כן, אני מודעת לזה שהפרק כנראה גרוע... פשוט אין לי כוח לעשות טיוטה...

בלה לא הצליחה להירדם. היא התהלכה בחדרה וניסתה לעכל את מה שאיש הפיה סיפר לה. מהנקודה בה אמר שסבתא טניה הייתה בעלת חוש שישי, עד לנקודה בה אמר שהיא תגור באחוזת אלבסדן.
למה?
זאת הייתה שאלה שלא הייתה לה מענה. היא לא הבינה מדוע הוא אמר שעדיף שתגור שם, באחוזה. ומה עם ההורים שלה? מה עם החיים הנוכחים שלה?
למה טלין לא באה, ובמקומה הגיע גרדין?
ומתי תעזוב?
"תשכחי מזה," מלמלה בלה לעצמה. היא התיישבה על המיטה שלה ונשכבה באיטיות. "פשוט תשכחי. מחר אני כבר אתעסק בזה."
בלה בהתה בתקרה, אותה עטפו החושך והאפלה, וחשבה על הבאות. על הלימודים שיתחדשו בעוד מספר שבועות, על יום הולדת הארבע עשרה שלה, על האח הקטן שייולד לה בקרוב... על טלין... על סבתא טניה...
ובלי לשים לב, עיניה נעצמו וידיה נרפו. היא הניחה את ראשה על הכרית ונתנה לעצמה להירדם. פשוט לחלום.
***

לא, אני עוד לא יכולה לרוץ... זה כל כך... קשה... אני מרגישה כאילו הרגליים שלי יפלו אם לא אעצור.
אבל אסור לי לעצור. טלין אמרה לי שאם אעצור אני אהרוס את הכל. היא אמרה לי שהיא תמות אם אעצור. היא אמרה שהם יהרגו אותי אם אעצור.
שהם יתפסו אותי ויקחו אותי.
"לאן?" צעקתי לאוויר, שהיה לח ומחניק, "טלין, לאן הם יקחו אותי?!"
זיעה קרה ירדה במורד גבי, ואני מעדתי ורצתי כשאני מתנשפת ומנסה שלא להתייאש, כי אסור לי להפסיק לרוץ.
איפה אני רצה? איפה אני נמצאת בכלל?
אני ביער. יער חשוך ואפל, מלא בעצים, מלא בשיחים, מלא בבורות, ברעשים קטנים... העצים כל כך גבוהים וכל כך סבוכים שאני אפילו לא מצליחה לראות את השמיים.
הרגשתי משהו נחבט ברגלי, ונפלתי. נפלתי על האדמה הבוצית והלחה שהייתה מלאה בעלים. ניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי.
לא בהצלחתי לזוז. לא יכולתי להמשיך לרוץ...
"היית צריכה להמשיך לרוץ." נשמע קול מלא בוז מעליי, "אני מניח שאת פשוט חסרת תועלת..."- הקול השתנה מקול גברי לקול נשי, חלוש וצורם- של אישה זקנה- "ואני חשבתי שאת באמת משהו מיוחד..."- הקול השתנה שוב, לקול צעיר, צעיר ומוכר באופן משונה- "ידעתי שתאכזבי אותי, בלה. את היית בזבוז של זמן."
הרגשתי שהבוץ נעלם, ההרגשה הלחה בהדרגה נעלמה גם היא- ומתחתי היה רק ריק.
נפלתי ונפלתי, עד שצרחה פילחה את האוויר. הצרחה שלי.

בלה התעוררה בתחושת אימה במיטה שלה, כהיא מלאת זיעה. היא הרגישה כאילו באמת נפלה לתוך בור אינסופי, והיא הייתה מותשת כאילו באמת רצה בלי הפסקה.
והדבר שנוכחה לגלות, היה המבעית מכל- היא לא הייתה בחדר שלה. היא לא הייתה בבית שלה.
היא הייתה באחוזת אלבסדן.

כשבלה הייתה קטנה, היא הייתה מבקרת באחוזת אלבסדן, בה גרה סבתא טניה. היא הייתה יושבת במטבח ושותה תה כשסבתא שלה הייתה יושבת מולה ומלטפת את הכלב הזקן והגדול שלה.
בלה שמה לב מדי פעם לפיות מתרוצצות להן באחוזה, וקולות קטנים עלו ממקומות מסוימים ברחבי הבית, בדרך כלל לא מזיקות, אבל לעיתים קרובות מעצבנות.
בלה שכבה במיטתה עם פניה כלפי החלון וחשבה על כל אותן הפעמים שהייתה אצל סבתא טניה.

היא כבר כמעט נרדמה ברגע שהבחינה בעלה סתיו עף דרך חלונה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה הייתה שהסתיו עוד רחוק.
אנשי פיות.
עיניה של בלה נפערו, והיא התיישבה במיטתה ברגע שעוד אינספור עלים מצאו את דרכם דרך חלונה. היא קמה וניסתה להתרחק, אבל מולה כבר עמד איש מבוגר. איש פיה מבוגר.
בלה נפלה חזרה על המיטה מרוב בהלה, ופניו של איש הפיה נשארו קפואות. הוא הביט בה באדישות ואז הסתכל סביבו, בחדר.
"שלום, בלה," קולו היה מלא סמכות. "אני גרדין."
בלה הייתה רגילה שמדי לילה מגיעים אנשי פיות לחדרה, אבל מעולם לא ראתה אותו. "טלין שלחה אותך, אני מנחשת." אמרה בלה באיטיות, לאחר שתיקה רועמת בה בהה בה גרדין במבט ביקורתי.
"לשם שינוי, לא. לדעתי היא הגזימה עם ההזהרות שלה. היא אוהבת אותך יותר מדי. היא הייתה צריכה לתת לך ללמוד לבד מה זה להפר הוראות." הוא הביט בה במבט קפוא.
בלה חשבה שהיא באמת למדה את הלקח לבדה, עכשיו, כשהיא נחשבת כמשוגעת בכל מקום מוכר. בבית הספר, בין חבריה, בבית שלה עצמה...
את המחשבות על כך קטע שוב גרדין.
"אני כאן בעניין רשמי יותר. עניין של ירושה." חיוך קטן עלה על פניו, מה שנראה כמו חיוך ידודותי מאולץ.
***

בלה עדיין לא האמינה. לאחר הסבריו של גרדין, מי שמסתבר היה איש הפיה השמר על סבתה, היא ישבה על המיטה שלה בהרגשה נוראית.
סבתא שלי? בעלת חוש שישי? היא ניסתה לדמיין את סבתא טניה הצעירה, מתעוררת באמצע הלילה מריח האדמה שמופיע בחדרה. היא ניסתה לדמיין אותה מדברת איתם, עם אותו גרדין...
"היא גם ראתה פיות?" הצליחה לומר חרש.
"כן. היא הייתה מטרד גדול בחיי, שלולא היא יכלו להיות הרבה פחות מסובכים." הוא רטן לעצמו. בלה תהתה למה התכוון, אבל פיה יבש. "והיא ביקשה ממני לספר לך את זה לאחר מותה."
"זה אומר שהיא שיקרה לי."
"זה אומר שהיה לה קשה לספר-"
"אבל היא ידעה, לא?" קטעה אותו בלה, וכבר הצליחה להתקרב אליו. "למה היא לא פשוט... אמרה לי?"
גרדין נשם עמוקות.
"כשסבתא שלך הייתה בגילך, היא עברה הרבה עם הפיות. היא לא הסכימה להקשיב לנו, והיינו חייבים לנהוג בצורה הראויה." בלה רצתה לקטוע אותו, אבל הוא הרים את ידו ועצר בה. "גם לאחר מכן היא עברה לא מעט. היא לרצתה שתדעי על זה, או שבכלל תהיי חלק מהעולם הזה."
"אבל אני יודעת עליו." אמרה בלה, מבולבלת.
"אני בטוח שאת זוכרת את אחוזת אלבסדן, ואני בטוח שאת זוכרת את היער ליד האחוזה."
לקח לבלה רגע אחד להבין.
"היער... לא..."
גרדין לא אמר כלום. הוא הסתכל על המיטה של בלה, שם, משום מקום, הופיע ספר. ספר וצמיד.
"הספר מדבר על פיות, והצמיד מכיל קמעות של שלוש עשר האוצרות. סבתא שלך ביקשה שתקבלי את החפצים האלו."
בלה דיפדפה בספר, בעוד גרדין אמר את דבריו האחרונים: "אחוזת אלבסדן הוא המקום הטוב ביותר בשבילך, ואני חושב שעדיף שתגורי שם מעכשיו."
ואז הוא נעלם, הפך לעלי שלכת ועף דרך החלון.

שמונה שנים עברו מאז ביקורה האחרון של טלין בחדר השינה של בלה, שכבר התבגרה ונהייתה מופנמת, וצינית.
גם רוב המלתחה שלה השתנתה והכילה בעיקר בגדים חומים, לבנים ואדומים. שערה החום צמח ועקף את כתפייה, ועיניה נראו פחות גדולות ופחות בורקות, אך צבען הכחול עוד לא נעלם מהן. היא גבהה בהרבה, והייתה די גבוהה לגילה.
באותו בוקר קריר, היא עמדה מול המראה שלה והביטה בשמלה השחורה והמיושנת שאימה נתנה לה ללבוש ללוויה של סבתה, טניה.
היא לא התלוננה.
היא נעלה את מגפי החורף החומות שלה ואספה את שערה לצמה.
בלה אהבה את סבתא שלה. מבין כל בני המשפחה סבתא וסבא שלה היו היחידים שהאמינו לסיפורי הפיות שלה. אבל סבא שלה מת כשהיא הייתה בת עשר, וסבתא טניה הייתה כל כך עצובה שהפסיקה להזמין אורחים לביתה.
"בלה!" קולה של אימה העיר אותה ממחשבותיה.
"אני עוד רגע באה!"
***

בלה בכתה ברגע שהקבר של סבתא שלה נגלה לעיניה. היא לא ניסתה למחות את דמעותיה, כמו שהייתה עושה בכל מקרה אחר.
אין לה במה להתבייש עכשיו.
זאת הפעם הראשונה שנתנו לה להיות נוכחת בלוויה, והיא מעולם לא דמיינה שכשתראה חתיכת אבן היא תרגיש כל כך עצובה.
לא. לא עצובה. אם הייתה עצובה היא הייתה חובטת במי שגרם לה להיות עצובה. אבל עכשיו אין לה במי לחבוט.
זה משהו אחר. עמוק יותר מעצב...
אבל.

אבא של בלה נשאר לידה אחרי שרוב הנוכחים הלכו, ושניהם פשוט בהו באדמה החולית מתחתיהם. כל אחד חושב על משהו אחר, אפילו לא חושב להתחיל בשיחה כלשהי.
לאביה של בלה היו אותן עיניים כחולות, שירש מאביו, ושיער חום כהה ומטולטל כמו של סבתא טניה.
בלה וורקין ואיימוס וורקין היו דומים במובנים רבים מאוד, אם במראה ואם במחשבות. ולעומת זאת, היא כלל לא הייתה דומה לאימה.
"את יודעת," קולו של אביה שבר את הדממה, "היית די דומה לסבתא שלך."
"באמת?" שאלה, בלי באמת להתעניין יותר מדי. איימוס וורקין נעמד ליד בתו והביט על מגפיי החורף החומים שלבשה כל הזמן. הוא התלבט אם להעיר לה על כך, אבל החליט לדחות זאת לפעם אחרת.
"והסיפורים שלה היו דומים לשלך. בעיקר הסיפורים על הפיות שהיית מספרת עד לפני כמה שנים."
"אלו לא היו סיפורים." אמרה בלה בלחש, אך היא עדיין הייתה בטוחה ששמעו אותה.
איימוס כרע מול בלה, עד שהיה קצת נמוך ממנה, ומלמל משהו, כאילו לא מצליח לומר זאת בקול. משהו לגבי פיות.
בלה ידעה עד כמה היה קשה לאביה. ההורים שלו נפטרו לפני מעט מאוד זמן, והוא היה באבל עמוק. היא ידעה שאם תדבר על פיות זה רק ידאיג אותו, אז היא לא אמרה עוד כלום.
בלה נהגה בדיוק כמו שטלין ביקשה ממנה. אחרי יום הולדתה השמיני הפסיקה לדבר על הפיות כשהוריה היו בסביבה, אבל היו פעמים שלא הצליחה להתאפק. ההורים שלה שלחו אותה לפסיכולוג שנתיים ברצף, וטלין שלחה אנשי פיות לחדרה מדי לילה כדי להזהיר אותה.
בלה הרגישה כאילו היא מתחילה להשתגע. היא כבר שקלה את האפשרות לברוח מהבית, אבל לא היה לה האומץ.
"תירגע, אבא, צחקתי." הצליחה לומר בקול חנוק ולחייך חיוך מאולץ.

אני רוצה להמשיך בפאנפיק...
אבל אני רוצה לשמוע קודם דעה כלשהי שלכם-

מה לדעתכם צריך לקרות בהמשך?
איזו דמות צריכה שיפור?
אם תרצו ליצור דמות, אתם יכולים אפילו להציע אותה כאן :)

*חצוצרות*
הנכם מוזמנים למשתה המלכותי שייערך באולם הנשפים הגדול לכבוד יום הולדתו של הלורד ריצ'ארד אור דה לאברמס.
לפני ההגעה עליכם להצטייד במתנה מפוארת ובברכה מכובדת. לכל המאחרים ושוכחי המתנות על כלל סוגיהם, ראו אזהרה זאת כראשונה ואחרונה: כלבי הציד נמצאים במצב היכון ואנחנו לא נחשוש לשסה אותם בכם!
המסיבה תיערך ביום שלישי ה 21.8 בין השעות 16:00 ועד צאת הנשמה!


http://simania.co.il/group.php?groupId=484
מחכים לכם שם (;