1. הקמע- ההתחלה

ראשית דבר:
"אנחנו אמורים לאסוף את נאבין בשמונה.אנחנו נאחר."
"יש לנו עוד המון זמן-לפחות חצי שעה חמש עשרה דקות זה לא חצי שעה."
" אני חושבת שאבא פשוט חי לו ביקום מקביל. שהזמן זז בו לאט יותר."
" הוא באמת מתנהג ככה."
"אני בטוח שלנאבין לא היה אכפת לשחק במשחקי וידאו עוד כמה דקות,מותק.
"אבא אני משחקת משחק אחד כשנגיע לשם,בסדר?"
"המ-הממ"
"שבי במקום, אמילי."
" יופי, מגניב."
"דייוויד,כבר מאוחר.אנחנו נגיע הביתה אחרי אחת עשרה."
"את צןדקת,את צודקת."
"שמעת, אימלי? נצטרך לדחות את המשחק שלנו לפעם הבאה."
"אוווף דייוויד-"
"אני רואה אותו. הוא לא שם לב שהאורות שלו מסנברים."
"אני לא מאמין. צפירררה!
"דייוויד! תיזהר!
"תחזיקו חזק!
קראק! בום! קראנק! קררר! קרראק!
"קרן, את בסדר?
"נפצעתי באף. אמילי, מה עם אמילי?"
"אמילי!"
" אני בסדר, אבא."
" טוב אני רוצה שתצאי החוצה ותבואי מקדימה.יופי תמשיכי להתקדם.תתרחקי מהמכונית, אמילי.",
" קרן, עכשיו את."
"בואי אימא."
"אחחח!"
"אבא! תן לי את היד שלך!"
"אמילי אני לא יכול הרגלים שלי תקועות מתחת ללוח השעונים."
מרררראאאק
"אבא תן לי את היד שלך בבקשה."
"אמילי את תצתרכי עזרה"
"אימא אבא תקוע"
"דייוויד אתה חייב לצאת משם מיד"
"קרן הרגלים שלי תקועות אנחנו צריכים מישהו שיחלץ אותי מכאן תקראו לעזרה"
"דייוויד אין מספיק זמן" קרראאק! "המכונית תכף תיפול תן לי את היד שלך."
"אחח אני לא יכול לזוז אני לא מצליח קרן"
"אתה חייב לנסות" קרראק! "אאחח" קרראאק! "לא קרן תעזבי לי את היד"
"דייוויד"
"את צריכה לשמור על אמילי תעזבי את היד"
"אימא אבא צאו משם"

סוף ההקדמה.

הקמע , נכתב ע"י הדודן שלי בן ה9
(באטמן והג'וקר המעצבן)

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

2. באטמן והג'וקר המעצבן

* נכתב ע"י הדודן שלי בן ה-7.

פעם אחת לפני המון המון שנים בגוטאם סיטי, היה איש שקראו לו ברוס ויין.
יום אחד ההורים שלו נהרגו והוא מצא איש שיכול לשמור אליו, לאיש קראו אלפרד, הוא טיפל בו ושירת אותו.
ברוס אמר לאלפרד "אני קצת פוחד מעטלפים בגלל זה ההורים שלי מתו, הכל באשמתי"
אלפרד אמר לו "זה לא באשמתך זאת אשמת האיש שהרג את ההורים שלך"
שברוס ויין גדל אלפרד נתן לו עבודה קשה, אלפרד אמר לו "נכון אמרת לי שאתה פוחד מעטלפים?"
" נכון" אמר ברוס ויין.
אז אלפרד אמר לו אני אעזור לך להתגבר אל הפחד"
"טוב" אמר ברוס ויין
אז אלפרד אמר לו "אני אקח אותך למערת עטלפים" והוא לקח אותו וברוס ויין נכנס למערה וכל העטלפים הסתובבו מעליו והוא אמר "יש! התגברתי אל הפחד"
אלפרד חייך ואמר "כל הכבוד"
"עכשיו זה העבודה הקשה שלך"
"איזה עבודה?"
אלפרד אמר" חכה ותיראה, עכשיו אתה נילחם בפשע"
וברוס יצא להלחם בפשע הוא הוציא את הטלפון מהכיס והתקשר לאלפרד "באיזה שם אתה רוצה לקרוא לחליפה?"
" אני מעדיף באטמן " אמר באטמן לאלפרד.
" באיזה אויבים אני צריך להילחם עכשיו?"
אלפרד אמר; דו פרצוף ואתה צריך למצוא גם את אשת החתול והוא יצא לחפש אותה.
דו פרצוף הזמין כמה חילים ובאטמן נכנס דרך החלון והשליך חבל הוא עמד אל החבל וקפץ אל חייל אחת וסיים להרוג את החילים ואת דו פרצוף ושיחרר את אשת החתול.
אבל איזה איש אחד ניסה לירות על אשת החתול והוא לא הצליח כי באטמן הציל אותה ולאיש הזה קוראים ג'וקר.
באטמן יצא לחפש אותו, הוא הגיע לבניין אחד והרג את הג'וקר.

הסוף!!!!

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

3. מקסים:)

ככה קראו לי מהיום בו נולדתי. כמובן, שמקסים לא הייתי בכלל. רשע , אכזרי וחסר נימוס תוקף כל מי שרק ניסה לתקרב אלי אז למה קראו לי מקסים?
זה קצת מצחיק שלפי מראה אנשים קובעים את השם שלך או אם אתה נחמד או לא.
אז כן, הייתי נאה גבהה ובעל עיינום כוחולות שכל הבנות נמסו לתוכן. אבל למה זה עושה אותי מיוחד?
באמת... כמה שנאתי שמתחילים איתי ובכלל, אנשים שרצים סביבי מי בקש מהם. תפסיקו להיות בובות של אנשים אחרים ותפסיקו להמעיט בערך של עצמכם.
אז כן. נעים מאד שמי ג'וליאן,אני סטונדת למדעי המדינה בן 27 ומקסים, אני בכלל לא.

נכתב לפני 14 שנים ו-1 חודשים

4. אהבה זה כואב ג'

שם: החלטתי לקרא לסיפור 'אהבה זה כואב' בגלל כל מה שעובר על הגיבור בהמשך.
זה אומנם שם זמני ולכל מי שיש הצעות לשמות אחרים מוזמן להציע.

ז'אנר: רומנטיקה, דרמה, אהבת גברים.

* הערה: הסיפור חדש ועדיין בחיתוליו ולכן עדיין לא נמצא לו שם ראוי.
מה גם שזה רק רעיון התחלתי כך שאשמח לתגובות בונות ורעיונות לשיפור.
תודה וקריאה מהנה...

*הערה:תודה לאדם מסויים שהעלה בפני כמה מטעויותי וטרח לערוך עבורי את הפרק :)

פרק ג'

* לאחר התלבטות ארוכה פתח כריס את הדלת ונכנס פנימה. החדר היה חשוך למדי, האור היה כבויי והתריסים מוגפים.
הוא עשה את דרכו בשקט אל המיטה שבמרכז החדר שם שכב גבר כבן 30 שהיה מכוסה היטב. מהאור הקלוש שנכנס פנימה מן המסדרון יכול היה לראות כי פניו חיוורות והוא ישן לו בשלווה.
כשזז תוך כדי שינה, הבחין כריס כי הגבר היה קשור למיטה באזיקי בד, שלרוב השתמשו בהם במוסדות לטיפול בחולים מסוכנים ותוקפניים. הוא הביט ימינה. במרחק לא רב מן המיטה עמדה שידת מגירות ועליה מגש עם בקבוקי תרופות וטבליות כדורים. עוד היו עליה כוס מתכת שבתוכה היו מזרקים וקנקן מים ולצידו, כוס עשויה אף היא ממתכת, כנראה מחשש שתשבר. דמעה נצצה בעיניו בעודו מלטף את פניו של הגבר הישן "הו,קמרון.." לחש בעצב.

* הוא יצא מהחדר מוחה את הדמעה. " איני יכול לראות אותך כך." לחש, סוגר אחריו את הדלת.
.כריס נכנס לחדר השני במסדרון ולאחר שסגר אחריו את הדלת, פשט את בגדיו ונכנס למיטה. הוא לא רצה לראות אף אחד ולא היה אכפת לו אם הוא מלוכלך או רעב. כריס קבר את פניו בכרית. תמונת דמותו הקשורה של קמרון ופניו החיוורות עלתה במחשבותיו וייסרה אותו. "קמרון.." הוא לחש בוכה ללא שליטה.
למחרת הוא התעורר מוקדם מהרגיל התקלח ונגש לאכל משהו. כבר לא יכול היה להתעלם יותר מתחושת הרעב שהציקה לו.
ליבו החסיר פעימה למראה הגבר שעמד במטבח בוחש את הקפה שלו. "קמרון.." מצא את עצמו לוחש בעוד הגבר הסתובב אליו ועל פניו חיוך רחב " בוקר טוב חמוד!" קרא בהתלהבות שנעלמה במהירות לאחר שהבחין בפנס שעל פניו של כריס.
קמרון בלע את רוקו נגש אליו מלטף את הפנס תחת עינו " זה הייתי אני נכון?" שאל ללא קול.
כריס זז צעד אחד לאחור, מניד בראשו לשלילה " ממש לא. פשוט.." הוא החל מחפש תרוץ משכנע: "...מיהרתי אתמול לעבודה ופשוט נתקלתי בעמוד." שיקר.
קמרון נאנח "אני יודע שזה לא נכון..." הוא עיוות את שפתיו מביט בידיו בגועל. " צריך לכרות לי אותם."
"לא!" כריס אחז בידו מנשק אותן" אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהן." אמר, מעביר את ידו של קמרון על פניו.
"אתה טוב אלי. טוב מידי " הוא ליטף את ראשו של הנער, שלפתע הרגיש כאב חד בעורפו אשר גרם לו לסחרחורת.
"הכול בסדר!?" שאל כריס בדאגה.
קמרון חייך "כן. אין מה לדאוג." אמר ומהר לעזוב את המטבח ולהסתגר בחדר השינה שלו, לפני שאפילו נגע בקפה שלו.
כריס תהה מה קרה לו, נגש להכין לעצמו קפה וכריך קטן שלפתע שמע רעש גדול. הוא שמע בברור נפילה של רהיט מתכתי.
הוא קפא, מתפלל שלא היה זה מה שחשב, אבל לפתע צרחה מקפיאת דם קרעה את הדממה.
"לא!.. לא שוב" ילל כריס מוחה את הדמעות.

המשך יבוא.

נכתב לפני 14 שנים ו-1 חודשים

5. סיפור חדש - אהבה זה כואב חלק ב'

שם: החלטתי לקרא לסיפור 'אהבה זה כואב' בגלל כל מה שעובר על הגיבור בהמשך.
זה אומנם שם זמני ולכל מי שיש הצעות לשמות אחרים מוזמן להציע.

ז'אנר: רומנטיקה, דרמה, אהבת גברים.

* הערה: הסיפור חדש ועדיין בחיתוליו ולכן עדיין לא נמצא לו שם ראוי.
מה גם שזה רק רעיון התחלתי כך שאשמח לתגובות בונות ורעיונות לשיפור.
תודה וקריאה מהנה...


פרק ב'

* כריס חיכה עד שהמעלית תסגר ונגש אל דלת הדירה שעליה היה חרוט המספר 45.
הוא שלף מפתח קטן אדום מכיס מכנסיו, מכניס אותו אל חור המנעול. הדירה עצמה הייתה חשוכה וכריס נכנס פנימה בשקט מדליק את האור בפרוזדור בו עמד. שלפתע הבחין באדם המתקדם לעבר הדלת. היה זה גבר בשנות העשרים המאוחרות לבוש ג'ינס שחור וחולצת טישרט אדומה בעלת הדפס זהוב של טיגריס. על רגליו נעל נעלי סניקרס שחורות.
שערו השחור היה קצוץ ועייניו החומות נראו מהורהרות במקצת.
" וודי " קרא הנער בהפתעה.
וודי הבחין בו וחייך " היי כריס, מה קורה,הרגע חזרת?".
כריס הנהנן " לא ידעתי שאתה כאן הכל בסדר .." החל בחשש אך וודי מהר להרגיע אותו " הכל בסדר גמור.
רק הבאתי את המרשם החדש"
" כן, הרופא אמר לי משהו על זה. אבל למה ? יש איזו בעיה" הוא נראה מתוח ומודאג.
וודי חייך וליטף את שערו השחור של הנער " אין שום סיבה לדאוג, הרופא פשוט המליץ על התרופות החדשות כי הן אפקטיביות יותר".
"אה, טוב אני שמח שהכל בסדר " נאנח כריס בהקלה.
" אז, מה שלום העיין שלך ?" שאל וודי הבעט פניו הרצינה.
כריס נראה מופתע " הוא סיפר לך מה קרה?" שאל, הוא לא האמין שדיבר על זה עם אף אחד.
זה הניד בראשו שהוא מצביע על הפנס בעיינו הימנית של כריס " אני רואה את זה מולי"
"אה,זה.." החל כריס שהוא משפיל את ראשו בעצב "זה ממש שום דבר"
"לא כואב לך?" שאל וודי, מלטף בעדינות את הסימן השחור מתחת לעינו של הנער.
כריס רק הניד בראשו ושתק.
וודי שהכיר אותו טוב מכדי לדעת מה באמת הרגיש הסיר את ידו מפניו "טוב, אני צריך ללכת להביא כמה דברים" הוא החל מחייך "תסדר עד שאחזור?"
"כן" קצר נפלט מפיו של הנער, ווודי עזב את הבית משאיר אותו לבדו.
כריס נכנס אל תוך הדירה והחל הולך אל המסדרון אשר הוביל אל שלוש דלתות נעמד לצד אחת מהן אשר הייתה צבעוה כולה בשחור.
הוא היסס מעט ולאחר מכן הקיש קלות בדלת, אבל איש לא ענה. הוא עשה כך שוב, אבל גם הפעם לא הייתה תשובה.
לאחר התלבטות ארוכה פתח כריס את הדלת,נכנס פנימה. החדר עצמו היה חשוך למדיי האור מחובה והתריסים מוגפים.
הוא עשה את דרכו בשקט אל המיטה שבמרכז החדר שם שכב לו גבר בסביבות גיל 30 שהוא מכוסה הייטב, מהאור הקלוש שנכנס פנימה מן המסדרון יכול היה לראות כי פניו חוורות והוא ישן לו בשלווה.
כשזז תוך כדי שינה הבחין כריס כי אותו הגבר היה קשור למיטה בעזרת אזיקי בד שלרוב השתמשו בהם במוסדות לטיפול בחולים מסוכנים ותוקפניים. הוא הביט מימנו, במרחק לא רב מן המיטה עמדה שידת מגירות ועליה מגש עם בקבוקים של תרופות וטבליות כדורים, כוס מתכת בתוכה היו מזרקים וקנקן של מים לצידו כוס עשויה אף היא ממתכת כנראה מחשש שתשבר. דמעה נצצה בעיניו בעודו מלטף את פניו של הגבר הישן "הו,קמרון" לחש בעצב.

המשך יבוא...

נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים

6. סיפור חדש - חלק א'

שם: כרגע אין שם, אשמח להצעות.

ז'אנר: רומנטיקה, דרמה, אהבת גברים.


* הערה: הסיפור חדש ועדיין בחיתוליו ולכן עדיין לא נמצא לו שם ראוי.
מה גם שזה רק רעיון התחלתי כך שאשמח לתגובות בונות ורעיונות לשיפור.
תודה וקריאה מהנה...


פרק א'

דמעות שטפו את פניו, שעה שנשען על הכיור בחדר השרותים של מועדון הלילה, שם עבד כמלצר.
אמש היה הלילה הנורא ביותר שעבר בחייו. למרבה הצער כבר היו לו לילות גרועים בעבר,אבל אתמול עלה על כולם. הברז היה פתוח ומים זרמו לכל עבר, הוא העדיף זאת מאשר שישמעו אותו בוכה.
בדרך כלל ידע להסתיר את רגשותיו אך הפעם לא היה בטוח אם יוכל.
מבעד למראת הקיר הרחבה שהייתה תלויה מולו התגלתה השתקפותו של נער בן 17 לכל היותר בעל שער שחור קצר ועיינים ירוקות כההות , אף סולד ושפתיים עבות מעט.
הוא נעץ מבט בוחן בהשתקפותו הנאה,לא פעם עצרו אותו ברחוב אנשים והתחילו איתו, הוא בתגובה היה עונה בחיוך מבוייש שיש לו חבר .
זוג עיינים ירוקות נעצו מבט מתוסכל בפנס הסגלגל שהופיע מתחת לעינו הימנית למרות שהניח על זה קרח אתמול, וגם נסה כל מיני משחות שונות, הפנס סרב להעלם ויחד איתו הגיעו המבטים המודאגים מחבריו לעבודה.
על בית הספר הוא וויתר היום ובילה את רוב שעות הבוקר בביצוע מטלות או במנוחה.
אבל, הוא ידע הייטב שעל העבודה הוא לא יכול לוותר, במיוחד כי היה צריך להשתתף בהוצאות הדירה בה גר.
דלת השרותים נפתחה לרווחה, הוא מהר לסגור את הברז ולנגב את פניו. שהבחין בנער בן גילו שעמד מאחוריו לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ומכנסי ג'ינס שחורים, על רגליו נעל נעלי סניקרס שחורות. שערו של אותו נער אשר היה בלונדיני סורק לאחור, על פניו הבעה מודאגת " חשבתי שאמצא אותך כאן", אמר מניח יד אחת על מותניו " הכל בסדר כריס?"
הנער שחור השער הסתובב אליו שהוא מתרחק מעט מן השיש עליו נשען והנהן לאישור.
" רוצה לספר לי מה קרה?" שאל הנער הבלונדיני שהוא מצביע על הפנס הסגול מתחת לעיניו של כריס.
כריס נעץ בו מבט מעורער לרגע " כבר אמרתי לך ראלף, מהרתי לאיזה מקום וחבטתי את הפנים במשקוף".
אך ראלף הרים גבת עיין אחת כלא מאמין "רק בצד אחד?"
ההבעה המעורערת על פניו של כריס התחלפה בכעס " מה לעזאזל אתה רוצה ממני ?"
"שתגיד לי את האמת " התעקש הנער השטני " אני כבר ראיתי מקרים של אלימות בחיים שלי. אל תשכח שהיא לא פסחה עלי. אז על תנסה ליפות את זה כי ברור כבר שמישהו נתן לך פנס בעיין"
כריס נשך את שפתיו בכעס "מה אתה מצפה שאגיד, שהחבר השיכור שלי נתן לי אגרוף ?"
"זה מה שקרה?" שאל ראלף בדאגה.
"לא, ממש לא" מהר כריס לומר " אני בסך הכל מהרתי ונכנסתי במשקוף , זה הכל" סיכם.
ראלף נראה מוטרד ששאל "ממה בדיוק אתה מפחד כריס ?, הטיפוס הזה כל כך מבהיל אותך עד שאתה לא מסוגל לדבר על זה ? "
" על מה אתה מדבר" התרתח כריס " אני ממש לא מאמין כבר הפכת אותו לחבר מכה בגלל אגרוף אחד "
" אז הוא כן הכה אותך" ניסה ראלף להבין.
" לא..." כריס הרגיש מתוסכל ומיואש, לא היה לו עם מי לדבר והאנשים שכן דיבר איתם על הנושא לא הבינו אותו ומיהרו להסיק מסקנות מוטעות.
"כריס אני רק מנסה לעזור לך " לחש ראלף שהוא מתקרב עליו מעט ומלטף את הפנס הסגול.
דבר שהכאיב לכריס אך לפני שהספיק לומר משהוא נפתחה לת השרותים בשנית ואדם שלישי נכנס פנימה.
היה זה גבר באמצע שנות העשרים לחיו, גבהה ובעל כתפיים רחבות. הוא לבש חולצה מכופתרת כשל ראלף רק שהחולצה שלו הייתה צמודה יותר ושלושת כפתוריה הראשונים היו פתוחים. מכנס ג'ינס שחור ורחב היה זרוק על רגליו ואת המראה השלימו זוג נעלי הרים שחורות. על זרועו הימנית ענד שעון 'רולקס' כסוף , בנוסף היו לו ארבעה עגילים באוזן ימין ושלושה בשמאל. שערו הארוך שהגיע עד כתפיו היה חום כה ונאסף ברישול לאחור. עייני השקד שלו שולחות מבט בוחן בשניים. שמו של האיש, אנדי.
" הנה אתה ראלף " החל שהוא פונה אל הנער הבלונדיני " המקום מתחיל להתפוצץ, כולם רצים כמו משוגעים בין השולחנות ובעל הבית מחפש אותך ".
" המצב רציני עד כדי כך " התעניין ראלף הוא היה דיי עסוק במקרה של כריס ולא ממש היה לו חשק ללכת לעבוד כרגע, בטח לא עד שיבין מה באמת קורה בחיו של חברו.
"לגמרי, הזקן אפילו עושה פרצוף של כלב שמירה והכל" התלוצץ אנדי שהוא מחכה את בעל הבית , גורם לשניים האחרים להתפוצץ מצחוק.
" טוב במקרה הזה אני הלך " מלמל ראלף באי רצון ומהר לעזוב את המקום שהוא נועץ מבט אחרון בכריס.
" בחיי הוא כזה קרציה " החל אנדי בחיוך " בטח עשה לך חקירה צולבת"
הנער שחור השער הנהן לאישור.
"אם כך אני שמח שהצלחתי לעצור אותו בזמן "
כריס חייך לאומתו, היה משהו בגבר החברותי הזה שתמיד גרם לו להרגיש טוב ולא חושב עד כמה נוראי היה היום שלו.
" אז, מתחשק לך לדבר על זה ?" הוא שאל מצביע על הפנס של כריס אך זה הניד בראשו.
"לילה קשה היה אתמול, הא?"
"כן" מדוכא היה כל מה שכריס היה יכול לומר שהוא נזכר בלילה הנוראי שעבר. זכרון היד הגדולה שנחתה על פניו בלי כל הסבר או הזהרה כאב כמעט כמו המכה עצמה.
" תגיד מתי אתה מסיים את המשמרת שלך ?" שאל אנדי בחיוך .
"כבר סיימתי אותה " נאנח כריס " אתה ?"
הגבר החברותי נתן מבט קצר בשעון שלו " סיימתי את המשמרת שלי לפני שתי דקות, בוא אני אקח אותך הביתה "
" לא באמת על תטריח את עצמך" החל כריס בבישנות.
"איזה שטויות אתה מדבר, זה ממש לא מטריח אותי וחוץ מזה שנינו גרים באותו בניין כך שאני במילא נוסע לשם"

כריס ידע שאין טעם להתווכח איתו , במילא הוא לא היה במצב ללכת לבד ולכן הסכים.
כל הדרך חזרה אנדי היה מאוד זהיר כדי שלא לדבר על נושא שכריס העדיף לא להעלות כמו למשל איך ולמה קבל את הפנס בעייניו הימנית . שהגיעו אל בניין קומות גבהה בעל גינה עשירה בפרחים צבעוניים.
עצר אנדי את מכוניתו והפנה את פניו אל כריס " אני יודע שזה עניין אישי וכל זה" הוא החל במבוכה.
" ואתה מכיר אותי כך שאתה יודע שאני לא הטיפוס הרכלן אבל אני חייב לשאול אותך משהו".
"מה העניין ?" שאל כריס בשקט, הוא חיבב את אנדי וידע עד כמה מתחשב ודיסקרטי הוא כך שמה שרצה לשאול בוודאי לא היה מסקרנות וגם לא מרוע. " טוב, זה אולי ישמע לך חסר רגישות או אכזרי אבל , למה אתה עדיין ממשיך לגור שם. למה אתה לא עוזב אותו ?"
כריס קפא לרגע , לא הייתה זאת הפעם הראשונה שבה שמע את השאלה הזאת במיוחד מחבריו לעבודה או חברי כיתתו שלא הכירו את המצב בו הוא נמצא. אבל זה היה שונה עכשיו שהשאלה הגיעה דווקא מאנדי.
" מצטער, אני כזה חסר טקט" נאנח הגבר החביב.
אך כריס רק הניד בראשו חיוך עצוב פרוס על שפתיו " אין לך על מה, ואני מאוד מעריך את הדאגה שלך אלי אבל..." הוא עצר לרגע בעינו נצצה דמעה " אני לא יכול לעזוב עכשיו , אני פשוט לא יכול".
"אני רק יכול לדמיין מה אתה מרגיש אבל החיים האלו הם לא בשבילך כריס, אני לא אגיד משהו חסר התחשבות כמו
' הוא לא שווה את זה ' או משהו כזה אבל קשה לי לראות אותך סובל לידו."
" אני מבין, ואין לך מושג כמה אני מודה לך, לך ולקרליין על כל התמיכה שלכם "
" אין לך על מה להודות, גם אני וגם קרליין מחבבים אותך מאוד. ואני אומר לך עוד משהו בהחלט צריך הרבה מאוד אומץ בשביל לחיות את החיים שבחרת לעצמך, אנחנו גאים בך למרות הכל " אמר שהוא מחייך.
כריס חייך גם הוא.
אנדי ליווה את כריס אל המעלית ולחץ על קומה 9 " רוצה שהלווה אותך פנימה ?" שאל כאשר דלת המעלית נפתחה.
אך כריס רק הניד בראשו " אין צורך תודה, למעשה גם לא הייתה צריך לעלות איתי עד כאן. אני אהיה בסדר".
" בטוח?" ניסה אנדי בשנית.
"לגמריי"
אנדי חייך ומשך בכתפיו " אוקיי, אני אלך לפני שקרליין תבעט אותי החוצה כי אחרתי" הוא עצר לרגע מבטו הרצין מעט שאמר " אם יהיו בעיות תקרא לי כן ?"
כריס הנהן בשקט.
אנדי ניפנף בידו והלך צעד אחור. כריס חיכה עד שהמעלית תסגר ונגש אל דלת הדירה שעליה היה חרוט המספר 45 הוא שלף מפתח קטן אדום מכיס מכנסיו והכניס אותו אל חור המנעול.
הדירה עצמה הייתה חשוכה וכריס נכנס פנימה בשקט מדליק את האור בפרוזדור בו עמד שלפתע הבחין באדם המתקדם לעבר הדלת. היה זה גבר בשנות העשרים המאוחרות לבוש ג'ינס שחור חולצת טישרט אדומה בעלת הדפס זהוב של טיגריס. על רגליו נעל נעלי סניקרס שחורות. שערו השחור היה קצוץ ועייניו החומות נראו מעורערות במקצת.
" וודי " קרא הנער בהפתעה.

המשך יבוא...

נכתב לפני 14 שנים ו-9 חודשים