ביקורת ספרותית על הסיפור שאינו נגמר מאת מיכאל אנדה
ספר בסדר

---

איזה ספר... ובאמת, איזה מן ספר הוא? במשך שנים לא הצלחתי להחליט. האם הוא ספר מייגע ומעייף, שראוי לו להתייבש על המדף לצד שני הכרכים העבים של "מלחמה ושלום", שגם אם תצרבו על עורי את שמו של טולסטוי בברזל מלובן לא אתקרב אליהם אחרי החוויה הלא נעימה הקודמת (ושוב אני מוצאת את עצמי יוצאת בהצהרות חסרות שחר), או שמא הוא יצירת מופת מופלאה הראויה למקום כבוד בהיכל התהילה של הספרות, לצד כתבי טולקין, הומרוס ודיומא?
עכשיו הגיע הזמן להגיע להחלטה. אי אפשר להתחמק מזה יותר. השאלה הגורלית חיכתה מעבר לפינה יותר מדי זמן. נמאס לה להמתין והיא סובבת את שפיותי חסרת האונים כירח הסובב את הכוכב.
מה דעתי על הספר?
כרגע, דומה ששאלה זו מורכבת היא כאותה שאלה בה דנו גדולי הפילוסופים. חסרת תשובה ממש כאותה שאלה.
יש להודות: בפעם הראשונה שקראתי את הספר, שנאתי אותו. הוא היה כל כך מייגע ומשעמם! לא מצאתי בו כל קסם מיוחד שיעניין אותי. התיאורים הארוכים וקצב העלילה האיטי ייגעו אותי יותר משר הטבעות. בהתחלה נהניתי, אך מרגע שבסטיאן נכנס לתוך הסיפור ממש הרגשתי שהספר כשמו כן הוא - לא נגמר!
אחר כך לקחתי לי שנה-שנתיים להרהר בספר, והחלטתי שאולי יש בכל זאת מספר יתרונות. פלקור ואטריו הם דמויות שובות לב, והנופים שהצטיירו בדמיוני בעזרת תיאורי הספר היו יפהפיים. כאן התחלתי להתלבט, אולי הספר בכל זאת טוב?
כמה קשה ההחלטה! דומה שאני כאותו מסכן העומד על הגדר, ומסרב לנטות לכאן או לכאן. ואם זה ככה, הייתכן כי יהיה סופי לגווע על אותה גדר בהמתנה?
אבל לא, עסקת פשרה מסתמנת. חציו הראשון של הספר - מסעו של אטריו - הוא טוב (או לפחות נחמד), גם אם מעט מייגע. חציו השני של הספר - מסעו של בסטיאן - הוא מעייף ומיותר. המסקנה המתבקשת - יש לפצל את הספר לשני חלקים. ספר, וספר המשך. ולהתלונן ממש כעל אותן סדרות מפורסמות "לא נגמרות", שהסופר היה צריך לעצור בשיא.
הספר הראשון אמנם לא ימצא את עצמו בהיכל התהילה של הספרות, אלא בהיכל ביניים. של ספרים נחמדים וכיפיים.
הספר השני - ימצא את עצמו שוכב לצדם של ספרים ירודים ומשעממים, שלא מצאתי לנכון לקנות.
לכן עושה רושם שעותק "הסיפור שאינו נגמר" שלי נמצא במצב בעייתי. מצד אחד הוא שוכב על המדף צובר אבק, מצד שני, אחת לכמה זמן אני שולפת אותו בשביל הקטעים האהובים עליי. מבולבלים? ככה זה עם סופרים וספרי המשך.
כך בתודעתי שוכבים להם שני ספרים פרי עטו של מיכאל אנדה. אף אחד מהם לא ארוך במיוחד. אחד מהם חביב עליי, האחד בקושי נסבל.
בקיצור, המלצה אישית לקוראים: קראו עד חצי הספר (עד הפרק "פרילין יער הלילה" או משהו כזה), ואז הפסיקו. באמצע המתח, כן, אבל לפחות לא תזכו לחזות בהתדרדרות האיטית.

אוי לי, עכשיו מצאתי את עצמי יושבת על הגדר עם רגל אחת בצד אחד,ורגל שנייה בצד האחר. מישהו חפץ לעזור לי לרדת? אני מתחילה להרגיש קוצים...

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על הסיפור שאינו נגמר