רותינקה

רותינקה

בת 81 מחולון




» דירגה 32 ספרים
» כתבה 2 ביקורות
» יש ברשותה 2 ספרים
» מוכרת 1 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 7 שנים ו-6 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 4 שנים ו-2 חודשים
» קיבלה 7 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» הספריה העירונית חולון

» רשימת הסופרים של רותינקה

ביקורות ספרים:

מוצגות 2 מבין 2 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

חייה של סלטאנת ארוגים בתוך אירועים משפחתיים של סבל ומכאוב, על רקע של בורות המשפחה והסביבה ומנהגיה הפרימיטיבים שפוגעים בצ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-3 חודשים


ספור פסיכולוגי על יחסים של מטופלת ופסיכולוג, היא שותקת והוא מדבר (כעין היפוך תפקידים בחדר הטיפולים)דרך שיחותיו איתה הוא מ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-3 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

מה אני, ילדה בת שבע, זוכרת ממלחמת ששת הימים? לפני שהיא התחילה היא כבר נגמרה. אבל עדיין חרות בזיכרוני היטב סבא של אורלי – חב... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-1 חודשים


קריאה כתהליך, כחלק מן החיים, כצורך חיוני... מדוע אנחנו קוראים? מה המניעים שלנו לקרוא ספר זה או אחר או לוותר לגמרי על החוויה ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-2 חודשים


ספר מדהים, שקשה להניח אותו בצד. הספר מעיד על החיים שלנו, ועל בורות האדם. מומלץ בחום!... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-2 חודשים


שנות השישים ואני ילדה קטנה ורזה. מאוד רזה, למורת רוחם של הורי ויותר מכל של סבא וסבתא שלי. "תאכלי." אומרת סבתא. "בבקשה, תאכל... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-2 חודשים


בהיותי בת שש הלביש אותי אבא שלי בסינר גדול, העמיד כיסא עץ ישן בחצר האחורית ולימד אותי לצבוע. שנים ספורות אחרי זה לימד אותי ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-3 חודשים


בהיותי בת שש הלביש אותי אבא שלי בסינר גדול, העמיד כיסא עץ ישן בחצר האחורית ולימד אותי לצבוע. שנים ספורות אחרי זה לימד אותי ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-3 חודשים


עוקבים אחריה
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

האבן מלפני הדלת
בארץ רחוקה חי פעם אדם עשיר בעל נכסים רבים. ולאיש בן יחיד. על אף עושרו הרב האיש חלה ולא יכלו הרפאים לתת לו מזור.
כאשר הרגיש האיש שקרב קיצו, קרא אליו את בנו יחידו וכך אמר לו – מאז שנולדת היית יקר לי, אושרך עמד תמיד בראש דאגותיו וזה מאחר שאמא שלך,אשתי נפטרה בעודך ילד קטן. עכשו עלי לעזוב את העולם הזה ולא אוכל עוד להמשיך לסוכך עליך ולהדריכך.את עושרי הרב ונכסי אני מוריש לך. אבל לעושר הזה תהיה משמעות דלה ביותר בחייך, אם לא תמצא לך נפש תאומה שתוכל לחלוק איתה את חייך ואהבתך.
בקשתי מידידי הקרוב ביותר והמסור לי, שכאשר תביע את רצונך לשאת אשה, הוא ימצא עבורך כלה כללית המעלות והיופי, זוהי לא תהיה סתם כלה, אלא כלה שאללה יעד לך. עליך להאזין בתשומת לב לדבריו ולפעול על פי הנחיותיו, כאילו היו ההנחיות שלי. האב סיים את דבריו, ברך את בנו והשיב נשמתו לבוראו.
הנה הגיע הזמן והבן בקש מהידיד שימצא עבורו כלה מתאימה, כפי שאביו ציווה עליו. עברו ימים אחדים ונמצאה הכלה, כלילת היופי המבורכת בכל המעלות. מצאתי כלה עבורך. היא תחכה לך בחדרך. לפני הדלת של חדרך תוצב אבן.עליך להזיזה כדי להכנס לחדר ולהכיר את כלתך. אם תצליח זו תהיה האות שהכלה נשלחה אליך מן אללה.
כך היה. הכלה המיועדת לבושה בשמלת כלולות מפוארת הובלה לחדרו של החתן. שם היא ציפתה לבואו.הדלת היתה פתוחה למחצה, אבל על מנת להכנס לחדר, על הצעיר היה להזיז את האבן. החתן ניסה להזיז את האבן, אך היא היתה כבדה מאד. הוא התאמץ בכל כוחותיו, אך לשוא. האבן לא משה ממקומה. לבסוף נאלץ החתן למרבה הצער. הכלה הצעירה הוחזרה לביתה.
לאחר זמן קצר ,שוב בישר הידיד שמצא כלה צעירה ויפה. שוב נדרש החתן להזיז את האבן החוצצת ולהכנס לחדר ולהכיר את הכלה. למוד נסיון התאמן החתן, חזק את גופו וטיפח את שריריו. בערב הכלולות שהכלה מחכה בחדרו היה בטוח בכוחו לאחר אימוניו הרבים. ניסה החתן להזיז את האבן והדבר לא עלה בידו. למרות כל מאמציו הרבים. גם הכלה הזאת נשלחה לביתה והצעיר נותר מאוכזב מאד ורווק.
חלף זמן לא רב וכלה שלישית נמצאה. כלה ללא רבב, יפה ומכובדת. לא נפלה ממעלותיהן של הכלות בקודמות. שוב נעשו ההכנות לטכס. הפעם אמר הצעיר לנפשו אם לא אוכל להזיז את האבן הפעם, כנראה זו אות מאללה שעלי להשאר רווק.
הוא הגיע לחדרו ומבעד לפתח הצר ראה את כלתו יושבת ומחכה לו. ניסה להזיז את האבן התאמץ ולא יכל.להפתעתו הבחין ביד ענוגה שנשלחה אל האבן ושמע קול רך דובר אליו – הנח לילעזור לך להסיט את האבן. ראה איזה פלא. בכוחות משותפים הם הסיטו את האבן והדלת נפתחה לרווחה. הנערה שעמדה למולו היתה האשה שהועיד לו אללה. יפה תמירה ענוגה וצעירה. הם התאהבו ונישאו באושר ושמחה.
אבל הם עדין לא ידעו, כי אין להן נסיון רב בנשואים. שכדי להציב נשואים על בסיס איתן, ולנצור את אושרם ואהבתם. יהיה עליהם יום יום להניח על האבן הניצבת בפתח ביתם את ידיהם ולהזיזה בכוחות משותפים. רק בשיתוף פעולה הדדית והבנה הנשואים ימומשו והם יחיו שנים רבות באושר ואהבה.

רותי ברקן- 2013–07–08
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
זיכרונות ילדות .

המצב הקשה ששרר בארץ לאחר מאורעות 1936 , פגע במיוחד בישוב הישן. הוא סבל מחוסר עבודה, מצוקה כלכלית, חוסר בטחון וייאוש כבד.

אבי שהיה בעל מקצוע, לא הצליח למצוא עבודה והיה מובטל כ- 3 שנים. בתקופה הזאת הוא לא בחל בכל עבודה מזדמנת. אמי ששפר גורלה, עבדה קשה מאד בשכר מינימום כ-10 שעות ביום בעמידה, בבי"חר לקרטונים שייצר קופסאות לסגריות ובונבונריות. משכורתה בקושי הספיקה לכלכלת הבית. החנווני של המכולת לא נתן מצרכים בהקפה - המצב היה קשה מאד.
גרנו בחדר קטן בדירה עם שכנים. המטבח היה משותף. אמא קבלה חלק קטן של שיש, שעליו עמדה פתיליה. הכלים ומוצרי היסוד המעטים היו מאוכסנים בארגז עץ, שמדי יום הוצא והוכנס לחדר לאחר בישול. השרותים והאמבטיה היו משותפים. ככה שמצאנו את עצמנו עומדים בתור פעם בשבוע כדי להתרחץ. את דוד המים חממנו בעצים שקוששנו ברחוב ואצל הנגר השכן.
לא הלכתי לגן-ילדים, אלא ביליתי עם אבי שהיה מובטל בתורים לקבלת מזון לפי תלושים מ"משען" שהוקמה ע"י ההסתדרות לעזרה ל"מובטלים". היה גם כיף שאבא לא עבד. בתי הקולנוע הסריטו סרטים במשך היום למחוסרי העבודה במחיר מינימום. כך שצפיתי מדי יום בסרט. זה היה יותר כיף מבילוי בגן-הילדים.
על אף המחסור והמצוקה, הורי הצעירים לא נפלו ברוחם. המשיכו בתקווה שהעתיד יהיה טוב יותר. בימי שבת טיילנו בגנים הציבוריים. התנדנדתי בנדנדות והדובדבן היה ביקור בגן-החיות. תמיד עם שקית פירות וכריך.במוצאי השבת הלכנו לעיתים לראות סרט בקולנוע "עדן".
מפגשים משפחתיים חלו בחגים. גם לא פסחנו על אירועים חברתיים. על אף המצב הכלכלי הקשה השולחן היה תמיד מלא מכל טוב , אוכל פירות, קינוחים ועוגות. כל עקרת בית הכינה בביתה עוגה או סיר אוכל והביאה לבית המזמין, כדי להיות ביחד ולא להרגיש מחסור. פגישות אלו השאירו בי זיכרונות טובים – אחדות, משפחתיות וחברות אמיתית – תמיכה הדדית.
שהייתי צריכה ללכת לבית הספר לכיתה א" , דמי הלימוד היו גבוהים ולהורי לא הייתה אפשרות כספית . "הזרם הדתי" קלט ילדים לבית הספר לכיתות הנמוכות ללא תשלום.כך שמצאתי את עצמי לומדת בבית-ספר דתי. טור של בנים וטור של בנות. מדי בוקר למדתי להתפלל ולומר בע"פ: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי אמונתך". אני צריכה לציין שבלי ספרים, רק עם מחברת ועיפרון, תוך זמן קצר ידענו לקרוא ולכתוב. קבלנו ספר תורה ותפילה וקראנו בהם בחופשיות.
בבית עשיתי טרור בעקבות לימודי : צריך להדליק נרות, אסור לעשן ולבשל בשבת, צריך ללכת לבית הכנסת להתפלל ולערןך קבלת שבת – אלה מצוות אלוהים.
הורי החילוניים סבלו את הטרור שנה, ולכיתה ב" רשמו אותי לבית הספר "ביאליק" ששכן ברחוב לוינסקי, בתל-אביב.בנין בית הספר היה חדש, לבן ומבהיק. שער רחב וגדר חיה ירוקה סביב לו. המבנה היה גדול בן 3 קומות בצורת "חית", החצר הייתה רחבת ידיים בה צמחו עצים צעירים. את השטח כיסו מדשאות ירוקות וערוגות פרחים צבעוניים. בחצר הגדולה נערכו החגיגות בחגים, כינוסים ומופעים. בקומה השלישית מול שער הכניסה הרחב, התנוסס שעון ענק, שצלצל כל שעה שלמה ותמיד קידם את פני בבוקר.
שש שנים, בחורף הגשום והקר, בקיץ החם והלוהט צעדתי יום יום כ- 40 דקות . את הכבישים עברתי בעזרת דוד או דודה שהעבירו אותי את הכביש שהייתי קטנה ואחר כך עברתי לבד בביטחון. המורים נחמדים ויסודיים, הלימודים היו מעניינים. הגעתי להישגים ןהןרי התגאו בי. בבית הספר הייתה מסעדה בה הוגשה ארוחת צהרים. הורי עבדו ואני ילדת "מפתח" עצמאית הגעתי הביתה לבד פתחתי את הדלת, הכנתי שעורים וחיכיתי בקוצר רוח שהם ישובו מהעבודה.
בינתיים נולד אחי ולאחר כמה שנים אחותי. החדר היה צר מלהכיל את כולנו. אבי בנה בית גדול ורחב בחולון וכך היה שנפרדתי ממקום ילדותי מחברי ומבית הספר.
השנים נקפו וחלפו, מדי פעם שנסעתי מחולון לתל-אביב, עברתי ליד בית הספר של ילדותי. הוא כבר לא היה כל כך יפה וגדול, כפי שזכרתי, השנים כרסמו במבנה הענק. השעון כבר לא צלצל ועמד מלכת. ילדים שחקו בחצר החשופה, אלו היו הילדים של העובדים הזרים. הפרחים לא פרחו, הדשאים יבשו ונעלמו, רק מספר עצי ענק נותרו בחצר.שקעתי בשרעפי ונזכרתי בחברותי משחקים ב"קלס", ו"חבל", חמישה אבנים בהפסקות. אני שומעת את קריאות השמחה והמהומה בחצר, הריצות במשחק ה"תופסת" את המנהל חמור סבר מתהלך בחצר ובודק שמשחקים ולא רבים. התעוררתי והמציאות טפחה לי על פני. הכול השתנה והזמן חלף עבר.
יום אחד לפני כשנה בערך, נסעתי לתל_אביב לסידורים. כרגיל עברתי על פני בית הספר – הוא איננו, המבנה נעלם, אני חולמת, זה נדמה לי שוב ושוב נעצתי את עיני כלא מאמינה. בשטח עבדו טרקטורים, הם נגשו בשארית המבנה, גבעות של חול, מלט ואבנים מלאו את השטח. הם הרסו את בית הספר שלי.
בית הספר "ביאליק", היה על שמו של המשורר והסופר חיים נחמן ביאליק, עמד על תילו כ-80 שנה. מוריו העמידו דורי דורות של תלמידים.
בית הספר נמחק והפך לזכרון נעלם 1
הבית שבו ביליתי עם חברי וחברותי ילווני תמיד כזכרון נכסף של ילדות. רכישת ידע, חויות של דמע, שמחה ואושר תמיד יהיו נצורים בליבי.

נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים
זה היה מוקדם מאד בבוקר. בחודש יוני 1947 , קיץ חם ולוהט, החופש הגדול, בתל- אביב הגדולה והסואנת. כל אותו בוקר עלה אבי לקומה השלישית והוריד את מעט מרכושנו , שהיה בחדר אחד מטבח ושירותים. מקרר קרח, מיטות, ארון מפורק, פתיליות, כלי מטבח, רדיו ושולחן וארבע כסאות .

אנחנו עוברים לחולון הכריז אבי . היכן היא חולון, מה יש בחולון, מה זה חולון ? את כל השאלות שאלתי בנשימה אחת. יש לנו בית חדש בחולון, גדול, לכל ילד חדר, חדר להורים וחצר רחבת ידיים שנוכל לשול בה פרחים ועצים ואפילו נביא לכם כלב.

מלאת סקרנות עליתי על הטנדר והתיישבתי בין הרהיטים המעטים. אמי, אבי, אחי בן ה-4 ואחותי בת כמה חודשים מצאו את מקומם, והטנדר התחיל לנסוע.בדמיוני ראיתי את ביתנו החדש גדול עם חצר גדולה ובו פרחים בשלל צבעים ועצי פרי מלבלבים.
ישבתי מאחור וגמעתי בעיני את הדרך לחולון. הדרך נראתה ארוכה ובלתי מוכרת, כביש צר ושחור לוהט מהחום, בצידי הדרך דיונות של חול זהוב, מסביב הדרך ללא עצים, ירק או בתים . נוסעים ונוסעים וזה לא נגמר.סוף סוף הגענו לכניסת המקום ששמו חולון. בצד התנוסס שלט מאיר עיניים – בית חרושת לו ד ז י ה . זה הזכיר לי שאמי ואבי ספרו לי : כשנולדתי אבי עבד בלודזיה, העובדים נשארו בבית-החרושת כמה שבועות לשמור בפני הפורעים הערבים זה היה מאורעות 1936 . באותן שבועות אני נולדתי ואבי ראה אותי רק לאחר שהבריטים הסירו את המצור מבית החרושת.
משם פנינו לרחוב סוקולוב, שכונת אגרובנק . המקום נראה מרתק ויפה. כביש רחב וסלול, מדרכות מרוצפות ושדרת עצי צפצפה צעירים, זקופים וירוקים.אבל בניגוד ליופי המקום נראה שומם וריק, משני צידי הרחוב דיונות של חול זהוב ורק שלושה או ארבע בתים בודדים נראו בין גבעות החול.
הטנדר המשיך בדרכו לעבר ביתנו שאבי עסק בבנייתו כ- 8 חודשים.הנה הבית קרה אבי ! הבית נראה מרחוק בודד מאד בין גבעות החול החשופים. הייתי המומה ואולי קצת מאוכזבת, אבל סקרנית לרדת מהטנדר ולהיכנס לביתי החדש. השקט, השממה והדממה וגבעות החול משכו אותי לחלוץ את סנדלי ולקפץ ולהשתולל על הגבעות באין מפריע, אין מכוניות, אין אנשים כאן , הכול פתוח.
ליד ביתנו צמח לתפארת עץ שיקמה – ענק אולי בן 100 שנה ויותר. ענפיו הצלו על שטח גדול ותמיד היה שם קריר.
אלו היו ימי החופש הגדול . הייתי בודדה בשכונה, אבל לא השתעממתי, טיפסתי על עץ השקמה אכלתי מפירותיו עד ששיני הפכו לשחורות. מתחתי חוטי טלפון שהיו מצויים בשטח ועשיתי לי נדנדה. הרגשתי שאני עפה כמו ציפור ללא כנפיים. הרוח ליטפה את פני, השמש שזפה את גופי, חופשייה ומאושרת דלקתי כילדת טבע על גבעות החול, ליקטתי תאנים נוטפות דבש מהעצים שהיו בשטח והרגשתי את החופש ....
את תקופת הקיץ הזה של ילדותי בשנה הראשונה בחולון – אני לעולם לא אשכח.

רות ברקן
15.11.08
נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים


ה נ ד ר
מרחוק נשמעו קולות תרועת השופרות ושעטת פרסות הסוסים הדוהרים בשצף קצף. בת יפתח זינקה את החלון, מתחה את צווארה, אימצה את עיניה אל קו האופק. מרחוק מתוך ענני האבק, זיהתה את אביה יפתח ולוחמיו חוזרים הביתה מהקרב עטורי ניצחון.
התרגשות ואושר מלאו את ליבה, אביה יפתח הגילעדי ולוחמיו הביסו את בני עמון אויבי ישראל. חסל טרור, רצח ופחד בדרכים. שקט ושלווה ישררו מעתה בנחלות יהודה, בנימין ובמעברות הירדן.
אחייו של אביה יפתח, ששנאו אותו וגרשוהו מהבית "כי בן אישה אחרת היה –אישה לא נאותה", יעטו קנאה, אביה הלוחם האמיץ הביא את הניצחון יוכתר על ידי נבחרי העם לשופט בגלעד וראש לכל העם.
"הוי! אבי היקר, אני כל כך גאה בך. אני ביתך היחידה והאוהבת אערוך לך ולמנצחים, קבלת פנים היפה ביותר, שמעולם לא נראתה ולא תראה במצפה אשר בגלעד.
היא דילגה לחדרה, פתחה את ארגז בגדיה והחלה לנבור ולהשליך את השמלות לכל עבר.הכחולה, הסגולה, אולי הלבנה. הנה השמלה האדומה – היא היפה והמתאימה מכולן." בשמחה לבשה את שמלתה האדומה, תוך כדי שהיא פוקדת על נערותיה ללבוש את מיטב שמלותיהן.
את קול אביה זיהתה מבין קולות הלוחמים שהגיעו לחצר ביתם. נפשה יצאה אליו מאהבה וגעגועים.
מיד היא ונערותיה התייצבו בפתח הבית, כשנערותיה עומדות מאחוריה שבידיהן תופים וחלילים. היא צעדה ראשונה מן פתח הדלת לקראת אביה בצעדי ריקוד ודילוגים לקצב הנגינה ונערותיה מחוללות אחריה. עיניהם הצטלבו במבט. אך מה קרה? פני אביה החווירו, הוא לא שמח לקראתה, עצה עטף את פניו, כאילו קבל זה עתה את הבשורה המרה ביותר בחייו.
לעיני כל הסובבים ולתדהמתה הרבה, הפיל אביה יפתח, עטור הניצחון,את עצמו מעל הסוס, קרע את בגדיו בפראות, שם אפר על ראשו ובכה בכי תמרורים.
הנגינה פסקה, שקט תהומי שרר בחצר. מה קרה? חתך קולה את המתח והשקט, מה עשיתי? שאלה כל הסובבים נדמו וכבשו ראשיהם בקרקע.
תחושת בעטה פשטה בגופה, הרגישה דחויה ונפגעת. השפילה את ראשה ושתקה.
הוי ביתי! פלחה זעקתו של אביה את הדממה ששררה בחצר. נדרתי נדר !
"היה היוצא אשר יצא מדלת ביתי, לקראתי,בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה" והעליתהו עולה" .
"אני פציתי פי לה" ולא אוכל לשוב".
"האם אביה חשב באמת על "חיה" שתצא ראשונה מפתח ביתו, או שמא באמת חשב "הראשון" שייצא מפתח ביתו יעלה אותו לקורבן". אני עומדת למות. צמרמורת עברה בכל גופה הצעיר ודמעות עמדו בעיניה.
בינתיים כל אנשי מצפה גלעד הגיעו לחצר ביתם, כאילו עוף השמים הוליך את הבשורה המרה. כולם
הבינו שטרגדיה נוראה מתרחשת לעיניהם.
בעיניים דומעות ומתחננות הביטה בכל האנשים הסובבים שיושיעו אותה. כולם שותקים ועיניהם כבושות בקרקע.הם מפחדים להמרות את פיו של "השופט" וכולם ממתינים למוצא פיו.
אז זקפה את ראשה וגווה, עליה לכבד את אביה,ולקדש את שם ה" ולעמוד בגבורה בנדר שנדר אביה.
יפתח הלוחם האמיץ שפוף, נעול בתוך עצבונו העמוק, מביט באהבה רבה בביתו יחידתו משתאה על אומץ ליבה: " עומדת היא זקופה וגאה, אינה בוכה, אינה מבקשת על נפשה, אינה בורחת, כמה יפה היא וצעירה לימים".
אבי! תן לי חודשיים ואלך אל ההרים עם נערותי ואבכה על בתולי ומר גורלי".
הרים ראשו שערותיו וזקנו מכוסים בעפר, עיניו דומעות , בגדיו קרועים. "לכי ביתי הפטיר ביגון, ובכאב."
"מה לי שנבחרתי להיות שופט מכובד".
"מה לי שהחזרתי לעצמי את כבודי האבוד, שאחי נשלו אותי בבושת פנים מביתי ונחלתי".
"מה לי שזכיתי בתהילה וניצחון על האויב".
"
כל הישגי המזהירים הפכו ברגע זה, בפליטת פי, להפסדי הגדול בו אבדתי את ביתי האהובה. אובדן זה ילווה אותי עד סוף ימי"

רותי ברקו-28.2.2009





נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
אמא של חייל .

כל הבוקר עסקה בסידור חדר השינה, כמו שהיא עושה מדי בוקר. שקועה בהרהורים ומחשבות על בנה שמשרת בחזית הקרבות בעזה.לפתע שמעה מרחוק את צלצול הטלפון, הביטה בשעון העל הקיר, השעה הייתה שבע בבוקר. רצה במורד המדרגות, ממשיכה לחשוב על בנה, "רק לא בשורה רעה". הרימה את הטלפון וברקע שמעה את קול בנה. דביר ! אמרה בשמחה, מה נשמע ? "אמא, אני פצוע, שוכב בהדסה ירושלים ". הרגישה שהדם אוזל מגופה, ליבה הפסיק לפעום, הכול שחור, היא נפלה חסרת אונים ולא שמעה את הקול: הלו, הלו, אמא ! תשמעי ... שחזרה לעצמה, אינה מעכלת את הבשורה שקבלה. מיד שהתאוששה טלפנה לדוביק בעלה "דביר פצוע תגיע מיד הביתה". עמדה ליד הדלת לבושה ומוכנה לנסיעה. כשמחשבות עוברות בראשה הרהרה.
את דוביק הכירה בצבא כששרתה בחיל חימוש. הוא היה הבוס שלה. גבר תמיר, יפה, עיניים כחולות טובות, קצין בדרגת סגן אלוף. כל הבנות במשרד תלו בו עיני אהבה ותשוקה. הוא היה משאת נפשה של כל נערה. העבודה במשרד התנהלה ברוח טובה וביעילות , הכול כדי לרצות את המפקד. מכל הבנות היא משכה את תשומת לבו.
ענת הייתה בחורה צנועה, לא בלטה במיוחד. תמירה ורזה שיער שחור אסוף תמיד, עיניה שחורות, ממושמעת וזריזה בעבודתה. אהבה ביניהם פרחה והייתה הדדית. תוך זמן קצר יצאו והוא בקש את ידה. הם נישאו כמה חודשים לפני שחרורה מהשרות הצבאי.
החתונה הייתה רועשת ושמחה. אמא, אבא 6 ילדים והיא הצעירה ביניהם, כלות, חתנים צאצאים, משפחה גדולה. משפחתו המצומצמת של דוביק, ניצולי שואה, מעט קרובים, חברים ושכנים, היו כנטע זר בתוך כל המהומה של החתונה הסוערת והמרגשת. אבל הם התקבלו באהבה וחמימות. הזוג המאושר גר בדירה מסודרת, עבדו, בילו הכול היה "דבש". רק עוקץ אחד העיב את אושרם המלא. ענת לא נכנסה להיריון.
דוביק השלים עם המצב, הוא אהב אותה בכל ליבו ותמיד אמר לה כדברי אלקנה לחנה: "למה תבכי, למה לא תאכלי ולמה ירע לבבך, הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". היר לא ויתרה, היא היתה חייבת להעניק לו צאצא, זכרה את המילים שלחש באוזנה כשהוא מחבק אותה אל ליבו: " אני רוצה הרבה ילדים, כמו במשפחה שלך, מאד משעמם להיות בן יחיד ".
מסע הטיפולים הקשים, הייסורים והאכזבות לא ריפו את רצונה לילד. לשמחתם לאחר חמש שנים, שכבר הפסיקו לקוות, נולד להם בן – מתנה – קראו לו ד ב י ר .

דביר גדל באהבה רבה, השמחה והאושר שנפלו בחלקם, האפילו על כל הסבל שעברו. הם טפחו אותו ויצקו בו אהבה לארץ. הוא עשה חייל בלימודיו והם שבעו ממנו נחת. כשביקש אותם לחתום לו על שרות "קרבי", הם עמדו בדילמה קשה. דוביק כקצין גבוה בצה"ל לא רצה לסרב לו. אולם היא שדביר היה אוצרה היחיד, היססה , לא עזרו הדמעות הבקשות והשכנועים. אמא!" אני חייב לשרת ביחידה קרבית זה היעוד שלי ". הוא עמד על דעתו והיא חתמה בלית ברירה.
שפרצה מלחמת "עופרת יצוקה" היחידה של דביר היתה בקו הראשון. מעט הדיווחים שהגיעו, ספרו על קרבות קשים בתוך עזה, קרבות "פנים אל פנים". בימים האלה היא תפקדה מכוח האינרציה, מודאגת נואשת. כל פיסת ידיעה ריתקה אותה לרדיו ולטלוויזיה. כל צלצול בטלפון או בדלת שיתקו את גופה. בתת מודע היא התכוננה לרע ביותר. ליבה ניבא לה כל הזמן רעות.
הטלפון הבוקר כאילו הגשים את נבואתה. בנה היחיד פצוע, כיצד נפצע ? מה מצבו. שדוביק הגיע חיוור ומודאג נסעו לירושלים. כל הדרך לא דברו. יכלו לחתוך בסכין את המתח שאחז בהם. בדרך למיטתו של דביר, ליבה דפק במהירות מחזיקה בידו של בעלה וחושבת על הרע ביותר.
דביר שכב במיטה הלבנה כמלאך, מחובר לשתי צינורות, מחייך אליה את חיוכו המתוק. אמא ! למה ניתקת את הטלפון, חיבוק ונשיקות, תשתוק זה לא חשוב עכשיו רציתי לומר לך שאני פצוע אבל חי נושם וקיים. דמעות אושר עמדו בעיניה, חיבקה את דוביק בעלה, פרצה בבכי היסטרי ששחרר מגופה את כאביה, שנצרה בכל התקופה האחרונה.
אמא ! תרגעי בואי נדבר על דברים אחרים. תכירו זוהי החברה שלי "נעים מאד שמי אורית". היא ליוותה וסעדה אותי בימים האחרונים. לא רציתי להדאיג אתכם. אני רוצה לספר לכם על פציעתי. נפצעתי לפני יומיים שעליתי על מטען צד. מצבי היה קשה מאד. אושפזתי בחדר "טראומה" ועברתי ניתוח קשה. יש לי רסיסים בכל חלקי גופי. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב חי ונושם. למלחמה הזאת אני תרמתי את רגלי השמאלית. לאחר שיקום, אוכל לתפקד ולצעוד עם תותבת.
ענת ודוביק ישבו כמשותקים שעה ארוכה, לא מדברים, לא בוכים. ענת נזכרת איך צעד את צעדיו הראשונים שהיה בן שנה, מדדה ונופל. איך רץ לקראתה שבאה לאסוף אותו מגן הילדים. בבית הספר היה האצן הראשון ל-200 מטר.שחקן מצטיין בכדור- סל. רץ במדרגות הבית, רץ לבית הספר, החברים שאלו תמיד "הוא לא יודע ללכת רק לרוץ".
עכשיו הוא אבד את רגלו, היא ידעה שהשיקום יהיה ארוך כואב , אבל דביר הוא טיפוס לוחם והוא ינצח. אבא ואני נלמד אותך ללכת כמו שלימדנו אותך אז, בעיננו תהיה תמיד שלם ומושלם, אהוב ונהדר. אתה הבן היחיד שלנו, קבלנו אותך בפעם השניה – ב מ ת נ ה .
רותי ברקן – 4.2.2009
נכתב לפני 7 שנים
החלום והמציאות


המחשבות התרוצצו במוחה , בנוסעה במכוניתה בדרך הביתה. ההתפרצות במשרד והריב הקולני עם מנהל המפעל , שוב ושוב עלו . איך אמרה דברים קשים , כיצד הקצינה בויכוח הקשה , כל המשקעים שאצרה שנים , עלו וגאו . כאב לה המשפט שאמרה , בכעס רב , בויכוח ושמחה מאד שהיא סיימה את הויכוח שידה על העליונה :" אתה לא הבוס שלי יותר , אני לא רוצה לעבוד איתך , למרות ש- 15 שנה אנו עובדים כצוות". יצאה וטרקה את הדלת.
כל הדרך חשבה על כברת הדרך הארוכה והקשה שעשתה כאישה צעירה שהתחילה בקריירה של פקידה . בעבודה נמרצת ולימודים בערבים, הגיעה להיות מנהלת כוח – אדם במפעל . קשריה עם העובדים והמנהלים היו מצוינים . היא מלאה את תפקידה בחריצות , נאמנות וכבעלת מקצוע מעולה. איך הגיעה לויכוח כה קשה שבעטיו עזבה את המפעל בכעס . זה בגלל תוכנית הקיצוצים הדרקונית שהמנהל עמד לבצע .
לאחר שהחנתה את מכוניתה , נכנסה לדירה . את פניה קיבלו האי – סדר . במטבח הכלים מלאו את השולחן , הכיור והשיש . ריח לא נעים הרגישה בנחיריה הרוטטים מכעס . בחדרים הכל הפוך . בבוקר התחיל אצלה כבר ברגל שמאל . השעון לא צלצל , היא התעוררה מאוחר , העירה את הילדים, עזבה את הבית , כדי להגיע בזמן לעבודה , כולה פקעת עצבים.
נסערת ועצבנית על הכל, החליטה להתקלח, כדי לקרר ולהשקיט את עצביה המרוטים ; ללכת לישון , לישון לברוח רחוק רחוק מהמציאות .
בין נים ולא נים צללה לעולם אחר.
אינה מבינה אם זה חלום או מציאות , היא רוצה לשנות את דרך חייה המורכבים , לנסות ולהשפיע ולא להיות לחוצה.היא נסחפת ונשאבת. מוצאת את עצמה, עומדת בלב יער קסום ועבות . העצים הגבוהים סוגרים עליה , והענפים הסבוכים עוטפים את גופה . היא צועדת קדימה , לא יודעת לאן, מפלסת דרכה בין הענפים בידיה , מחפשת את הדרך החוצה. לצאת מהסבך , לא נראים שביל או דרך שיכולים לנתב את דרכה . הכל שקט , ערפלי בוקר חוסמות את דרכה,קרה ולחות חודרים לעצמותיה . בעודה מתלבטת בדרכה קרני שמש של יום חדש חודרות מבעד הענפים , מלטפות את גופה ומחממות את האדמה החומה והלחה מכוסת העלים . את צעדיה מלווים איוושת העלים , הרגשת הבדידות גוברת ועולה , לאן תפנה ? היא מרגישה את חום השמש . היא מתעודדת היער מתמלא ציוץ של להקות ציפורים שהתעוררו עם חום הבוקר , עפות מעץ לעץ , משוחררות ושמחות ליום חדש
היא מתקדמת מהר והרגשה של התרוממות רוח ותקווה מפעמות בה כאשר היא שומעת את פכפוך זרם המים , הפלג נמצא קרוב ... היא ממהרת מפלסת דרכה בין הענפים . כהבזק של סרט מתגלה לעיניה נוף קדומים , עוצר נשימה , הפלג זורם וקולח לקול שירת הציפורים , השמים הכחולים משתקפים במי הפלג השמש בהירה ומסנוורת קרניה כחוטי זהב מרצדים על המים , רוקדים עם הברבורים הלבנים , ששטים לאיטם , שצווארם נטוי בגאווה , על פני המים.
דשאים ירוקים כמרבדים מכסים את רצועת החוף היא שוכבת על הדשא , פניה לשמים רגועה ניחוחה ומאושרת , היא הגיעה לשלווה היא צריכה לנוח... עוצמת עיניים.
מדברת עם עצמה , מנתחת את דמותה ויכולתה :" אני עדיין אישה צעירה , אפילו נאה , אני תמירה וזקופה שערי בצבע הדבש טבעי . אני מלאת אנרגיה , מה קרה לי ומדוע הרמתי ידיים ? למה ויתרתי ?
אני בלחץ ? ניתוב פתרון הבעיות בבית ובעבודה הם כנראה גדולים עלי מאד. עלי ללמוד לנתב בים של הבעיות, להיות יותר רגועה ומעשית, כמו שאני מרגישה עכשו. את הבעיות עלי לפתור ברוח טובה.

חיוך מפויס עלה על שפתיה, שהיו עד עתה קפוצות מרוגז וכעס. היא נחה, צוללת, צ ו ל ל ת, רגועה ושלווה.

פתאום הרגישה שמישהו מטלטל את גופה. אמא ! כבר ערב, אנחנו רעבים, לא הכנת אוכל ? בקושי רב היא פקחה את עיניה, לא הבינה היכן היא נמצאת. החלום הנפלא עדין לא התפוגג והחיוך נסוך על שפתיה. היא התרוממה לישיבה חיבקה את בתה. כן, אני כבר אכין לכם את הארוחה. פשוט הרגשתי לא טוב ונרדמתי.
היא קמה למציאות קיימת, עם כוחות נפש מחודשים.. יש לה אחריות למילוי חובותיה למשפחתה. היא חייבת לדאוג לאיכות ורמת חייהם וחינוכם של ילדיה. איך היא יכלה לעשות צעד כה נמהר. גם לעובדיה יש את אותן הבעיות והאחריות כלפי משפחותיהם. עליה היה להלחם ולא להרים ידים ולהסתלק מהעימות.
מחר היא תיישר את ההידורים, אפילו אם תצטרך להוריד מגאותה. החיים הם לא חלום שאנו רואים בדמיוננו, המציאות קשה, מלחמת הקיום וההישרדות היא מלחמה שאינה מסתיימת בכל תקופת קיומנו.
התפקיד שלמדה והשקיעה בו את רוב כישוריה ומרצה – מחייב. היא תתעמת וגם בסוף תנצח כל האמצעים מקדשים את המטרה וזאת הפעם המטרה שלה .

רותי ברקן
28.12.2008



נכתב לפני 7 שנים
היא פרצה לחדר הצנוע והשקט, כרוח תזזית. פתחה את הדלת בחבטה חזקה ועמדה בפתח. פיה מתיז רשפי אש, מילים קשות, פניה מביעות זעם רב. הבנות שהתגודדו על המיטות, פערו עיניים בתימהון רב. היא פנתה אלי באצבע מאשימה : " את חברתי הטובה תקעת לי סכין בגב". הבנות בחדר לא הבינו, הביטו זו בזו ואחר כך בי. פניהן מביעות שאלה? אני שכל האשמה הוטחה בי הייתי מופתעת ונדהמת.
בבסיס טירונות נפגשנו ברכה ואני. מיד נוצר בינינו "קליק". בחרנו לגור באותו חדר, מיטה ליד מיטה. הכל עשינו יחד. שמירה,לימודים , עוזרות ומעודדות אחת את השניה ברגעי משבר.
ברכה היתה בחורה סגורה , לא ספרה הרבה על עברה. היתה מתל אביב – פקידה. נדיבה וטובת לה, תמיד מוכנה לעזור. שערה ועיניה חומות, שמנמונת אבל חביבה. צחקה מעט מאד, תמיד רצינית כאילו הסתירה איזה סוד. היא היתה שונה מאופיי הפתוח, הצחקני, והמתקשר עם הסביבה, כנראה שבגלל השוני בינינו, התחברנו.
הוצבנו שתינו לפיקוד דרום, היא למשרד הקשר ואני למשרד מודיעין. חלקנו את אותו חדר ושוב ישנו מיטה ליד מיטה.
המחנה ששרתנו בו היה "מחנה סגור" . פעם בשבועיים נסענו לשבת הביתה. עבדנו במשרד שעות רבות ובשעות הפנאי בילינו בחדר, בסידורים ובשיחות נפש של בנות, בלילות היינו חייבות לשמור. נוצרו חברויות הדוקות בין הבנים והבנות. בילינו יחד בשקם, ערבי הווי וצפינו בסרטים שהגיעו למחנה מדי פעם.
ברכה נעלמה בערבים, לא שאלתי היכן היא מבלה וגם היא לא ספרה לי. הבנתי שהיא עובדת במשרדי הקשר שתמיד היו במצב הכן.בערבים החופשיים מתפקיד, אני עסוקה עם עצמי, כותבת מכתבים לחברים, דואגת לחפצי האישיים, קוראת ספרים וישנה הרבה.
באותו ערב סגרירי, בשלהי הקיץ, יצאנו לשמירה ברכה ואני. בחדר "המשמר" ראיתי שהיא מסתודדת עם חייל גבוה, עם שפם ובלורית שופעת . החייל נעלם ואנו יצאנו למסלול הפטרול המוכר. כשהגענו למגורי הבנים, כאן בקשה ברכה שאני "אחפה עליה", היא נפגשת עם חבר. ישבתי ספונה במקום מסתור, צופה על הדרך, שקצין תורן לא יפתיע אותנו. הזמן זחל בעצלתיים, היה
קר וחשוך, משעמם וגם מפחיד להיות לבד. לאחר זמן לא קצר הצטרפה ברכה אלי, לא שאלתי לפרטים, הייתי מאד כועסת.המשכנו בשתיקה במסלול הפטרול וסיימנו את השמירה לאור זריחת השחר.
למחרת ברכה יצאה ל"רגילה". בחדר האוכל בערב פגשתי את הבחור "מחדר המשמר". הסבנו לארוחה באותו שלחן. שמי שמוליק, הציג את עצמו. התפריט היה דוחה , עזבתי את השלחן רעבה. גם שמוליק עזב מאותה סיבה והציע לי שנלך לאכול אצל "הסבתא". מחוץ לשער המחנה עמד צריף, המסעדה של "סבתא". שם הגישו חומוס, פיתות טריות, סלטים שתיה ועוגות. המסעדה היתה מלאה בחילים, אכלנו ושבענו, צחקנו כמו שרק צעירים חיילים יכולים להשתעשע. בתום הארוחה הגיש לי שמוליק נרתיק של כסף ובתוכה סגריות, כאשר הצצתי פנימה ראיתי שמוצמדת תמונה, הוי! הבחורים האלה למדו איתי בבית הספר. הוא ליוה אותי לחדר והציע לי שבחופשה של שבת נפגש בתל- אביב לצפות בסרט. הסכמתי מפני שהייתי פנויה וגם משועממת.
כשברכה חזרה "מהרגילה" היא כנראה גילתה שיצאתי לסרט עם שמוליק. לא הבנתי שזה החבר שלה וגם הוא לא ציין שיש ביניהם חברות קושרת. לאחר התפרצות הזעם שלה, לא עזרו ההסברים וההתנצלויות שלי. זה היה רק סרט ללא כל התחייבות . גם ההתנצלות ןבקשת הסליחה של שמוליק לא הועילו. ברכה עזבה את חדרנו המשותף ועברה לחדר אחר. כשנפגשנו היא הסתכלה עלי בשאט נפש, והתרחקה ממני לחלוטין. כמה חבל שחברות כה קרובה הסתיימה, לא התכוונתי לפגוע בה, מאד אהבתי אותה, יתכן שהיינו מאד צעירות, ספונטניות, ללא נסיון חיים.
היום שמוליק הוא בעלי זה 50 שנה, יש לנו 3 ילדים ו-10 נכדים כן ירבו.

השמירות בצבא היו תמיד קשות, דוחות ואפילו מפחידו. השמירה הזאת היתה ממוזלת וגורלית. מעז – יצא מתוק.

רותי ברקן
20.12.2008

נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים
החלטה קשה .
קרני השמש העירו אותה. כאב הראש והאור החזק טשטשו את ראייתה, היא פקחה את עיניה בקושי רב, ניסתה לקום ונשאבה חזרה למיטה. שוכבת נים ולא נים, מרגישה באי נוחות מסויימת, זאת לא המיטה שלה. הכרית קשה ונודף ריח של אפטר שייב גברי. כיצד היגיעה למקום הזר הזה. מסדרת את מחשבותיה, הכול מבולבל לא ברור, הזיכרון בגד בה.
הכנתי לך קפה חם, שחור וחריף שיעורר אותך ליום חדש . היא התבוננה בגבר המחזיק בכוס הקפה, הוא זר לה.גבר גבוה, חצי גוף ערום, בנוי לתלפיות , רק תחתונים צבעוניים וצרים מכסים את מותניו. ראשו מלא שיער שחור פניו יפים וחיוך מצודד על שפתיו, עיניו ירוקות נוקבות בוחנות אותה. תודה! הוא הגיש לה את הכוס, במבטה הבחינה בכפות ידיים מעודנות ואצבעות ארוכות.
מי אתה? שמי טל רונן. נפגשנו אתמול בלילה בפאב. שתית המון ואבדת את החושים. לא זכרת היכן את גרה, כך שהסעתי אותך במכוניתי לדירה שלי. אתה מגזים ! שתיתי רק שתי כוסיות משקה שאני רגילה לשתות. בכוסית השנייה, משום מה, הרגשתי סחרחורת נוראה, טישטוש ואבדן חושים. היא הסתכלה עליו בחשדנות ובמבט חודר.
מה השעה, אני מאחרת לעבודה. רצה מהמיטה חצי ערומה לשרותים. בדרך הבחינה בדירה המרוהטת בטוב טעם ובעושר. התרחצה ולבשה את שמלתה השחורה.
איך קוראים לך? שמי רויטל. איך אגיע למשרד, המכונית שלי נשארה בחניון של הפאב .
אני גם צריך למשרד, אקפיץ אותך בדרך.
בדרך שתקו. במבטים גנובים ניסו לבחון זה את זו. לפתע הוא פנה אליה – מה את עושה? אני עורכת דין.אתה מה עושה? יש לי חברת הי-טאק בשותפות עם החבר שהיה איתי בפאב, זה שעזב עם החברה שלך.
בדרך למשרד שכרטיס הביקור שלו בידה, נזכרה בליל אמש. היא וחברתה הטובה ביותר, דולי, החליטה לצאת ולבלות. כשישבו ליד הבאר הצטרפו אליהן שני גברים נאים וצעירים. הופעתם בבגדי ספורט אלגנט היו מרשימים. כל הערב רקדו וצהלו לקצב צלילי התזמורת המקפיצה. מצב הרוח היה מרומם. היא זוכרת שבשלב מסויים חברתה דולי נפרדה ממנה ויצאה עם החבר השני. כאשר התעייפה מהריקודים, נגשה לבאר, הוא הזמין לה כוסית משקה, כשהוא משהה את הכוסית בידו, הוא הגיש לה אותה, לאחר שלגמה כמה לגימות מהמשקה, הכול היה שחור כל האולם התנדנד ויותר היא לא זוכרת.
נעלי העקבים הגבוהים טופפו על מרצפות השיש, שמלתה השחורה החשופה הבליטה את חמוקי גופה התמיר והרזה שנע עם כל צעד מצעדיה כמו "חתולה". שערה הבלונדיני הטבעי גלש על כתפיה, עיניה חומות ונבונות . היא יפה ומושכת, ככה אמרו לה כל הגברים שחיזרו אחריה, אבל היא שמה לה למטרה – לימודים, עריכת דין והפסגה להיות שופטת.
על נשואין והקמת משפחה ויתרה כבר מזמן .
כשמחשבותיה מלוות אותה נכנסה למשרד, כל העיניים היו נשואות אליה. לא שמה אליהם לב וקראה באחת לחברתה – דולי תכנסי מיד למשרדי !
איך הרשת לעצמך לעזוב אותי בפאב עם גבר זר ולא לחזור. הרי הגענו יחד והיה ברור שנחזור יחד כרגיל.
כל כך הייתם עסוקים בהנאת הריקודים ומצאתם שפה משותפת השארתי אתכם .אני מיציתי ובקשתי את החבר להסיע אותי הביתה.
מצאתי את עצמי הבוקר אצלו בדירה המהודרת , במיטתו הרחבה. אני לא זוכרת מה קרה בלילה, אני מאד כועסת על עצמי על התנהגותי. אם היית חוזרת לפאב זה לא היה קורה.
את כבר ילדה גדולה ויכולה לדאוג לעצמך – אל תיתלי בי את האשמה - דולי עזבה את המשרד בכעס רב.
חלפו כמה שבועות. לרויטל היו אלה שבועות קשים. בחילות בבקרים, סימנים שחורים מתחת לעיניים מחוסר שינה, וחיוורון חולני כיסה את פניה. מה קורה לי ? שאלה את חברתה דולי, לאחר שפייסה אותה. לכי לרופא, תערכי בדיקות אני חושבת שאת בהיריון. איזה היריון – מרוח הקודש - בגילי הגבוה. הבדיקה הביתית הראתה חיובי . אני בהיריון צעקה בכעס. אני צריכה לסיים עם זה. את אולי מכירה רופא נשים .
את צריכה להתקשר עם האבא – טל רונן . אני לא רוצה איתו כל קשר, הוא צעיר ממני לא אחראי "הולל". לקחה את כרטיס הביקור שלו שהיה מונח על השולחן וקרעה אותו לגזרים.
ברע לה נסעה לבקר את אמה. הקשרים ביניהם חמים והדוקים. תמיד התייעצה איתה וספרה לה את כל סודותיה הכמוסים. בטח היא תעזור ותמצא את הדרך להיפטר מהתינוק הבלתי רצוי. אמה אישה תרבותית ומתקדמת בעלת מקצוע חופשי. היא הכינה אותה לעצמאות ונטעה בה בטחון עצמי . את אביה פגשה לעיתים רחוקות. הוא עזב את הבית שהייתה צעירה מאד ובנה לו משפחה חדשה ולא התעניין בגורלן. כל עול הגידול והפרנסה נפל על אמה. בכוח רצונה העז בהתמדה ובעבודה קשה היא בנתה לה משרד "עיצובים" וההמשך היה סיפור הצלחה.
מה שלומך מותק? את נראית חיוורת. את חולה? אני מרגישה נורא. עומדת בצומת חיי הקשה ביותר – אני בהיריון !
מי האב? מה הבעיה-= תתחתנו? אני מחכה ליום הנכסף הזה. היה לך "סטוץ"? מדוע לא נזהרת.
רוויטל ספרה לאמה את כל הפרטים על הערב בפאב והבילוי הלילי בבית הצעיר הבלתי מוכר. אני חושבת שהוא שם לי במשקה את "סם-האונס", עלי להגיש נגדו תלונה. על מה את מדברת, יש לך הוכחות. עברו כמה שבועות את תעמדי על דוכן העדים והתביעה תשפיל אותך בשאלות מביכות. את בכלל לא זוכרת מה קרה בלילה. הוא עלול לתבוע אותך על "גנבת זרע"- לכי תוכיחי !
בואי נסכם את המצב. את כמעט בת 40 שנה. עדין לא הקמת משפחה. ההיריון הזה היא "תחנת הרכבה" האחרונה שלך.מסוכן ומסובך ללדת בגילך. גם בהפלה יש סיכון .
אני לא מעוניינת להיות אם חד-הורית כמוך. אני לא מוכנה לוותר על הקרירה שלי ואני בדרך לפסגה למינוי שופטת זוטרית. הצעירה מכל סוללת השופטים. אם אלד את התינוק, מה יאמרו חברי למקצוע, איך אראה בקרב המשפחה. אני איני מדמיינת את עצמי כאמא המגדלת ילד לבד עם כל הבעיות הכרוכות בזה. אין לי בית משלי ולא משענת כלכלית.
אני זוכרת אותך אמא, מתרוצצת מעבודה אחת למשרה שנייה לפגישת עסקים מגיעה הביתה תמיד עצבנית, עייפה וטרודה. נפגשת איתך לרגעים יקרים מפז. כל כך התגעגעתי אליך, רציתי שתהיי לידי. אבל אני תמיד הייתי מטופלת על ידי מטפלות.אז כבר, שעמדתי על דעתי, החלטתי שאני לא רוצה להתחתן, שבן זוגי יעזוב אותי לטובת אחרת, כמו שקרה לך. איך עמדת בזה והמשכת. כמובן איני רוצה בילדים שיגדלו אותם מטפלות. טוב לי כך לבד. מגשימה את חלומותי ללא עול נוסף.
א מ א ! זה סופי, החלטתי, השבוע אקבע תור לרופא. אסיים את הקטע הזה המדכא והמשפיל. את ולא שום אדם ישפיעו עלי להמשיך בהיריון.
האושר בחיים הוא אינו ההצלחה רק בהגשמה עצמית. רגש האמהות הוא עילאי. לידת תינוק, לתת ,לאהוב ולהעניק.לערסל את תינוקך בזרועותיך להתבשם בריחו המתוק, לראות את זיו פניו ועיניו הצוחקות ולהרגיש את הרוגע המתפשט מגופו הקטן אליך – זהו האושר האמיתי.
בחצר הבית התאספו אורחים וחברים טובים . כולם שותים, אוכלים וצוחקים. השמחה שורה בכל ומסביב רעש ומהומה.
ש ק ט ! מכריזה הסבתא המאושרת.
לנכדתי גפן יש היום יום הולדת. תסתכלו עליה כמה יפה היא ומושכת. שער שחור מעטר את ראשה החמוד ועיניה ירוקות. ולביתי היקרה רוויטל בהצלחה לקבלת המינוי שופטת זוטרית – כל לחי !
תרימו את כוסות היין. כל האורחים משיקים את כוסותיהם. גפן מכבה את הנרות שעל עוגת היום הולדת –
" ג פ ן ב ת ש נ ה " – מזל טוב !
24.1.2009
רותי ברקן
נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים


את שלחן משרדה היא עזבה במהירות ופניה למגרש החניה – למכונית. עליה להגיע מוקדם הביתה, כדי להכין את מסיבת "ההפתעה" לבתה הבכורה. "היום יום הולדת". היא הכינה הכל למסיבה במשך כל השבוע בהחבא, היום עליה להכין את קישוט הסלון, השולחן והעוגות. הבת נמצאת אצל חברה, היא תביא אותה בשעה היעודה.
חנתה במהירות ורצה במדרגות הביתה. פתחה את הדלת, ש ק ט ! אף אחד כנראה לא בבית. חדר הסלון מבולגן, הכל זרוק, המטבח "שלא תדעו" , הכלים, האי סדר. פניה הפכו למודאגים ונפולים. היא בקשה את בתה הצעירה לסדר ולהכין
את הכל לקראת בואה מהעבודה. שום דבר לא נעשה.
רצה אל החדר הסגור. וקראה שוב את השלט "מחוץ לתחום".
- הנה את, שוכבת, אדישה וצופה בטלוויזיה. מה בקשתי ממך, מדוע לא סדרת הכול לקראת בואי מהעבודה..
- אני לא חייבת לך כלום, לא לעבוד או לסדר. אני עייפה מאד, עבר עלי יום קשה. מפהקת בקול – אני צריכה לנוח.
- ראי את החדר שלך, הכול זרוק על הרצפה. נשארו עוד בגדים בארון? הספרים והמחברות והתיק על הרצפה, שוב הכנת שעורים על הרצפה ? הטפת המוסר הפכה לכעס רב. צעקה יצאה מגרונה.
אל תצעקי עלי, אני לא ילדה קטנה.
- בשביל מי קניתי מכתבה כה מורכבת, מהודרת ויקרה.
- אני לא בקשתי אותך לקנות.
- מתהפכת לצד השני ופניה כועסים.
- אמרתי לך שזו הוצאה מיותרת. אני אוהבת להכין שעורים על הרצפה.
- היא החליטה להוריד מהלך, לדבר בשקט, אולי זה ישכנע .
- תסדרי את החדר שלך ואחר כך תבואי לעזור לי לסדר את הסלון. את המטבח אסדר לבד.
- לי נראה החדר מסודר. ככה אני אוהבת ומוצאת את כל מה שאני צריכה. למי שלא נראה הסדר הזה, שלא יכנס לחדר שלי. במיוחד את שתמיד מעבירה עלי בקורת, לא קראת מר שכתוב על השלט "החדר הזה מחוץ לתחום".
- בכלל למה את עייפה כל כך ?
- היא מנסה להיות יותר רגועה, אולי בשקט תוכל להשפיע על בתה לקבל את בקשתה.
- לא הלכתי היום לבית- הספר ? הכנתי חלק מהשעורים. גלשתי במחשב. עכשו אני נחה זהו זה.
- מה עם מסיבת "ההפתעה". היא שוב עולה על "טורים" .
- מה אכפת לי. את יזמת את החגיגה, אז תכיני אותה לבד. מה אני בכלל חייבת לאחותי הגדולה?
- האם אצל חברותיך החדר נראה "מבולגן" כמו החדר שלך ?
- אצלם אמא שלהם מסדרת ולא "מקטרת" כמוך.
- אבל אני עובדת במשך כל היום. גם אני עייפה. בשביל מה גידלתי וחינכתי אותך שתעזרי לעצמך, שתהיי עצמאית ומעשית. תתבגרי כבר "העצלנות היא אם כל רע".
- אני לא רוצה להתבגר. נוח לי ככה, אני לא בקשתי להיוולד.
- אז קומי כבר, - הדם עלה לה לראש. אז קומי כבר, תעזבי את כל השטויות שלך, תעזרי לי, הזמן בורח. תסדרי כאן קצת ותבואי לעזור לי לערוך את השולחן ולקשט את החדר. קניתי בלונים.
- א ו ף .... קמה לאט לאט, ללא אנרגיה, מתמתחת , מפהקת ויושבת על המיטה.
- היא רצה מחדר לחדר, מסדרת, מנקה, שוטפת ומביאה את המטבח למצב מסודר. מקשטת את העוגות, מכינה את הסלטים ומניחה על השולחן שהיא קשטה בנרות וירק. הבלונים כבר תלויים ועל הדלת תלתה את השלט : " יום הולדת שמח".
-
- איפוא את ? לכי להתרחץ ולהתלבש, הזמן קצר. את שוב מדברת בפלאפון. סדרת את החדר? עוברת על פניו, הכל נשאר כפי שהיה. החליטה לא להטיף יותר.
- בכלל שכחתי שהיום הוא יום "ההפתעה" קבעתי עם החברים ללכת לסרט.
- איך שכחת, השארתי לך פתק במטבח על הלוח. לא הסתכלתי. קמתי מאוחר ובקושי הגעתי לבית הספר. המורה רשמה לי "אחור". לך טוב, יש לך מכונית, את לא רצה לעבודה כמוני.
- אין לך אחריות, היא שוב מתאפקת שלא לצעוק, אסור לה לריב איתה עכשו. לא שמעת את צלצול השעון?
- כן שמעתי את הצלצול. אבל הייתי עייפה, רציתי לישון רק עוד דקה ונרדמתי לרבע שעה.
- אני צריכה להתקלח ולהתכונן. תכנסי כבר למקלחת תתלבשי לקראת בוא האורחים.
- אני צריכה לעשות עוד טלפון, לבטל את הפגישה ללכת לסרט. אני רוצה להזמין את החברים שלי למסיבה, מה דעתך?
- הרגישה סחרחורת, היא לא אכלה כמעט כל היום, המתח והויכוחים הרסו אותה. צעקה עמדה בגרונה, אבל היא בלעה אותה.עזבה את החדר.עליה להרגע ולהתכונן לקבל את האורחים בחיוך. במיוחד לקבל את
- בתה הבכורה שלמענה הכינה הכל באהבה "יום הולדת שמח".

רותי ברקן – 13.1.2009
נכתב לפני 7 שנים ו-6 חודשים
הקוראים:


הביקורות האחרונות של רותינקה שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. אהבתה של סלטנאת / שרה אהרוני חייה של סלטאנת ארוגים בתוך ... המשך לקרוא ר ו נ י ת לפני חודש
2. אהבתה של סלטנאת / שרה אהרוני חייה של סלטאנת ארוגים בתוך ... המשך לקרוא נטלינה לפני 6 שנים ו-9 חודשים
3. אהבתה של סלטנאת / שרה אהרוני חייה של סלטאנת ארוגים בתוך ... המשך לקרוא רוזי לפני 7 שנים ו-2 חודשים
4. אהבתה של סלטנאת / שרה אהרוני חייה של סלטאנת ארוגים בתוך ... המשך לקרוא לפני 7 שנים ו-3 חודשים
5. שתיקתה של סוף / קארין ארד ספור פסיכולוגי על יחסים של ... המשך לקרוא לפני 7 שנים ו-3 חודשים
6. שתיקתה של סוף / קארין ארד ספור פסיכולוגי על יחסים של ... המשך לקרוא נדיה לפני 7 שנים ו-3 חודשים
7. אהבתה של סלטנאת / שרה אהרוני חייה של סלטאנת ארוגים בתוך ... המשך לקרוא נדיה לפני 7 שנים ו-3 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ