אֵרִיַה
אז... החלטתי שאני צריכה לעזוב את סימניה.
סימניה הייתה הדרך שלי להתגבר על משהו שעברתי, ועכשיו כשעברתי אותו לגמרי אני רוצה להשאיר את הבעיה ואת הפתרון שלה מאחורי.
הכרתי כאן כל כך הרבה אנשים מדהימים, אנשים שבאמת נהניתי לדבר איתם, גם אם עברתי כמה ויכוחים כאן עם אנשים שונים, עדיין נהניתי ואני עדיין אוהבת את אותם אנשים.
עברתי כאן שלוש שנים (פחות רבע, כי די נעלמתי ללא מעט זמן...), והם היו נהדרות.
כל אחד ואחד מהאנשים שדיברתי איתם אי פעם - תודה, אתם אנשים נפלאים, ושאף אחד לא ייתן לכם לשכוח את זה.
תמיד החשבתי את האנשים כאן כחברים שלי, ואני אמשיך לעשות את זה. אבל אני עוזבת את סימניה, ואני לא חושבת שאני אחזור.
אם תרצו פעם לדבר איתי, יש כאן כמה אנשים שיש להם את הסקייפ שלי, וכמה אנשים שיש להם את האימייל. אני לא נמצאת שם הרבה, והאמת שבסקייפ לא הייתי כבר שנה וחצי בערך, אבל אני אשתדל להיכנס מדי פעם.
אז... שוב, תודה על הכל, ולהתראות.

ציטוטים אהובים:
"איני מסכים עם אף מילה מדבריך אך אלחם על טיפת דמי האחרונה עד זכותך להשמיעם"

"חשבתי שיש גבול לטיפשות, אבל כשאני רואה אותך... אני תוהה"

"כשאתה מתווכח עם טיפש, תוודא שהוא לא עושה אותו דבר"

"הזמן הוא המורה הטוב ביותר. הצרה היא, שהוא הורג את כל התלמידים שלו"

"עדיף לאבד רגע מהחיים מאשר את החיים ברגע"

"אנשים לא הצליחו לעשות את הצודק חזק, אז הם עשו את החזק צודק" (פסקל)

"מי שמשחק לפי החוקים של עצמו לא צריך לרמות"

"השיעור הטוב ביותר בחיים הוא לדעת שגם טיפשים צודקים לפעמים"

"ללמוד לדבר לוקח 3 שנים, אבל צריך 30 שנה כדי ללמוד לשתוק"

"ההבדל בין גאונות לטיפשות הוא שלגאונות יש גבולות..."

"טעות לעולם חוזרת, אבל כשהמחק נגמר לפני העיפרון - סימן שהגזמת"

"לא נכשלתי, רק מצאתי 10,000 דרכים בהם זה לא פועל"

"לא האדם הוא שנפטר - החיים הם אלה שרצחו אותו"

"היום הוא המחר שאתמול כל כך פחדת ממנו"

"כשאתה רואה את האור בקצה המנהרה - לפעמים זה סתם מניאק עם מצית."

"לפעמים, כשאתה לא בטוח לגבי משהו, אתה צריך פשוט לקפוץ מהגשר ולגדל כנפיים בדרך למטה."

"זו לא הנפילה שהורגת אותך, זו העצירה הפתאומית בסוף."

"זמן השינה שאדם זקוק לו בממוצע הוא חמש דק' יותר"

"לכל בעיה ישנם שני פתרונות - הפתרון הלא נכון והפתרון שלי"

"מה שווה כל הכסף בעולם אם מלאך המוות לא לוקח שוחד?"

"אם תיסע מהר - יתפוס אותך שוטר. אם תיסע יותר מהר - הוא לא יספיק."

"המורים קוראים לזה העתקה, אנחנו קוראים לזה עבודת צוות ."


ומשפטים מספרים:

"האם יש בעולם כולו מושג חמקמק יותר, מתעתע יותר? נדמה שאנשים רבים מכל הגזעים פשוט אינם מבינים את האהבה, מכבידים על פשטותה היפה ברעיונות שעוצבו מראש ובציפיות לא מציאותיות.
כמה אירוני שאני, שעזבתי את החשכה של מנזובראנזאן חסרת האהבה, מסוגל לתפוס את המושג טוב יותר מרבים מאלה החיים איתו, או לפחות עם האפשרות המציאותית מאוד שלו, כל ימי חייהם.
האם יש בכל העולם מושג חמקמק יותר, מתעתע יותר?
- דריזט דו'אורדן"
(מורשת האלף האפל - המורשת)


"לפעמים אני חושש שאני לא הגיבור שכולם מצפים ממני להיות. הפילוסופים הבטיחו לי שהגיע הזמן, שכל האותות והסימנים אכן התקיימו. אבל אני עדיין חושב שהם מצאו את האדם הלא נכון. כל כך הרבה אנשים סומכים עלי, הם אומרים שאני מחזיק את עתיד העולם בידי.
מה הם היו חושבים עלי אילו ידעו כי האלוף שלהם - גיבור העידנים, המושיע - מפקפק בעצמו?
אולי הם לא היו מופתעים. במובן מסויים, זה הדבר שמדאיג אותי יותר מכל.
אולי, עמוק בתוך ליבם, גם הם מפקפקים בי - ממש כמוני.
האם כאשר הם מביטים בי הם רואים שקרן?"

"אני רואה את עצמי כאדם בעל עקרונות. אבל איזה אדם אינו רואה כך את עצמו? אפילו לשודדי הדרכים האכזריים ביותר, כך הבחנתי, יש "מוסר" שבעזרתו הם מסוגלים להסביר את מעשייהם.
אולי אדם אחר שיקרא על חיי יכנה אותי עריץ. אולי הוא יקרא לי יהיר. האם דעתו של אותו אדם תקפה פחות מדעתי שלי?"

"הוא יגן על דרכיהם, אך יפר אותן. הוא יהיה המושיע שלהם, אך הם יקראו לו כופר. שמו יהיה אבדון, אך הם יאהבו אותו בשל כך"

"בסופו של דבר, אני מודאג שיהירותי תהרוס את כולנו"

"מפליא אותי כמה מדינות התאחדו מאחורי מטרתנו. מובן שיש עדיין מתנגדים - וכמה ממלכות, למרבה הצער, פרצו במלחמות שאינני יכול להפסיק.
ועדיין, האחדות הכללית הזו מפליאה אותי, ואפילו מעוררת בי יראה כשאני חושב עליה. הלוואי שמממלכות האדם לא היו זקוקות לאיום כה גדול על מנת להבין את ערך השלום ושיתוף הפעולה"


(הערפילאים - האימפריה האחרונה/ ברנדון סנדרסון)

ו... לא יכולתי להתאפק, אנימות!:

"I am telling you this because you dont got it, you think you get it, wich is not the same as actually getting it. get it?"

"You can make a rain of 1,000 needles. I will make it rain blood"

"Oh, I'm not a little pervert! ...I'm a big one!"

"You have no talent at all. Just die!"

"Hey guys, sorry I'm late, I'm afraid I got lost on the path of life."

"The only destiny that every person shares.. is death"

"What I'm saying is, in the end, everyone is alone, right?"
-Naruto-


"Oh! How could I forget!? You have a thing for dead girls!"

"Will you bear my child?"

"What are you smiling about? I simply asked a question. I don't care, I'm just curious."

"I will not kill you...I will break you."
-InuYasha-


"People have hope because they cannot see Death
standing behind them"

"That's all believable to me... ALONG WITH FLYING PIGS AND THE TOOTH FAIRY!!"
-Bleach-

"PASTAAAA!!!"

"Germany, Germany, a stranger said he would take me to a tasty dinner so I went to go get the pasta, but it turned out he only had hamburgers the whole time!"

"Ahh! Why are you pointing a gun at me I already told you I would tell you everything I know which is pretty much everything I know!Please don't kill me, please!"

"I am Russian! I know everything about snow. Well, see you around! *jumps out of the plane* Vodkaaaaaaaaaaaaa!"

"YOUR BRAIN'S IN WAY FAR OUTER SPACE!"

"I say we hit Italy first because italians can't drive and are usually drunk!"

"When you two are done releasing sexual tensions, we have got a meeting to finish!"

"Ohonhonhon!"

"I once killed a man with his own mustache and a grape."

[on what to do if the enemy asks you to surrender] "That's an easy one, sir! Surrender immediately, form an alliance, kiss their butts, sing, eat and go to bed."

"I am the awesome Prussia!"

"That's right, you British jerk of jerks!"

"I'm going to kill you until you are dead!"
-Hetalia- (האנימה השניה הכי אדירה בכל העולם.)





» דירגה 143 ספרים
» כתבה 71 ביקורות
» יש ברשותה 77 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 7 שנים ו-11 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» קיבלה 292 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אֵרִיַה

» מדף הספרים (4 מתוך 77)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 143)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 71 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

אוי הספר הזה כל כך הרגיז אותי! אני לא יכולה לסבול את זה! אז לפני שאני אסביר מה כל כך הרגיז אותי - אני אתחיל מהתקציר. מושך מא... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-2 חודשים


אז, בתור התחלה לסיום של הסדרה המדהימה הזו: ברכותי כריס! החזרת את אראגון ישר ראש העשריה שלי! (מקום מכובד ביותר, אם תשאלו לדע... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-2 חודשים


אני מניחה שכולם מכירים את ההרגשה של לגמור סדרה טובה. בוהים עוד כמה שניות במילים האחרונות, מתחננים שזה לא הסוף, מעבירים דף.... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-5 חודשים


אני לא יודעת למה, אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר. קראתי, וקראתי, וקראתי, ובשבל מסויים לא יכולתי יותר, אז נטשתי את הספר לשבוע. טו... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-5 חודשים


אני עומדת לבכות מרוב צחוק. באמת? קאסיה? (קטסה, קטניס...) והעלילה... באמת. בואו נראה. קודם כל: גיבורה, השם מתחיל ב-ק' שני בחור... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-8 חודשים


בסדר, בואו נפתח את הביקורת בהודעה חשובה ביותר: אני לא אוהבת מאוד את ריק ריירדן. אז למה בכל זאת קניתי את הספר? כי מבחינתי ז... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-8 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

אפתח ואומר שהנפילה היחידה שתועדה בספר הזה הייתה הנפילה של האינטליגנציה של הקוראים. כן, הגיע תורי לפתוח בבדיחות נפילה. עו... המשך לקרוא
40 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-8 חודשים


קיילי הייתה נערה יפהפייה, בעלת שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות כשל תינוק ובאופן כללי כל בחור שראה אותה בזווית העין התאה... המשך לקרוא
70 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים


לפעמים מישהו פשוט מוכרח לצעוק "די! חפרתם!" עם כל הבוטות, אין ברירה. אז זו הולכת להיות אני. כי פשוט נמאס לי שסופרים מזלז... המשך לקרוא
39 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-2 חודשים


מכירים את זה שאתם שומעים על כמה שספר הוא עלוב ודפוק, ואתם ממש מסוקרנים לראות עד כמה? לא? כי זה מה שקרה לי אחרי שלקחתי את מכ... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-2 חודשים


כולם יושבים בנוח? אני מקווה בשבילכם. אתם התחלתם לקרוא, ראו הוזהרתם. יום אחד אני אמצא את מי שעירבב את ספרי הילדים עם ספרי ה... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-2 חודשים


מכירים את זה שאחרי שאתם אורזים לחופשה, אפילו אם היא ליומיים בצפון, נשארים פחות פריטים בבית מאשר במזוודות? אני נסעתי השבוע ... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 5 שנים ו-2 חודשים
» שלום שלום ^^ (נוער)
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» המשך! (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» וואו... (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» אני דורשת המשך! (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» המפ! (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» יש תמיכה, יש תמיכה (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אתם פשוט מגוחכים.
מעמידים פנים שלא כשאתם כל הזמן פוזלים כדי לראות.
אז כן, למרות שהפנים שלי כבר נהרסו, ולמרות שהראש שלי כמעט חסר שיער, אני לא עיוורת ולא חירשת, מקווה שלפחות את זה לא פספסתם.
אה, כן, כמעט שכחתי. אני בן אדם בדיוק כמוכם, רק שאני קצת שונה, אחת מאלה שמסתכלים עליהם מוזר.
החיים שלי נהרסו בדיוק כשהתאונה קרתה.
אף אחד לא מת, לפחות על זה אני יכולה להודות, וכאן מסתיימות התודות שלי.
אני היחידה שיצאה עם פגעים מהתאונה, הפנים שלי מצולקות ומכוערות.
ועכשיו, אני תולשת לעצמי שערות.
זה היה יכול להיות בסדר, אם לא הייתי תולשת המון, ובמשך שנתיים.
אז הטיפולים בסרטן לא כל כך שינו לי משהו בראש, רק שהשער עכשיו נושר לבד.
אם היה לכם שמץ של מושג, אוי, הלוואי שהייתם מבינים חצי ממה שאני עוברת.
אז בתור דבר ראשון, אני לא עיוורת, כמו שכבר הזכרתי.
יש כמה אנשים שאני באמת משתדלת לאהוב, באמת, כי הם מתהגים איתי בסדר גמור, כמעט לא מסתכלים למעלה כדי לראות את הקרחות שלי ולא מעירים שום דבר על הצלקות והשער.
אבל יש להם דברים שאני בטוחה שהם לא עושים בכוונה, אבל הם עושים.
מעירים הערות ברגע שבו אני הכי צריכה תמיכה.
אבל יש אנשים שאני לא מכירה, וגם הם מעירים הערות, כאן אני אחזור ואומר - אני לא חרשת.
כשילדה קטנה ממני עוברת לידי ואומרת לחברה שלה "איכס, איכס, איכס, תראי את השער שלה" זה אחד הדברים הכי פוגעים.
ואז, כאילו שזה לא מספיק, מישהו מהכיתה מגיע, ועם חיוך זחוח על הפנים אומר לי "אנחנו יודעים שיש לך סרטן"
אז קודם כל, יש סיבה לזה שלא סיפרתי לכם, וזו זכותי, לא?
אני יודעת שאתם יודעים, אבל אתם כמעט מתעלמים.
עכשיו, לפחות את מעט הנחמה שנשארה לי ניפצו.
חתיכת מטומטמת! טיפשה! אני שונאת אותך!
הלוואי שהייתי יכולה לצרוח את זה לכל אחד ואחד שמעיר לי הערות פוגעות.
כואב לי, כואב לי, כואב לי.
למה אתם לא יכולים להבין את זה?
למה אתם לא יכולים להסתכל עלי רגיל?
למה אתם מתנהגים כאילו שאני שונה?
למה כאילו שאני הולכת להעלם בכל רגע?
הלוואי שכולכם תרגישו ליום אחד את הלעג וההשפלה שאני עוברת.
אני אמורה להיות חייכנית, וצוחקת הרבה.
אז המסכה הזו עדיין קיימת, אני עדיין משתמשת בה, מתי שאני רק יכולה.
אבל אני לא מרימה יד לעיניים כדי לנגב את הדמעות שעלולות לזלוג.
אני ממצמצת כדי לסלק אותם ואז בחצי חיוך משועשע אומרת שאני סתם עייפה.
אבל ברגע שאני יכולה אני טומנת את הראש בין הידיים ובוכה, כמה שאני יכולה.
במקום שבו כשאני אלך לשטוף את העיניים לא ישאלו אותי מה קרה, והמילים יעמדו לי על קצה הלשון אבל אני לא אתן להם לצאת.
אתם פוגעים בי, נכון, אבל אני לא מסוגלת לפגוע בכם בחזרה, עד כמה שהייתי רוצה.
בבקשה, זה כל מה שיש לי לומר לכם.
אל תעמדו, וברגע שאני אלך להוציא משהו ממקום אחד, מישהו ילחש "הנה, היא" כאילו שאני לא יכולה לשמוע.
אם הייתי מעזה, הייתי עומדת מול מי שאמר את זה ועם דמעות בעיניים הייתי אומרת לו "יכול להיות שאני לא נראית משהו, אבל אני שומעת"
אם הוא היה מנסה להתנצל, הייתי באמת מתחילה לבכות, כי זה פשוט דוחה.
איך אתה בכלל מסוגל לבקש ממישהו סליחה אחרי שלפני שניה ריכלת עליו כשהוא שמע?
אז כן, יש לי רגשות, ואל תשכחו את זה לפני שתנסו שוב לפגוע בי.
אל תעשו מעצמכם ליצנים מוחלטים, תתנהגו אלי ואל כל אחד שונה באופן רגיל.
כי אנחנו בני אדם, אבל לגביכם - אני כבר לא בטוחה.
נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים
"תחשבי על מספר"
"למה?"
"כי אמרתי, נו? מאחד עד עשר"
"חשבתי"
"שלוש"
"איך ידעת?"
"שלוש רציחות שלך"
"בסדר, תורי, תחשוב על מספר מאחד עד עשרים"
"חשבתי"
"תשע עשרה"
"איך?"
"תשע פעימות לב, עשר סכינים"
"אני יודע על מה עשר הסכינים, אבל על מה פעימות הלב?"
"תשע פעמים הלב שלך פעם כשתקעת בי את הסכין האחרונה, לפני שמתתי"
"נכון, צודקת, תחשבי על מספר, מאחד עד אלף"
"חשבתי"
"מאתיים ושלוש, כי זו כמות האנשים שנהרגו כשקמת שוב"
"נכון, זה מתחיל להיות מוזר, אתה יודע, כל זה. למה אנחנו?"
"כי אנחנו מבינים אותם, יודעים מה הם רוצים מאיתנו. קומי, אנחנו יוצאים שוב"

"סליחה, איזה יום היום?"
"יום ראשון"
"מה השנה?"
"אלפיים ושתיים עשרה"

"אלפיים ושתיים עשרה! זה כבר עשרים שנים מאז הפעם האחרונה"
"חשבת על שמונה עכשיו, נכון?"
"תשתוק, אנחנו צריכים למצוא דרך לצאת ממחזור החיים הזה"
"אנחנו כבר אלפיים שנה חוזרים בו, אל תנסי עכשיו"
"אני מתגעגעת לעגלות, למרות שהרכבים האלה לא רעים"
"כן, אה?"
"אהא"

אם הייתם חוזרים לחיים שוב ושוב, בלי להבין איך ולמה, איך הייתם מגיבים?
שלי ושל אחד אחר שכמוני, הייתה לחגוג, ואז לנסות לגלות למה זה ככה.
גילינו שאנחנו קמים שוב ושוב, בהפרש של חמש ועוד חמש.
לדוגמא, בפעם הראשונה קמנו חמש שנים אחרי שמתנו, בפעם השניה עשר שנים, אחר כך חמש עשרה, וכו'.
זו הפעם הרביעים שאנחנו קמים, וגילינו עליהם הכל.
אנחנו כלים על לוח משחק, אבל אנחנו נהנים מזה, וכל דבר שהם אומרים לנו לעשות, אנחנו עושים.
סכום הרציחות שלי הוא חמש מאות ושלוש, שלו זה שש מאות עשרים ושמונה.
הוא מוביל, בינתיים, אבל אני אנצח אותו, כי שנינו יודעים, שמי שלא משחק לפי החוקים, ומנצח, מת.
אני לא רוצה למות.
ולא אכפת לי אם זה יהיה במחיר החיים שלו.
סיכמנו על זה, ולו לא אכפת, אבל אני לא הורגת אותו, כי אם כן, כשהוא יקום, הוא יהרוג אותי, ואז הוא ינצח.
אני לא הולכת למות.
הם נהנים מהבידור שאנחנו מספקים להם, אנחנו הורגים את כל המתחרים.
בהתחלה היו איתנו עוד שלוש.
הוא תקע להם סכין בגב, אני שברתי להם את המפרקת.
עכשיו מצטרפים עוד ועוד שחקנים, וזה מתחיל להיות קשה.
אבל אל תדאגו, אני אהיה זו שאשרוד.
אני יודעת שזה יהיה ככה.
הוא רצח אותי כשמתתי בפעם הראשונה, רצח אותי, ואז חזרתי לחיים מול הפנים שלו.
הוא כמעט הרג אותי שוב, והוציא אותי מהתחרות.
אבל אני מצליחה, מנצחת, שורדת.
וככה זה ימשיך.
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
אני מוכנה לסבול הכל.
באמת, ממש הכל.
העלבות, צעקות, מכות אפילו.
אבל אל תשאירו אותי לבד.
כי אז הם יבואו אלי, יבואו שוב, יתפסו אותי בידיים בלתי נראות, ויגרמו לי לצרוח.
אני מפחדת, מהסיוטים, הם באים אלי רק כשאני לבד, כשאני מפחדת, כשאני לא חושבת על כלום.
הם באים פתאום, בהתקפה של פתע, תופסים וגוררים לתוך האפלה.
ואני נאבקת בהם, מנסה לצרוח, לקרוא לעזרה, שמישהו יישמע אותי.
אבל אף אחד לא, כי הם כבר גוררים אותי עמוק יותר ויותר, מושכים בכוח, לא משאירים לי אוויר לנשימה כשהם חונקים אותי.
ניסיתי, כל כך הרבה פעמים ניסיתי להימלט, לנסות להיפטר מהם, אבל הם נהנים ממני, מלהפחיד אותי, מהצורה שבה אני מנסה לברוח.
זה משעשע אותם, אני יודעת שהם צוחקים עלי כשאני מועדת ומנסה שוב לקום ולברוח, אבל הם שוב תופסים אותי, ומענישים אותי על כך שאפילו העזתי לנסות.
ואני מנסה, לופתת בכל הכוח את המציאות, אבל היא מתפוגגת אל מסך שחור, וממנו אני יודעת שכבר אין דרך חזרה, עד שהם יחליטו שזה הספיק להם להיום.
אם אני אנסה לספר למישהו, הם יענישו אותי ביותר סיוטים, ביותר פחדים, וגם מבחוץ, יכניסו אותי לבית משוגעים.
שם אני אהיה לגמרי לבד, אצרח לתוך קירות מרופדים, אבל היחידים שיסתכלו עלי במבט אטום יהיו הרופאים, וגם הם לא יעזרו לי.
ההורים שלי לא מסוגלים, הם כבר לא מתעוררים כשאני מתעוררת כולי צורחת ובוכה בלילה, צועקת שמות של אנשים שהסיוטים הראו לי מתים.
אני חייבת, חייבת, חייבת לברוח, להימלט, איכשהו.
כומה שאני מתחננת, וכמה שאני בוכה, הם לא מרפים, תופסים חזק יותר, עד שקול כלשהו מבקיע את כל החושך, או מגע חותך את האפלה, ונותן לי מסלול לבריחה, ואני מייד נצמדת אל היד המושיעה, המצילה, שתעזוב אותי בעוד רגע.
לברוח, לברוח, הם שוב באים.
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
אל תוותרו עלי בכזו קלות.
אני יודעת שהחיים שלי שווים כמו חיים של נמלה בעיניכם, אבל לא אכפת לי.
אתם תמיד אמרתם, תאמרו, ואתם אומרים את המוות ברוגע, כאילו שלמי אכפת.
לי אכפת! בסדר?
כנראה שאתם לא יודעים איך זה.
הידיעה שלעולם, לעולם, לא תראה אותו שוב.
הידיעה שהוא עזב אותך, לעולם.
העובדה שזו אשמתכם.
הריקנות שמופיעה, שאתה לא יודע מה לעשות איתה, ואתה לא מסוגל אפילו לבכות עד שאתה מעכל הכל.
אל הפעם הבכי לא יעזור.
אתה לא תקבל אותו בחזרה.
אתה לעולם לא תראה אותו שוב.
לכם לא אכפת, לי כן.
לי תמיד היה אכפת.
כי אתם, חסרי רגישות, חסרי לב.
בכל לילה, כשנזכרים, חייבים להפוך את הכרית הרטובה מדמעות לצד השני, כדי שיהיה אפשר בכלל לישון.
אחרי כמה חודשים, מתחילים לחזור לשגרה, אבל כלום לעולם לא חוזר להיות כרגיל.
הפרחים צבעוניים פחות, השמיים כחולים פחות, הדשא ירוק פחות.
החיים ריקים יותר.
ואז, מתחילים לחזור לחברים, מתחילים לצחוק שוב, החיוך חוזר לעלות על הפנים, העיניים שוב זוהרות.
ובכל זאת, כשכמעט בטוחים שלא שמים לב, פשוט בוהים ישר, חושבים שוב על המוות, נושכים שפתיים כדי לא לבכות, ואז ממיאים תירוץ ויואים לשבת בחוץ.
אף אחד לא בא.
כי אין אף אחד.
כולם עזבו, הלכו, השתנו.
פעם היינו ביחד, כשמשהו קרה, כולם טופחים על הגב ואומרים שיהיה בסדר.
עכשיו, במבט שליו ומעמיד פנים שעצוב, אומרים "משתתף בצערך".
זה מה שאתם גרמתם.
מי ביקש את זה? אנחנו לא.
אתם גורמים לזה לקרות.
אתם.
אתם רצחתם אותו, אותה, אותם.
ועכשיו אתם תרצחו אותי, במילים שלכם, במבטים שלכם, מבפנים.
אני מתחננת, בבקשה.
אל תוותרו עלי בכזו קלות.
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
לחיות, לחיות.
זו כל הבקשה של כל אחד מאיתנו שהלך למלחמה.
כל מה שרצינו היה להצליח לנצח, לחזור הביתה, אל הילדים.
אבל היו גם רעיונות אחרים.
רובנו ידענו שנמות, אבל זה לא עצר אף אחד, זה רק גרם לנו להמשיך, לחשוק שיניים ולהמשיך להתפלל
ועכשיו, יש רק מילה אחת שמרחפת בראש של רובנו
למות
נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים
למה עזבת אותי בלי לומר שלום?
למה הותרת אותי בוכה על החוף?
למה אמרת לי שאתה לא אוהב אותי יותר?
אתה יודע, אני חושבת שאתה מפחד.
כן, אתה מפחד מזה שהם יגלו את זה, אבל אל תדאג, אני מטפלת בזה.
רק שתאמין לי, זה הרבה יותר קשה לי מאשר לך.
כן כן, אתה יכול לחשוב שאני משקרת, אבל אני יודעת את האמת.
אתה פחדן, ואני שונאת אותך, למרות שאנחנו הורים, באשמתך.
אני בכלל לא רציתי את הילדה, לא רציתי שנגיע למצב הזה.
אז אתה יודע? אני הולכת להרוג אותה.
להרוג אותה עם הסכין שהבאת לי, אתה זוכר אותו? אמרת שנוכל לבנות בית, והסכין הזו תהיה הסכין הראשונה שבה נשתמש.
כן, אני אשתמש, כדי שאני אוכל להרוג את הילדה שלי, שלנו.
ואז אני אהרוג את עצמי.
אני אחתוך את עצמי באיטיות, כדי שיהיה לי זמן לצרוח, ולבכות על הילדה שלי.
כן, היא שלי.
היא לא שלך, כשגילית שהכנסת אותי להריון אמרת מיד "הפלה"
אבל לא, אני לא הסכמתי, אז עכשיו אני אהרוג אותה, אבל מהר, כמו שצריך.
אני אהבתי אותך, ואני זוכרת שגם אתה אמרת לי את זה.
ישבנו ביחד על החוף, אתה זוכר? זה היה בשני ביולי, והשקיעה הייתה יפהפיה, ואז ליטפת את השער שלי ואמרת לי בשקט שאתה אוהב אותי.
ואני הייתי ברקיע השביעי, כי האמנתי לך, כי שברת לי את הלב.
אתה יודע איך מרגישים עם לב שבור? כל נשימה כואבת, כי אני חושבת עליך.
אני יודעת שהייתי טיפשה, ואני עדיין טיפשה, כי אני אוהבת אותך.
אבל לא, אתה רוצח.
רצחת אותי בדם קר, במילים שלך.
"זה נגמר"
"אבל אתה הכנסת אותי להריון! אין לך בררה!"
"הצעתי הפלה, אין לך מה לעשות עכשיו"
"אני יכולה לספר לכולם שזה באשמתך"
"ומי יאמין לך?"
ככה הלכת, והשארת אותי בוכה על החוף, בשני ביולי, שנה אחרי זה, בשקיעה.
ועכשיו, אני כותבת לך את זה באמת ובתמים.
אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך יותר מהחיים שלי, ובגלל זה אני אתן לך אותם.
לסכין שלך.
אה, כן, הדיו האדומה? זה הדם שלי.
אני כותבת בדם שלי כי אני מקווה שהכאב יעיר אותי, יאמר לי שזה חלום רע, שאתה עדיין אוהב אותי, וכבר לא השני ביולי.
אני לא אוהבת רק אותך, אני גם ארחם על הנערה הבאה שתתפוס, ובגלל זה אעשה את זה.
כן, שמעת על העולם הבא? לפעמים מותר לשמות להופיע בחלומות של אנשים, אז אני אעשה את זה.
אני אגרום לה לברוח ממך, כדי שלא תפיל עוד מישהי.
ובגלל שאני כל כך אוהבת אותך אני לא אתן לאף אחד דרך להאשים אותך, אתה תחיה לבד, לגמרי לבד, וזה העונש שלך.

אתה יודע מה הבת שלי שואלת?
למה אין לה אבא כמו שלכולם יש? כי אבא שלה הוא חתיכת יצור, שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר בחיים שלי.
היא צרחה כשהתקרבתי אליה עם הסכין שלך, אבל נתתי לה נשיקה, וחיבוק, ואז תקעתי את הסכין בגב שלה.
ועכשיו אני אסתכל על הסכין האדומה, ואתחיל לחתוך את עצמי

אני כותבת את זה בקושי, כי אני כולי מדממת, והגרון שלי צרוד מצרחות.
אני אוהבת אותך.
הלוואי שתמות, ותגיע אלי.
להתראות, אהובי.
נכתב לפני 6 שנים ו-8 חודשים
איך הרסת אהבתם של האוהבים?
איך הפרדת את חייהם?
איך הפכת שבילים נפרדים?
איך הרסת את הנערה, הזכה, התמימה, היפהפיה.
למה הפרדת, אבא?
איך יכולת?, איך הרסת? איך שברת?
נכתב לפני 6 שנים ו-8 חודשים
אני בובה
בובה על החוטים שלכם, קשורה לכל גחמה שלכם.
אני עושה מה שאתם אומרים לי, הכל.
אני אוכלת את הרעל באוכל.
אני מתחתנת עם מי שאתם אומרים לי
אני עובדת במה שאתם נותנים לי
אני מולידה על מתי שאתם אומרים לי
אני מתה כשאתם פוקדים עלי.
לא רוצה.
אני רוצה להיות עם כוח רצון, עם אפשרות בחירה.
אתם מסתירים את הכל מאיתנו, את הכל.
לא סיפרתם לי על הרעל, לא סיפרתם לי על המוות.
אתם לא מרשים לי ללבוש את הצבע הזה, אז אני לא לובשת.
אתם אוסרים עלי לראות את הפרחים האלה, אז אני לא רואה.
אתם מביאים אותי לאולם גדול, שבו אתם מראים לי עם מי אני אתחתן. עם מי אני אביא ילדים לעולם, את מי אני אוהב.
אני שונאת אתכם, אני שונאת להיות בובה שלכם.
אתם רוצחים אותי, בשקט, בלי שאף אחד יודע.
אתם קוראים לי "סטיה" משהו שלא מן הטבע, משהו שלא היה אמור להיוולד, אבל הוא כאן.
אני לא אשמה, אני מתחננת, אל תקחו אותי לשם.
אל תקחו אותי לשדות החקלאים, אל תתנו לי לראות את הפרחים האסורים.
תחזירו אותי למקום שבו עבדתי, למקום שבו כל יום הייתי חוזרת עם ידיים אדומות מכאב.
תנו לי לחיות על פי הכללים שלכם, על פי הגחמות שלכם, על פי מה שאתם רוצים שאעשה.
תנו לי לחיות לבד, בלי אף אחד בעתיד, כי אני סטיה
תנו לי לחיות עד גיל שמונים, עם המנות המורעלות.
תנו לי לקחת את הגלולות הרוצחות, תנו לי להיות הבובה שלכם.
אני לא רוצה ללכת לשם.
אני לא רוצה ללכת לשדות שבהם הכל מותר, שבהם יש הכל.
שבהם אומרים שהשמש צהובה, ואנשים באמת שרים, ויש שם יותר ממאה שירים, מאה יצירות, ומאה פרטי לבוש, לכולם.
בבקשה, אל תוליכו אותי לשם.
אל תוליכו אותי למקום שבו יש שלכת, שבו יש יותר מעץ אחד בכל גינה.
שבו יש גזר בר, שבו יש שושנים אדומות, שבו יש בחירה.
כי אני יודעת שאם אני אלך לשם אני כבר לא אהיה כמוכם.
בלי דאגות, בלי צרות, עם כל הסיכויים לחיות.
כי אני יודעת, שאתם שולחים אותי למות.
נכתב לפני 6 שנים ו-8 חודשים
תעזבו אותי, פשוט תעזבו אותי בשקט.
אתם לא מבינים? אתם לא מבינים שאתם יותר מפריעים ממועילים?
מה זו השאלה המטופשת הזו?
"את בסדר?" עליק, אתם רואים שלא! למה השאלה הזו בכלל?!
לכו, תנו לי לשקוע, בשקט, כמו שאני אוהבת.
תנו לי להיכנס לשלווה שאני כל כך צריכה...

שעת אחר הצהריים בבית.
אני מתנחלת על המחשב, בשעמום קודר.
אף אחד על הצ'אט, אף אחד לא במאות האתרים שבהם אני נמצאת.
"בואי לאכול" אני שומעת את אמא שלי קוראת
"אני לא רעבה" אני עונה בזעף, כאילו שאני לא כועסת עליה מספיק, שתשתוק ותתנצל.
"את לא אכלת מהבוקר! בואי מיד!"
"לא" אני עונה בקרירות. מסך המחשב נכבה, אני מתעלמת מאימי והולכת לחדר, בנסיון לישון קצת.

שעת בוקר במרפאה
הרופא מביט בי "אז מה אמרתם שיש לה?" הוא שואל.
חתיכת מטומטם, אמרנו לך כבר חמש פעמים! וזו לא אשמתנו שאתה פותר סודוקו במקום להקשיב, ואנחנו סתם מבזבזים כסף.
"היא לא אכלה כמעט כלום ביומיים האחרונים, חוץ מאולי תפוח" אמא שלי ממלמלת.
"אז, את מרגישה משהו? כאבי גרון שמונעים ממך לאכול? את לא מרגיה טוב? אולי קלקול קיבה?"
"אולי" אני עונה בלי בושה "אני חושבת שאני סתם מבזבזת את הזמן שלי, כשאמא לא נחמדה גררה אותי לפה" ואז אני קמה מהכיסא ויוצאת בטריקת דלת מהמרפאה.

שעת ערב בבית החולים
"גברתי, אפשר לדבר איתך בבקשה?" אחד הרופאים שואל.
אמא שלי יוצאת במהירות, זה הזמן לעשות את מה שתכננתי.
אני פותחת את המגירה, הצלחתי לצבור בה מלאי לא קטן של כדורים שונים, וליתר ביטחון לקחתי את הסכין מארוחת הבוקר.
אני מניחה על השולחן פתק שכתבתי לפני שנים, אבל פחדתי להשתמש בו.

אמא
את לא מבינה אותי, לא כמו שאת אמורה להבין
את לא רואה אותי כשאני צריכה עזרה, ואת לא רואה אותי כשאני בוכה.
אבל את גורמת לזה, את גורמת לי לבכות.
אני שונאת שאת מעמידה פנים שאכפת לך כשיש אצלי חברות, כי אני יודעת שזה הכל הצגה אחת גדולה, שתעלם ברגע שהן יסגרו את הדלת אחריהן.
אמא, אני לא אוהבת אותך
אמא, זו לשון מעטה מדי - אני שונאת אותך.
אני לא רוצה שתנסי להציל אותי כשאני אתאבד, אני רוצה שתודי בפני כולם שם מה שעשית לי.
כבר לא אכפת לי ממך, אני חושבת שאת צריכה לקבל עונש.
שמעתי שהעונש הכי קשה הוא שההורים נאלצים לקבור את ילדיהם.
להתראות, אמא.

נכתב לפני 6 שנים ו-9 חודשים
קבוצות קריאה:
הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
מצחיקים

(קבוצה ציבורית)
מדע בדיוני ופנטזיה

(קבוצה ציבורית)
קובוצת הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
אוהבי Manga & Manhwa

(קבוצה ציבורית)
ארטמיס פאול

(קבוצה ציבורית)
קשקשת ברשת

(קבוצה ציבורית)
סדרת 39 הרמזים

(קבוצה ציבורית)
סידרת ספטימוס היפ

(קבוצה ציבורית)
בון

(קבוצה ציבורית)
מכסחי הספרים

(קבוצה ציבורית)
ילדי המנורה

(קבוצה ציבורית)
חוק הקוסמים הראשון

(קבוצה ציבורית)
ארתור והמינימונים

(קבוצה ציבורית)
נ-ר-נ-י-ה

(קבוצה ציבורית)
קורות קצעולם

(קבוצה ציבורית)
גיבורי האולימפוס

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
משחקי הרעב

(קבוצה ציבורית)
לב של דיו

(קבוצה ציבורית)
בני לוריאן

(קבוצה ציבורית)
סדרת מנהרות

(קבוצה ציבורית)
סרטים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
ONE PICE

(קבוצה ציבורית)
שר הטבעות

(קבוצה ציבורית)
אלה המכושפת

(קבוצה ציבורית)
ה ח ת ו נ ה !

(קבוצה ציבורית)
חתולי ספרים

(קבוצה ציבורית)
ספרים מענינים

(קבוצה ציבורית)
עזרה בשיעורים

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
שבע הממלכות

(קבוצה ציבורית)
הימוגגות ייחודית

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
גם אני שונא\ת ש"ב

(קבוצה ציבורית)
הבחירה

(קבוצה ציבורית)
קבוצת תמיכה

(קבוצה ציבורית)
משועממים? לא עוד!

(קבוצה ציבורית)
חידות

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
יוטיוב

(קבוצה ציבורית)
נוער מחפש משמעות

(קבוצה ציבורית)
השכנת שלום!!!

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לאנג'ל!

(קבוצה ציבורית)
...

(קבוצה ציבורית)
משחקי אמת או חובה!

(קבוצה ציבורית)
~לינה חוגגת 18!~

(קבוצה ציבורית)
חפרנים XD

(קבוצה ציבורית)
משחק תפקידים - נקמה

(קבוצה ציבורית)
צללים - *המשחק קפוא*

(קבוצה ציבורית)
הערפילאים- מת....

(קבוצה ציבורית)
מירוץ האש- קפוא...

(קבוצה ציבורית)
בית האדס

(קבוצה ציבורית)
the elder scrolls:skyrim

(קבוצה ציבורית)
שפות זרות

(קבוצה ציבורית)
מוטנטים - הפשרה(?)

(קבוצה ציבורית)
א'-ב'

(קבוצה ציבורית)
סיפור ביחד

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לניימי

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לאנג'

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שממש אהבתי אישית 22 929 לפני 7 שנים ו-1 חודשים
2. ספרים שבא לי ליקרוא שוב אישית 24 775 לפני 7 שנים ו-3 חודשים

» סך הכל 46 ספרים ב-2 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של אֵרִיַה שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא פייג' לפני שנה ו-4 חודשים
2. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא משוררונת:) לפני שנתיים ו-10 חודשים
3. כבלי קסם / אורסון סקוט קארד במילה אחת: וואו!. אני זוכרת ... המשך לקרוא Yudkin לפני שנתיים ו-10 חודשים
4. יומנו של חנון 1 - יומנו של חנון #1 / ג'ף קיני רק נחמד לא משהו מיוחד ולא כ"... המשך לקרוא מורגנה לה פיי לפני שנתיים ו-11 חודשים
5. התלקחות - משחקי הרעב #2 / סוזן קולינס מדהים מדהים!!! הסופרת לא ירד... המשך לקרוא מורגנה לה פיי לפני שנתיים ו-11 חודשים
6. החטופה מאינקנדאר / אלון רוטר ממש גאווה ישראלית ויש כאלה ... המשך לקרוא Command לפני 3 שנים ו-5 חודשים
7. האחים מאז'ר - רומח הדרקון # / קווין שטיין מהמם מספר על קרמון וריסטלי... המשך לקרוא משה לפני 3 שנים ו-11 חודשים
8. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא רייצ'ל לפני 4 שנים
9. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא מוּמוּ לפני 4 שנים ו-1 חודשים
10. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא זה מסובך לפני 4 שנים ו-4 חודשים
11. מוות של דיו - לב של דיו #3 / קורנליה פונקה אני מניחה שכולם מכירים את ה... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
12. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
13. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא Nameless לפני 4 שנים ו-8 חודשים
14. בן נפטון - גיבורי האולימפוס #2 / ריק ריירדן בסדר, בואו נפתח את הביקורת ב... המשך לקרוא קליירי פריי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
15. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא Stingray לפני 5 שנים
16. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא patrick לפני 5 שנים
17. מוות של דיו - לב של דיו #3 / קורנליה פונקה אני מניחה שכולם מכירים את ה... המשך לקרוא מוגה לפני 5 שנים ו-1 חודשים
18. בון 4 - קוטל הדרקונים - בון #4 / ג'ף סמית אהם אהם קוטל דרקונים?! מעול... המשך לקרוא ofekbs לפני 5 שנים ו-1 חודשים
19. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא בת-יה לפני 5 שנים ו-1 חודשים
20. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא עולם לפני 5 שנים ו-2 חודשים
21. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא גלית לפני 5 שנים ו-2 חודשים
22. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא גלית לפני 5 שנים ו-2 חודשים
23. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא אנג'ל לפני 5 שנים ו-2 חודשים
24. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא yaelhar לפני 5 שנים ו-2 חודשים
25. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא Angel לפני 5 שנים ו-2 חודשים
26. זרים / דין קונץ אוי הספר הזה כל כך הרגיז אות... המשך לקרוא cujo לפני 5 שנים ו-2 חודשים
27. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא אנוביס לפני 5 שנים ו-2 חודשים
28. מוות של דיו - לב של דיו #3 / קורנליה פונקה אני מניחה שכולם מכירים את ה... המשך לקרוא אנוביס לפני 5 שנים ו-2 חודשים
29. הבן הבכור - הירושה #2 / כריסטופר פאוליני גם אם אני אחפש בכל העולם אני... המשך לקרוא שיר לפני 5 שנים ו-3 חודשים
30. מוות של דיו - לב של דיו #3 / קורנליה פונקה אני מניחה שכולם מכירים את ה... המשך לקרוא beck לפני 5 שנים ו-3 חודשים
31. מוות של דיו - לב של דיו #3 / קורנליה פונקה אני מניחה שכולם מכירים את ה... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 5 שנים ו-4 חודשים
32. הארי פוטר ואוצרות המוות - הארי פוטר #7 / ג'יי. קיי. רולינג אין מילים לתאר כמה שהספר נפ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-4 חודשים
33. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 5 שנים ו-4 חודשים
34. האימפריה האחרונה - הערפילאים #1 / ברנדון סנדרסון ספר מדהים, קולח, בלתי ניתן ל... המשך לקרוא אנג'ל לפני 5 שנים ו-5 חודשים
35. החטופה מאינקנדאר / אלון רוטר ממש גאווה ישראלית ויש כאלה ... המשך לקרוא argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 5 שנים ו-7 חודשים
36. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא אראגון לפני 5 שנים ו-8 חודשים
37. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא kida☯ <font color =800080> לפני 5 שנים ו-8 חודשים
38. האימפריה האחרונה - הערפילאים #1 / ברנדון סנדרסון ספר מדהים, קולח, בלתי ניתן ל... המשך לקרוא משה לפני 5 שנים ו-8 חודשים
39. תו קטלני - 39 רמזים #2 / גורדון קורמן נחמד, לא התחברתי במיוחד, למע... המשך לקרוא שיר לפני 5 שנים ו-8 חודשים
40. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי אני עומדת לבכות מרוב צחוק. ... המשך לקרוא אור לפני 5 שנים ו-8 חודשים
41. החטופה מאינקנדאר / אלון רוטר ממש גאווה ישראלית ויש כאלה ... המשך לקרוא שיר לפני 5 שנים ו-9 חודשים
42. בון 4 - קוטל הדרקונים - בון #4 / ג'ף סמית אהם אהם קוטל דרקונים?! מעול... המשך לקרוא עמוק בתחתית הים לפני 5 שנים ו-9 חודשים
43. המצפן הזהוב (עטיפת הסרט) - חומריו האפלים #1 / פיליפ פולמן ספר מדהים, קצת הקשה עלי להתח... המשך לקרוא אור לפני 5 שנים ו-10 חודשים
44. מבחן קבלה / נאוה מקמל-עתיר אוי ואבוי כמה חבל, עבודת קרי... המשך לקרוא אנג'ל לפני 5 שנים ו-10 חודשים
45. מוות של דיו - לב של דיו #3 / קורנליה פונקה אני מניחה שכולם מכירים את ה... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש לפני 5 שנים ו-10 חודשים
46. מוות של דיו - לב של דיו #3 / קורנליה פונקה אני מניחה שכולם מכירים את ה... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-11 חודשים
47. כשף של דיו - לב של דיו #2 / קורנליה פונקה בסדר, הדבר החשוב ביותר בשבי... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-11 חודשים
48. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא אורומיס לפני 5 שנים ו-11 חודשים
49. הירושה - הירושה #4 / כריסטופר פאוליני אז, בתור התחלה לסיום של הסדר... המשך לקרוא <FONT COLOR= RED>Killer לפני 5 שנים ו-11 חודשים
50. מסומנת - בית הלילה #1 / פ"ק קאסט נחמד, לא יותר עד אמצע הספר ה... המשך לקרוא Rowan Jin לפני 5 שנים ו-11 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ