“"חמוד, מדהים, מהמם ומושלם" לא מתאימים לתיאור הספר הזה, הראשון בטרילוגיה (אי אפשר לקצץ ולהפוך לשני ספרים, לכל היותר?!). במקום זאת, "מעורר מחשבה, חנוק ומעניין" זה נכון.
ציפיותיי מהספר לפני הקריאה: הייתי בטוחה שאני עומדת לקרוא עוד ספר מתבגרים נחמד אך לא משמעותי העטוף בכריכה מושקעת (אם כי במקרה זה - לא יפה), עד שקראתי את התקציר: "מה היה קורה לו ידעתם כמה זמן נשאר לכם לחיות?" - נשמע טוב, בהחלט משפט מבטיח, אם כי בפועל זה לא היה מה שציפיתי - "ליצור גזע מושלם..." - לא הייתה לכך התייחסות בספר, אך זה מיד הקפיץ אותי ל"עולם חדש מופלא" משום מה...
ההרגשה הכללית היא שהסיפור רץ קדימה, רוצה רק להתקדם ולפרוץ, כאילו היה PREQUEL (והוא לא), הקצב מהיר מבחינת הכתיבה אם כי אטי מבחינת העלילה (מוזר, לא? התוצאה: תחושת עומס לכל אורך הסיפור). עם זאת בניגוד מעצבן הסופרת חזרה שוב ושוב על אותם דברים ותיאורים וזה שעמם במידה מסוימת. ברם, מאד קשה להפסיק לקרוא, מדובר בספר זורם במיוחד שאפשר לקרוא ביום או ביומיים.
נקודה זו מעלה סוגיה אחרת: בספר הזה יש הרבה בעיות עם הגיל. למשל: המספרת מאשימה את לינדן שהכניס להיריון ילדה כה קטנה (בת 14) - בעוד היא עצמה מבוגרת ממנה רק בשנתיים וכבר נחשבת בתולה זקנה. זה היה יכול להיות מוסבר אם 20-25 היה באמת הגיל המקסימלי בתקופה ההיא, אבל יש את בני הדור הראשון ולכן זה לא עומד ביחסיות, כי יש להם קנה מידה לשפוט לפיו, למשל, שנה בעתיד זה שווה לחצי שנה בימינו. כמו כן, השימוש בביטוי "ילדות צעירות נחטפות" בפתיחה גם כן מערער את תפיסת הזמן הבעייתית בסיפור: אם הן בנות 14 או 15, ותוחלת החיים היא 20, אז הן ממש בגיל העמידה! (אבל כאן ניתן להסביר זאת בכך שהם בעצם היו אמורים לחיות עד בערך גיל 70, כמונו, אבל הווירוס הקטלני של הדור שלהם קוטל אותם בתקופת בחרותם)
יש כאן המון התנגשויות שמקשות על הבנת היחס לתוחלת החיים ולעולם, ואותי אישית בלבל מאד.
אני חושבת שבאופן בלתי צפוי הסגנון של הספר בהחלט משקף את העולם העתידני שלורן דמיינה: הכתיבה קודרת, אין צבעים, הכתיבה חונקת, עוטפת בחיבוק מוות. כשאני מנסה לדמיין חדר בבית - גם כשיש בו צבעים - אני רואה תמונת שחור-לבן, כמו יצירה של מצלמה ישנה שלא מצליחה לקלוט את הצבע ולהעבירו לנמען: בכך, הכתיבה עושה מימזיס מצוין לעולם בו היא חיה.
הדבר היחיד, בעצם, שלא נהניתי ממנו במיוחד היה הבניה של הדמויות. ריין, הדמות הראשית, יפה ונבונה למדי אם כי הפרספקטיבה שלה מוטלת בספק. אני מניחה שזה קורה בכל ספר עתידני, כי ההשוואה להווה - לאיזושהי מאה עשרים/ואחת, מאות שנים לפני תחילת הסיפור - היא כמעט בלתי נמנעת - אך במקביל מדרדרת את האמינות. כמה פעמים ביום כבר יוצא לכם לחשוב על תקופת האבן, בה נשים פרנסו את רב החברות בהן חיו והגברים ישבו בבית לשמור עליו - ולהשוות אותה לימינו, בו נשים אמנם עצמאיות במדינות מסוימות - אך הכל נשפט על פי קנה מידה מסוים, מערבי.
בדוגמא הנ"ל, קנה המידה הוא הזמן - התרבות המערבית מול חברות אחרות שמתקיימות בעולם בזמננו אך אינן חולקות את תרבותנו. ב"הקמילה" קנה המידה הוא אחר, הוא רחב יותר: איך ייתכן שנערה בעוד שנים רבות תחשוב על העבר כאילו הוא נלקח ממנה - כאשר היא בעצם כמעט ולא יודעת עליו דבר? זו נקודה שקשה להסבירה, אם כי אני מניחה שכמה מקוראות הספר עשויות להנהן לשמעה.
דמויות המשנה בחברה הפוליגינית הזו דווקא היו נחמדות ואמתיות: בהתחלה המספרת תיארה אותן על פי מראה חיצוני ודבריהן, ואנו חשים ניכור כלפיהן, אך ככל שהזמן עובר והיא לומדת להכירן, כך תחושותנו כלפיהן מתרככות. לגבי לינדן, הבעל שנמנעת ממנו גישה לעולם החיצוני וחי תחת כיפת זכוכית עם כפית שמנת בפיו - הוא תמים מדי לטעמי. אינני יודעת איך לתרגם באופן קולע את dull, אבל זה הוא: משעמם, חולמני, אין בו דבר משמעותי.
כראוי וכצפוי בספרים דיסטופיים, משולש אהבה. לא מהחביבים עליי, זהו טרנד משמים בעיניי (משמים, אגב, גם מתאים לdull ולאפיונו של לינדן) ועל כן הוא הוריד משמעותית את קרנו של הספר בעיניי, למרות שאיננו הדבר המרכזי.
לא אקרא את הספר הבא.”
