




מוצגות 5 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

את הספר הזה סיימתי לקרוא לפני יותר משבועיים ולא סיימתי מעולם. תירגעו, זו לא סתירה לוגית, זה פשוט שכמו שקורה לי מדי פעם, את ... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-5 חודשים


ספר ממש טוב!!!! לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו!! העלילה מותחת ומעניינת והגיבורים אמיצים וטובים! ממליצה.... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-8 חודשים


היה ספר המשך מצויין ומאוד מעניין !!! ממש שווה לקרוא !!!! הסיפור היה מפחיד קצת ומעניין לקריאה כי זה מותח !!! שווה לקרוא !!!... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-8 חודשים


ציפור ציפור הוא ספר מאוד חמוד שבו מתארת סופרת ידועה, אן למוט, מה היא מלמדת בקורסי כתיבה יוצרת ואיך לדעתה צריך לכתוב. הספר ש... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-11 חודשים


"...אבל אם יש משהו שיכול לפתוח את דלתות הכלא של מצודת-הלילה, הרי אלה המילים שבמכתב הזה-והלשון של מגי. היא יכולה להפיח חיים בד... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-2 חודשים


bunny עוקבת אחרי
עוקבים אחריה
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 3 שנים ו-11 חודשים
» נמר השלג -פרק שלושים (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-2 חודשים
» (סיפור שכתבתי)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 4 שנים ו-2 חודשים
» kt :O (סיפור שכתבתי) אנג'ל
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» מה? (סיפור שכתבתי) מלאך ספיר
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» תודה רבה^^ (סיפור שכתבתי) אנג'ל
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» ממש ממש אהבתי. (סיפור שכתבתי) מאי
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» מקסים (סיפור שכתבתי) זיוה תירוש
לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» תודה:) (סיפור שכתבתי) ירח לבן
לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» תודה לך. (סיפור שכתבתי) Mona
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אני רק אגיד שזה לא בדיוק הסוף שרציתי, וגם אני חושבת שהייתי יכולה להמשיך עוד, אבל זה הכי טוב שיצא מכל הטיוטות של הפרק.
---------


פרק 32-אחרון
"ראיום, בוא לכאן חתלתול קטן וחמוד שכמוך!"
חודשיים עברו מאז ובינתיים אני גרה עם שי וראיום. אמא ואבא באים מידי פעם לבקר ולעדכן מה קורה שם בבית; אפילו נדי בא איתם כמה פעמים. בפעם הראשונה שהוא בא איתם כל כך שמחתי לראות אותו, שקצת שחכתי שאני כבר לא ילדה קטנה וקפצתי עליו בחיבוק ענק, ושנינו נפלנו אחורה ולא הפסקנו לצחוק.
אני עדיין לא מבינה איך אבא הצליח לשכנע את אמא, אבל אני לא מתכוונת להתווכח על זה.
ראיום צבר תאוצה והתחיל לזנק לעברי בזמן שאני התגלגלתי הצידה כדי לחמוק ממנו. הוא נחת והביט סביבו בבלבול, כאילו תוהה איך הצליח לפספס אותי. הוא הסתכל עליי ונהם, נעלב. התחלתי לצחוק ובדיוק באותו רגע שי יצא החוצה וראה את שנינו. הוא התקרב אליי לאט ועטף אותי בחיבוק אחורי. הנחתי את ידי על ידיו.
אני זוכרת שהתחלה חשבתי מה היה קורה אם לא הייתי מתעקשת ויוצאת לטיול עם הוריי; לא הייתי מכירה את ראיום ומטפלת בו. אולי עד עכשיו הוא כבר היה מת מהחתך שהיה לו. לא הייתי מכירה את שי ומרגישה כלפיו את כל הרגשות האלה.
'הכל היה ממש שונה מהמציאות שיש עכשיו. אולי אפילו גם קצת משעמם...' חשבתי לעצמי. שי סובב אותי לעברו והביט בעיני. לפעמים המבטים שלו הרגישו כל כך עמוקים, עד שהייתי בטוחה שהוא יוכל לקרוא את מחשבותיי. "מה קרה?" הוא שאל. מה קרה?! אני סתם הבנאדם הכי מאושר בעולם. חייכתי לעברו והעברתי את ידי באיטיות בשערו. "סתם, חושבת עלייך ועל ראיום..."
"הו, אז שתדעי שאין בנינו כלום, מבטיח. למעשה אתמול הוא כמעט ניסה לאכול אותי." עכשיו כבר ממש לא יכולתי לרסן את צחוקי, הוא פשוט התפרץ מתוכי.
"דיי, אבל למה את צוחקת?" שי שאל בתמימות וזה רק הגביר את צחוקי. כשנרגעתי לבסוף הוא אמר שהוריי צריכים להגיע היום בערב ושהגיע הזמן שאני אבריז פעם אחת לסאלם. אני רק השבתי לו בנחת שאחרי הכל הוא זה שסידר לי את העבודה ושסאלם גם סומך עליי שאני אבוא ואודיע מראש כשלא. "אי אפשר לזלזל באנשים ככה סתם שי."
הבעה עצובה עלתה על פניו. "אבל את פחות מתייחסת אליי, אני מרגיש נבגד." ליטפתי את לחיו כאילו אני מלטפת ילד קטן והשמעתי 'אוווו' חלוש לעברו. הוא גיחך.
"אז סיכמנו? היום בשש תהיי מוכנה. את דחית את זה כבר פעמיים." הוא אחז במותניי וקירב אותי לעברו, ואז העביר את אחת מידיו על בטני. מיהרתי להשפיל את מבטי ולהירגע לפני שסומק יעלה על פניי. "אם לא תגרום צרות היום," אמרתי ומיהרתי להתרחק. קול רטינה בקע ממנו. "אין בעיות, נערת-נמר, את עוד תשמעי ממני!" הוא צעק לעברי. עשיתי חצי סיבוב והפרחתי נשיקה באוויר. "נקווה שרק טוב!"
כן, זו היתה החופשה הכי טובה שהיתה לי. ונקווה שתמשיך כך.
נכתב לפני 3 שנים ו-10 חודשים
קמתי בבוקר והוצאתי מתוך התיק שלי את שקית הניילון שבתוכה היה הבשר שראיום צד. יצאתי בשקט מהבית, מוודאת שאף אחד לא ראה אותי.
ראיום ישב ער מול הדלת. סימנתי לו בידי להתקרב ונתתי לו לאכול. הוא אכל במהירות את הבשר וחג סביבי כמה פעמים, עד שהתיישב כשהוא משמש לי כמשענת לגב ואני מלטפת את אוזניו.
"המצב מסובך," לחשתי בשקט לעברו. "אבל הכל יהיה בסדר. אני אשאר לצידך." אנשי הכפר החלו להתעורר וחלקם מלמלו בוקר טוב לעברי באנגלית עילגת. ראיום פלט כמה נשיפות קצרות ועצם את עיניו. נתתי לו לחשוב שאני מאמינה לו שהוא ישן.
למרות שהכרחתי את עצמי שלא לחשוב על כך, מצאתי את עצמי מהרהרת בנשיקה עם שי אתמול בלילה.
כשחזרנו לבסוף לבית ההורים שלי עוד היו בסלון. ידינו היו שלובות ואני דיי בטוחה שהיה אפשר לראות על פנינו שמשהו קרה בנינו. כשהם ראו אותנו הם קמו, הסתכלו עלינו -אבא חייך ואמא היתה קצת מאוכזבת- והלכו לחדר. שי לחש לי כמה מילות עידוד ושתל לי נשיקה חפוזה על הלחי. מלמלתי "לילה טוב" מהיר לעברו. חיכיתי עד שהוא ייעלם בחדרו ואז נשכבתי על הספה. לא היה לי חשק לחזור לחדר המשותף עם הוריי.
"היי," נשמע קול מאחוריי. חיכיתי עד שהוא יתיישב לידי על המדרגה הקטנה. עדיין שתקתי. "את יודעת... אמא לא באמת התכוונה לכעוס עלייך, את פשוט מזכירה לה הרבה ממה שהיא היתה כשהיא היתה בגילך." אבא הושיט לי כוס שוקו חם, כמו שהוא תמיד מכין.
"אתה סתם אומר את זה כי אתה אבא שלי," מלמלתי כששפתיי עדיין על הכוס, כך שזה יצא דיי מצחיק. "וחוץ מזה, היא לא הלכה לאיבוד בתוך הר שלג קפוא ואז היתה צריכה להתיידד עם נמר ולשרוד כל מיני חיות שניסו לאכול אותה..."
"לא, אבל האמת שלאמא שלך קרו דברים יותר מופלאים ומוזרים מזה." הוא אמר במסתוריות ולגם מהשוקו שלו. הרמתי את עיני בהפתעה. "באמת? היא מעולם לא סיפרה לי..."
"האמת? או שאת פשוט לא יודעת שזו אמא שלך..." ניסיתי לראות מבעד למעטה הסודיות של דבריו אבל לא הצלחתי להעלות במוחי את הסיפור המדובר. "בכל מקרה היא התכוונה לספר לך יום אחד. אני בטוח שאחרי שתשמעי את הסיפור שוב את תגלי כמה קסומה המשפחה שלנו..."
גיחכתי. "שימוש קצת לא נכון במילה קסומה, אבא." הוא משך בכתפיו בביטול. "עוד נראה."
"אבל היא בכל זאת לא תיתן לי להישאר, נכון?" חזרתי לנושא המקורי עליו דיברנו. הוא הביט בראיום שישן לצידנו. בכל פעם שאבא הביט בפרווה מבטו נראה כאילו הוא סולד מחיות, אך בעיקרון זה היה ההפך לגמרי. הוא ממש אהב חיות, טוב, אולי פרט לדובים לבנים.
"אמא שלך אולי לא, אבל אני אתמוך בך אם בכל זאת תחליטי להישאר." הבטתי בו בהערצה. "דיברתי עם ג'ק והוא אמר שהוא מוכן לתת לך להישאר כאן. את תוכלי להיות מועילה מאוד בחיי החברה של שי." עכשיו זה היה תורו לגחך.
הסמקתי מבושה. בחיים לא חשבתי שהגיע למצב שבו אני אדבר עם אבי על חיי האהבה שלי. "א-אני... כאילו... לא, זה פשוט..." השפלתי את ראשי וכמעט התפתתי פשוט לקום ולברוח. אבא צחק ואסף אותי לחיבוק גדול. הרבה זמן לא הרגשתי את ידיו הגדולות של אבא סביבי. כבר שחכתי כמה נחמד זה. "התגעגעתי ללחבק אותך," הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. "אל תשכחי את החיבוק של אבא טוב? כי אני אתחיל לקנא אם תחבקי אותו יותר ממני..." צחקנו שנינו. הדלת נפתחה מאחורינו ושנינו קפצנו בבהלה כמו שני ילדים קטנים. גם אמא קפצה בבהלה. כמה שניות של שקט עברו בנינו. הסתכלתי עליה ושמתי לב שהיא הסירה את התחבושת מהזרוע שלה. "מה מצב היד שלך?" שאלתי בשקט. היא שפשפה אותה בעדינות. "יותר טוב, תודה." זה היה מוזר לי, כאילו, ממש מוזר לי. בחיים לא הייתי במצב כזה עם אמא שלי, אנחנו תמיד היינו צוחקות ומספרות סודות אחת לשנייה. "אני רוצה להישאר," לחשתי בשקט.
"נאי," אבא קרא בשמי. נימת קולו היתה כזאת של תני - לי - לטפל - בעניין. הנהנתי לעברו באיטיות וצפיתי בהם נכנסים אל הבית.

הזמן עובר ממש מהר כששוכחים מהדאגות, מסתבר. אחרי שהם הלכו יצאתי עם שי לטייל קצת בכפר. הוא הראה לי את המקומות שהוא נמצא בהם הכי הרבה ("ופה את תוכלי למצוא משקאות שיעיפו לך את הראש, אבל ישאירו לך טעם מתוק בפה.") ולבסוף הגענו אל הגשר. מסתבר שלא הרבה יודעים על קיומו בכלל.
אז בחושך לא היה אפשר לראות ממש איך המקום נראה, אבל באור יום המקום נראה הרבה יותר יפה, זה בטוח. עמדנו שוב על הגשר. "י-יש משהו שאני צריך לספר לך..." הנימה שבה הוא אמר את המילים האלה... אולי הוא מתחרט על מה שהוא אמר? אולי הוא מעדיף שאני אחזור לביתי?
אולי הוא מתחרט על הנשיקה?
פניי קפאו. שי התיישב לבסוף באותה נקודה שבה ישבנו יום קודם. ראשו היה שמוט ונראה שהוא נמנע מלהביט בי. "מה קרה?" נאנחתי. "קדימה, אני מוכנה להכל. תשפוך." הוא שיחק עם ידיו מעט. הברדס השחור שלבש
הסתיר את פניו, כך שלא יכולתי לראות את הבעת פניו. "את... את חושבת ש... כאילו... הא..." הוא הרים את ידיו וכיסה את פניו. ראשו נע לצדדים בפראות כאילו הוא נאבק עם עצמו במה שהוא רוצה לומר. "מה זה? מה אתה מנסה להגיד?" אמרתי והתקרבתי אליו. בדיוק כשעמדתי להניח עליו את ידי הוא נרתע ממני.
'זה משהו שאני עשיתי?'
"אני חושב שאני אוהב אותך, ואני לא יכול להפסיק." הוא נאנח לבסוף ואוזניו היו מכוסות מעט בצבע אדום. "את לא הילדה הקטנה שפגשתי כשהגעתם לבית שלנו בפעם הראשונה, השתנת הרבה, בכל המובנים, וברגע שראיתי אותך בפתח הדלת שלנו באותו יום חשבתי לעצמי שכמה טוב שחזרת, אבל זה לא נגמר. פתאום את גוררת אותי אחרייך והמגע של הידיים שלך כל כך רך ונעים..." אני פותחת את פי כדי להגיב, אבל שום דבר לא יוצא. אני יושבת שם קפואה.
"אני מצטער אם זה נחשב להטרדה..." הוא מסובב את גופו ועומד לקום, אך אני מושכת אותו מטה חזרה לכיווני ומניחה את ידי על ידיו, מסירה אותם מפניו. עיניו מביטות בי ואני לא יכולה להתעלם מכמה שהן שובות. סומק עז מציץ את פניו ואני מבינה שהוא מחכה שאדבר. "אתה יודע, היה לי ידיד בשם וייל בבית. הוא היה הילד היחיד ששיחק אותי – טוב, יותר נכון אני שיחקתי איתו." שתקתי לשנייה. 'מה אני אומרת?!' חשבתי פתאום. 'למה אני מספרת לו על וויל?' השפלתי את ראשי במהירות. הרגשתי את מבטו נעוץ בי. "בכל מקרה! א-אני דווקא לא חושבת שזה מטריד..." כל מה שרציתי להגיד הסתבך במוחי. הרגשתי את החום ממלא גם אותי. בטני התהפכה ולבי התחיל לפעום חזק, מהר יותר מבדרך כלל.
"נאי מה..." הוא השתהה מעט. כעבור שנייה מבטו התרכך והוא אחז במותני, מצמיד אותי קרוב יותר אליו. הופתעתי מהפתאומיות שבה הוא עשה את זה. "את חושבת שזה בסדר להתאהב?" הוא שאל וקולו
הסגיר שהוא עוצר את עצמו. הוא לא חיכה לתשובה ממני ושפתיו פגשו בשפתיי. הן היו רכות ונעו בהתאמה מושלמת לשפתיי. הרגשתי איך מוחי מתערפל שוב בגללו וגופי הפך חסר תחושה. קול עמוק בקע מגרונו. הוא התנתק ממני והעביר מעט משערי אל מאחורי אוזני. "היי, זה בסדר אם אני אנשק אותך?" חיוך רחב היה פרוס על שפתיו. צחקתי.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
הלילה היה קריר מספיק כדי שראיום יוכל לעמוד מחוץ לדלת הבית שלהם. להכניס אותו פנימה כמובן לא עלה על הפרק, אך הוא סירב לזוז מפתח הדלת.
ישבתי עם אבי ואמי אחרי מקלחת וחמה ומרגיעה בסלון הקטן. ג'ק ניגן בחליל וכולנו החלפנו סיפורים על מה שקרה. ההורים שלי היו מופתעים ממה שעבר עליי, ומידי פעם הם פלטו קולות בהלה, אך לבסוף הם מחצו אותי תחת חיבוקם ואמרו שהדבר הכי חשוב הוא שאני בסדר ושאני כאן.
"אנחנו נוכל לחזור כבר מחר הביתה. כתבתי מכתב לנדי וסיפרתי לו הכל וגם הוספתי שאנחנו נחזור בקרוב."
"כבר מחר?" קראתי ולא הצלחתי להשתיק את האכזבה שבקולי. הם הביטו בי בבלבול. "מ-מה רע במחר?" אבא שאל. "את לא רוצה לחזור הביתה?"
השפלתי את ראשי וראיתי מזווית עיני את שי מביט בי. גם הוא היה מאוכזב ומופתע מהידיעה. "אני... אני פשוט..." לא ידעתי באיזו דרך להגיד להם את זה. פחדתי שאחרי שאני אגיד את המילים אני אפרוץ בבכי.
"אני לא רוצה לחזור עדיין. אני רוצה להישאר כאן, עם ראיום."
"מה!?" הם קראו בבהלה. ג'ק עצר את הנגינה שלו והתחיל למלמל כמה דברים לעצמו, וכעבור כמה שניות הוא הסתובב והלך.
אמא שלי קמה ממקומה ונעמדה מולי. לא רציתי להביט בה כי ידעתי שמה שאמרתי וודאי פגע בה, אך לא יכולתי לסרב כשהיא ביקשה ממני להרים את פניי. "אני מבינה שאת מרגישה שהתחברת אל הנמר הזה אחרי כל העזרה שהוא נתן לך, אבל את צריכה להבין שהוא נמר, נאי. הוא חיה ועוד חיה שגרה באזורים מושלגים, ובמרחק עצום מהבית... את אולי הצלחת לאלף אותו כדי שיקשיב לך אבל את..." היא הפסיקה את דיבורה, ואז המשיכה. "זה פשוט יותר מידי נאי, וגם איפה תגורי? באוהל? את לא יכולה פשוט לגור על ההר..." מבט של רחמים היה בעיניה. רחמים מהולים בכעס. היא הושיטה את ידה לעברי בתקווה שאקח אותה ואשנה את דעתי, אך הפעם הייתי נחושה בדעתי להגן עליו. "לא אכפת לי לישון על ההר באוהל ואם כל הכבוד הצלחתי לשרוד שמה בעזרת ראיום בלי בעיות. אני רוצה להישאר איתו!" אמרתי והרמתי את קולי. קמתי ממקומי והתחלתי להתקדם אל הדלת. "חכי," קולו של שי קרא אחריי. הסתובבתי לאחור והבטתי בו. הוא הניח את ידו במבוכה על כתפה של אמי ולחש לה דבר מה ואז התקדם לעברי. "בואי נדבר בחוץ." אמר בקול מתוח מעט וסגר אחרינו את הדלת.

הלילה היה בעיקר שמיים שחורים וכמה כוכבים בודדים פה ושם. לא ממש ראיתי לאן אני הולכת אבל סמכתי על שי. הוא בטוח מכיר את הדרך. הוא הלך טיפה לפניי וידיו היו עמוק בתוך כיסיו, כך שלא יכולתי לאחוז בהם שוב. נאנחתי בשקט כדי שהוא לא ישמע אותי. אחרי כמה דקות של הליכה שקטה מחשבותיי החלו להעסיק את מוחי. "אז לאן בדיוק אנחנו הולכים?" נשברתי לבסוף, שואלת את השאלה הנכספת.
"זה לא רחוק, את תראי. אני פשוט רציתי מקום שקט שבו ההורים שלך לא יוכלו לרגל אחרינו." 'לרגל אחרינו'? מה הוא מתכנן, אחרי הכל זה לא שאנחנו הולכים ל...
לאא נאיי!!! לחיי התלהטו רק מהמחשבה. אני חייבת להפסיק לחשוב על דברים כאלה כשאני עם שי. חייבת.
הוא הוביל אותי לעבר גשר גדול שלא היה בו מעקה והתיישב במרכזו. עשיתי גם אני כמוהו והתיישבתי לצידו.
"את... את הפתעת אותי מאוד," הוא פתח. "אני מודה שלא חשבתי שבאמת תתכווני להישאר כאן בשבילו, כלומר, בשביל ראיום. כבר דמיינתי איך את מתנפלת עליו ביום שבו אתם עוזבים ואיך את לא מפסיקה לדבר איתו ולשכנע אותו לשכוח אותך ולחזור להרים, לחפש את השפחה שלו וזה... את מאוד אמיצה, את יודעת?" גם בלי להסתכל על פניו ידעתי שיש לו חיוך קטן על השפתיים. הוא אמר לי את האמת. הוא היה כנה. נשפתי החוצה מעט אוויר קר ונדנדתי את רגליי. "אין לו משפחה." כל כך כאב לי להגיד את זה. כאילו אם לא הייתי אומרת את זה בקול זה לא היה אמיתי. "ביום שבו פגשתי אותו, כשהוא נפצע, המבט בעיניו היה כל כך... כל כך חסר אונים, חלש, פגיע. הוא היה כל כך בודד. אני פשוט לא רוצה שהוא ירגיש כך שוב." הסתכלתי במים שמתחת. הירח מעלינו השתקף בהם. הזוהר שלו היה האור היחיד באזור. ראיתי את שי כורך את זרועו סביבי ומושך אותי לחיבוק. שפתיו רפרפו על מצחי ומגעם היה רך. זה היה כל כך נעים.
"האמת היא שגם אני רוצה שתישארי. אני בטוח שאני אוכל לשכנע את אבי לתת לך לגור איתנו; יש את חדר האורחים, ואם לא זה אז את יכולה לישון בחדר שלי..." הוא השתתק. הרמתי את עיני והוא מיהר להסיט את פניו הצידה כדי שלא אראה את הסומק שעל לחיו, אבל כבר ראיתי. ליטפתי את לחיו וצחקוק קטן נפלט מפי. הוא האדים. "מה... מה את..." הוא סיבב את פניו לעברי ושפתינו נפגשו. הבעת ההפתעה שבעיניו השתנתה להבעת סיפוק קטנה. הוא אחז בפניי ביד אחת וידו השנייה אחזה בעורפי. התמכרתי לחום גופו ולשפתיו. זה היה הדבר הכי נועז שעשיתי בחיי. כשהתנתקנו לבסוף שנינו התנשפנו. הוא הציץ בשעונו. "כבר מאוחר." הוא עזר לי לקום, בלי להזכיר דבר על מה שקרה קודם לכן והוביל אותי חזרה הביתה.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
אני יודעת שלא המשכתי כאן את הסיפור כבר הרבה זמן. בעיקרון הוא כבר גמור, יש 32 פרקים (ס"הכ עוד שלוש פרקים)
אני אמשיך, מקווה שתאהבו (אם מישהו קורא..)

-
המשכתי לחבק את ראיום. אני חושבת שמשכתי בפרווה שלו קצת יותר מידי חזק כי נהימותיו נהפכו למין יללה שקטה והוא דחף את ראשו אל בין ידי.
רעש ריצה נשמע ואחריו קול של משהו כבד שנוחת על הקרקע. "אתם בסדר?!" קולו של שי נשמע מרוחק יותר עכשיו.
"שי, הכל בסדר? שי?" ניסיתי לשווא למנוע מקולי לרעוד. שי לא ענה לי ופחדתי שגם לו קרה משהו או שהוא יתרחק מידי ושכח אותי.
"מצאתי אותם!" נשמעה קריאה ולאחריה כמה גניחות של כאב. נשמתי בהקלה והבטתי בעיניו של ראיום. "תישאר כאן לכמה דקות." אמרתי לו ועברתי מעל לבול העץ הגדול שחסם את הדרך. נשארתי במקומי - בעיקר כי לא ראיתי את שי ולא ידעתי לאן לפנות- ואז ראיתי אותם פורצים מבין העצים. ידו של אבי היתה כרוכה סביב צווארו של שי. אמי הלכה מאחוריהם והחזיקה את ידה. היא היתה עטופה במין בד חצי אדום לצי לבן, אבל ידעתי שזה הדם שלה. לשנייה אחת עיניו הצטלבו וכולנו עמדנו ובהינו זה בזה, ואז אמי הרימה את ידה וכיסה את פיה.
"נאי."
היא התחילה להתקדם לכיווני, תחילה בהיסוס, כאילו היא חוששת שהיא הוזה את דמותי, ואז היא הגבירה את הקצב והתחילה לרוץ לעברי. שנייה לפני שהיא הגיעה אליי, ידיה כבר מושטות באוויר ומכוונות לעטוף אותי בחיבוק, ראיום נעמד בנינו ונהם על אמי. היא פלטה צווחה ונסוגה אחורנית. "ראיום!" נזפתי בו. "אני חושבת שאמרתי לך להישאר שם!" הוא הנמיך טיפה את נהימתו כנעלב אך עדיין שלף שיניים לעבר אמי.
"נ-נאי, זו את, נכון? הו נאי שלי, אני כל כך התגעגעתי אלייך!" היא התיישבה על האדמה ושי ואבי עמדו לצידה. אבי הרים את ראשו והביט בי. "מי החבר שלך קטנה? נראה שהוא מקשיב לך." הוא פלט שיעול קולני ושי עזר לו להתיישב לצד אמי. "זה ראיום אבא, הוא נמר שלג. הוא לא יפגע בכם אני מבטיחה." ניגשתי לאט אל ראיום. "אלו ההורים שלי, אתה זוכר שסיפרתי לך עליהם?" הוא הטה את אוזניו והתיישב, לא מפסיק להביט בהם. הוריי החזירו לי מבט שואל. "הוא מחכה לאישור מכם, להתקרב." הסברתי להם.
"איך, איך אני אמור לגרום לו להתקרב, בלי שהוא יתקוף אותי..." גיחכתי בשקט וטפחתי קלות על צד בטנו של ראיום. הוא התחיל להתקרב לעברם ונעצר קרוב מאוד, ואז נסוג לאחור כמה צעדים. "מה קרה ראיום? הם לא יפגעו בך... הו." קולי דעך לבסוף כשהבנתי מה קרה. ריח הדם שלהם היה חזק מידי בשבילו והוא לא יכל להתקרב מבלי לפגוע בהם. כנראה.
"אבא, אני חושבת שעדיף שקודם נטפל בפצעים שלכם ואז אני אערוך לכם היכרות עמוקה עם ראיום והסיפור כולו." הם הנהנו בהסכמה לעברי ואני גררתי את ראיום ארחק מהם.
"שי, בוא שנייה בבקשה." קראתי לו. הוא התקרב תוך כדי שהוא מנער מעט חול ועלים מבגדיו. חולצתו עלה טיפה מעלה וחשפה מעט מגופו. חום קל עלה בלחיי. 'מ-מה אני חושבת!!?' נזפתי בעצמי וכיסיתי את פניי בידי. "רצית משהו?" הוא שאל בקול תמים ורגוע. הבטתי בו ופתאום שמתי לב לפניו, לשפתיו שהאדימו מעט בגלל הקור, לעיניו, לכמה גבוה הוא...
"נאי?" קולו העיר אותי ממחשבותיי והבנתי שבהיתי בו יותר מידי זמן. "מה? אה, כן! אני... אני צריכה למצוא מה לעשות עם ראיום . אני יודעת שהוא לא יוכל לבוא איתנו הביתה, המרחק גדול מידי ואני יודעת שהוריי לא יסכימו לכך. אני פשוט מפחדת שיקרה לו משהו ו..."
"נאי," עצרתי. קולו היה חד וברור. "את מדברת יותר מידי." השפלתי את פניי מטה במבוכה. "מצטערת..."
"זה בסדר, אני כבר אנסה לחשוב על משהו." חיבקתי אותו בחוזקה. "הו תודה!" אני חושבת שהוא הופתע מחיבוקיי כי ידיו ריחפו באוויר סביבו. התרחקתי ממנו מהר. "מצטערת..." מלמלתי שוב. הוא צחק. שי הרים את ידי, בשקט. כף ידו היתה גדולה יותר וכיסתה את ידי. התחלנו ללכת ואני הצצתי בפניו. הן היו אדומות מעט.
רציתי להגיד משהו, אבל שתקתי. חבל להרוס את הרגע.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
פרק עשרים ושמונה-
שי הביט באופק כמשותק. "ש-שמעת את זה?" הוא גמגם. הנהנתי לעברו ברוב חשיבות. "אמרתי לך, אין לך שום סיבה לדאוג. אבל אולי ליתר ביטחון כדאי שתעצום את העיניים." הוספתי מהר לאחר היסוס קטן. הוא הביט בי מזועזע ומיהר לעצום את עיניו, וגם כיסה אותם בידיו, ליתר ביטחון.
נעמדתי על אבן גבוה וספרתי בשקט בלבי. הוא וודאי קרוב. הוא יימצא אותי, אני בטוחה. גוש פרווה לבנה החל להתקרב לעברנו במהירות עצומה עד שהרגשתי אותו מתנגש בי והודף אותי לאחור.
"ראיום!" צרחתי וחיבקתי אותו חזק. שי פקח את עיניו וזעק בבהלה למראה הנמר היושב עליי. התרוממתי והשארתי יד אחת על ראשו של ראיום. "שי, זה ראיום, ראיום, שי. אני מקווה שתצליחו להסתדר לכמה דקות הבאות." ליטפתי אותו מתחת לסנטרו והוא גרגר בהנאה. "את-את ממש מדברת איתו והכל... זה אמיתי? אני חולם?" הוא שפשף את עיניו.
"אני טיפלתי בפציעתו ועזרתי לו להחלים, והוא בתמורה עזר לי למצוא את דרכי בהר והגן עליי מפני חיות מסוכנות; אבל לא משנה-" שלפתי את החולצה של אבי ונתתי לראיום להריח אותה. "אני צריכה שתעקוב אחרי הריח ותמצא את האיש המתאים." אמרתי לו בקול רציני. הוא נהם את נהימת ההסכמה שלנו וחיכך את אפו בבטני. "בסדר בסדר," צחקתי. נתתי לו לתפוס את החולצה בשיניו ועליתי על גבו. לא חשבתי שאני אתגעגע לזה כל כך. "בסדר ראיום? תמצא את מקור הריח." הוא התחיל לרחרח את הקרקע. "את לא מתכוונת להשאיר אותי פה, נכון?" שמעתי לפתע את שי שואל. הו, לרגע שכחתי שהוא מאחוריי. "ברור שלא, אני צריכה שתהיה המתורגמן שלי. אבל אתה תצטרך ללכת ברגל." הוספתי במהירות את החלק האחרון של המשפט. הוא נאנח והנהן לעברי להסכמה. ראיום גרגר נהימה עמוקה והתחיל לרוץ, בעוד שי רץ אחרינו מאחור.

"אל תירו! אל תירו!" שי נעמד בנינו לבין האנשים המפוחדים בעלי הרובים הארוכים. הם רעדו וצעקו כמה מילים לא מובנות בשפתם. "מה הם רוצים?" שאלתי אותו. הוא הסתובב אליי בחצי מבט ואמר בחוסר אמון, "את לא יכולה לנחש?" ראיום כבר היה חסר סבלנות. הוא נתלה על חוט הריח של אבא ובין כל נהמה ונהמה ידעתי שאנחנו קרובים.
"אולי תנסה להסביר להם שהוא ידידותי," הצעתי לשי. הוא הסתובב לגמרי והסתכל עליי במבט לא מאמין. "השתגעת?! הם עוד רגע יהרגו אותנו!" הבטתי בכל האנשים שהיו שם וניסיתי למצוא דרך מילוט מכל הבלגן הזה.
ואז ראיתי אותו.
"היי! היי!" התחלתי לנופף בידיי בפראות ממקום מושבי על גבו של ראיום. כיוון שלא ידעתי את שמו של האיש שעזר לי, ניסיתי למשוך את תשומת ליבו. אולי הוא יזכור אותי ויעזור לי גם עכשיו.
הוא לא הסתכל לכיווני ואף נראה שהוא גם לא שומע את קריאותיי, אך כשמישהו התנגש בטעות בכתפו מבטו חצי הסתובב לכיווני והוא הבחין בי.
"מוזיקה?!" הוא קרא והצביע עליי. כולם סביבנו השתתקו בעוד הוא המשיך לקרוא לי ופילס את דרכו לעברי. "מוזיקה, מוזיקה."
הקלה הציפה אותי כשהוא ניגש אליי ולחץ את ידי בחוזקה. "שי, תשאל אותו איך קוראים לו," לחשתי לו בשקט.
הוא אמר ששמו סאלם, ושהאנשים סביבנו מכוונים רובים כי הם חושבים שהנמר הולך לפגוע בי.
"לא לא! הוא לא יפגע בי!" קראתי, אז לאט יותר כדי להסביר לסאלם באנגלית. "הנמר- לאהוב- נאי." הוא זז במקום ואז צעק משהו. אני לא יודעת מה, אבל זה בהחלט גרם לשאר האנשים להוריד את הרובים ולהירגע. סאלם דיבר במהירות עם אחד מהאנשים שהיו שם ועם שי. כשסיימו שי ניגש אליי. "הוא אמר להם שזה בסדר ושהנמר לא הולך לפגוע בהם או בך. הם יעזרו להפצת השמועה שלא לתקוף את הילדה הלבנה והנמר המסתובבים באזור."
"הילדה הלבנה..." מלמלתי ולאחר כמה רגעים הבנתי שזה וודאי בגלל מעיל הפרווה הלבן שלבשתי. "קדימה, צריך להמשיך ללכת!" אמרתי וטפחתי על ראיום קלות, כאילו היה סוס. הוא נכנס אל יער שהיה מעט חשוך והתחיל ללכת בזיגזגים. הוא נעצר מול בול עץ ענק שחסם את דרכו. במשך דקות אחדות הוא לא השמיע קול או זז, עד שכבר חשבתי שאולי הוא איבד את דרכו. "מה קרה ראיום?" שאלתי. ירדתי ממנו והבטתי בפניו. הם היו מרוכזות ושפתו התחתונה רעדה. אפו המשיך שוב ושוב לרחרח את האוויר.
נהמה חדה בקעה ממנו.
"שי, משהו קרה." הוא מיהר להתקרב אליי. "אני לא זוכרת שראיתי אותתו מתנהג ככה לפני, אבל משום מה יש לי תחושה שהוא מריח ציד." מבטנו הצטלבו ומילה אחת משותפת חלפה במוחנו.
"דם."
הוא התחיל להתקרב בשקט לבול העץ וטיפס עליו. כשהיה בצד השני הוא קרא, "אין כאן כלום."
"תחפש מסביב. אני בטוחה שהוא עוצר את עצמו מלהתנפל על החיה הזאת או מה שזה לא יהיה." רעש ענפים מתנפצים תחת צעדיו. ראיום נוהם ושורט את העץ בעזרת ציפורניו. ליטפתי אותו וכיסיתי את אפו בקצה שרוולי, מנסה להרגיע אותו.
"אבא?!" שי קרא פתאום, מקפיא אותי במקומי.
נכתב לפני 4 שנים ו-1 חודשים
התחלתי ללכת במורד השביל. ידעתי שעדיין מוקדם בשביל ראיום, ושאם אני אהיה מספיק שקטה הוא לא ישמע אותי מתעוררת.
למרות שעבר הרבה זמן אני עדיין זוכרת את הדרך כאילו עברנו פה אתמול. אבא הסביר על כל מיני צמחים ועל התפקידים השונים של האנשים הגרים בכפר.
כעבור עשר דקות הגעתי לאזור מיושב. האנשים הסתכלו עליי ועל השביל שמאחורי והתחילו לדבר ביניהם בשפתם. לא נתתי לזה להטריד אותי והמשכתי קדימה. כמה נשים נחמדות עצרו וכיוונו אותי לעבר הנמל הקרוב ונתנו לי שרשראות עם חרוזים בחינם. ענדתי אותם והודתי להן, והתחלתי ללכת לכיוון שהן הראו לי. בתי הקרקע הגבוהים נגלו לעיניי ואני מיהרתי להאיץ את צעדיי. כשעצרתי לשתות ולאכול מעט הבנתי שגם אם אחפש את האיש האדיב שישנו אצלו, אני איני זוכרת את שמו. במשך כמה רגעים ניסיתי למצוא פתרון עד שלבסוף החלטתי שאנסה למצוא את ביתו לבדי.
בערך בצהריים כבר הייתי באזור הנמל. כל הכרכרות שהיו שם היו דומות, כך שלא הצלחתי לזהות אם הכרכרה שאנחנו הגענו איתה עוד כאן או שהיא כבר חזרה הביתה. הערב החל לרדת. למזלי מעיל הפרווה עוד היה עליי כך שהוא שמר על חום גופי מפני הקור של הערב.
מישהו נעצר מולי והתחיל לדבר איתי, אך לא הבנתי מילה ממה שאמר. "מצטערת, אני לא מבינה," ניסיתי להסביר לו באנגלית איטית. "אתה יודע אנגלית?" הוא העלה על פניו מבט מתרכז. "אני – את לעזור?" אמר באנגלית עילגת. לקח לי כמה שניות להבין שהוא שואל אם אני צריכה עזרה, ומיד מיהרתי להסביר לו שאני מחפשת בית של מישהו, אך הוא לא הבין את רוב המילים שאמרתי לו. רעיון צץ במוחי. "מוזיקה, אתה להכיר מישהו שעושה מוזיקה?" ניסיתי כמה שאפשר לדובב את האנגלית שלי לשלו, וזה עבד. הוא תפס בידי לפתע והחל להוביל אותי בין הסמטאות הקרובות, עד שנעצר מול אחד הבתים. "ג'ק, מוזיקה." הוא אמר. הוא הביט בי וחייך חיוך רחב ומעט חסר שיניים, נופף בידו, והלך. נעמדתי על מפתן הדלת. 'על החיים ועל המוות' חשבתי לעצמי ונקשתי בדלת בזהירות. איש לא ענה לי אך בפעם השנייה שמעתי קול צעדים מתקרב מתוך הבית. מולי נגלה נער גבוה, ולא הורי, אך הדבר שגרם לי לזהות אותו ולקפוץ עליו בשמחה היה דווקא שערו הבלונדיני. "שי!" הוא לא זיהה אותי בהתחלה (וגם לא הבין מדוע נטלת עליו נערה צעירה ככה פתאום) אך כעבור שנייה הוא קרא בשמי. "נאי? כן זאת את, נאי!" הוא אימץ אותי לחיבוקו ואני חושבת שעוד רגע הייתי פורצת בבכי. אני כל כך שמחה שאני לפחות לא אהיה לבד במקום הזה.
"מה את עושה כאן?! את יודעת כמה ההורים שלך היו מודאגים?! בחיי, הם לא הספיקו לחפש אותך בכל ההר ההוא, והם בכלל חושבים שאת מתה!" הוא צעק עליי פתאום והחזיק בכתפיי. הבטתי בו בעיניים פעורות. "ראית את ההורים שלי?" מבלי לשים לב דמעות התחילו לזלוג מעיני. בכיתי כל כך הרבה בזמן האחרון, שכבר חשבתי שאני לא אוכל לבכות שוב לעולם. מבטו התרכך הוא חיבק אותי שוב. "הם הגיעו לכאן אתמול בלילה ודיי הפחידו את אבא שלי בתקתוקים החזקים שלהם באמצע הלילה. אחרי שהם הסבירו לו מה קרה הוא ישר התארגן ויצא לעזור להם לחפש אותך." אנחה קטנה נפלטה מפיו. "אמא שלך ניחשה שלא תזכרי את שמו של אבי, ובטח לא תדעי לאן ללכת, אז הם חושבים שאת אבודה במקום כלשהו פה." 'אז הם לא חזרו מאתמול בלילה, הם וודאי עדיין מחפשים אותי' חשבתי. "שי, אני צריכה את עזרתך." אמרתי לו. "יש כאן במקרה משהו ששיך לאמי או לאבי?" הוא גמגם מעט ונכנס חזרה לבית, וכעבור כמה דקות יצא עם אחת החולצות הגדולות של אבי. "זה יעזור?" הוא שאל בתמיהה. משכתי אותו החוצה מין הבית. הוא מלמל כמה דברים לעברי אך לא שמעתי אותם בגלל הרעש מסביב. הובלתי אותו בדרך שבה הגעתי לכאן ונעצרו מול השביל שהוביל חזרה להר. "והוו והוו מה את עושה? למה את רוצה לחזור לשם?" הוא קרא ושחרר את ידו מידי. "השארתי את חבר שלי מאחור. הוא יכול לעזור לי למצוא את ההורים שלי מהר יותר, רק הייתי צריכה משהו ששיך להם." הסתובבתי לאחור והבטתי בו בעיניים מתחננות. "אני לא יכולה לעזוב אותו, ואני צריכה שתהיה הדובר שלי ותמנע מאנשי הכפר כאן להרוג אותו."
"החבר שלך?... להרוג אותו? מה?..." הוא התבלבל. כיווצתי את פי ושרקתי את השריקה הכי נקייה וצלולה שיכולתי. היא נשמעה כמו צליל כינור קצר. התחלתי להסביר לשי בקצרה איך הצלחתי לרדת מההר ועל האיש הנחמד שעזר לי למצוא את הבית שלהם. הוא הקשיב בשקט וספג את כל מה שאמרתי לו, עד ששאל לבסוף, "אז מה אנחנו עושים כאן עכשיו?"
חייכתי. "אנחנו מחכים לראיום כמובן. הו ואל תדאג, הוא מאוד חברותי." אמרתי, וישר איך שסיימתי לדבר, שאגה רמה הדהדה ברחבי העמק.
נכתב לפני 4 שנים ו-1 חודשים
התעוררתי מליקוקיו הבלתי פוסקים של ראיום והופתעתי לגלות את כמות הבשר שראיום הצליח לצוד. הוא כבר קרע את החלקים האכילים מגוף החיה וסידר את הבשר בקבוצות, בלי לערבב את חלקי החיות השונים. אני מניחה שאת שאר החיה עצמה הוא השאיר במקום רחוק.
ליטפתי את פניו. "בוקר טוב נמר יפהפייה שכמוך!" הרגשתי מלאת אנרגיה היום, אולי זה בגלל שאנחנו מתקרבים לסוף הדרך. הוא נהם והעניק לי עוד ליקוק, כאילו אומר, "די די קומי כבר, הגיע הזמן לזוז." צחקתי. קמתי ממקומי והתחלתי לארגן את חפציי. מתוך תיקי שלפתי שקית ניילון ושקית עור. לאט לאט התחלתי להכניס את חתיכות הבשר לתוך שקית העור ואז את שקית העור עטפתי בשקית הניילון. כשסיימתי לארוז יצאתי מין האיגלו ואחזתי בידי בקבוק מים. ביקשתי מראיום לשבור מעט מין הקרח והכנסתי את הבקבוק אל תוך המים, מעווה מעט את פניי למגע המים הקפואים על עורי.
ראיום לא הפסיק להתהלך סביב ולרחרח את האוויר. כל רגע חיכיתי שהוא יתחיל לנהום, אבל הוא לא נהם. הוא היה לחוץ, אני יודעת את זה לפי ההתנהגות שלו, אבל אני לא יודעת מה הלחיץ אותו כל כך.
החלטתי לעזוב את זה. חיות, יש להם כל מיני חושים.
לקחתי את האוכף ומיקמתי אותו במיומנות על גבו של ראיום. "אני מקווה שיש לך כוח היום ראיום, כי היום אנחנו הולכים להדביק קצב ולהישאר בתזוזה כל הזמן." הוא נהם בהסכמה ואני העפתי מבט אחרון לאחור, ואז יצאנו לדרך.

כל הדרך סיפרתי לראיום על ההורים שלי ועל נדי. אני לא יודעת אם הוא הקשיב לי הפעם -או אם הוא הבין אותי, אני עוד מנסה לברר עד כמה הוא מבין- אבל הרגשתי שכאילו אם הוא יידע על משפחתי הוא יתנהג בנימוס וחוסר פחד לצידם, בהנחה שנמצא אותם בכלל.
סיפרתי לו כמה אני דומה לאמא שלי, וכמה היא אופה גרועה, ושאבא תמיד צריך לעצור אותה מלהעלות את המטבח באש.
סיפרתי לו שנדי תמיד היה מרים אותי בידיים גבוה באוויר, ואז שנינו היינו מתגלגלים על הדשא.
עשינו עצירה אחת בדרך בשביל לשתות ולמלא את הבקבוק ואז המשכנו. זיהיתי את כל המקומות שעברנו בהם ואנחת עצב חלושה בקעה מפי כשהגענו למקום בו ראיום ואני נפגשנו לראשונה, המקום שבו נפלתי מההר.
בלי לשים לב קפצתי מגבו והתחלתי לחפש מדרון תלול שאוכל לטפס עליו למעלה. מצאתי אחד בקצה והתחלתי לעשות את דרכי חזרה מעלה אל ההר. במהלך הטיפוס שמתי לב שראיום נמצא לצידי. הוא תפס אותי בחוזקה בעזרת שיניו במעילי והניף אותי למעלה. לשנייה חשבתי שאני עומדת לסטות מהמסלול ולנחות חזרה מטה אך ברגע האחרון אחזתי בקרחון. שכבתי בגבי על השלג ונשפתי בהקלה. "משוגע אחד..." מלמלתי. התרוממתי לישיבה. משהו קר ומוצק היה מתחת לידי. 'זו בטח סתם אבן...' חשבתי לעצמי אך כשגיששתי עמוק בתוך השלג שלפתי משם מצפן כסוף. תחושה מוזרה חלפה בי. 'זה המצפן של אמא שלי! מה הוא עושה פה?!' לרגע עברה בי מחשבה מפחידה שמא היא גם נפלה מין ההר, אך שכנעתי את עצמי שזה לא יכול להיות. זה וודאי נפל לה מתיק, איכשהו. הרמתי אותו בעדינות ופתחתי אותו בתוף כף ידי, מתעלמת מנהימותיו הסקרניות של ראיום. הוא היה יפהפייה ושושנת הרוחות היתה חרוטה בתוכו. אמא סיפרה לי שאבא שלה חרט לה אותו פעם בפנים, בפעם הראשונה שהיא קיבלה אותו כמתנת יום הולדת.
קמתי על רגליי וניערתי את השלג מגופי, מחככת את ידי זו בזו כדי להעניק להן עוד חום. התקרבתי אל ראיום ועליתי עליו חזרה. "אני יודעת שאתה וודאי מבולבל, פשוט מכאן נפלתי אז חשבתי שאם אחזור לנקודה הזו יהיה לי יותר קל למצוא את היציאה מההר, מכיוון שזהו הכיוון שבו באתי." הוא שתק לכמה שניות ואז התחיל ללכת. "אה ראיום, אנחנו בכיוון הלא נכון." ציינתי. הוא נעצר בפתאומיות ואז הסתובב על עקביו והתחיל ללכת ישר. "כן, עכשיו יותר טוב." הוא נהם ברטינה וממש יכולתי לדמיין מבט אדיש וקול שקורא לעברי "שקט, חוצפנית."
גיחכתי.

הנוף הלבן שהקיף אותנו עד עכשיו התחיל להעלם ואדמה חומה התחילה להופיע מולנו יותר ויותר. בערך בצהרי היום השני שלנו להליכתנו עצרנו לנוח. ראיום היה תשוש וגם אני, שהלכתי חלק מהמסלול ברגל.
נשכבנו לנוח תחת עץ גדול שענפיו היו רחבים ויבשים כך שיכולנו להבעיר אותם וליצור מדורה. כמעט ושכחתי כמה נעים ומענג הוא חומה של האש.
הבטתי בראיום בפנים עגומות. מה שאני עומדת לומר לו לא יהיה מוצא-חן בעיניו. "ראיום, אנחנו צריכים לדבר," הוא הרים את ראשו בבלבול. "כלומר, נו, אתה יודע למה אני מתכוונת." נאנחתי בעצבנות. "זה בקשר לרגע שבו נצא מההר. אתה יודע שבתור חיה אתה לא יכול לבוא איתי למקום מיושב באנשים; זה מסוכן מדיי. אתה תפחיד אותם והם עלולים לנסות להרוג אותך ואני לא רוצה שזה יקרה, לכן אני מבקשת ממך, כשנצא מההר תחזור חזרה. אתה בטוח יותר בין השלג המסווה אותך. אני גם לא רוצה לעזוב אותך ואני מצטערת אם זה נחשב ניצול שהשתמשתי בהגנה שלך, אבל אני חייבת למצוא את ההורים שלי." עיניי התחילו לדמוע אך מיהרתי למחות אותם לפני שישים לב לכך. "אני אהיה בסדר, באמת. תסמוך עליי הפעם." היתה שתיקה קצרה ולאחריה הוא התרומם ממקומו והסתובב, נעלם בין עצי היער אך נשאר קרוב.
נכתב לפני 4 שנים ו-2 חודשים
8.
נכתב לפני 4 שנים ו-2 חודשים
חלק שלישי –

"אני לא יודעת מה לעשות? במה לבחור? אך אל תדאג ראיום, אני לא אעזוב אותך!"

פרק עשרים וחמש-
אתם מכירים את זה שלפעמים השתיקה כל כך כבדה עד שהיא מתחילה להעיק? טוב, אני כן.
כל הדרך למטה לא הצלחתי להוציא מילה מפי. העיניים שלי לא הפסיקו לדמוע כל אותו הזמן. המחשבה על כך שחיכינו שלושה ימים רצופים להוריי, ועכשיו אנחנו עושים את דרכינו חזרה למטה שברה אותי. מה חשבתי לעצמי בכלל שהמשכתי לטפס אחרי הנפילה?! הייתי צריכה פשוט לרדת למטה ולחכות להם. אני אפילו לא יודעת מה אעשה עכשיו כשהגיע למטה, לאן אלך במטרה להתחיל בחיפושיי.
כשישבתי עם ראיום ודנו בנושא העלאתי כמה הצעות ששווה לבדוק. המקום הראשון שקיווינו לפגוש אותם בו היה הפסגה, אך הם לא הגיעו. המקום השני היה ביתו של האיש האדיב שנתן לנו לשהות אצלו ביום שהגענו. הנחתי שאבא וודאי יחפש אותי שם, במחשבה שאולי אכן ירדתי חזרה מטה.
המקום השלישי היה הנמל. הוא היה המקום הכי פחות סביר אך אמרתי לעצמי שכמו מקודם – עדיף לנסות כל דבר.
המקום הרביעי היה כמובן הבית. כאב לי לחשוב על זה, אבל זה הרגיש כאילו ננטשתי, ואני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שהם וודאי מחפשים אותי בחוץ. 'כמו העקבות בשלג שראיתי באותו יום...' חשבתי לעצמי. וראיום הלך לפניי כך שלא יכולתי לראות את עיניו. יכולתי רק לשמוע מעט את הנהימות/נשיפות הרמות שיצאו מפיו ולראות את אדי הקור. היה כמובן גם את ראיום עצמו. ברגע שאצא מין היער הזה אני אגיע אל אזור מיושב, מקום שעוברים בו אנשים. אני אהיה חייבת למצוא פתרון מה לעשות בראיום עד אז.
מצד אחד אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי, אני רוצה לקחת אותו איתי הביתה; אחרי הכל, אין לו משפחה, וגם כל מה שעברנו ביחד... איך אוכל להשאיר אותו לבד שוב?
אבל מצד שני אני יודעת שזה יהיה קשה. זה כמעט בלתי אפשרי לגדל נמר בתנאים מיושבים. מאיפה אני אשיג לו כל כך הרבה אוכל, ומקום נעים וקריר לישון בו? וגם איך אסביר לאנשים שהוא נמר שלג ידידותי כשהם יבואו לבקר ויראו אותו? כל כך הרבה דברים שצריך לדאוג להם וכל כך מעט זמן.
כבר יומיים שאנחנו יורדים למטה. בגלל שאנחנו מחוסרי אספקה ראיום היה צריך לצאת ולגשש אחר חיות שיוכל לצוד, בעוד אני הייתי צריכה ללכת לחפש יערות שיש בהם שיחים או עצי מאכל.
ביום השלישי שלנו, שכל מה שהיה לנו זה בקבוק מים אחד חצי מלא, סיימנו את ההר וחזרנו לנקודה הקרה במסלול.
אגם הקרח הקפוא.
ממה שהצלחתי לראות, החור של הקרח שהפשיר עדיין היה קיים, אך הוא גם לא המשיך להישבר, למזלנו. פיסת הקרח שאנחנו שברנו בפעם הקודמת לא היתה שם, אך במקומה ראינו רפסודה קטנה שהחליפה את מקומה.
"ראיום! ראיום! תראה!" קראתי בשמחה והצבעתי לעבר הרפסודה. הוא נהם בשאלה והסברתי לו מזה. הוא הנהן בראשו קלות והחל להתקדם לעברה. "אתה חושב שזו רפסודה שמישהו בנה בשבילנו? אולי אלה ההורים שלי! אולי הם ידעו שאני אגיע לפסגה ואצטרך לחזור חזרה איכשהו, אז הם הכינו לי רפסודה!" הרעיון מילא אותי בכל כך הרבה שמחה שלא רציתי אפילו לחשוב אחרת, למרות שהיו ספקות בליבי. ראיום הביט בי וקראתי את המבט של עיניו. 'לא לפתח הרבה ציפיות'. פניי נפלו מעט. "אני יודעת, אבל המחשבה שמישהו עוזר לנו לחזור מובילה אותי רק להוריי, וזה משמח אותי." הוא התקרב אליי וחיכך את אפו בבטני בחיבה. "זה בסדר, לא פגעת בי." אמרתי וליטפתי את פרוותו קלות. עלינו שנינו על הרפסודה ואני הרמתי את המקל הארוך שהיה מונח בקצה, מתחילה לחתור בזהירות בעזרתו.
זה לא היה אמור לקחת הרבה זמן וזה אכן לא לקח. עוד בצהרי היום הגענו אל קצה החור והשארנו את הרפסודה הקטנה על הקרח. הבטתי בה בחיוך קטן. אם יבואו לכאן מטיילים נוספים הם יוכלו להשתמש במתנה שאנחנו קיבלנו, במטרה להעביר אותה הלאה. התחלנו לפסוע על הקרח הדק. אני מציעה בקול כל מיני אפשרויות נוספות להשגת מזון וראיום נוהם בכל פעם שהוא רוצה להסכים עם משהו. לבסוף החלטנו שברגע שנגיע אל היער הראשון שנקרה בדרכינו נאגור הספקת מזון רבה כך שהיא תספיק לנו לפחות עד סוף המסלול. עד היציאה מההר. אנחנו לא יכולים להסתכן יותר בעצירות מיותרות.
באמצע ההליכה הגענו אל איגלו הקרח שאני יצרתי בזמן שברחתי מין הנמרים האחרים וחיפשתי מקום להתחבא בו. "ראיום," אמרתי בקול שקט ונגעתי בו, מסמנת לו לעצור. ניגשתי בשקט אל פתח האיגלו שלי והצצתי בפינה. הוא היה ריק. זחלתי לבפנים והתיישבתי במרכזו. ראיום הביט בי כמנסה להבין מה אני עושה, אז הסברתי לו. "הערפל מתחיל להיות סמיך ואפרורי יותר, ואני עייפה. אנחנו יכולים לעצור כאן הפעם, רק הפעם, בבקשה? אתה תוכל בינתיים ללכת לצוד חיות באזור." התחינה שבקולי נשמעה נואשת לגמרי. הצמדתי את שתי ידי והעלתי על פניי את ההבעה הכי מתחננת שאני יכולה. הוא הביט בי בריכוז בעיני הקרח שלו לכמה שניות, ואז הסתובב לאחור והלך. "תודה ראיום!" קראתי אחריו, והתחלתי לפתוח את תיקי ולפרוס את ציוד השינה.
נכתב לפני 4 שנים ו-2 חודשים
הקוראים:
  • לפני חודש אביביל'ה בת מירושלים
  • לפני 3 חודשים הצעדן בן 15 מיבנאל
  • לפני שנה The Wolf בן 28 מהאין אל האבדון
  • לפני שנה ו-9 חודשים אנג'ל בת 19
  • לפני שנה ו-9 חודשים Shani Chan בת 20 מתחשבו לבד
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים איזבל בת 16 מ:
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים greek princess בת 16 מנחשו לבד....
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים בר בן 21 מLavender Fields
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים <font color=110066>מישהי בת 20 מעולם אפל..
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים נוף בת 15 מפתח תקווה
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים anna בת 10 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים סקיי בת 15 מארץ לעולם לא
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים פרסי בן 13 מממחנה החצוים
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים מוישי בן 29 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים מושלת הארץ הקסומה בת 19 מאנדרפיל
  • לפני 3 שנים נונו בת 16 מיהוד
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים eliya בת 26 מפ"ת
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים מנהלות מימד 72 בת 18 מהמימד האחרון
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים LAWLIET בת 14 מכל מקום שיש בו ערפדים
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> בן 16 מsomewhere, out there
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים goren בן 18 מתל אביב
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים קומרו בן 20
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים Ron1999 בן 37 מוושינגטון
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים POLLO בן 17 מארץ החתולים
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים WOLF בת מהיער המכושף (סוף העולם שמאלה)
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים ~RAIN~ בת 16 משבע הממלכות
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים S-E-5914 בת 18 מהעתיד ✌
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים מישי בת 19 משומקום
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים ליקוי חמה בת 14 מ13 האוצרות
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים אור בן 17 מ.
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים reut456 בת 19 מכרמי צור
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים טל בת 20 מממלכת בני הלילית (מרחובות)
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים Queen noga בת 14 מאיפשהו.
  • לפני 4 שנים ו-1 חודשים ג'קס בת 17 מהדרך
  • לפני 4 שנים ו-1 חודשים אפרת בת 20 מעבר להיגיון
  • לפני 4 שנים ו-2 חודשים kim בת 21
  • לפני 4 שנים ו-2 חודשים fairy tale בת 19 מעיר האגדות
  • לפני 4 שנים ו-2 חודשים ס.א.איש בן 22 מtel aviv
  • לפני 4 שנים ו-2 חודשים הבלגית המעופפת בת 19 מהצוללת הצהובה
  • לפני 4 שנים ו-2 חודשים לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 19 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים Ortash בן 18 מחלום של פסיכופת
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים עלמה בת מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים מלאך ספיר בת 15 מפתח-תקווה
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים zeno בן מעין הוד
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים no fear בת 18 מהמקום שממנו באים הרגשות
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים yu-yu בן 21 מעפולה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים Mona בת 7 מJerusalem
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים מג'נטה בת 17 משם
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים מכשפה בת 16 מחדרה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים הומורה בת 20 מאורנוס


הביקורות האחרונות של bunny שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס ספר שני בסדרה "משחקי הרעב". מ... המשך לקרוא six♣ לפני שנתיים ו-3 חודשים
2. איחוד הגורלות - קינת העורב - קינת העורב #1 / אסף מזוז וואו! אחד הספרים שבאמת סחפו ... המשך לקרוא נוף לפני שנתיים ו-9 חודשים
3. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד ** עלול להכיל ספויילרים!** א... המשך לקרוא michalro לפני 3 שנים ו-1 חודשים
4. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד ** עלול להכיל ספויילרים!** א... המשך לקרוא אורגת הדיו לפני 3 שנים ו-1 חודשים
5. המסע אל קצה העולם / אדית פאטו ספר מהמם! שונה (בכתיבתו) מכל ... המשך לקרוא הבלגית המעופפת לפני 4 שנים ו-7 חודשים
6. המסע אל קצה העולם / אדית פאטו ספר מהמם! שונה (בכתיבתו) מכל ... המשך לקרוא Mira לפני 4 שנים ו-9 חודשים
7. מפוצלים - מפוצלים #1 / ורוניקה רוֹת ספר מעולה! ורוניקה רות בהחל... המשך לקרוא Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
8. מלאך מכני - מכשירי התופת #1 / קסנדרה קלייר ספר מעולה. חובה קריאה!... המשך לקרוא Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
9. איחוד הגורלות - קינת העורב - קינת העורב #1 / אסף מזוז וואו! אחד הספרים שבאמת סחפו ... המשך לקרוא Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
10. כשף של דיו - לב של דיו #2 / קורנליה פונקה זה ספר מעולה!! אמנם אני קראת... המשך לקרוא Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
11. אריק רקס - עין הדרקון - אריק רקס #1 / קאזה קינגסלי ספר ראשון בסדרה. ממש אהבתי. ... המשך לקרוא Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
12. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר ספר מעולה. שווה קריאה, לא תת... המשך לקרוא Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
13. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס ספר שני בסדרה "משחקי הרעב". מ... המשך לקרוא Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
14. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס ספר שני בסדרה "משחקי הרעב". מ... המשך לקרוא dominogol לפני 5 שנים
15. כשף של דיו - לב של דיו #2 / קורנליה פונקה זה ספר מעולה!! אמנם אני קראת... המשך לקרוא Mira לפני 5 שנים
16. כשף של דיו - לב של דיו #2 / קורנליה פונקה זה ספר מעולה!! אמנם אני קראת... המשך לקרוא גלית לפני 5 שנים
17. איחוד הגורלות - קינת העורב - קינת העורב #1 / אסף מזוז וואו! אחד הספרים שבאמת סחפו ... המשך לקרוא קראתי את זה :) לפני 5 שנים ו-1 חודשים
18. איחוד הגורלות - קינת העורב - קינת העורב #1 / אסף מזוז וואו! אחד הספרים שבאמת סחפו ... המשך לקרוא אוליבר לפני 5 שנים ו-1 חודשים
19. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס ספר שני בסדרה "משחקי הרעב". מ... המשך לקרוא Mira לפני 5 שנים ו-1 חודשים
20. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר ספר מעולה. שווה קריאה, לא תת... המשך לקרוא Mira לפני 5 שנים ו-1 חודשים
21. כשכולם משקרים על מי אפשר לסמוך? - תיכון לילה #1 / סי ג'יי דוהרטי ספר מהמם! העלילה שלו ממש מסק... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 5 שנים ו-1 חודשים
22. כשכולם משקרים על מי אפשר לסמוך? - תיכון לילה #1 / סי ג'יי דוהרטי ספר מהמם! העלילה שלו ממש מסק... המשך לקרוא monti me לפני 5 שנים ו-1 חודשים
23. מפוצלים - מפוצלים #1 / ורוניקה רוֹת ספר מעולה! ורוניקה רות בהחל... המשך לקרוא monti me לפני 5 שנים ו-1 חודשים
24. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס ספר שני בסדרה "משחקי הרעב". מ... המשך לקרוא קראתי את זה :) לפני 5 שנים ו-1 חודשים
25. מפוצלים - מפוצלים #1 / ורוניקה רוֹת ספר מעולה! ורוניקה רות בהחל... המשך לקרוא fairy tale לפני 5 שנים ו-1 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ