קשה להתמודד עם מה שהפכנו
חלומות שבורים ושירים ריקים
אנחנו רוצים לחיות, אבל לא יכולים ללכת על
אנחנו רוצים סיבה אבל זה נעלם
חשבתי שאני יודע בדיוק מי הייתי
המחלה מחלחלת דרך כל אחד מאיתנו
אנחנו רוצים סיכוי אבל זה נעלם
אנחנו רוצים כמה תשובות להיות חזקות
עכשיו אתה הולך ואוזל זמן
וזה כואב כל כך רע בתוך
וזה יאכל אותך חי
ועכשיו אין אף אחד בצד שלך
אתה לא יכול להתחבא מאחורי השקרים שלך לא יותר
בידיים שלנו, לא שלך של העתיד
אנחנו יעלו נגד למצוא תרופה
התשובה היא בעולם הזה
יהיה לך לבכות לי?
האם אתה מת בשבילי?
"לגרום להרבה שמים וכאשר אני הולך לשם
הם לא ענו לי
ואני אמות בשבילך
ואני אבכה בשבילך
"לגרום לכך אומללות נראית כמו שזה רחוק, זה נכון
אני יודע של השאלה על דעתך
אני רואה אותך נאבקת כל הזמן
אתה יודע שזה לי שזה בראש שלך
העיניים שלך סגורות, אתה מאבד את הראייה
אני יודע את העתיד לא כל כך בהיר
אני רואה שנצטרך לשאת במאבק הזה
ההרס תמיד בראש שלך
אבל אני חזק, אני אשרוד
עכשיו אנחנו הולכים ואוזל זמן
ואנחנו עומדים זה לצד זה
ואנו לדחוף עד שהשמש
יעלה, אין יותר אליבי
יש אמת מתחת שמיים הכחולים החיוורים אלה
הצבא שלנו חזק, ושלך הוא שקרים
אתה נופל לאחור, אתה חלש בתוך
אז עכשיו אני אגיד שלום
יהיה לך לבכות לי?
האם אתה מת בשבילי?
"לגרום להרבה שמים וכאשר אני הולך לשם
הם לא ענו לי
ואני אמות בשבילך
ואני אבכה בשבילך
"לגרום לכך אומללות נראית כמו שזה רחוק, זה נכון
וכפי שאני מחפש סביב
אני יודע שיש ימים טובים יותר
מקומות שבם כולנו יכולים להיות חופשיים
כמו שאני מסתכל מסביב
אני צריך למצוא את הדרך
למצוא דרך
אז לפני שאני הולך ולעזוב את המקום הזה
לפני הנשימה האחרונה שלי נמוגה
אני לא אלך עד שאני יודע
תהיה לנו מחר
לפני שאנחנו הולכים ולעזוב את המקום הזה
זכור מה שאמרתי היום
עכשיו יש האור להתפוגג
לא אכפת לי מחר
יהיה לך לבכות לי?
האם אתה מת בשבילי?
"לגרום להרבה שמים וכאשר אני הולך לשם
הם לא ענו לי
ואני אמות בשבילך
ואני אבכה בשבילך
"לגרום לכך אומללות נראית כמו שזה רחוק, זה נכון
נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים
זה היה במלחמת העולם הראשונה באמצע שלה ליתר דיוק אני וחברים שלי יצאנו לשחק, אני ומתן ראינו מין משאית גדולה, אבל זה לא הפריע לנו למשחק. המשחק נערך בערך שעתים ואז לא מצאנו את איתן ולא את מכאל ואז גם רותם ,מתן ואני הסכמנו פה אחד שנחזור הביתה כי רק אני והוא נשארנו התחלנו להתקדם לכיוון הבית שהיה ניראה אחרי כל צעד שהוא מתרחק יותר ויותר שמעתי איזה מין קול חזק כזה הסתובבתי למתן והוא נעלם התחלתי לרוץ לא נתתי לפחד לשתק אותי ואז הופיעה עוד הפעם קול חזק עוד יותר מהקודם והרגשתי שנפלתי לרצפה, שאנשים באים ומדברים בשפה שונה משלי, הם העמיסו אותי על מין מכונית עם עוד כמה דברים בפנים, הדברים האלה היו חמים במיוחד ומסריחים היה להם ריח של אש, המכונית התחילה לזוז קפצה מכל אבן שהין מתחת לגלגלים. האנשים מקדימה דיברו ונשייתי להבין מה הם אומרים אבל זאת היתה שפה מוזרה שאף פעם לא שמעתי רק לפעמים כשהאיש מהרדיו היה מזכיר איזה משהו על זה. אחרי כמה שעות של מסיעה ורעשים מוזרים שוב פעם הרימו אותי על מין משטח כזה לא ישר במיוחד המשטח עלה וירד כנראה מהדברים שהיו מתחתי ומעלי התחלנו לנסוע והצטרפו עוד קולות מוזרים שלא היו בדרך, כל הדרך חשבתי אם אמא ואבא מחפשים אותי אם הם הזעיקו עזרה פתאום הניחו אותי על מין קרש עץ ניראה לי הפכו אותי, וסגרו איזה משהו מברזל שחרק ונגרר על הרצפה. אחרי רבע שעה הצלחתי לפתוח את עיני הם הרגישו לי יבשות כמעט לגמרי הסתכלתי סביבי ראיתי חדר ממש קטן עם שני מיתות חלון קטן שירותים קטנים וכיור, מתן שוכב במיטה מתחתי ראיתי שהוא עדין רדום, נשיתי להאיר אותו והוא קם בסוף הביט שביבו והתחיל לצרוח סתמתי לו את הפה "תהיה בשקט, אני מנשה להבין איפה אנחנו" אמרתי בלחש, הזזתי את ידי מהפה שלו "אולי זה שוב מטיחה של רותם איתן ומכאל" הוא אמר בשקט כמעט ולא שמעתי לא הסכמתי איתו הסתכלתי דרך החלון שהיה בדלת הברזל והיו עוד מלא דלתות ברזל ואנשים מוזרים שהיו לבושים במין בגדים כאלה כמו סרבלים היו עליהם מקלות שחורות כאלה החזרתי את המבט שלי במתן "אני לא יודעת איפה אנחנו" מתן נכנס ללחץ ואני איתו, התחלנו להפוך דברים לחפש דרך יציאה, אני התחלתי לנשות לפרוץ את הדלת הכבדה התנגשתי בא שוב שוב וכלום לא קרה הסתכלתי בחלון הקטן ופנים הופיעו שם "אל תפחדי ואל תעשי רעש" הוא אמר בשפה שלי "איפה אנחנו?, מה אנחנו עושים פה?" שאלתי במהרה הוא צחקק והמשיך ללכת "היי!, אתה חייב לענות לנו על שאלות אני לא אפסיק לצרוח עד שלא תענה לי!" ואז הוא הסתובב "ראשית אני לא חייב בשבילך או בשביל משהו פה הסבר שנית את בבית כלא במצרים", אני הלכתי החורה אל מתן שישב על המיטה הקשה כמו אבן והאיש חזר לעיניו מתן התחיל לאחוז בכרית "אנחנו נמות פה" תפסתי את הכוס שהיתה על הכיור והתחלתי לתפוח בדלת כך שישמע רעש. פתאום הדלת נפתחה שני אנשים באו כשרו אותי והוציאו אותי מהחדר מתן נישה לבוא לעזור לי אך הם דחפו אותו והוא נשרט מהכיור שהתנגש בוא בראש הוא נפל ואני נשיתי להילחם לעזור לו אבל לא הצלחתי הם הובילו אותי במסדרון והגענו אל דלת גדולה הם הכניסו אותי לשם וישב שם בן אדם שלא היה לבוש כמו כולם, הם הושיבו אותי על כיסא "שלום לך, אני מפקד המקום" הוא פתח בשיחה, שתיקה סררה "פניתי עליך אז תדברי!" הוא צעק "איפה כולם?" אמרתי בשקט הוא חייך חיוך קל "הם גם פה" הוא אמר, אני כל כך כעסתי רציתי לדעת איפה הם "איפה הם?!" חזרתי על השאלה, הוא לא ענה רק אחרי זמן מה הוא שאף אוויר "למה את עושה לי רעש במקום יש אנשים שטוב להם השקט" הוא אמר, לא ידעתי מה הוא חושב לעצמו איך הוא מאז הוא קם פתח את המגירה שלו הוציא מין משכה כזאת "כחי שימי על הראש של הילד" בהיתי בו הוא שם את המשחה בכיס האנשים באו שוב הריו אותי מהכיסא "תהיו עדינים איתה" הוא אמר, הלכתי איתם עד שהגענו לחדר הם שמו אותי שם שחררו אותי וסגרו את הדלת אני הלכתי במהירות למתן שהיה סגור במיטה שלו שכל המצח שלו מדמם מרחתי את המשכה בלי לחשוב פעמים הדימום הפסיק ומתן הסתכל עלי "הם עשו לך משהו?" כל האוויר בחדר נכנס לי לריאות "לא רק דיברו איתי" בשעון של מתן היה ניראה שכבר מאוחר אז החלתנו ללכת לישון ולקוות שנקום בבוקר בבית במיטה שלנו ובחדר הפרטי שלנו אני עליתי למיטה שלי והוא נישאר בשלו נשינו לעצום עינים שמידי פעם סיפרתי איזה משהו מצחיק שיעביר את הפחד הריח של בדם נעלם ועלה הריח של הלילה לעט לעט עיני נעצמו ונרדמתי
נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים
