1. טיפים

מי שרוצה טיפים לכתיבה או לתת טיפים לכתיבה מוזמן ללכת לקבוצה שלי ושל חברה שלי, לואיזה מונטון. אנחנו ניתן לכם טיפים ועצות על כתיבה ואם תהיו מעונינים תוכלו לתת גם עצות אחד לשני!

http://simania.co.il/group.php?groupId=525

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

2. חיילת

"חיילת!" הוא קרא לי. "חיילת בואי הנה!" ניגשתי איליו בריצה מהירה. הוא החזיק נער חלש ופצוע, פניו חיוורות ומדיו מלאי דם. "קחי אותו למרפאה!" ציווה. "תישארי עימו שם עד שיחלים." הנהנתי בראשי והשענתי על כתפי את הפצוע.
"תודה לך, חיילת." אמר לי בלחש הפצוע. אך אני ביקשתי ממנו לא לדבר. סחבתי אותו על כתפי, רועד ומדמם. כשהגענו למרפאה, האחות באה אילנו, היא עזרה לי לסחוב את הפצוע ומדיה כמו מדינו, התלכלכו בדמו.שעות עברו, ישבתי שם והחזקתי בידו בעוד האחות הוציאה את הכדור מכתפו. כל הדבר נעשה בעוד הפצוע היה בהקרה מלאה. כשהאחות סיימה במלאכתה הסתובב אלי הפצוע ובקולו החרישי סיפר: "שמי ג'ון. מה שמך?"
"שמי לין."
"אזכור אותך לעד." הבטיח לי.

התעוררתי בביתי לצד היער.המלחמה עברה, אבל הזכרונות ישארו לנצח, ג'ון ישאר לנצח, הצלקות ישארו לנצח. הנהר הכניס קצת שלווה לחיי, אבל מצאתי את עצמי מתגעגעת לאדרנלין, מתגעגעת, אפילו, למלחמה, לדבר שבמשך שנים כה ארוכות כיניתי "הסיוט שלי". ג'ון נשאר איתי גם אחרי שהמילחמה עברה. הוא מזכיר לי שהכל אמיתי, זה הכל קרה. המשפחה החדשה שבנינו יחד תמיד תנסה להיות הקביים שלי, לתמוך בי כדי שלא אפול ואני ניסיתי להאחז. ניסיתי ללא הצלחה. היער אירח אותי כשלא היהלי כוח לעמוד עוד על רגליי. המלחמה עברה אבל אני נשארתי, אני מרגישה כל-כך לבד וג'ון לא יכול למלא את זה, לא את כל הבדידות הזאת. המשפחה היא הקביים שלי וכשאסתגל לזה, כשאתן לה לתמוך בי, הכל עוד עשוי להגמר טוב.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

3. הילדה וההר -חלק 2-

צוהוריי יום שני, ערפל מיסתורי כיסה את ההר ואת אזורו. היה זה קיץ ושלא כהרגלו, היה קר מאוד, אפילו יחסית לסביבה של הר. אנשי הסביבה הרגישו איך לאט-לאט חודרת אפלה לתוך חייהם. האפלה, החושך והקור היו מלווים בדיכאון שחדר לחייהם של כל מי שגר וגדל באיזור. השמים נראו אפורים ביום ושחורים כנפט בלילה, אף לא כוכב אחד העז להפר את הדממה הזאת והירח שהיה מקור האור היחיר בלילב, לא נראה לעיתים אף הוא.
בויזי הרגישה את זה בא. היא לא ידעה מה, אבל היא ידע ששינוי כרב, הי אלא ידעה אם הוא טב או רע אבל קיוותה בכל ליבה שמשהוא, כל-דבר, יקרה. הדממה והחושך היו מספיק כדי להוציא כל-אחד שפוי מדעתו והשקט רק הגדיל יותר ויותר את המתח. השקט היה, כמובן, חיצוני בלבד. את המטח שחל בתוך כולם, כל גבר, אישה וילד יכלו להרגיש.
אותו היום, בצהריים כזכור, יצאה בויזי לאותו הר בו נפרדה מהוריה. היא הכירה היטב את הסיפור שסיפר לה ג'ון פעמים מאטות כל-כך. הוא ראה אותם מתים, לקח אותה והלך. מה קרה? למה? אף-אחד, אפילו לא ג'ון, לא יכל לספר לה. על ההר, הייתה האפלה מורגשת בימיוחד והערפל כמעט שלא נתן לה נראות את הדרך. אך היא ידע את הדרך גם לו היו עייניה מחוסות, שכן הלכה להר פעמים רבות כל-כך. כשהגיעה לבסוף למקום המדוייק בו קרה הכל, ישבה על אדמת ההר החומה-אפורה ובהתה אל עבר האפלה. עבר זמן, כפי שהזמן עושה, והשעה הייתה מאוחרת. לבוייזי לא הייתה כל דרך לדעת בגלל שהירח לא נראה והחושך נחח גם ביום, אותו הקיץ.
צליל חזק נשמע בלי מקור נראה לעין ובוייזי קפצה בבהלה. היה זה צליל משונה, בין בכי לצרחה. היא קמה על רגליה והביטה סביב בדממה. בוייזי הכלה לרדת בזהירות ובבהלה מן ההר. כשלבסוף הגיעה למטה, הכלה לרוץ על עבר ביתה. צל התנוסס אל מול הבית, מישהוא היה שם, מישהוא חיכה לה.
"איפה היית?" שאל קול מוקר ומודאג. זו הייתה אמילי, אחותה של בוייזי וביתו של ג'ון וסיבליה.
"הייתי בהר."
"את יודעת מה השעה? ההורים בפאניקה! למה את תמיד הולכת להר? המקום הזה מדכא, מלחיץ ויש בו משהוא מטריד בחושך."
"את יודעת למה אני הולכת להר." בוייזי עצרה למספר שניות. "הפעם, חשבתי ששמעתי מישהוא... מישהוא בוכה... וצורח."
"מה אמרתי? -מלחיץ. תקשיבי, אני לא עומדת להלשין עלייך. אני יכולה, אם את רוצה, לומר שהיית איתי בחווה. לי יש תירוץ שאני מוכנה לחלוק."
בוייזי רצה ונתנה לאמילי חיבוק. כשנכנסו לבית, ג'ון וסיביליה ישבו על יד שטלחן העץ המגולף בסלון.
"איפה היית?" שאלה סיביליה את בוייזי.
"היא הייתה אותי בחווה." שיקרה אמילי, בעודה קולעת את שערה האדמוני לצמה.
"אה.." נאנחה סיביליה. הלילה חלף במהרה, אבל בוייזי לא יכלה להפסיק לדאוג. הערפל והחושך לא היו הדברים היחידים שהדעיגו אותה. היא שמע צרחות. מה אם זה קורה שוב? מה שקרה להוריה? היא לא הייתה בטוחה שהיא תרצה לשוב להר איי-פעם, אבל לצערה הרב, ידעה שהיא חייבת לברר מה שמעה... הוריה, אולי הם לא מתו סתם. מה אם משהוא קרה? מה אם זה יקרה שוב? תמיד הייתה תחושה משונה לייד ההר, אבל עכשיו זה גובר. בוייזי הייתה חייבת לגלות מה קורה, מי צרח ולמה? למה כל קורה באותה הנקודה, על אותו ההר?

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

4. עיינים צהובות 1

עיינים. עיינים גדולות, צהובות ומאימות. הן היו בכל מקום איליו ברחתי. ואני רק ילדה קטנה, מה הייתי אמורה לעשות? המשכתי לברוח והן המשיכו לעקוב אחריי. הוא מצא אותי בצילו של העץ הגדול, בוכה. גבר בגיל החמישים.
"מי את?" שאל. אך אני רק הבטתי בו בעייני החדות. והוא ניסה שנית. "למה את בוכה?" לא ידעתי מה לענות. הייתי כל-כך צעירה. לא ידעתי מי אני, עברו חודשים מאז מישהוא קרא בשמי. לא רציתי לומר למה אני בוכה, פחדתי שהעיינים יבואו שוב. הוא הרים אותי על כתפו ולקח אותי איתו לתחנת המשטרה. הורי, כמובן, לא נמצאו ונוסף להם, לא נמצא שום קרוב משפחה אחר שיוכל לקחת אותי, אז הוא לקח אותי. גבר בגיל החמישים. במשך כל השנים, הוא טיפל בי כבביתו, נתן לי אוכל, משקה ושם. הוא קרא לי לוטם. אותו היום בו הוא מצא אותי, לא היה הפעם האחרונה שהוא ראה אותי בוכה, העיינים המשיכו לרדוף אותי. לילה אחד, כשהייתי כבר בת שש, חלמתי שוב את אותו סיוט מוכר. עיינים צהובות. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי און בסיוט או אפילו בהזיות. הן הגיעו, כעבור כמה שנים, לחיים האמיתיים שלי, מחוץ להזיות.

כשהגעתי לגיל ארבע-עשרה, כבר שכחתי אותן כמעט. כמעט והחלמתי. אבל אתה לעולם לא מחלים מהדברים האלה. אף פעם לא לגמרי... הם אף פעם לא נותנים לך להחלים מהם. בבית הספר, תמיד ראיתי מעבר, הרבה מאוד מעבר. תמיד הבנתי את החומר ליפני כולם, תמיד חיברתי חלקיי סיפורים לסיפור השלם והאמיתי לפני כולם ותמיד, ללא מאמץ, מצאתי את האמת לגבי אנשים. המורה החדש שלנו, הביט בתלמידים במבט חד כל כך, ובפעם הראשונה שהוא הביט בי, צמרמורת חדה עברה הגופי. העיינים שלו היו העיינים ההן. צהובות גדולות, חדות ומאיימות מתמיד, אבל רק עליי.
"מפלצת!" ניסיתי לשכנע את חבריי. אבל חבריי, חבריי שתמיד האמינו לי לא היו שם בשבילי שוב. סיפרתי להם שגדלתי לבד ברחוב בגלל העיניים האלה. שהם לקחו ממני את חיי, אבל חבריי לא האמינו לי הפעם. זה היה סיפור גדול מידיי בשבילם, מוזר מידיי... ומי יכול להאשים אותם? אין לי הוככה, אין לי מושג מי הוא או מה הוא וזה לא שאני יכולה לומר שאין לי הוככה אבל ראיתי אותו עושה משהוא מוזר... לא. עיינים צהובות כמו העיינים שרדפו אותי... זה כל מה שידעתי עליו


אני אמשיך בקרוב... אהבתם? סמיילי =)

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

5. הילדה וההר

היא הייתה ילדה קטנה כשהם מתו והשאירו אותה שם לגמרי לבד. אף-אחד לא ידע שהיא עוד חיה. מבחינת העולם כולו כולם מתו, שלושתם. אבל היא הייתה חיה, בקושי. היא בכתה בצווחות של כאב ופחד, בקושי תינוקת אבל היא ידעה שכנרא סופה קרוב.

הוא היה שם לגמרי במקרי. הוא הלך להרים כדי לחקור את ההשפעה של גובה ההרים על האדמה הצימחיה ודלילות האוויר. הוא שמע את הצרחות מרחוק ותחילה חשב שדמיין. הוא עקב אחרי הצליל בפחד מסויים, אולי בגלל שההיסטוריה שלו לא הייתה ידידות איליו בכל מה שקשור לצרחות במקומות לא צפויים, אבל הוא הכריח את עצמו להמשיח ללכת, מישהוא צריך אותו והוא חייב לעזור לו. הוא עקב אחרי הצרחה ולרגע היה מופתע כשראה את המקור שלה. ילדה קטנה, תינוקת שוכבת על האדמה, לבדה. 'הוריה בטח בקרבת מקום..' חשב. ישב על ידה על האדמה וחיכה. ביינתים הוא ניסה לגרום לילדה להפסיק לצרוח.
"הרגעי. הכל בסדר." חזר ואמר בעודו אוחז בה בזרועותיו. אך התינוקת לא שתקה אף לרגע, הוא כשלעצמו לא יכל לומר שהוא רגוע ממנה. השמש שקע והוא החל להאמין שהתינוקת ודאי רעבה. הוא הוריד את תיקו מגבו והוציא כוס של מרק חמים. הוא קירב את המרק לילדה והיא שתתה בזהירות.
"איפה הורייך ילדה?" שאל בשקט. אבל זו הייתה צעירה מאוד ולא ידעה לדבר, לפחות לא בשפתו. כשהילדה סיימה לשתות, לקח אותה האיש ובעודו חובק אותה לגופו, הלך לחפש את הוריה. נראה שעברו שעות ארוכות והאיש לא מצא דבר. אך לפתע שמע קול עורבים. הוא עקב אחרי הקול ובידיו הילדה שנרדמה כבר. לפתע עצר, תחילה לא הצליח לעקל את אשר רואות עייניו. שני אנשים, שכבו על הרצפה, חסרי כל רוח חיים. הוא הסית את ראשו מייד אבל ממה שהצליח מוחו לקלוט היה דמיון רב בין הגבר והאישה לבין הילדה הקטנה. הם היו בודאי הוריה. הוא צעד לאחור והחל לרוץ. התינוקת לא התעוררה. הוא רץ לביתו שהיה בתחתית ההר. החושך כבר ירד אבל הוא ידע את דרכו היטב גם בחשכה. הוא פתח את דלת הבית בתריקה ואישתו, סילביה, באה איליו בבהלה.
"ג'ון!" צעקה "איפה היית?!" ואז שמה לב לנוכחות התינוקת הישנה. "מי היא?" שאלה בעדינות.
"אני לא יודע." אמר לאט. "הוריה מתו, ראיתי אותם מתים, על ההר, הייתי חייב לקחת אותה."
"איך קוראים לה?" שאלה סילביה.
"איך את רוצה שיקראו לה?" שאל.
"בויזי, שם מצאת אותה."

עם חלוף השנים בויזי גדלה ונהיתה לה לנערה, אחותה הגדולה הייתה לה לחברה קרובה והחיים נראו טובים, ביינתים.

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים