אני חייבת לומר – כאשר השוטרים באו לכיתה שלנו ופנו אלי, כן כן אלי מכל הילדים בכיתה לא הייתי מפוחדת להפך הרגשתי כוח בלתי יאומן וריגוש מיוחד, כזה שעוד לא הרגשתי מימי. גם לא כאשר עשיתי את מה שעשיתי אתמול. ברור שאם מישהו ישאל אותי איך הרגשתי אני אשקר, אומר שהייתי מפוחדת ומבולבלת וכמובן שהשואל ייפול במלכודת של הילדה הקטנה, הטובה והמקסימה שעל תדמיתה הקפדתי לשמור תמיד. כשהשוטרים נכנסו לכיתה ידעתי שהם באו בשבילי – הרי בשביל מה עוד יש להם לבוא לכיתת תלמידי ט' בבית ספר פרטי של תלמידים טובים אשר מעולם אפילו לא שמעו על המילה צרות כמובן שהם גם לא שמעו על המילים חמלה וכבוד אבל זה כבר לא קשור. לא, לא, אני ידעתי שהתוכנית שלי, משוגעת ככל שתהיה, הצליחה. השוטרים דיברו עם המורה נועם ואז יצאו מן הכיתה. המורה העבירה מבט בוחן לאורך כל הכיתה עד שמצאה אותי. אני שידעתי שאותי היא מחפשת העמדתי פנים שאני מעתיקה מן הלוח את הכתוב וחיכיתי עד שהיא תקרא בשמי. כפי שחזיתי נועם בקולה הצרוד אשר גרם לי תמיד לצחוק קראה לי ואמרה "מיכל תצאי בבקשה מהכיתה השוטרים שנכנסו קודם רוצים לשאול אותך מספר שאלות". כשמבט מלא תמיהה על פני ואושר גדול מציף אותי קמתי ויצאתי מן הכיתה. שם הם חיכו לי וברגע שראו אותי שאלו "מיכל לומין?" "כן" עניתי. הם ליוו אותי לתחנה, נתנו לי לחכות במשך מספר דקות ואז הכניסו אותי לתא חקירות קודר בו חיכיתי עד ששוטר משופם ומקריח נכנס. "שלום מיכל אני הולך לשאול אותך כמה שאלות לגבי משהו שקרה אתמול." הוא אמר ונראה כי הוא אפילו לא מנסה להישמע כאילו אכפת לו. גם כן שוטר חשבתי. ככה במשך שעה הוא שאל אותי שאלות ואני עניתי – כל תשובה הייתה שקר שהוכן חודשים מראש. לבסוף לו נגמרו השאלות והוא שיחרר אותי. בדרך החוצה נתקלתי בכוונה בשוטר חמוש ובתנועה חלקה של מקצוענית גנבתי את מה שבשבילו פרצתי אתמול לחנות התכשיטים. בלי לתת לו זמן לשים לב לכך יצאתי מהתחנה ורצתי אל בית הספר. לרובה החדש שלי ולי יש מפגש קטן עם כמה ילדים שלומדים שם...

**אני יודעת שזה טיפה ארוך, אבל אני אשמח לשמוע את דעתכם!

כשחבר פוגע זה הכי כואב כי הוא הכי קרוב ללב שלך. אתה מכיר אותו, הוא מכיר אותך שניכם יודעים שאחד בלי השני לא הייתם מסתדרים אבל כרגע זה כואב, צורב ופועם ובגלל זה אתה לא שם לב לכאב האמיתי - אתה יודע שבזמן הקרוב לא תדברו בכלל. אפילו אם ממש תרצה לספר לו משהו חשוב, וומתוך אינסטינקט של שנים יחד אתה חושב איך תפתיע אותו עם הבשורות ומה תהיה תגובתו אבל אז אתה ניזכר - רבנו וכשרבים לא מדברים אחד עם השני אפילו כשזה חבר.

לפעמים אני רוצה פשוט להיות אני. בלי הצגות, ציפיות, זמנים - הרי החיים היו כל כך קלים יותר ככה. לפחות בשבילי... אחרי כל פעם כזאת שאני חושבת על הדברים האלה אני אומרת לעצמי - למה לא? מה כבר יקרה? - אבל אז אני חוזרת למציאות ומבינה שאם רק אהיה אני עצמי כל מי שהכרתי ואהבתי לא יבין אותי, יחשוב שאני לא בסדר כי הרי הראיתי לו מישהי אחרת בימקומי. מישהי מושלמת - מתנהגת בשלמות עושה את הדברים הכי טוב, נותנת לכולם עזרה... אני יודעת שמי שיבין מי אני באמת יתאכזב. בשביל זה יש לי את האתר הזה. את האתר הזה, את הדמיון ואת הסיפורים. כי רק במקומות אלו אני יכולה להיות מי שאני באמת.