הספר הזה הדליק בי אור של חסד. הוא כל כך חי עד שהוא הצליח להפיח בי חיים, להאיר אותי מבפנים. עם כל החושך שלו - ויש בו לא מעט - יש בו גם אור שנוכח כמעט בכל דף ומאיר על עולמות אחרים, מטורפים, יפהפיים, כאלה שאפשר לעוף בהם בלי לפחד ליפול. אם להשתמש במילים של ג'ק, אז הספר הזה הצליח ללכוד את החסד עצמה. קצת כמו הקדרה של רייבן שכולם רודפים אחריה.
חשבתי הרבה מה לומר על הספר, כי הוא לא רגיל ומגיע לו יותר ממה

ג'יי לי הוא נער סיני אמריקאי, יליד שיקגו. בילדותו הופיע לו על הגב, תוך כדי כאבים עזים, קעקוע ענקי של דרקון. סבתו סיפרה לו שזהו הסימן של שבט הדרקונים הצהובים, אליו משתייכים רבים מבני המשפחה, מה שאומר שג'יי יזכה בכוח וכבוד רב. ג'יי לא ממש מבין מהו השבט הזה ואילו כוחות יש לו בדיוק, והוא יוצא למסע של חיפוש עצמי, אשר מוביל אותו לעיירה לטינית על גבול מקסיקו, מוכת כנופיות ואלימות. ג'יי מגלה כי מלבד חברי

"כל הדברים מחוברים זה לזה על ידי סיפורים. זה כל מה שמחבר בינינו, סיפורים וחמלה".

ציטוט זה פותח את הספר, ולדעתי יכול גם לסכם אותו.

קשה להגדיר בדיוק במה או במי הספר עוסק, מפני שהוא נפרש על פני מספר לא מועט של דמויות, מיקומים, סיפורים, זמנים ומיתוסים.

אני אוהבת ספרים שמסופרים ע"י דמויות שונות במקומות שונים, ולאט לאט העלילה נרקמת והמיסתורין נחשף, עד הסיום שבו כל הנקודות מתחברות . לדעתי רק

מקום לעוף בו הוא סיפור על עולם נסתר בתוך קפלי המציאות שלנו. העולם שלנו מלא דברים שאנשים פשוטים לא מבינים ולכן גם לא מסוגלים להתייחס אליהם, אלא אם כן הם בני הדם - שזורם בדמם דם של אנשי החיות שהיו כאן לפני בני האדם.
הסיפור של דה <mark>לינט</mark> לוקח אותנו אל ארה"ב של סוף המילניום הקודם לעיר שבה גרים אנשי עורב ודומיהם ועקעקים. מסתבר שלאנשי העורב ולעקעקים יש היסטוריה ארוכה של סכסוכים והסיפור בעצם מתחיל כששני בנ

אין לנו טלוויזיה בבית.

יש לנו ארבעה מחשבים, טאבלט ושני סמארטפונים אבל אין לנו טלוויזיה.
כשאורחים יושבים על הספה הם שולחים מבט אוטומטי לכיוון המזנון שמולם והקיר שמעליו.
"איזה יופי של גפנית" אומר מי שמבין בצמחים.
"כן" אני עונה. "זה מקום מושלם בשבילה".

בשבועות האחרונים אני מוקירה בליבי את עמידתי הנחרצת נגד מדורת השבט הסלונית.
בשעות אחר הצהריים הלאות משחק בני בכורי ב GTA ומתפנק במרתון סימפ

כל החגיגות סביב תאוריות הניו אייג' הרוחניות למינהם גורמות לי רתיעה, למרות ואולי בגלל שבנעורי קראתי את "משנתו של דון חואן" בהפתעה והתפעלות..
היום, כך נראה לי התאוריות הללו הפכו שיטחיות וסנסציוניות מכדי להוות מקום של שלוות נפש והתבוננות פנימית..
ואולי אני טועה?
במקום הנכסף בו נוכל אולי לפרוס כנפיים, המקום בו נפגשים החלומות הכשפים התקוות, העולם הגלוי והעולם הנסתר..
דה <mark>לינט</mark> מרחף לו בקלות על כנפי ה

~התראת ספוילרים~ - ל"נער, דרקון" וגם ל"מקום לעוף בו", של אותו מחבר

בהוצאת "יניב" עשו חסד גדול עם צ'ארלס דה-<mark>לינט</mark>, כותב ותיק שמתורגם לעברית לראשונה ב"נער, דרקון": הם הוציאו קודם את הספר הזה, ספר-נוער קליל וחמוד שמספק רק הצצה קטנה לעולם אנשי-החיות של דה-<mark>לינט</mark>, ורק אחריו את "מקום לעוף בו", שהוא מורכב ובוגר בהרבה, וכבר מכניס את הקורא לעומק העולם הזה, בנפילה חופשית מסוחררת.
אני, למרבה הצער, קראתי את

הערה:ביקורת זו כוללת ספויילרים
לכל אלא שאין להם כוח לקרוא את כל הביקורת, והם ממש עצלנים ורוצים לדעת מה דעתי על הספר -
אז ככה:
הוא מהמם! אדיר! נפלא! מעולה! מצויין! ועוד מליון ואחד שבחים שעולים לכם בראש :)
סיימתי את הספר בשתי שבתות בערך, כי אין לי כל כך זמן לקרוא באמצע שבוע (לצערי), והוא השאיר אותי עם טעם של עוד. כל כך התחברתי לג'יי, שבחיים - אבל בחיים - לא התחברתי ככה לדמות. והאמת? אין לי מוש

טוב אז אתמול סיימתי את הספר רציתי לכתוב את הביקורת כבר אתמול , אבל הכאב ראש הארור שלא רוצה לעבור גם עכשיו, ניצח בקרב .פרשתי לישון ממש מוקדם .

את הספר הזה קניתי בשבוע הספר האחרון , הוא שכב לו בערימת הספרים שמחכים לי לקריאה המון המון זמן .
אחרי שסיימתי את מרשעת לא הייתי בטוחה מה בא לי לקרוא .
כן כן אני יודעת שאני צריכה להתחיל את הערפילאים- אבל משום מה עדיין לא בא לי על הסדרה הזו .
אז אחרי שעבר