Ortash
"הסיבה הטובה ביותר לעשיית מעשים מתועבים ודוחים - ובואו נודה בזאת, אני נחשב למומחה בתחום הזה - היא עצם עשייתם. רווח כספי הוא דבר טוב כשלעצמו, אבל הוא מדלל את טעמה של הרשעות לדרגה נמוכה יותר שיכול להשיגה כל מי שתאוות הבצע מפותחת בו יתר על המידה. רוע אמתי, משולל מניע, נדיר בדיוק כמו הטוב הטהור ביותר - וכולנו יודעים כמה הוא נדיר."

- אכרון הדס
התדרדרות מוסרית למטרות עונג ורווח


בכל אופן, חשבתי הרבה על מה לכתוב פה...

רציתי משהו עמוק...

משהו עם משמעות...

משהו שיסמל את מי שאני...

אז הנה תמונה של פרה נופלת מהשמים





סתם, בואו נראה מה באמת אני יכול לספר על עצמי:

אני רוצה למות בידי לאמה בשם קארל, שתדקור אותי 37 פעמים בחזה ואז תאכל לי את הידיים (חפשו "i hate it when " בגוגל ותראו את ההצעות...)

הUnitato - הכלאה קסומה בין תפוח אדמה עקום וחד קרן, והNyan Cat - שאם אתם לא יודעים מה זה מיד ליוטיוב, הם הפטרונוסים שלי ("אקספקטו פטרונום!")

אני מבטא את המילה "עגבנייה" באנגלית "Tomado"

שני הסופרים האהובים עליי הם רואלד דאל וג'ספר פורד

שם החד קרן שלי הוא Sugar Oompa Loompa (וזה ממש מתאים לי)

הדמות האהובה עליי באליס בארץ הפלאות היא טווידל די (לא טווידל דאם!)

אה, ואני שונא כשאנשים קוראים להם "המפטי ודמפטי"


משפטים אדירים:


I'm Not Wierd, I'm Just A Limited Edition

To Infinity And Beyond!

Let It Be

What. The. F*ck.

A Library Is Infinity Under A Roof

The Quietest People Have The Loudest Minds

I Don't Care Who Dies In A Movie, As Long As The Dog Lives

Breath

YOLO

Seals Are Dog Mermaids


אנשים שלעולם לא אבין:


אנשים שלא קראו הארי פוטר

אנשים שטוענים שיש גיל שבו אתה "מבוגר מדי בשביל דיסני"

אנשים שכותבים מוסיקה עם ז'

אנשים עם מבטא קוקני

אנשים עם מבטא טקסני

אנשים שלא מאמינים בחדי קרן רובוטיים שרוצים להשמיד את העולם

אנשים שמעדיפים שוקולד לבן על שוקולד מריר

וכמובן, הונגרים

ולמקרה שאתם לא נכללים באף אחת מהקטגוריות האלה, אתם.
.
.
.
סתם D;
.
.
.
אלא אם כן אתם הונגרים





» דירג 37 ספרים
» כתב 33 ביקורות
» יש ברשותו 31 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 5 שנים ו-8 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני שבוע וחצי
» קיבל 119 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני שנתיים ו-4 חודשים
» XD (סיפור שכתבתי) no fear
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» הכפפה (אקטואליה) Mr. Vertigo
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» וואו (סיפור שכתבתי) You know who
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» הממ (סיפור שכתבתי) ישנוני
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» Oh yes (סיפור שכתבתי) ~RAIN~
» מדף הספרים (4 מתוך 31)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 33 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על פניו חיוך שיכול להפיק רק ילד בגילו. הצעירים יותר, אין להם יכולת לעבד את העולם ולהסיק מה גורם לה... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


הספר מצוין, בעיקרו של דבר. לא בכדי הוא זכה להערכה בין לאומית. המחבר, שבהצלחה רבה שוזר גם את עצמו ברשת השתי והערב של העלילה, ... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-7 חודשים


שמעתי חוות דעת מצויינת על הספר. וגם אל כתבי העט הנוספים של הסופר אני נמשך מאוד. רק אומר שמאוד התאכזבתי. אין לי כמעט שום דבר... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-7 חודשים


אם אזדהה עם שאר הביקורות המעורפלות של הספר הזה ואכתוב שהוא "מוזר", בלי לפרט את כוונותי, הרי שתרוצו לקנות את הספר כאשר המניע... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-7 חודשים


אני לא יכול לומר שלא נהינתי ממנו. הרעיון מקורי והדמויות בנויות יפה, אבל... אין לו משמעות. הוא לא השאיר בי חותם. הכתיבה לא ברו... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-8 חודשים


וואו. וואו וואו וואו. ספר מעולה, כתוב טוב וברור, הדמויות המעניינות אמנם מסוגרות בפני שאר הדמויות אך פתוחות וברורות בפני הק... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-8 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

כשהייתי קטנה היתה לנו דלת בגינה, בקצה המרוחק, זה שליד המטע. לא היה עליה שלט שיתריע או יזמין ולא ידית ולא מקוש. דלת פשוטה. הי... המשך לקרוא
38 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים


נדמה לי שזו הולכת להיות הפעם הראשונה שבה אני קורא ספר, בשביל שאוכל לכתוב עליו ביקורת אחר כך. ז'תומרת, קראתי את הספר גם כדי ל... המשך לקרוא
40 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-1 חודשים


פעם רבתי עם אחותי. לא חדשה מרעישה, בשבוע ממוצע יש בבית שלנו למעלה מחמישים מריבות; אבל זאת היתה אחת מכוערת במיוחד, ואחותי נע... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


אני מודעת למגרעות שלי. בסדר, אולי לא לכולן. אבל אני יודעת שאני אדם מאוד קולני, מפוזר, חולמני, מעצבנת לעיתים קרובות, בטוחה שא... המשך לקרוא
27 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


מי שלא חווה את זה לא יבין- את תחושת האושר שמתפשטת בך ברגע שחניכה מספרת לך סוד, שלא סיפרה לשום חברה שלה. את הרגעים בהם הצלחת ... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


הרבה מתייחסים לספר הזה כאילו שהעיקר בו הוא מוסיקה. אבל אנ... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנה ו-7 חודשים
» הו ג׳יזס (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-4 חודשים
» אני מעריץ אותך. (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» זה יפהפה (אקטואליה)
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» תודה מומה ^₹^ (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» הו (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» 21 (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» תודה (סיפור שכתבתי)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני שנתיים ו-4 חודשים
» XD (סיפור שכתבתי) no fear
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» הכפפה (אקטואליה) Mr. Vertigo
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» וואו (סיפור שכתבתי) You know who
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» הממ (סיפור שכתבתי) ישנוני
לפני שנתיים ו-5 חודשים
» Oh yes (סיפור שכתבתי) ~RAIN~
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
זו לא היתה בחירה מודעת. הרגעים שבהם היתה פיכחת דיה כדי להיחשב בהכרה היו נדירים וחמקמקים מכדי שתבזבז אותם על טיפוס לגבעה זו או אחרת, ירוקה ככל שתהיה.
ואף על פי כן, איך שהוא, תמיד מצאה את עצמה במקום הכי גבוה.
יש שסלדה מהאוויר העכור שנדבק לקרקע ויש שעיניה שאפו ללכוד את הכוכבים.
ואולי בסך הכל היתה זו דרכה להרחיק את עצמה מכל ההמולה, באופן דומה לאיך שאתה שם אוזניות ונועל את דלת החדר, ולאיך שאת מתחילה להיות מגעילה לכולם.
אני חושב שהיא בסך הכל חיפשה תירוץ כדי לומר שהיא בודדה.
אבל אני, כמובן, טועה. היא לא היתה צריכה לטפס לשום מקום כדי להרגיש בודדה.
ולא החתולים - "יימח שמם!" - הם שהקימו שאון מחריש אוזניים באישון ליל אורבני קר, אלא רגליה, רגליה הלאות, שלא היה בהן הכוח לשאת אותה אל רקיע שאורות העיר החווירו בו את כל הכוכבים, או אל גבעה ירוקה או אפילו לחור שמוכר אלכוהול שלא יעשה לה להקיא - אלכוהול טוב, כמו שהוא נהג לומר שמגיע לה - והן ניטחות כנגד תל האשפה הגבוה ביותר בכל מגרש הגרוטאות וממלאות את חלקן במחול חולני שלא היה בו שום דבר מקודש.

וידיה פרושות היו כנגד הלבנה. באחת בקבוק, שטיפות הנוזל האחרונות שהיו בו ניתזו לכל עבר בריקוד מעורר הפלצות.
בשנייה אמורה היתה להחזיק את הסיגריה הבוערת שהיתה תחובה כעת מאחורי אוזנה ואך בנס לא חרכה את שיערה המתנפנף אנה ואנה ברוח המצחינה שצרבה את עיניה והעלתה בהן דמעות של קור, ואלו בתורן נמהלו בבכי חסר המעצורים.
במקום, אחזה בבובה.
בובה קטנה, מרופטת. כדור של כותנה על מקל מוצנע בבד. שני שרוכים השתלשלו מראשה, והיא יכלה לשוות לה כיצד בדמיונה של ילדה הן נהיות לזוג צמות עבות ועשירות, וכפתור יחיד במקום עין.
היא לא רצתה להעלות בדעתה בשל אילו זוועות נמלקה אחותה.
וזה לא שהיתה רגשנית. יש שיטענו שמבחינה טכנית אין זה אפילו אפשרי. אבל מחזה הבובה בתוך ערבוביית הפסולת והבטריות המשומשות אצר יותר אומללות משיכלה לשאת.
בתחילה - הפתרון היה להתעלם ולהמשיך הלאה. אבל בסופו של דבר סבה על עקבותיה, מזדחלת ומתפלשת בזבל רטוב על ברכיה בבכי היסטרי, מחפשת אחר הבובה הבודדה ביותר שנתפרה מעולם, והבטריות יכלו ללכת להזדיין.

היא המשיכה לרקוד על אותו תל של גועל-נפש, מולכת על כל הדברים שאיש אינו רוצה בהם.
ומותניה נעים אנה ואנה בתנועות עגולות, מרעידים את השמלה השקופה שתלויה היתה ברפיון על כתפיה וליחכה את עורה בתאווה משולחת-רסן.
וישבנה הבשרני עולה ויורד בקצב, לקולו של סטריאו שהתחלף ביללת תן ולעיניו של קהל מלוקק-שפתיים שאיננו עוד, ולא ישוב.
והוא נזכר בבמות מוחשכות ובלילות סוערים ובמרתפים שצינתם נושכת בעורו החשוף.
והליבידו מזדעק ממעמקים - למגע, לאהבה, להתרפקות על כתף הנוסטלגיה, לחירות חסרת תוקף מעולה של התמכרות מסוכנת, משעבוד לרעב שאינו יודע שובע.
ועם אור ראשון של בוקר התאחדה עם הבובה, שתיהן בודדות ושתיהן אומללות. זו שותקת - אילמת ונפלאה, וזו - מצווחת, גניחותיה ממלאות את דממת החשיכה הוויריסטית.
והחתולים - "יימח שמם!" - כי זו אפילו לא עונת הרבייה.

והיא רוקדת מחול חולני שאין בו שום דבר מקודש.


תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
"ריאותיה מורגלת לאוויר של עננים", היו אומרים אלו שהכירו אותה, לו טרח מישהו להכיר אותה.
כנראה שהתמכרה לריגוש.
וזה כמו פורנו, ובמיוחד כשאתה שיכור. האלכוהול חונק את האדרנלין, ואתה צריך עוד, אתה צריך יותר.
אבל לכל עלייה יש פסגה, ולכל פסגה יש ירידה, וגם פסגות יש להן גבול. וכעת התנדנדה על ענפי צמרתו של אלון ישיש, העץ האחרון שנותר בעיר.
למרגלות העץ עמד גוץ עגלגל חבוש קסדה כתומה ועטוי וסט זרחני, שמגאפון שהיה פעם אדום תרגם את דבריו לרעש סטטי מצלצל וחסר פשר. מאחוריו המתין יתום בולדוזר צהוב שבלט בנוף האפרורי כמו צווחתה של אישה הנאנסת ברחובו של כפר נידח, והעוברים והשבים העיפו מבטים שיפוטיים וצקצקו בלשונם, כי אונס זה לא בסדר וצהוב עושה כאב ראש. אבל איש לא ניגש לעשות דבר, כי אונס זה מרגש וצהוב הוא כל מה שייחלו לו מעולם.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. שילכו לעזאזל הוא והצבעים המלאכותיים שלו. כי אדום, כתום וצהוב הם רק תחילתה של הקשת, ובלי ירוק - היא תתפורר.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. ושהם מוזמנים לקפוץ לה, הוא והעיריה והבולדוזרים שלהם, וכל הבטון שלהם והזכוכית.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. ושכדאי לו לשתות משהו. אולי אז יראה עוד מישהו את העולם מנקודת מבטה.
אבל היא לא הצליחה אלא לגמגם, התשישות מאלחשת את לשונה. אז בצעד נואש של חוסר אונים היא השליכה את הבקבוק המלא-למחצה לרגליו.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט.
ושיצטרף אליה. בבקשה.
אבל הוא מיאן להבין את הרמז. במקום, הבקבוק שהתנפץ על המדרכה הבהיל אותו, והוא ברח, לוקח איתו את מה שנשאר מלבה הקמל.
והיא נותרה על הצמרת, לבדה.
לפנות ערב הגיעה המשטרה, אך היא כבר היתה שבורת לב ומיואשת. את ידיה ליפפה סביב הענפים ואת רגליה פישקה באוויר.
ובפעם הראשונה בחייה, מישהו טרח להקשיב לה.


תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
היא מזמן כבר לא הצליחה להזכר למה, בעצם.
כשהייתה פיכחת התקשתה להבין את רב הדברים שנהגה להאמין בהם.
בכלל, היא הגיעה לאחרונה למסקנה שהפיכחות - אין בה הרבה חוץ מחמרמורת והמון שאלות שאין להן תשובה, משייטות להן בריק שהאלכוהול ידע להציף.
ואין ספק שהיתה כעת בפסגה: אנשים מכוערים שצבעו אותה באיפור, ומכוניות מבהיקות שהובילו אותה לטרקלינים מבושמים ולחדרי אירוח שבהם פגשה עוד ועוד אנשים עם שמות כמו "סטיב" ו"ג'ון" שפניהם נמתחים בחיוכים אפורים, שרק חיכו לשמוע עדויות מפי האישה שחרבנה על השוטרים מצמרת של עץ וטלטלה את האינטרנט.


תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
האמת היא שפשוט כבר לא זכרה איך לרדת למטה.
רגליה מרחפות סנטימטרים מעל הקרקע והיא נתמכת בחבל, לבל תיפול ארצה.


והיא נחש המזדחל ביער של כפות רגליים,
והיא גלים,
והיא סופה.
והיא עשן מצחין וניחוח עפר באוויר הרים,
וטעם מר של יין שרף על שפתי אוהבים.
והיא דם,
וסעודה,
וירכיים רועדות על גבי מדרכה סדוקה.
וביורוקרטיה - הררי הררים,
ולילה אורבני קר שנושב בין בניינים.
היא ציפור שנלכדה בסבך של חוטי חשמל,
עיניה דומעות בתחינה ממעל.
ואין לה נפש,
ואין היא אדם,
ואין היא אלא מתכת.
עוד בורג במערכת.
נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים
לוסי מושלכת לרגלי מדרגות הכנסייה,
והפעונים מרעימים בתוכחה על ראשה.
ראשה, פניה המולטות בידיה הענוגות,
ראשה, המכוסה בעפר החצץ שלרגליה לאות אבל,
ראשה, ראשה.

והכומר הנכבד מטיף דרשתו ממעלה המדרגות,
"לא תבוא בת שטן בשערי בית האלהים".
והגברים האחראים לצחנת האתנן העולה מכיסיה,
ונשותיהם המרירות,
שרק הרכילות נותרה להן לנחמה על כאב הקנאה,
וילדיהם הקלפטומנים המציצים בסקרנות בחרכי חומת הרגליים המיתמרת,
כולם מדקלמים במקהלה את דבר הגאולה:
"לא תבוא בת שטן בשערי בית האלהים".

ולוסי חוששת,
פן מחמת הבושה תחרך רעלת שערה הזהוב,
והכל יחזו בכלימת דמעותיה.
שמלתה, שמלת יום ראשון, קרועה ומטונפת, והיא מוטלת כעירומה לפניהם על אדמת הקודש.

וירק האב בפני בתו,
ויצחק האח למר גורלה,
ותבך האם על שכול בתה שאבדה,
ואיננה עוד,
כי אם בת שטן נטלה את זהותה.
ותנוח לוסי בין תלוליות העפר,
לא וידוי ולא מחילה.

והנה החל כפור הבוקר צורב בעיניהם,
ויקץ אותו ערב רב בדבר הנערה,
ויסוב על עקביו,
ויאכלו המתפללים בתאווה בבשרו של ישוע ובשקיקה ילגמו את דמו,
ויבואו בני שטן בשערי בית האלהים.
נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים
לקלרה היה סוודר ביטחון.
הוא היה צמרירי ולבן, והיתה לו רקמה של דב פנדה מחוייך בשם טובי.
קלרה קיבלה את הסוודר מסבתא כשהיא היתה בת שש, אבל הוא הפך לסוודר ביטחון רק שנה מאוחר יותר, כשסבתא מתה מלובסטר.
היא כתבה עליו בלורד שחור באותיות גדולות "GO AWAY" - וזה היה בסדר, כי היתה שם פנדה, אז זה לא באמת היה גס - התעטפה בו והתחבאה בפינה החשוכה ביותר בחדר שלה.
והוא שמר עליה.
מאז, בכל פעם שקלרה רצתה להרוג פרפר - היא היתה מתעטפת בסוודר הביטחון ומתחבאת בפינה החשוכה ביותר בחדר שלה.
והוא היה שומר עליה.
יום אחד, קלרה פגשה בחור. הוא היה גבוה ונפלא, ולעולם לא יפגע בה, היא היתה בטוחה.
הוא שמר עליה.
קלרה כבר לא היתה זקוקה לסוודר הביטחון, אבל היא שמרה אותו בארון בכל זאת.
משוחררת מעול הבגד הקטנטן הלוחץ על חזה, קלרה גדלה והתפתחה. היא התאהבה באותו הגבר, ולאחר כמה שנים הם נישאו.

ויום אחד, הוא פגע בה.
היא היתה היתה בהלם. הוא לא היה פוגע בה, זה לא יכול להיות, הוא היה המלאך השומר שלה ולא ככה זה עובד. קלרה כבר שכחה מטובי ומהסוודר ומהילדה המפוחדת הרועדת בפינת החדר ומכל הפרפרים, ולכן היא נשארה יושבת בכסאה, המומה, ושותקת.
כשפגע בה שוב, זה כאב באותה המידה, אבל היא הופתעה פחות.
יום אחד קלרה נתקפה שוב באותו דחף שטני להרוג פרפר, והיא נזכרה בסוודר הביטחון שלה.
בעיניים רטובות היא ניגשה לארון, חיטטה בקרביו ושלפה פיסת בד מרוטה ומטונפת. בקושי רב היא עטתה על עצמה סוודר המתאים במידתו לילדה בת שש, התחבאה בפינה החשוכה ביותר בחדרה ונשמה את השקט.

לפתע, הדלת נפתחה בחבטה והוא נכנס. והוא פגע בה.
"תפסיק!" היא זעקה. "אתה הורס את הקסם!"
אבל קשה היה להאשים אותו. המילים היו מרוחות ולא ברורות, ובכל זאת - כתובות בכתב ידה של ילדה בת שש. לא ניתן היה לצפות ממנו להבין מה היא רוצה.

אבל הקסם נהרס. בפעם הבאה שעטתה על עצמה את הסוודר, היא לא הרגישה שום ביטחון.

היום קלרה יושבת על נדנדה בחדר סגור. הנדנדה חורקת לאט והדם מטפטף מבהונותיה ויוצר שושנות ארגמן בשלולית שמתחתיה. אנשים אומרים לה "מזל טוב!" ונותנים לה פרחים, אבל בלבה היא מייחלת שרק ייתנו לה לבכות.
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
על מרצפות רחוב קר
בליל סתיו אפרפר
נקשו עקביו של אותו צועד
בודד
עם שמיכה.

חוסה על כתפיו הרועדות בצינה
ושומרת את נפשו מפני האימה
בעוד אדים של כפור הנפלטים מבין שפתיו
מזכירים לו סיגרים שעישן בנעוריו
הוא מהדק את השמיכה.

חלף לו הסתיו, והגיע החורף הארור
רגליו של הזקן מתבוססות בשלג העכור
אך שמיכת הפרווה משווה לו מראה של חיית בר
והזאבים המורעבים דולקים בעקבותיו כמו חתול אחרי עכבר
אך הוא בעינו
והשמיכה על צווארו.

נסתלק גם החורף, ועם בוא האביב השלג
החל ניתך וזולג
ותחת משקלה של השמיכה הלחה
משמיעות עצמותיו הרכות קולות אנחה.
ועל אף המעמסה
הוא מהדק את השמיכה סביב כתפיו וממשיך בצעדה.

הנה הקיץ והפציעה השמש
מימיו של האיש אזלו בליל אמש
תחת עול הצמר האיש מתייבש
שכלו מתייאש, גופו מרשרש
הוא שב לעפר ממנו בא
ובמקומו, נולד תינוק - עטוף בשמיכה.
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
A cool gust of wind gently flows between the ivy-covered walls, producing a light whistling tune, almost like music.

Most of the windows are shattered, allowing the invisible interloper to pour into the bedrooms and kitchens and taint the sacred privacy of the lives that once were, the privacy guarded so fervently by the silence up until now.

How rude.

The light gust continues on its course, crawling on the floor like a large serpent, and eventually breaking out of the concrete jungle and into the freedom of the open air, where in its excitement it starts dancing about, sending the hair of a young woman on the pier flying in every direction.

The woman knows the gust is asking if her hair can come out to play, but she says no.

Now, you must never insist on helping those who are not ready to be assisted. The wind knows, and it slowly leaves her and her hair alone and sets off, dancing on the surface of the seemingly black water, humming a jolly tune.

The woman is left to herself. She is sitting on the wooden dock at the edge of the little grey ghost town, her legs swaying ever so slightly just a few inches above the icy waves.

The moon has resigned last week (claiming that at the ripe age of 4.53 billion years it must have already reached pension and that goddammit let me go or you will hear from my lawyers), and as a brand, young new replacement was yet to be discovered, the main source of light are the thousands and thousands of stars glowing in the night. They reflect in her large, sad eyes, and it depresses her, because she understands that she can never truly escape.

Tide takes its first move. The water level rises, just enough to allow the hungry little waves to lick the edge of her toes. She is bare-footed, and the sudden sensation causes her to suddenly feel very, very cold; so she lifts the half-burnt out cigarette gracefully clutched between the index and middle fingers of her right hand and takes a deep breath out of it, feeling the thick smoke gush through her veins and filling her with fire.

It is a divine feeling. She feels as if she is flying. As if the playful gusts of icy wind are merely stroking her scaly wings as she cuts through them without mercy, and a light drizzle of smoke is coming out of her large nostrils.

The creature had sensed the smell of prey in the vast woods underneath of it, and makes a magnificently spontaneous dive through the canopy. Her open jaws snap on the sweet and slaking taste of blood and her teeth rip through the rough flesh of whatever unfortunate being happened to wander into this very wrong place at this very wrong time.

The woman sitting at the pier opens her eyes. She is wearing an open leather jacket over her bra, and a particularly short pair of jeans. It seems as though the water are fond of the taste of her flesh, as the tide appears to be rising at a slow, yet steady pace. Her legs are now in the water deep enough for the light, playful rocking to become too effortful to continue.

She is freezing.

As her lips start turning a light shade of purple she brings the cigarette to their refuge yet again, and takes a deep sip.

The beast opens its eyes once again. A single red tear slides from her lips across her strong jaw. The agonizing hunger had lightened.

A long tongue reaches out across the scaly face and catches the droplet of blood just before it falls to the ground.

She is in a better mood, now. She spreads her magnificent wings and bats them about, knocking a few unfortunate trees to the ground. She leaps into the great skies and continues her journey.

She has been gliding over the beach line in the gentle sun for some time now, her tremendous shadow’s outlined blurred slightly by the sand dunes, when high-pitched, agonised screams hit her ears. A large cliff ascends in front of her, a reef of sharp rocks at the foot of it. The waves wash over the rocks in a seemingly innocent movement, taking any evidence of their crimes to the depth with them. Two young maidens are standing on the cliff, forced to the edge by a large boar kicking angrily at the dirt, its glare fixed upon the girls.

The two women look at each other, whimpering, and then at the depths behind them. Maybe, if they could jump far enough… But they can’t. They hold hands and jump in the perfect angle to get themselves skewered just as the boar charges at them.

Dragons are not quite known for saving maidens in distress, quite as much as they are known for actually being the cause of the distress. But she just had a great meal, and the beast is in a generous mood. She dives gracefully, and the two young women land on her back. The rocks throw her a dirty look, and she knows that even though the baby rocks will go to sleep hungry tonight, she had done a good deed.

The girls seem to be in shock for some time, and when the situation finally hits home, they start to scream even louder, sure they have fallen out of the frying pan into the fire. Eventually the warmth of her body upon their thighs and the cool wind in their faces seem to soothe them, and they direct her shyly back to their village.

It’s not a particularly large village: basically a pack of simple straw huts and many, many sheep crowding the streets separating them. However, from the bird’s eye view, it has an interesting grace about it: Like droplets of melted chocolate in a sea of warm milk, or fat, black angels sitting on a large cloud.

A warm feeling of motherhood twinkles in the Dragon’s veins. She feels great satisfaction in bringing these girls back home.

When the woman sitting on the pier opens her eyes, the same disappointed feeling that one might experience while being woken up suddenly in the midst of a happy dream sinks its fangs in her neck.

She barely even notices the dangerously rising water, now risen past the level of the pier, slowly spilling on the ground and making its way across the streets of the ghost town behind her. Her tiny jeans absorb the water, which climb slowly, hungrily, up the fabric, giving her goose bumps. So she brings the cigarette back to her lips and breathes deeply, slowly… Almost cravingly.

The Dragon lowers its flight slowly towards the flood of wool, softly landing just at the edge of the village. The maidens climb carefully off her scaly back and wave at her gratefully as they hurry home.

The Beast watches them walk away, and then turns to look at the swarms of sheep flowing around the houses, in the streets and on the undomesticated lawns around the village. She is in a particularly good, non-violent mood, but really does feel like a few sheep are the very least the villagers can do in exchange to having the two girls back home safe and sound. So she scans the herd and her eyes rest upon a pack of fat, lazy looking sheep that are calmly munching on a particularly green patch of grass. They don’t seem to mind her much. Probably never seen a Dragon before.

It takes one swift movement for the largest sheep to become no more than four hoof-shaped patches of flattened grass. The other sheep goggle at the point where their friend was standing for a few moments, horror-struck. Next, they start running hysterically in every direction, sending all the other sheep running as well.

The Dragon is amused by the commotion, and just prepares to dive for another bite, when she notices a violent-looking mob that appears to be making its way against the flow of petrified sheep and outside of town.

She is confused. At first she thinks they are perhaps coming to thank her for retrieving their daughters, but that doesn’t quite add up with their furious expressions and the sharp objects they are brandishing.

The villagers start shouting, waving their miniature weapons and poking her with them. The young are attempting to shepherd the sheep to the safety of the village as the men gather to fight the beast.

Well, needless to say she is incredibly offended. Those are just horrible manners. Terrible rage heats her breath, and she smells smoke. She just can’t believe these pathetic, ungrateful humans. Her nostrils widen with wrath with every poke and swear they let at her.

She opens her enormous jaw and exhaled. A great mass of white-hot flames makes its way towards the village, as terrible screams erupt from the small houses.

The flames spread rapidly between the straw huts. Wool doesn’t catch fire, but that sure doesn’t seem to be much comfort to the sheep, who are running maniacally in the streets. The villagers scream, toppling over the sheep in their attempt to evacuate the village.

Unfortunately, sheep aren’t very bright. They appear to be having quite a hard time finding their way out of town, and the villagers are imprisoned inside, unable to move against the flow of fluff. Seeing that their wives and children can’t escape, the men on the lawns run into the village, but the ones who can make it to their families can’t make it back out. Anyone who falls to the ground is immediately trampled by the sheep. The terrible sound of human bones being grinded to powder by the hundreds of filthy hoofs mend with heart-rending shrieks that tear through the air as the villagers are roasted alive.

The flames reflect in her large, sad eyes, and it depresses her, because she understands that she can never truly escape.

Back on the dock, the woman doesn’t open her eyes any more. The water has flooded the entire town, and is now at the level of her breast, rising rapidly. Her eyes are shut hard, and the cigarette is clutched tightly between her lips. She is so, so cold.

The waters are lustful. They lick her flesh as they climb up her skin. Her hair, that was so playful and full of life in the company of the wind, is now numb, corpse-like. Wet.

The water climb up her chin, excitement rushing through it as it prepares for the yearned kiss, becoming more intense as it comes nearer and nearer to her lips.

The cigarette is extinguished, and she takes a final breath of ice cold, sinister water.
נכתב לפני שנתיים ו-11 חודשים
והאש מנשבת,
והרוח בוערת,
והאוויר מעיק, כל כך מעיק.
הם מעמידים פנים שלא.
הם לא מושפעים מהבלבול, מהאנדרלמוסיה.
צוחקים יחדיו, בדממה.

והעלים מאובקים,
והשטיחים פריכים, מתפוררים מתחת לרגליים עטויות נעלי עור.
והם מזיעים, רק קצת.
כי כבר לא נעים.
צוחקים במבוכה. ממצמצים יותר מדי.

מקק משכר בנוכחותו,
והריחות העבשים רצים על הקירות בהיסטריה.
הם לא יתעלמו.
הם לא יכולים.
רק עוד קצת. עוד קצת, בבקשה.
אל תיפול.
רק עוד קצת.

באחת מהנעליים יש חור. מטיחה מבטים שופטים, מאשימים בכל פעם שנלחצת כנגד המרצפות.
המלאכים המחותלים המאוירים על התקרה משמיעים חריקות צורמניות ותוהים למה, לעזאזל, מלאכים לובשים חיתולים.
העפעפיים שלהם מתהדקים, האישונים מתכווצים עם כל נקישה של השעון.
הם כל כך קרובים ללהשבר.
אבל העפעפיים שלהם נושקים, דבוקים במי מלח.
אני מתחננת, אני מתחננת! עוד לא!

הנשים במטבח מתנדנדות בעצלתיים, מפה לשם,
והנברשת מרכלת בהתלהבות עם חברותיה.
אתה חייב להמשיך.
אתה חייב להמשיך.

אור מסמא, אני נחנקת.
בבקשה.
הם לא עיוורים, אתה חזק.

אל תסתפר.
נכתב לפני 3 שנים ו-9 חודשים
"אני אוהב אותך..." הוא לחש באוזנה, ונשך אותה.

"אני שונאת אותך..." רצתה ללחוש לו, אבל ריסנה את עצמה. ניתן לו לסיים.

וכך הם התמזגו לאורך הלילה - כחול ואדום, יוצרים סגול, כי סגול זה הצבע של שזיפים ושזיפים זה נפלא, מסתבר, והוא - אהבתו מתעצמת והיא - שנאתה גועשת, מתגברת עם כל רגע שחולף.

ובבוקר, התעוררו חבוקים, זו בזרועותיו של זה, ופיה נתמלא חומצה כשנשק לה.

"בוקר טוב..." לחש לה.
היא לא ענתה.
במקום, היא התנערה באחיזתו, נבוכה בזיעתה המנצנצת בקרני השמש שחדרו מבין התריסים המחוספסים, עורגות לגופה הענברי.

"אם תספר למישהו..." סיננה, כשהיא עוטה על עצמה את כותונת הבד.
היא דמיינה לעצמה את אביה שובר את מפרקתו של הבחור המעורטל שבמיטה בתנועה חדה ומהירה, וחייכה לרגע.
ואז נזכרה שהיא תהא הבאה בתור.

"אל תספר למישהו". פישטה.

הבחור הביט בה בתדהמה. אם היה קצת יותר מנוסה, היה כנראה רק מגחך לעברה, ומקבל על עצמו את הבשורה.
אבל הוא לא היה מנוסה. האמת היא שאמדאו היה מסוג האנשים שמתחברים לכל החיים.

"אבל.. אבל אני אוהב אותך, לוצ'יה..." גמגם.

"גם את זה. אל תגיד את זה לאף אחד, ברור? גם לא לי". החומציות שוב תססה בגב פיה.

היא מיהרה לעטות את טוניקת הכותנה על גופה, סידרה את שערה, יצאה מצריף הלבנים הצנוע וחמקה מהעיר בחסות ערפל הבוקר.

יעדה היה בית הוריה שבעיר השכנה, פומפיי. היא החליקה מבעד לשערי העיר, הפתוחים כדי חרך, ועשתה את דרכה בשדות החיטה המלבלבים במעלה ההר האדיר.
שערה הכהה נח על גופה, מצניע את חמוקיה וממלא את התפקיד שבו נחל הבד השקוף שלגופה כישלון. מה חבל שלבד עכברי השדה נפש חיה לא היה שם לחזות ביופייה.

מובן שהצליחה.
היא תמיד מצליחה.
שעריה של פומפיי תמיד מוברחים, שלא כמו אלה של הרקולנאום, אבל לוצ'יה הכירה פרצה, המלט בין האבנים התפורר בפינת הרחוב הסמוך לביתה, והותיר פתח אך גדול מספיק כדי שתוכל להשתחל דרכו.

היה זה מחזה מוזר, מלאכית בעלת מראה עדין וענוג כשלה מעוותת את גופה באופן כה גס ומטמאת את טוהרה בטינופת שהצטברה בנקיק.
ללוצ'יה לא היה אכפת.
היא ידעה שבשעה הזו איש אינו משגיח בה, אבל למען האמת, אם לא היתה יודעת שימהרו להביא את השמועה לאוזני אביה, לא היה אכפת לה גם אם היו צופים בה. מעולם לא הבינה מדוע דווקא נשים הן שצריכות להתנהג תמיד בנימוס ובחן, לשתוק ולאכול את לחמם של הגברים שסביבן, בעוד אלה יכולים לעשות כל שיחפצו עם גופם ועם נפשם.

היא עברה בפתח, וצעדה לאורך השבילים המרוצפים אבנים עגולות אל בית הוריה, שהתנשא מעט מעל הבתים האחרים.
זה לא שמשפחתם היתה אמידה בהרבה משאר תושבי העיר, אבל אביה אהב לגרום לאנשים לחשוב כך.

היא סבבה את מבנה האבן הרחב על קצות אצבעותיה, וטיפסה, בדממה מופתית, דרך החלון אל חדרה.
היה זה אחד החדרים הצנועים בבית, פשוט כי כמעט ולא נכנסו אליו אורחים. המדיניות של אבא שלה, טענה כי ככל שדבר מה נחזה יותר בידי מבקרים חיצוניים, כך עליו להיות מפואר יותר.

היא פשטה את הטוניקה והחליקה למיטתה, מושכת את השמיכה רק עד מותניה בניסיון לשמור על אמינות ההצגה - שכן הזמן היה שלהי האביב והחום כבד.

פומפיי היתה מוקפת בשדות חיטה.
לפני שנים, כל השדות היו שייכים לסניור בלאנקו. לא באופן רשמי, זאת אומרת. הוא נתן לעובדיו את ההוראה לחרוש, לשתול ולקצור שם, ולאף אחד לא באמת היה אכפת.

עד שאדון בשם פרסקו החליט שברצונו להשיא את בנו לבתו של בלאנקו, לוצ'יה.
הסניור הזדעזע מעצם הרעיון, וסירב בגסות.
פרסקו, בתגובה, קנה מהעירייה באופן חוקי את כל השטחים החקלאיים בצדה המזרחי של פומפיי וסילק משם את עובדיו של סניור בלאנקו.
מאז, שדות החיטה במערב שייכים למשפחת בלאנקו ואלה שבמזרח שייכים לפרסקו. חודשים נלחמו על שטחי הבר שבמרכז, בין פומפיי להרקולנאום, ולבסוף הוחלט להשאיר אותם כשדות בר, ולאפשר לאביוני הערים לקצור שם.
כששמחו לראות שחסרי הבית קורעים אחד את השני לגזרים בשדות, הוחלט שכך ניתן לפגוע בשתי ציפורים במכה אחת ושמוטב להשאיר את המצב ככה.

לפני שלוצ'יה הספיקה לעצום את עיניה, נשמעה על דלתה נקישה עמומה, והמשרתת נכנסה.
היא נגעה בכתפה של הנערה בעדינות, בניסיון להעיר אותה. מובן שלא ידעה שנכנסה לחדרה רק לפני מספר דקות.
"לוצ'יה", המשרתת היתה נערה צעירה, אך קולה הדהד מימי, מובס. כמעט לחישה. "הגיעה השעה לקום. אביך רוצה לאחל לך בוקר טוב לפני צאתו לשדות".

היא משכה את ההצגה עוד קצת, שפשפה את עיניה ופיהקה. המשרתת הובילה אותה לחדר הרחצה, שם שטפה את שיערה באמבט ושימנה את עורה.
לוצ'יה עטתה כותונת חדשה וטוניקה, ובזקיפות ובדממה עשתה דרכה אל אולם הכניסה, שם נשק לה אביה ואיחל לה יום טוב.
כשהיתה ילדה הורשתה לענות לו ולאחל לו יום נעים בחזרה, ולפעמים אפילו לחבק את כרסו הרחבה.
היום הרימה את קצות פיה בחיוך סגפני מעושה והנהנה לעברו בצייתנות, כאילו מילותיו פקודות ולא ברכות.
הוא פתח את הדלת ויצא לדרכו.

***

"אל תחזור מאוחר".
"אשתדל".
"אתה תמיד אומר את זה, ובסוף הילדים הולכים לישון ולא מספיקים להגיד לך לילה טוב".
"ברטה, אני אשתדל. אם החבית תתמלא מוקדם, אחזור מוקדם, ואם לא..."
"אז תחזור בידיים ריקות! עוד יש לנו עוד כמה קרפיונים שהחמצתי בשבוע שעבר".
"ברטה, אהובתי, אני אביא לך דגים טריים הערב. אל תדאגי. לכי להעיר את הילדים".

ברטה לא נרגעה, אבל היא החליטה שהקרב אבוד מראש. כבודו של בעלה יכתיב לו להמשיך לשבת בסירתו הרעועה גם ימים, אם יזדקק להם. היא ניגבה את שומן הדגים שכיסה אותה בסינרה המטונף ונשקה לבעלה על לחיו המגולחת באופן לא שווה.
היא הביטה בעיניו.

"תחזור".
"אני מבטיח".

היא חייכה, ופנתה לחדר השני. הילדים, גילם 6 או 7 שנים לכל היותר, נמנמנו על כורסת בד שסועה שהיתה מוצבת במרכז החדר הדל. הילדה היתה מצונפת בתוך עצמה, כאילו קופאת מקור, על אף השרב הסובטרופי. היא היתה צנומה וחיוורת, עטויה שמלה שנראה שבשיאה היתה יפה עד מאוד, אך כעת היתה מכוסה בוץ וטלאים והדיפה צחנת דגים. אחיה, שנראה אך בריא ממנה, חבק אותה בזרועותיו בניסיון נואש לחמם אותה.
האם ניערה את כתפו של הילד, שערותו הפתאומית העירה גם את הילדה, שפלטה סדרה של שיעולים רטובים. במקום להרתע, אחיה ניסה לאמץ אותה אל חזהו, אך אמו תלשה אותה מידיו והצמידה פיסת נייר לפיה.

"איפה אבא?" שאל הילד.
"יצא לים", אמרה האישה, והילדים חייכו, כי הם ידעו מה זה אומר.
האם התיישבה על השטיח הסמיך שכיסה את הרצפה, הילד קפץ ממושבו והתיישב לצד אמו על השטיח והילדה התיישבה על ברכיה של אמה, שאימצה אותה אל גופה בניסיון לגונן עליה מהרע ששוכן בשד עצמותיה.
והיא סיפרה.
היא סיפרה להם על אביהם, שיצא לים בסירתו להלחם במפלצות המעמקים, המפליג למרחקים ועושה שמות ביצורים החיים בארצות שמעבר לאופק.
היא סיפרה להם על דגי הקסם העולים בחכתו, ועל הנהרות שהובילו אותו למחוזות נידחים ושבטים ברבריים.
ולכמה שעות היו מתנתקים מהעולם. כך, שלושתם יחדיו, ישובים על השטיח באבק ובמשטמה ומפליגים הרחק, לעולמות שכולם טוב.

משסיימה האם את סיפורה, היתה מגישה להם ארוחת בוקר דלה: הפעם פרוסות קרפיון משומר, שלמדו לאהוב.

את הילדה משכיבה היתה בכורסה, ונותנת לה לתפור: מדי ערב היתה פורמת מעט משולי שמלתה, ומצרפת את החוט לכדי כדור קטן, כך שתמיד היה להם דיי חוט לתפירה. והילדה היתה תופרת. צעיף קטן לבובתה, או סרט לשערה. מדי פעם היתה פורמת את כל היצירות שתפרה ויוצרת משהו גדול: גרב, למשל, או כובע.
ואת בנה היתה שולחת לשדות. מדי יום היה יוצא הילד את שערי העיר ומסייר בשדות החיטה, שנראו לו אז כה רחבי ידיים, עד שחשש לאבד את דרכו בים החיטה שבעונת הקציר התרומם עד מעל לראשו. מסייר, ומלקט. לעולם לא קוטף מהגבעול ממש, לא, הגרעינים הטריים הם שללם של הגברים הגדולים.
רק פעם אחת העז לנסות לקטוף גרעין היישר מהגבעול, כשהגבעולים היו עוד צהובים - ירוקים ולא היו הרבה גרעינים על האדמה, והשכנה היתה חולה והיתה זקוקה ללחם.
אם לא היתה מושיעה אותו חולדת שדה שפרצה מבין הגבעולים, ככל הנראה לעולם לא היה חוזר הביתה.
הוא היה מקפיד לחזור לפני שובו של אביו, ואמו היתה מכניסה את הגרעינים שאסף לצנצנת ששמרה במטבח, וכשהיתה מצטברת כמות מספקת היתה אופה דבר מה ומוכרת אותו בשוק תמורת הפרוטות המעטות שמהם חיו, שכן גם בזמנים הנדירים בהם עלה בידו של הדייג להעלות בחכתו דיי דגים התעקש להשקיעם בתכשיט או בגד לאשתו, גם כאשר לא היה לחם בבית.

האם היתה מבלה את ימיה בפתח הבית, חוסר האונים מענה אותה באכזריות מפלצתית, מחכה לפרצופו הסמוק של בנה רץ לזרועותיה משער העיר, ולאחר מכן לסירתו של בעלה, המותירה כתם גדל והולך על השמש השוקעת אל תוך הגלים, או המפציעה מתוכם.

באותו היום, הילד יצא מביתו, הקיף אותו וצעד לתוך העיר. כשהגיע לכיכר העיר האיץ את הליכתו. אמא תמיד אמרה לו לעבור מקומות הומים מהר ולא ליצור קשר עין עם זרים, אלא אם כן הוא מרגיש שהוא חייב לשתות וגם אז, לבקש רק מנשים.
הוא עשה כמה פניות חדות כדי להתחמק מהסמטאות של מחוסרי הבית, והגיע לשער העיר, שבעשה זו של היום היה פתוח לרווחה.
הוא צעד לתוך הסבך הזהוב ותר בעיניים מיומנות אחרי פתיתי זהב על האדמה היבשה.
משהו בסבך שסביבו, בצמחייה העשירה שחיפתה עליו כמו גג, שיווה אווירה מגוננת. כאילו הוא יכול לעשות מה שירצה בחסות החיטה, ואיש לעולם לא יידע על כך. איש לעולם לא ימצא אותו כאן, לא ייגע בו לרעה.
הוא ידע שבהזיה הזו אין ולו שמץ של מציאות. שדות החיטה הן מהמקומות המסוכנים לילדון בגילו, והיו לו אינספור צלקות כסופות ואדומות על גופו כדי להזכיר לו.
אז הוא ניער את ראשו והקיץ מהחלום הזהוב, אל תוך העולם הזהוב שסביבו. למזלו, הגיע מוקדם היום, ונראה שהקדים אף את המכרסמים, שבדרך כלל היו היריבים העיקריים שלו.
הוא הצליח לאסוף כמות מכובדת של זרעים, עד כדי שכבר שזר אותם בתלתליו ודחף אותם למכנסיו.
היתה שם כמות מספקת למאפה שלם, סבר, וכבר דמיין כיצד אמו מגלה שהצנצנת עולה על גדותיה, כיצד היא מרימה אותו בגאווה, כיצד בסיפורים שתספר לו ולאחותו הוא הגיבור המציל אותם מהמפלצות שבשדות החיטה.
הוא דחף עוד ועוד זרעים לכיסיו, והנה - איזו כיכר לחם אמא אופה!
עוד זרעים, ועוד - ואחותו טועמת פרוסה, והנה, היא מרגישה טוב יותר! היא מתחזקת!
ועוד, ועוד... אבא חוזר ומגלה שלא ייאלץ לצאת לדוג עוד לעולם, והרי יש להם דיי כסף להתקיים לעולם מכיכרות הקסם של אמא!
עוד זרעים, ועוד... כשלפתע נחיל של עכברי שדה הגיח מסבך החיטה, הפיל אותו ארצה וקרע את מכנסיו.
הוא הביט , אחוז אימה, כיצד הזרעים נופלים מכיסיו, ניתקים מגופו ומתפזרים בים החיטה, מתגלגלים לכל עבר, שוקעים באדמה. הוא הרגיש את הדם החם נוזל מגופו ומרטיב את האדמה, אך לא באמת שם לב. הוא הביט בזרעים המתגלגלים אל האפלה שלפניו וראה את אחותו, מצבה מחמיר, ואמו - נאלצת לפרום את שמלתה עוד ועוד כדי שלא תשתעמם... ואביו, לא חוזר מעולם מהים... דג ודג ולעולם אין די כי הם זקוקים לכל כך הרבה דגים, הכל כי הוא נכשל...

"לא!" הוא זעק, "לא! לא!"
אפילו בגילו הצעיר, לא נטה לאימפולסיביות. עבודת הליקוט לימדה אותו משמעת, סבלנות. חשיבה הגיונית.
אבל באותו רגע הוא התפרץ.
"לא!!!" דמעות רותחות של זעם ואובדן נצצו בקרני השמש הבודדות שחדרו את סבך החיטה. הוא התרומם, ורץ. רגליו התרוממו ונחתו, הוא רץ כאחוז טירוף, כבורח מפני המוות או כדולק בעקבות החיים.
וזה מה שעשה.
הוא רץ בכל כוחו בעקבות העכברים, רץ ורץ עד שלא הרגיש את רגליו, עד שנתקע בדבר מה.
הוא התעשת, והתנער מהדיבוק שאחז בו.
עיניו נישאו מעלה, ופגשו בזוג עיניים נוסף. אלה היו שקועות בפניו של צעיר חסון, לבוש כבן פועלים, השמש הקופחת משלחת אגלי זיעה מלוחים במורד פניו וגופו.
לרגע הילד נבהל פן הפריע את עבודתו של אחד מחסרי הבית מפומפיי - אותם בריונים שכמעט קרקפו אותו באותה הפעם שהעז וקטף חיטה היישר מהגבעול. אבל הצעיר החזיק בידיו כלי שהילד לא ראה בידיהם של האביונים האחרים מעולם. למעשה, לא חשב שראה כלי שכזה בידי אף אחד. היה זה סכין עגול, משוייף כסהר, מחובר למקל עץ קצר שהבחור אחז בחוזקה. ובכלל, על אף בגדי הפועלים והטינופת שכיסתה אותו הנער נראה מטופח מדי להיות נער אשפתות, ועיניו נראו טובות מדי.

אמדאו בילה את רב שנותיו כשוליה למסגר בהרקולנאום, אלא שזה הלך לעולמו בשל תאונת עבודה מצערת ובהיעדר צוואה עברה הנפחייה לידי בכורו, שסילק אותו משם כשרצה להפוך את המבנה לבית מרחץ. כיוון שהיה זקוק להכנסה בדחיפות, החל לעבוד בשדותיו של סניור בלאנקו תמורת שכר זעום שממנו התקיים.
לסניור היתה מדיניות ברורה לגבי לקטים משדות הביניים החודרים לשטחיו, הזהה לזו הנוגעת לחולדות ועכברושים - לסלק אותם, או לקרקף את ראשם.
אמדאו לא רצה לאבד את משכורתו בחודש הראשון לעבודתו, אבל רחמיו נכמרו על הילד הצנום עם העיניים הגדולות שהביט אליו בשילוב משונה של סקרנות וחשש.
מנהל העבודה השגיח שאמדאו חדל מעבודתו, וניגש לראות מה העניין.
אמדאו, מונע לחלוטין בידי רגשותיו, הורה לילד בראשו להסתתר בחסות ערימת התבואה שערם במהלך היום, שניצבה בסמוך לרגליו.
הילד התנער מתדהמתו ומיהר אל בין השיבולים, בדיוק כשמנהל העבודה הגיע.

"שום דבר, אדוני... פשוט ראיתי נחש, זה הכל..." החיטה הקצורה עמעמה את קולו של מצילו של הילד.
שומר על דממה מוחלטת, הילד זחל ויצא מצדה השני של הערימה, והחל לזחול חזרה... כשהבין שאין לו מושג באיזה כיוון ממוקם ביתו.

***

נדמה היה לה שככל שעבר הזמן, היתה בעיניו יותר כחפץ ופחות כאדם, בעוד היא עצמה עברה בדיוק את התהליך ההפוך.
מה ציפה שתעשה כל היום, עד שובו? סבור היה כי תשב כל היום בכיסאה, עיניה מונחות על נקודה אחת, זו שמולה, ולא תזיז עד בואו - כמו בובה שרק הוא ביכולתו למתוח את קפיצה?

שיהיה. לא אכפת היה לה מה חשב.
ברגע שיצא אביה מפתח הבית, שלפה לוצ'יה בתנועה חלקה את מקל המתכת שהחדירה המשרתת לשערה, וכל תסרוקתה הגבוהה התפזרה ונפלה על כתפיה.
היא שמה פעמיה אל היציאה האחורית, ובדיוק התכוונה לחמוק החוצה כששמעה את קולה הלאה של המשרתת קורא בשמה.

"לוצ'יה, נראה כי אביך שכח כאן את שעונו. תוכלי להביא לו אותו? את יודעת איך הוא משתגע כשהוא לא יודע מה השעה, ונדמה לי שהוא יותר ישמח לראות אותך, אני הרי צריכה להבריק את נעליו..."
לוצ'יה גלגלה את עיניה, אבל נעתרה. ללא שעון אביה יוצא מכליו, ואם יגלה שהנערה עזבה את מטלותיה באמצע היום חרונו אף יתעצם.
"נדמה לי שהוא עודנו בשדות בשעה הזו של היום", אמרה לה, וטמנה את קופסת השעון הכהה בידה.
לוצ'יה לא טרחה לסדר את שערה. למעשה, אף לא השגיחה בכך שלרגליה עוד נעלה את סנדלי העור הביתיים. היא לקחה את השעון ויצאה לדרכה.
היא עברה את רחובות העיר, מסובבת את ראשיהם של כל הגברים ומבעירה את קנאתן של הנשים.
היא לא שמה לבה לכך.

היא עברה את כיכר העיר והגיעה לשערים, שהיו פתוחים בשעה הזו של היום כדי מעבר נוח להולכי רגל, אך צר למרכבות הרוכלים.
היא יצאה את העיר ועשתה את דרכה דרך החיטה הסבוכה, מערבה.
את הפועלים ראתה מרחוק - המוני נמלים חרוצות, מסונכרנות, טובעות בים הזהב האינסופי.
באביה הבחינה רק מאוחר יותר - הוא עמד בפינה מוצלת והתבדח עם אחד ממנהלי העבודה על חשבונם של הקוצרים ועל נשים.

"לוצ'יה!" גבותיו התרוממו בפליאה כשראה אותה. "מה את עושה כאן?" גבותיו צנחו חזרה, התרסקו, כמו הנפילה שאחרי ההיי.

"שכחת את השעון שלך", היא שלפה את הקופסה מבין קפלי מלבושיה והגישה לו אותה.

"שכחתי, את אומרת..?" מלמל, נטל אותו מבין אצבעותיה ותחב אותו לכיסו. הוא נותר כך זמן מה, מסרב להסתובב חזרה, כאילו אינו יכול להביט בעיניו של ידידו כעת כשזה ראה ששגה. פניו התכרכמו, הוא חיפש פגם, משהו שיוכל לנזוף בה בגללו.

"את פיזרת את השיער שלך?" אמר פתאום.

"כן", ענתה. פתאום קלטה ששכחה לאסוף אותו חזרה לפני צאתה.

"את לא אמורה לצאת ככה מהבית..." סינן לאוזנה חזק משנדרש, כאילו מנסה לדאוג לכך שמנהל העבודה ישמע את הדיון כולו.

"ומה עם הסנדלים האלו? איך המשרתת נתנה לך לצאת ככה מהבית?"

לוצ'יה גמגמה.

"ולמה הבגדים שלך שקופים ?"

בלחייה של לוצ'יה פרח סומק ורוד שטיפס וצבע גם את גשר אפה כשמנהל העבודה העביר את עיניו על גופה וחייך.

ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל.

מנקודה זו, ליד אביה, הפועלים כבר לא נראו כמו נמלים. היא היתה קרובה דיה להבחין בתוויהם.
והם היו קרובים דיים להבחין בה.

"לוצ'יה!" קרא אמדאו, "חשבתי שלא אראה אותך עוד לעולם!"

סניור בלאנקו הסתובב באחת, וראה אחד מפועליו נוטש את מגלו ונותן לו לטבוע בים החיטה, ורץ לעברו!

"מה זה צריך להיות?!" הזדעק.

"לוצ'יה! לוצ'יה!" קרא אמדאו. "לוצ'יה, עזבת כל כך מהר, לוצ'יה..."

סניור בלאנקו הרגיש את חרונו מבעבע.

"לוצ'יה... אני אוהב אותך!" צעק אמדאו, וחרץ את גורלה של אהובתו.

"אבא, לא!"
אבל זה היה מאוחר יותר. כמו שור בקרב, סניור בלאנקו ראה רק אדום.
הוא תפס את לוצ'יה בשערה וגרר אותה באלימות דרך החיטה אל שערי העיר.
הנערה זעקה ודמעה אבל האב היה שיכור מזעם, מבושה ומנקמה.
הוא גרר אותה כל הדרך במעלה הרחוב אל תוך הבית, כשהיא זועקת וצווחת, מתחננת לעזרה וחנינה. הוא דחף אותה לחדרה, וכשהתנגדה סטר לה והפיל אותה על הרצפה.
הוא נעל את הדלת ותחב את המפתח במורד גרונו.

לוצ'יה הכתה על הדלת וזעקה, אל הוא לא שמע אותה. המשרתת ניגשה לראות במה דברים אמורים, והאדון הרג אותה במכת אגרוף יחידה ברקתה.
אם רק היה יודע איזו טובה עשה לנערה המסכנה...

אחר כך, רגליו גררו אותו לסלון, והוא התעלף.

***

בחסות החשיכה שהטילו שיבולי החיטה, לא השגיח הילד באפילה שהתמצקה בעולם שמעליו.
השעה היתה רק שעת צהריים, והשקיעה רק בעוד כמה שעות... באותו יום נטול עננים לאפילה פתאומית שכזו לא היה שום הסבר הגיוני, כך שהאנשים העדיפו פשוט לנסות להתעלם ממנה. היא כמעט ולא היתה מורגשת, כך שזה לא היה קשה במיוחד.

ולבד כך, הילד היה עסוק בהתרוצצות היסטרית בשדות החיטה האינסופיים מבלי לדעת לאן מועדות פניו, ולא היה פנוי לאבחנה בדקויות כגון הגוונים המדויקים של האור.
בדרך כלל מסלולו היה קבוע, דיי ישר, אבל לסטייה הספונטנית שאליה נגרר היום לא היה מוכן.
עיניו נתמלאו דמעות והוא מעד ללא הפסקה. גופו נמלא חבולות ושריטות והדם ניגר מפצעיו לאט, כאילו שלא היה חיוור דיו גם ככה...

לפתע רעדה האדמה.
אני לא צוחק, נעה מעלה ומטה כמו אריה המנער את רעמתו אחרי שינה עמוקה.
הילד נפל ומפרקי אצבעותיו הלבינו כשהתהדקו סביב קבוצות שיבולים שתפס בבהלתו.

זה היה הרגע בו התחיל להריח את העשן.

***

לא הרעידה היא שהפילה את אמדאו.
למעשה, הוא היה כה חדור מטרה בריצתו עד שבקושי שם לב אליה.
הוא מעד על גוש קטן ומצונף של אנוש שהיה מונח על האדמה.

"שוב אתה?" שאל את הילד כשעיניהם נפגשו דרך מסך הדמעות והעשן המסמיך לאטו.

לפתע אמדאו הרגיש בניחוח עשן.
"רוץ הביתה, ילד!" צעק לילד והתרומם על רגליו.
"חכה! אני לא יודע את הדרך!" התרומם אף הוא וניסה לרוץ בעקבותיו של אמדאו, אלא שרעידה נוספת, חזקה יותר הטיחה את שניהם כנגד האדמה. חום כבד הלהיט את האוויר.

הילד הביט באמדאו כעכבר טובע המביט בציפור, שיכולה להיות מושיעתו אך גם עלולה לנעוץ בו את מקורה.
דמעות הציפו את עיניו וסומק פרח בלחייו.

"איפה אתה גר?" אמדאו הניף את הילד בידיו.
"הרקולנאום", ענה הילד, ואמדאו החל לחצות את שדה החיטה בצעדי ענק אל העיר השכנה.
אפר סמיך שקע אל האדמה לאט...

מוצף אדרנלין, אמדאו הגיע אל שערי העיר, והניח את הילד.
ומבלי לומר מילה, שניהם רצו.

***

הדייג הביט בגאווה בחבית המלאה דגים צבעוניים ומי ים צלולים.
בעיניו שיווה לו את השמלה החדשה שיקנה לאשתו, עכשיו כשכל השמלות שלה נפרמות, משום מה...
היא תהיה כל כך מאושרת, כמה היא תהיה מאושרת...
הוא החל לחתור בסירתו חזרה אל המזח, שמח וטוב לב על שיוכל להיענות לבקשת אשתו ולחזור הביתה מוקדם.

אלא שבחצי הדרך חזרה, החל להרגיש בגלים גדלים המטלטלים את סירתו.
הוא האיץ את חתירתו, אבל החל לחוש בניחוח של אש באוויר. חום כבד ירד עליו ככל שהתקרב ליבשה.
כשירד מסירתו למזח בגדיו כבר היו ספוגים זיעה ואפו שיכור לריח האפר.

אשתו רצה אליו מפתח הבית וחיבקה אותו, אך פניה נראו עוד מודאגים.
"מה קרה?" שאל אותה.
היה נענעה בראשה וחייכה לעברו.
"הכל בסדר.. אני רק..."
"איפה הילדים?" שאל אותה פתאום.
הצבע נגוז מפניה כלא היה.
הדייג התפרץ לצריף הקטן והמצחין.
הילדה קפצה מעל הכורסה ונטשה את חגורת הבד שתפרה כדי לחבק את אביה.
"איפה הוא?" הוא התעלם ממנה.

אשתו ניסתה להרגיע אותו, אך ניסיונותיה עלו בתוהו.
בדיוק כשהתכוון להפוך את הכורסה בחיפוש אחר בנו, רעידת אדמה חזקה הרעידה את הצריף. הילדה צרחה וחיבקה את רגלה של אמה.

"מה קורה כאן?!" צעק הדייג.

רעידת אדמה נוספת הפילה את ארון הבגדים המתפורר, שהתנפץ לרסיסים על הרצפה. הילדה החלה לייבב.
פירורי מלט החלו לנשור מהתקרה.

"אנחנו מוכרחים לצאת מכאן!" קבע האב, ומשך בזרועו את אשתו, שהתכוונה למשוך אחריה את בתה, אלא שזו התנתקה מאחיזתה ורצה להביא את הבובה, שנותרה על הכורסה.

ריח חריף של אפר מילא את ריאותיהם של בני המשפחה.
צרחות של כאב נשמעו מכל עבר כשהגופרית החלב לחצוב בריאותיהם של תושבי העיר.
"לסירה!" השתעל הדייג, אלא שנראה כי בחור אחר הקדים אותם - הוא ניסה להתיר את הסירה מהמזח בידיים שמאליות.
הדייג העיף אותו למים באגרוף יחיד.
הוא לא צף.

ברטה, הילדה בידיה, יצאה מפתח הצריף רגע לפני שהתמוטט כליל. היא הושיבה את הילדה המייבבת ואת בובתה בסירה.
בעלה החל להתיר את הקשרים.

"חכה!" צעקה עליו. "הוא עוד לא חזר!"

אבל רעם חזק שנשמע מאזור ההר עליו שכנו שכנע את הדייג שאין להם רגע דל. הוא דחף את אשתו לסירה והתיר אותה מהמזח.

***

"לוצ'יה... לוצ'יה..." לחש לעצמו אמדאו בעוד האפר משתפשף כנגד עיניו בריצתו.
הוא חצה את שדה החיטה במהירות מדהימה.
"לוצ'יה... לוצ'יה..." רגליו הלמו באדמה.
"לוצ'יה... אני אציל אותך... לוצ'יה..."

עשרות תושבים היסטריים דחפו את שערי העיר בכוחות משותפים בעוד כל אחד מהם מנסה להציל את חייו ולהימלט מסדום.

אמדאו נדחק, עשה את דרכו בין ההמונים, נגד הזרם - אל תוך פומפיי הבוערת בחום של אלפי שמשות.

הוא פילס את דרכו בין ההמונים, השחור מעמיק עם כל רגע, עד שלא ניתן היה לראות דבר.
צרחות הילדים נשמעו מכל עבר, צווחות הנשים, צעקות הגברים... שכנים הכו אח את רעהו למוות, מונעים בידי האימה לבדה.

אמדאו לא הכיר את פומפיי היטב, אך את זעקותיה של אהובתו זיהה גם דרך מסך הטשטוש של אלפי הקולות של תושבי פומפיי הקורסת.

הוא עקב אחרי הקול בחשיכה המוחלטת, עד שלפתע אור חזק הופיע במרחק. אור אדום ומלוהט.
האור המושיע.

וחום אדיר.

אמדאוס החיש את ריצתו, עד שהגיע לבית בלאנקו.

את הדלת הקדמית פרץ בבעיטות, ובסלון מצא את גופתו חסרת החיים של סניור בלאנקו.
שאיפת עשן, כנראה.

הוא פנה למקור זעקותיה של לוצ'יה, וגילה שהדלת נעולה.

לא היה לו קשה להבין איפה סניור בלאנקו, שדעתו נטרפה עליו מזעם הבגידה, החביא את המפתח.

בידיים חשופות פתח את בטנו ושלף את האוצר.

הוא התקרב לדלת, מסוחרר מהחום... תנועותיו נעשות כבדות עם כל שאיפה.

הוא הרגיש כאילו הוא עשוי עופרת.
כל תנועה דרשה אנרגיה בכמויות שלא היו לו.

לוצ'יה צעקה. היא שמעה את התקווה מחוץ לחדרה, היא ידעה שכבר תשתחרר, תכף תנצל...

המגמה עשתה את דרכה לאט במורד ההר, והאור התחזק...

אמדאו הכניס את המפתח לדלת...

והחום הכריע אותו.

***

"אמא!!! אמא!!! אני כאן!!! חכו!!!" הילד רץ כאחוז טראנס. האור המתגבר עזר לו למצוא את דרכו בין הגופות וההריסות.

"אבא!!! אל תפליגו!!! חכו לי!!!"

הם לא הספיקו להתרחק מהמזח.
הם היו יכולים לחזור.
אלא שבדיוק באותו הרגע, גל גדול טלטל את הסירה בחוזקה והילדה הושלכה מעבר לדפנות אל חיק המים השחורים.

האם פלטה צווחה, אלא שהצליחה לראות, באור האדום, את בתה מגיחה מהשחור, נאבקת להשאר מעל המים.
ואז ראתה מה תומך בה.

הנער שניסה לגנוב את סירתם החזיק את הילדה הבוכה.
"תנו לי לעלות!" צעק, מנסה להתגבר על רחש הגופרית. "או שהיא תטבע איתי!"

"אמא!!!" שמעה לפתע את קולו של בנה מהיבשה.
לחרדתה, ראתה שהאדמה שמאחוריו נתבקעה לשניים, ושהבקע עושה דרכו כתנועות פתאומיות, מכאניות, חולניות, אל טרפו - אל בנה.

"אמא! הצילו!" צעק.
הבת הקטנה צווחה ודמעה בהיסטריה בידיו של הנער שנאבק להשאר מעל המים.

האם היתה משותקת.

"לא.. לא... אני לא יכולה לבחור..." עיניה היו פעורות לרווחה ופניה היו גורמים להיראות לסיד להיראות כמו יצירה של פרנץ מארק, כשהבינה שעליה לבחור איזה מבין שני הדברים היקרים לה בעולם כולו יאבד לעד.

הבובה נשארה בסירה.
נכתב לפני 3 שנים ו-10 חודשים
למעשה, הייתה זו היא שטיפלה בי.
זה לא בדיוק משהו שהבנתי בדיעבד, היא לא באמת ניסתה להסתיר את זה.

"אתה... מרתק". קבעה יום אחד.
היא בחנה אותי, במבט הזה שלה, עם העיניים הירוקות מדי והשיער הכתום מדי, לא צהוב ולא אדום ובטח לא זהוב.
בסדר, אולי קצת זהוב, אבל אל תספרו לה שאמרתי. מבט חודר, מפחיד כזה, מצמרר. אבל טוב. עוטף.
היא נשפה, כדי להזיז שערה בוערת מפיה. השערה התעופפה לרגע ושבה למקומה, הפעם נשזרת בזהירות גם בין ריסיה.
היא לא טורחת לנסות להפטר ממנה שוב.

"באיזה מובן?", שאלתי בחיוך, כשקלטתי שאני בוהה בה יותר מדי זמן.
"אתה לא פוחד", היא אמרה, ושיחקה עם העט שחטפה ממני כשנכנסתי לחדר, כמו תמיד.
לא באלימות, חלילה. אבל האמת היא שמלכתחילה לא באמת התנגדתי.
"ממה יש לי לפחד?"
"ממני, אידיוט", היא אמרה לי, אבל הרימה גבה. היה לה מוזר שבכלל שאלתי.
"למה שאפחד ממך?"
"כי אני משוגעת." היא הרימה את גבותיה כיודעת דבר, על אף שלמעשה לא ידעה כלום.
לא הצלחתי להתאפק, ופרצתי בצחוק.
"כמובן שאת משוגעת!" צחקתי.
"מה זה אמור להביע?!" היא שאלה, מעמידה פני נעלבת, אף על פי שידעה בוודאות שהיא משוגעת. היה קצת קשה לשכוח, שכן בכל זאת ישבנו בחדר מרופד, אטום, כחצי מייל מתחת לפני האדמה, והיא לבושה בכותונת משוגעים שהתרתי בכניסתי לחדר.
"זה הרי ברור שאת משוגעת. איך יכול להיות אחרת?"
"אנחנו בכל זאת כאן", השלימה אותי.
"לא, לא רק בגלל זה."
"אז תסביר לי, למה אתה מתכוון?"
"טוב, טוב... את.." לא ממש ידעתי איך לסיים את המפשט. ואולי כן ידעתי, אבל היא פשוט לא היתה מוכנה.
"את הרי אנושית, לא? כל בני האדם משוגעים."
חשבתי שכיסיתי את עצמי יפה, אבל היא הביטה בי באופן שהזכיר לי...
"צודקת, צודקת. לא כל בני האדם, אבל לפחות כל האנשים."
היא עדיין לא היתה מרוצה. היא שלחה מבט למעלה, כאילו מתעניינת במיוחד בריבוע הבד המסויים ההוא, מצמצה ואמרה לבסוף "אתה טועה. הכרתי פעם אדם שפוי."
היא השיבה אליי את מבטה.
"סליחה. איש שפוי."
עיקמתי את אפי. "אבל מעצם היותו אדם... מעצם היותו אדם הוא מוכרח להיות..."
"אני מבינה כמה קל יהיה לך להגדיר איש, מר הייד", קטעה אותי, "אבל האם תוכל לומר לי, בבקשה, מהי שפיות?"
"שפיות היא דרך פעולה רציונלית".
היא צחקה לי. "אתה טיפש, מר הייד. שפיות היא לא דרך פעולה. שפיות היא תפישת עולם."
והיא חייכה. היא הטתה את ראשה כך ששערות דקות רעלו על פניה הלבנים וחייכה, חושפת זוג סדרות של שיניים מרקיבות ופותחת לרווחה את עיניה, שנראו לי קהות מרגע לרגע, ועם זאת, כמה חדות...
ולפתע... לפתע, כל החזות הזו שלה, האור שנשקף מעיניה - כאילו הן שתי ביצות קטנות שאוצרות במימיהן את השמש שאורה הוא החזק בכל היקום, והחום העוטף - לפתע כל זה התנדף, וצמרמורת קפואה זחלה במהירות במעלה גוי.
ולפתע... לפתע הכל התחוור לי.
היא מטורפת. פסיכית לחלוטין. לפתע הבנתי למה הנערה המקסימה לכאורה הזו כלואה כאן, בחדר צהוב מרופד, חצי מייל מתחת לפני האדמה, כבולה בכותונת משוגעים כשדבר היחיד שניתן לה לתעסוקה הוא בובה פרוותית צהובה בצורת ברווז ופסיכיאטר מזדקן. לפתע הבנתי למה שכרי כל כך גבוה.

"אני מצטער", גמגמתי, "אני מוכרח ללכת". זיעה נגרה על מצחי והתחלתי להתנשף.
קמתי באופן חפוז, חטפתי את הניירת שהיתה מפוזרת על הרצפה ומיהרתי לעבר הדלת האטומה. היא הגישה לי את העט, אבל אני פשוט הסתערתי על הדלת.
סוכן השירותים החשאיים החמוש שפתח לי את הדלת הביט בי כשצנחתי לאטי כנגד הקיר המשוריין, מתנשף ומזיע, והתיישבתי על הרצפה.
הדלת היתה שוב נעולה, ולבד צוהר קטן שהיה ממוקם בחלקה עליון החדר היה אטום לגמרי.

***

"איפה ד"ר ברידג'?" שאל האיש שלא היה רזה.
הוא באמת לא רצה להיות כאן. וייט אמור להיות משודר עכשיו, והוא דיי בטוח שפאי התפוחים נשרף כבר. זה לא היה אמור לקחת כל כך הרבה זמן, האמת היא שבדרך כלל זה לוקח פחות זמן מהמצופה. נכנסים, לוקחים מה שצריך, והולכים. הם לא אמורים להתווכח כל כך הרבה.
האמת היא שהאיש שלא היה רזה ידע, איפה שהוא במעמקי נפשו הקמלה והמצומקת, שהבחור באמת לא יודע, אבל זה לא משנה. מוכרחים לפעול על פי הנהלים.
"מיהו ד"ר ברידג'?" ענה הבחור באותה השאלה בפעם השלישית, בערך.
הוא לא נשמע קצר רוח, או כאחוז פאניקה או היסטריה, למרות שהיה עירום לגמרי וקשור לספה בלי יכולת לזוז כשאקדח מכוון אל ראשו בלאות מסוימת. למעשה, הטון בו שאל את השאלה היה זהה לטון שבו השתמש חוקרו.
לא היה לו מושג מיהו אותו ד"ר ברידג' שבגללו נאלץ לקטוע את שגרת היומיום המסודרת שלו כדי להיחקר על ידי הגברים גסי הרוח האלה, אבל גם אם ידע, כנראה שלא היה מגלה להם. אין זו דרך להתנהג.
או אז תמה סבלנותו של האיש שלא היה שמן.
הוא היה לבוש בחליפה מחוייטת, מושלמת למידותיו, צהובה כמו בננה, ונעול בנעליים איטלקיות שחורות, מבריקות. שערו היה מסורק לאחור ולבד השקיות הכהות שנתלו תחת עיניו הרושם הכללי שעשה היה של אדם שאכפת לו מאוד מחזותו החיצונית.
הוא כיבה את הנייד (חבל, לוסיה בדיוק התכוונה לספר לו על החזיות החדשות שקנתה), קם ממקום מושבו בכורסה החומה והדליק סיגר.
יש להודות שהוא חש דקירות קטנות ומענגות של אשמה על שהתרווח בסלון של הבחור המסכן בלא כל בושה, אבל הוא לא באמת שם דעתו לכך.
אשמה היא משהו שחייבים להתרגל אליו במקצוע הזה.
הוא שאף שאיפה עמוקה מהסיגר ונשף עננה של עכורה עשן.
"איפה ד"ר ברידג'?" שאל בסבלנות מעושה. היה לו מבטא קוקני כבד, קצת מעצבן.
הצעיר שעל הספה נאנח.
"אני לא יודע מיהו ד"ר ברידג'."
האיש שלא היה שמן שאף נשיפה נוספת, ונשף עננה נוספת על פניי הבחור, שהשתעל ומיצמץ.
"איפה ד"ר ברידג'?"
"מיהו - מיהו פאקניג ד"ר ברידג'?" השתעל הבחור.
הבחור בחליפה איבד את סבלנותו ולחץ את קצהו הבוער של הסיגר על חזהו החשוף של הבחור, שצווח באימה.
"איפה ד"ר ברידג'?" שאל האיש שלא היה רזה, והסיר את נצרת הביטחון מהאקדח.
"תוריד את האקדח, בלייר. מוות הוא גאולה לאנשים כמוהו."
ובלייר הוריד את האקדח.
האיש בחליפה, זה שלא היה שמן, החזיק את הסיגר בצורה מאוזנת מעל עינו של הבחור, וטפח באמצעות אצבעו על גב הסיגר.
פיסות קטנות של אפר מלוהט צנחו אל תוך עיניו של הבחור, שצווח בשנית.
"אני לא יודע מיהו ד"ר ברידג'! באמת!" הבחור איבד את קור רוחו.
"אהיה כן איתך, נערי", אמר האיש שלא היה שמן, על אף שלא היה מבוגר בהרבה מהבחור. "ממש לא מעניין אותי שמימיך לא שמעת על ד"ר ברידג'".
הצעיר ניסה למצמץ לעברו. עיניו עדיין צרבו מפיסות האפר ששחו בעיניו.
"אבל אני פועל תחת נהלים מפורשים מאוד. אם אתה לא נותן לי את המידע, אני צריך לשלוף אותו ממך בכוח", הקוקני בחליפה המשיך.
הבחור מצמץ שוב, והאיש שלא היה שמן הוציא מזוודה ממאחורי הכורסה שעליה נח מקודם.
הוא פתח בנקישה את המנעולים הכסופים שעל המזוודה ופתח אותה במהירות, לגמור עם זה כבר. הוא בשום אופן לא אהב את העבודה שלו, אבל שוק העבודה בקריסה היום. אתה לוקח מה שנותנים לך.
המזוודה היתה מרופדת בקטיפה אדומה, מתנת יום הולדת מאחותו (הוא שנא אותה על כך), ומלאה במגוון חפצים משוננים, מבריקים.
הוא הוציא מזרק קטן, שקוף למחצה, וכמה בקבוקונים עם נוזלים צבעוניים.
"יש שאומרים, מר קריין", האיש שלא היה שמן המשיך לדבר, בעודו ממלא את המזרק בנוזל ירוק - שקוף מאחד הבקבוקונים, "שלכל מענה האיבר שאתו הוא עובד במיוחד לעבוד". הוא טפח על המזרק כך שניתזה ממנו טיפה של נוזל צלול.
"עיניים, שיניים, אוזניים... פגשתי אחד שאהב לעבוד עם איברי המין הזכריים. פסיכופת אמתי, יש לך מזל שלא פגשת אותו."
לבו של הבחור התחיל לפעום, והוא הרגיש חשוף מדי. סומק בהיר עלה בלחייו.
"אני לא אוהב את כל הדברים האלה. מלוכלך מדי."
הוא הסתובב לעבר הבחור, המזרק בידו. 25 מ"ל של נוזל דליל למראה.
"אתה מבין, מר קריין, האיבר שאני מחבב במיוחד..."
הוא התקרב, לאט, והתכופף.
"האיבר שאני מתמחה בו... הוא המוח."
הוא תקע את המזרק בכתפו של הבחור ורוקן את תכולת המזרק אל דמו.
הבחור שלא היה שמן קם, הסתובב בחזרה אל סדרת הבקבוקונים שהיתה מונחת על שולחן הקפה של הבחור ובחר את הבקבוקון הירוק, המלא למחצה, ובקבוקון סגול כהה, כמעט שחור, בעל מרקם של דיו.
הוא שב והתכופף אל הבחור.
"זה", הוא החווה אל הבקבוקון הירוק, "הוא סם הזיות חזק במיוחד. הוא מורכב מתערבות של שני חומרים: האחד רעל פשוט, איזוטופ נדיר של פלואור, שינוע עם זרם הדם שלך עד לעמוד השדרה. שם, הוא ייספג בחוליות השדרה שלך וינוע במהירות מעלה, הורג כל תא עצב שלישי ומנטרל את חוט השדרה שלך. הוא ימשיך כך עד שיגיע אל גזע המוח שלך.
בינתיים, החלק השני של הסם - קבוצת חיידקים הידרופובים הנתונים ברירית הידרופילית, ינוע נגד זרם הדם שלך ויגיע ישירות אל קליפת המוח שלך. החיידקים ישייטו במוח שלך, יצברו זיכרונות, פחדים, ילמדו כל מה שיש לדעת עליך, עד שיגיעו אל גזע המוח שלך - שם ייפגשו עם איזוטופ הפלואור. הם ישובו ויתערבבו, והתמיסה תזרום אל המוח הקטן שלך. לסם יש אפשרות להוליך חשמל, וכך, בעזרת עיוות הפחדים והאבות שלך, מר קריין, ישלחו פקודות מדומות לחלקים הדומיננטיים במוח ובשדרה המנוטרלת שלך ויסבו לך כאב מהסוג הנורא ביותר שאדם יכול לחוות.
מדי פעם הם יפסיקו, ואתה תחזור להכרה, כדי שתוכל לענות לשאלות שלנו, מר קריין, או כדי שאוכל להוסיף אחד מהחומרים האחרים", הוא החווה כלפי שולחן הקפה. "אתה תופתע מהדברים המדהימים שהם יכולים ליצור ביחד.
אבל החומר לא יהרוג אותך. לא, הרעב יהרוג אותך, מר קריין, אז אל תצפה לגאולה בקרוב. כשאני וידידי כאן נתייאש, אנחנו נשאיר אותך כאן ונלך, ואתה תגווע ברעב."
האיש שלא היה שמן עצר. אמנם הוא רצה לגמור עם כל זה כמה שיותר מהר, אבל פאוזות דרמטיות היו משהו שאהב במיוחד. הוא היה שחקן מטבעו. זיעה נצצה על מצחו של הבחור על הספה. הגבר בחליפה חייך אליו חיוך נורא.
"מובן שאפשר למנוע את כל זה עכשיו", הפטיר, כאילו עכשיו מגיע החלק המשעמם. האמת היתה שכל העניין שעמם אותו, אבל הוא עקב אחרי הנוהל. "כאן", ניער את הבקבוק עם החומר דמוי הדיו, "ישנו הנוגדן. הוא פועל בצורה דיי פשוטה: הוא עוקב אחרי הרקמה החיידקית, ופשוט ממס את הרירית. כבר אמרתי לך שהחיידקים הידרופובים, הם לא ישרדו במגע ישיר עם נוזלי הגוף שלך. הפלואור לא אפקטיבי לבדו. אתה תרגיש כמה עקצוצים בגב, אבל זה יעבור.
עכשיו, אני אשאל אותך עוד פעם אחת. איפה ד"ר ברידג'?"
לפתע, נדמה היה לבחור שהוא מתחיל להרגיש עקצוצים בגבו. ראשו החל להסתחרר. הוא עצם את עיניו, לבו פועם במהירות, ונשם כמה נשימות עמוקות דרך האף. עיניו צרבו והוא פתח אותן מייד.
"הוא מת. ד"ר ברידג' מת. תאונת דרכים אלימה למדי. זה היה דיי מכוער." עיניו קיפצו במהירות בין האיש שלא היה שמן, שעמד בחליפתו הצהובה ונידנד את הבקבוקים בלאות, לבין האיש שלא היה רזה, ששיחק עם האקדח בשעמום.
הוורידים שצבעו את עיניו בשני, תוצרי האפר ששייט מעל אישוניו ולילות ארוכים של חוסר שינה, היו משמשים לרב חיסיון דיי מספק לתנועה המחשידה הזו, אבל הגברים היו טובים בעבודתם.
הגבר בחליפה נאנח בחוסר סבלנות. לעזאזל עם הדו"חות, לוסיה לא תחכה לו כל היום, והבחור הזה באמת לא יודע כלום.
הוא הנהן לעבר האיש שלא היה רזה.

דקה מאוחר יותר, שני האנשים יצאו מפתח הבית. הם אפילו לא טרחו לסגור אחריהם את הדלת.
"אתה חושב שהפתולוג יאמין שצבע מאכל ירוק הרג את הבחור?" שאל הבחור בחליפה הצעקנית.
הבחור השני גיחך, נצר את האקדח המעשן ותחב אותו למכנסיו.
הם התרחקו מהדלת הפתוחה, מותירים את גופתו של הבחור ואת דמו המעשן המרוח על הספה ועל השטיח (ניקוי יבש בלבד) גלויים לעין כל.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
ורקדנו.
עוד ועוד, כל הלילה.
היינו שיכורים. כל כך שיכורים, וטיפשים, וצעירים ומאוהבים.
טוב, חשבנו שהיינו מאוהבים. אבל בשבילנו - זה היה טוב מספיק.
היינו משוגעים, אין דרך אחרת לתאר את זה.
מטורפים מצער, עיוורים מרב בדידות ושכרון חושים. דעתנו פורחת מרב שנאה והכרתנו נעלמת אל תוך הריקוד.

לעזאזל, כמה רקדנו. כמו המטורפים שהיינו, ככה רקדנו.
וכבר היינו קצת פחות שיכורים, קצת פחות צעירים, קצת פחות מאוהבים והרבה יותר טיפשים. כל כך הרבה יותר נואשים.
וזה מבהיל, דעו לכם. מבהיל להיות פחות.
גם אם זה פחות שיכורים ופחות צעירים ופחות מאוהבים, זה הבהיל אותנו.
אז ניסינו להשתכר, ופחדנו להתבגר, והתנשקנו מבלי להרגיש כלום עד שהורעלנו אחד מהשני וצנחנו כמו מתים על רצפת הרחבה.

ועוד רקדנו.
רקדנו, כי כבר לא יכולנו להפסיק.
לא יכולנו להפסיק, כי פחדנו.
פחדנו ליפול.
מרב תשישות, מרב אדרנלין, מרב אהבה ומרב הפחד.

ורקדנו.
והשיער מתנופף ברוח וכולם כבר הלכו הביתה ורק אנחנו רוקדים, והגוף מתחנן למנוחה והמוח מתחנן למחשבה והנפש משתוקקת לעוד לגימה יחידה של משקה. והיא בזרועותיי ואני בזרועותיה עד שלכוכבים כבר יש סחרחורת והם מחליפים משמורות עם השמש.

ורקדנו.
וכבר לא אכפת מהבחילה, וכבר שכחנו מהאהבה, והפחד כבר התפוגג, והשיכרון כבר נעלם כליל ואנחנו מפוכחים, ומבוגרים, וחכמים ושונאים אחד את השנייה שנאת מוות.
וכבר יכולנו להפסיק, וכבר רצינו להפסיק.

אבל רקדנו.
ורקדנו, ורקדנו... רקדנו עד שהמוות יפריד בינינו.
וכמה חיכינו לו.
אבל הוא... משתהה. יצור בוגדני.
חשבתם פעם על המשפט הזה? "עד שהמוות יפריד בינינו"?
אני חשבתי. והבנתי.
למוות יש נטייה להתאהב.
ולעזאזל, איזה קסם יש ליצור הזה.
גונב את הנשים, מקסים את הגברים.
מפרק משפחות, מרקיב קשרים.
אבל אותה הוא לא רצה, וגם עליי פסח.
ואנחנו נותרנו שם, לבדנו.
רוקדים.

עד שדי לנו.
והיא עצרה.
ואני עצרתי.
והפסקנו.
לרגע בהינו אחד בשנייה, ואז הלכנו משם, מבלי לומר להתראות.





ורקדנו.
לעזאזל, כמה רקדנו.
נכתב לפני 4 שנים ו-1 חודשים
קבוצות קריאה:
הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
המלצות ספרים

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
משחקי הרעב

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
הימוגגות ייחודית

(קבוצה ציבורית)
חידות

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
נוער מחפש משמעות

(קבוצה ציבורית)
שרשרת חיוכים

(קבוצה ציבורית)
שפות זרות

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לפולו !

(קבוצה ציבורית)
סיפור בהמשכים

(קבוצה ציבורית)
קבוצת פאנפיקס

(קבוצה ציבורית)
קסם-משחק תפקידים

(קבוצה ציבורית)
תרגילי כתיבה

(קבוצה ציבורית)
משחק תפקידים - wonders

(קבוצה ציבורית)
א'-ב'

(קבוצה ציבורית)
סיפור ביחד

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לניימי

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לאנג'

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לג׳קסי!

(קבוצה ציבורית)
היום יומולדת ל.. ?

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לelbereth!

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב לאפרת!

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לנופר!!!~~~

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת למישי

(קבוצה ציבורית)
ALL HAIL THE GLOW CLOUD

(קבוצה ציבורית)
שיר השבוע

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב לSilver!

(קבוצה ציבורית)
<B>הייקו טיים!

(קבוצה ציבורית)
גמד וענק~

(קבוצה ציבורית)
אישיות

(קבוצה ציבורית)
טורים :)

(קבוצה ציבורית)
מחלוקות לשם שמיים

(קבוצה ציבורית)
VS

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב ניימי!

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת שמח!!

(קבוצה ציבורית)
קבוצת HTML

(קבוצה ציבורית)
קבוצת הצדק!

(קבוצה ציבורית)
sweet 16 לפולו!!!

(קבוצה ציבורית)
בדיחות גרועות

(קבוצה ציבורית)
ויקיפדיה

(קבוצה ציבורית)
סטודנטים/ות

(קבוצה ציבורית)
English club

(קבוצה ציבורית)
פרסי סימניה!

(קבוצה ציבורית)
A Story About You

(קבוצה ציבורית)
הקוראים:
  • לפני 3 חודשים no fear בת 19 מהמקום שממנו באים הרגשות
  • לפני 3 חודשים גחלילית בת 17 מנהריה
  • לפני 3 חודשים גריפין בת 18 מארץ לעולם לא
  • לפני 4 חודשים ~RAIN~ בת 17 משבע הממלכות
  • לפני 5 חודשים אביבל'ה בת משדה הכלניות
  • לפני 5 חודשים Reaper בן 22 מעולם של צללים
  • לפני חצי שנה תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 7 חודשים הצעדן בן 15 מיבנאל
  • לפני 7 חודשים סקאוט בת 24 מארץ הפלאות
  • לפני 7 חודשים maren בת 15 מארץ לעולם לא
  • לפני 8 חודשים פַּפְּרִיקָה בת 22 מכאן
  • לפני 8 חודשים רוז טיילר בת 37 מפילורי
  • לפני 9 חודשים האופה בתלתלים בת 22 מסנקטפראקס
  • לפני 9 חודשים You know who בת 18 מבין הספרים
  • לפני 10 חודשים גרייס בת 18 מארץ לעולם לא
  • לפני 10 חודשים ילדת~כוכבים בת 18 מרחוב גארדם
  • לפני 11 חודשים Lali בת 19 מעולם המשאלות
  • לפני 11 חודשים מישי בת 19 משומקום
  • לפני 11 חודשים Lich בת 18 מארץ יצורי הפרא.
  • לפני שנה gp200 בת 24 מtel aviv
  • לפני שנה רון.א בן 25 ממודיעין
  • לפני שנה ו-1 חודשים נילי בת 52 מחחח
  • לפני שנה ו-3 חודשים מרקו בת 18 מאיפשהו
  • לפני שנה ו-3 חודשים בן 28 מ
  • לפני שנה ו-3 חודשים Silver בת 18 ממכרה כסף
  • לפני שנה ו-3 חודשים שוקולית בת 16 מהמרכז
  • לפני שנה ו-4 חודשים קריקטורה בת 24 ממכתש גודריק
  • לפני שנה ו-4 חודשים מוּמוּ בת 18 ממקום טוב כלשהו
  • לפני שנה ו-5 חודשים תולעת ספרים חולמנית בת 18 ממקום רחוק
  • לפני שנה ו-5 חודשים מגדת העתידות בת 18 מאיפשהו בין תחנות
  • לפני שנה ו-5 חודשים נונו בת 16 מיהוד
  • לפני שנה ו-6 חודשים בן 19 מא
  • לפני שנה ו-7 חודשים akita בן 27
  • לפני שנה ו-7 חודשים Bookiss בת 14 מגבעתיים
  • לפני שנה ו-7 חודשים זה שאין לנקוב בשמו בן 100 מהעולם הבא (וטוב שכך)
  • לפני שנה ו-8 חודשים אריאל בת 20 מ גבעת שמואל
  • לפני שנה ו-9 חודשים בת מלך בת 18 מאוראנוס
  • לפני שנה ו-10 חודשים נעמי בת 16 מקריית אונו
  • לפני שנה ו-10 חודשים -^^- בת
  • לפני שנה ו-10 חודשים אנג'ל בת 19
  • לפני שנה ו-10 חודשים noaavra בת 17 מחולון
  • לפני שנה ו-10 חודשים דרור בן 52
  • לפני שנה ו-11 חודשים אקו בת 18 מפלוטו
  • לפני שנה ו-11 חודשים ~ניצוץ בחושך~ בת 17 מעיר הסוודרים
  • לפני שנתיים אוריק בן 21 מפארתן-דיור
  • לפני שנתיים אראגון בן 20 מירושלים
  • לפני שנתיים milo בת 17 מכוכבית 612
  • לפני שנתיים יובל בת 42 ממושב
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים חׂומר בן 23 מנתניה
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים Skyler בת מתחתית הטרטרוס


הביקורות האחרונות של Ortash שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס אם אזדהה עם שאר הביקורות המ... המשך לקרוא גריפין לפני 3 חודשים
2. ארטמיס פאול - ארטמיס פאול #1 / אואן קולפר וואו. וואו וואו וואו. ספר מע... המשך לקרוא גריפין לפני 3 חודשים
3. בום! / מארק הדון אני לא יכול לומר שלא נהינתי ... המשך לקרוא גריפין לפני 3 חודשים
4. אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 / פיטקוס לור הספר מצוין, בעיקרו של דבר. ל... המשך לקרוא גריפין לפני 3 חודשים
5. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא גריפין לפני 3 חודשים
6. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס אם אזדהה עם שאר הביקורות המ... המשך לקרוא מוּמוּ לפני שנה ו-7 חודשים
7. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא בת מלך לפני שנה ו-9 חודשים
8. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא ~RAIN~ לפני שנתיים
9. לשקוע בספר טוב / ג'ספר פורד על אף שהספר קצת מאכזב אחרי ס... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שנתיים
10. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס אם אזדהה עם שאר הביקורות המ... המשך לקרוא You know who לפני שנתיים ו-2 חודשים
11. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא Skyler לפני שנתיים ו-2 חודשים
12. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא ◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕ לפני שנתיים ו-4 חודשים
13. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא SHIRA לפני שנתיים ו-5 חודשים
14. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא אריאן לפני שנתיים ו-5 חודשים
15. יש גם ימים כאלה... / בראדלי טרבור גריב אל תטעו! ספר אולי קטן, אך משמ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-5 חודשים
16. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא asheriko לפני שנתיים ו-6 חודשים
17. האחים לב ארי / אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן ה-ספר. מדהים. קראתי כל כך הרב... המשך לקרוא You know who לפני שנתיים ו-6 חודשים
18. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא בלו-בלו לפני שנתיים ו-6 חודשים
19. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא מלאני לפני שנתיים ו-6 חודשים
20. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא ShiraCr לפני שנתיים ו-6 חודשים
21. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא tuvia לפני שנתיים ו-6 חודשים
22. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא מוּמוּ לפני שנתיים ו-6 חודשים
23. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא שרלוק לפני שנתיים ו-6 חודשים
24. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני שנתיים ו-6 חודשים
25. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא snow fox לפני שנתיים ו-6 חודשים
26. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא אנג'ל לפני שנתיים ו-6 חודשים
27. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא no fear לפני שנתיים ו-6 חודשים
28. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא אור לפני שנתיים ו-6 חודשים
29. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-6 חודשים
30. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא Command לפני שנתיים ו-6 חודשים
31. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא michalro לפני שנתיים ו-6 חודשים
32. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא מחשבות לפני שנתיים ו-6 חודשים
33. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא cujo לפני שנתיים ו-6 חודשים
34. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני שנתיים ו-6 חודשים
35. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא אפרתי לפני שנתיים ו-6 חודשים
36. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא קורא כמעט הכול לפני שנתיים ו-6 חודשים
37. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא יוֹסֵף לפני שנתיים ו-6 חודשים
38. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-6 חודשים
39. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שנתיים ו-6 חודשים
40. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני שנתיים ו-6 חודשים
41. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא חני לפני שנתיים ו-6 חודשים
42. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא אריאל לפני שנתיים ו-6 חודשים
43. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנתיים ו-6 חודשים
44. המתקפה על המאפייה - מהדורה מאויירת / הרוקי מורקמי ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על ... המשך לקרוא -^^- לפני שנתיים ו-6 חודשים
45. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס אם אזדהה עם שאר הביקורות המ... המשך לקרוא ShiraCr לפני שנתיים ו-6 חודשים
46. השותף / ג'ון גרישם שמעתי חוות דעת מצויינת על ה... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-9 חודשים
47. אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 / פיטקוס לור הספר מצוין, בעיקרו של דבר. ל... המשך לקרוא שרלוק לפני שנתיים ו-11 חודשים
48. בום! / מארק הדון אני לא יכול לומר שלא נהינתי ... המשך לקרוא Goldilocks לפני שנתיים ו-11 חודשים
49. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס אם אזדהה עם שאר הביקורות המ... המשך לקרוא Goldilocks לפני שנתיים ו-11 חודשים
50. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס אם אזדהה עם שאר הביקורות המ... המשך לקרוא יבגניה לפני שנתיים ו-11 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ