1. נכון?

מותר לבכות לפעמים, נכון?
רק לשחרר, לפרוק את המטען שהתאסף במשך השנים.
לצבוע את הפנים באדום, לנשום בכבדות, גם זה מותר, נכון?
זה נחמד לפעמים, לתת לדמעות לרדת.
ומותר לנצל את הבכי כדי לכתוב, נכון?
זאת מוזה, זה רגש, זה נפש נטו.
מותר לבכות לפעמים, נכון?
וגם אפשר לחייך, כי הנה, אנחנו מגלים שגם אני יכול להרגיש.
אני יכול להרגיש, נכון?
בכי זה רגש, ורגש זה טוב, נכון?
נכון?

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

2.

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

3. צעקה

עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה,
נִמצֵאת לָה נערה ענווה ותמימה.
איש לא ישמע,
את אותה צעקה,
שעולה מגרונה,
לחוצות העולם.
את תדמיתה היא מנסה לשנות,
אך אף לא מצליחה...
מה נותר לה לעשות?
להמשיך לצעוק?
זה לא יעזור.
היא עדיין לא שמה לב,
שאת השתיקה אי אפשר לשבור.
גרונה מתייבש,
וענייה צורבות,
אך היא מרגישה,
שחובתה היא לצעוק.
היא עומדת לאמץ את קולה,
עד שלא יצא שום צליל.
שום דבר לא עומד להשתנות,
כי לא שמעו את עצבותה בשיר.

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

4. מילים אחרונות

אני לא הייתי ילד כמו כולם, את זה אני ידעתי בוודאות. אני לא משחק כדורגל או מנגן. לי יש תחביב אחר, שינון מילים אחרונות, לא תחביב שכיח במיוחד. מאז ומעולם רדפתי אחרי מילותם של המתים, לדעתי המילים האחדות שנאמרות מפיו של אדם אחד ששניותיו ספורות, שוות יותר מכל הדברים שחברי לכיתה אמרו ביחד. והתחביב הזה, לא הקנה לי הרבה נקודות בהיבט החברתי. מילותיו האחרונות של וינסנט ואן גוך היו: ״העצבות תמשך לנצח״. כנראה שהמשפט הקצר הזה גילם את דמותי כי סיימתי את בית הספר בלי חברים, גם באוניברסיטה התבודדתי, ושהפכתי לאדם בוגר התנתקתי לחלוטין מהחברה, גר בדירה קטנה עטופה במילים אחרונות. בזמן שעבר גיליתי את המשפט האחרון שבאמת הציג את מי שאני: ״אני רוצה לחשוב שאהבו אותי, שהייתי נאהב.״ (גרישא פישר) אף אחד כבר לא יצליח לאהוב אותי. אבל אני תמיד מקווה שכן. ״מחר לא אהיה כאן יותר.״ נוסטרדמוס אמר. כנראה שאני לא נמצא כאן אפילו יותר זמן מנוטרדמוס עצמו, נראה לי שאני פשוט מהלך בין המתים, ישן איתם, אוכל איתם, נמצא בינהם. יום נוסף נגמר ואני הולך לישון. מקווה שאולי מחר אני גם אוכל לראות אותם יותר טוב.

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

5. האדם שלא הכרתי

אתה הלכת, שנייה לפני הפתרון.
ובכיתי, למרות שלא באמת הכרנו.
כל הזמן שמעתי רק כמה היית חכם,
כמה היית שנון, איך היית רגיש אבל לא רגשן.
היית האיש שהיה
לא האיש שהוא.
ובכל זאת בכיתי,
בכיתי כי היית חלק ממני,
בכי שלא מסמל גאווה, כי איך אוכל להתגאות בהכרות
עם אדם שלא הכרתי?
זה בכי של בושה, בכי של ילדה קטנה
שרק מתייפחת ומתאבלת על "קרוב" שמת.
אבל אני חלק ממך,
כי ככל שהשנים עברו התפתחתי והפכתי דומה לך.
אני כמוך,
ואני מצטערת שלא הבנתי את זה קודם.
אני כמוך.

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים

6. סימני שאלה

כשאלוהים ברא את העולם,
או לפחות, ככה אנשים טוענים.
הוא חשב שזה יהיה מקום מושלם,
לבעלי החיים ולאנשים.
הוא הבטיח הבטחות,
וסיפר מעשיות.
על הדברים הללו כתבו
הרבה ספרים.
כמו שאתם כבר יודעים.

אך האם זאת האמת?
ואיך נוכל לדעת?
האם הוא רע או טוב?
אולי הוא בכלל לא קיים?
כל כך הרבה שאלות,
שאין מקום לתשובות.

וביום השישי,
אחרי מלאכה רבה.
הוא ברא את האדם,
ה"כביכול" המושלם.
והאדם האנכי,
לקח את כל מה שנמצא.
וזרק אותו לפח,
הוא זרק אותו.

אך האם מגיע לו
את כל הטוב הזה?
למה הוא מקבל תחושת סיפוק?
והגשם הראשון,
האם הוא הדמעות?
כל כך הרבה שאלות,
שאין מקום לתשובות.

כבר עברו הרבה שנים,
יש ימים שלא זכרו את אלוהים.
אולי הוא בכלל, לא קיים.
והכל היה רק מעשייה.

מי יודע לענות?
על כל השאלות,
כל כך הרבה מהן
עדיין לא פתורות.
האם יש אלוהים?
או שהכל שקרים ולכלוכים?
איך נוכל לדעת ומתי?
האם הסבלנות תגיע
לעורקיי?

והאם השאלות?
בכלל חשובות?
או שאפשר להתעלם?
להמשיך וזה הכל?
כל כך הרבה שאלות,
שאין מקום לתשובות.




אני רק רוצה להבהיר את עמדתי כאן,
אני מאמינה במדע, ואני לא מאמינה באלוהים.
אני לא באה בטענות לאף אחד ואני רק העליתי נושא שלדעתי הוא מאוד חשוב.

המכורה (כן כן, היא)
5.1.14

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים

7. עוד

במקור זה שיר שכתבתי (שיש לו גם לחן). אבל לסימניה אי אפשר לעלות הקלטות אז הנה לפחות המילים:

עוד מילה שנכתבת.
עוד צליל שנשמע.
עוד מנגינה שחוזרת.
עוד שיר, עוד עולם.

עוד אהבה שעולה ממזכרת.
עוד חברות שמתפרקת.
עוד אנשים חיים ומתים.
עוד שיר, אחד או כולם.

עוד זמן שכבר חלף לו.
עוד עבר, הווה, עתיד.
עוד טוב שהתערבב ברע.
עוד שיר, מילא עוד אולם.

עוד אש שבאח בוערת.
עוד בן שירד לקבר.
עוד כלה שמתחתנת.
עוד שיר, עלייה בסולם.

עוד זמן שכבר חלף לו.
עוד עבר, הווה, עתיד.
עוד טוב שהתערבב ברע.
עוד שיר,
לא נשמע עוד את קולם.



המכורה (כן כן, היא)
24.12.13

נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים

8. זיכרון מהחורף

בין עלי השלכת,
ובין פריחת האביב.
שמרתי טיפת גשם,
מחורף ישן ומסתורי.
מהחורף הזה,
אני לא זוכרת כמעט דבר.
מלבד טיפת המים,
שלעולם לא התייבשה.
העונות חולפות,
והנה בא חורף נוסף.
אך גם הפעם איני זוכרת דבר.
האם זה בגלל שהגשם הוא דמעות?
העננים הם כעס? וקור הוא קרבות?
אם כל זה נכון,
באמת לא כדאי.
לזכור את החורף,
המסתורי,
עד בלי די.


המכורה (כן כן, היא) 20.12.13

נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים