אני מניחה שזה החלק בו אני כותבת על עצמי. ובכן, אין לי הרבה מה לכתוב. לא כי אני צנועה, לא. אנשים שאומרים על עצמם שהם צנועים הם פרדוקס מהלך. אני פשוט לא יודעת מה יש לי לספר. אני אוהבת לקרוא, כמובן. מהאנשים שקוראים את המרכיבים על החלב ואת הוראות השימוש של השמפו במקלחת. וכמובן שאני אוהבת ספרים. לפי קסנדרה קלייר הנהדרת, "אם מילוליות יתר הייתה מחלה סופנית, הייתי מתה כבר בילדות." אני טיפוס ציני בדרך כלל, ולעיתים גם שופט יתר על המידה. קחו את זה בחשבון לפני שאתם קוראים את הביקורות שלי. "אבל אני גם מפחד, שכל מה שאי-פעם הכרתי – שהסיפור שלי – יישכח מלב אדם. אני מפחד מהעולם שעומד להיות. מפחד שתוכניותיי ייכשלו. אני מפחד מאבדון נורא יותר אפילו מזה של תהומות." (באר האלוהות/ברנדון סנדרסון) "בריגן חזר ואמר את שמה, ושידר לה רגש. הוא שלח לה אומץ וכוח, ומשהו נוסף, כאילו עמד שם איתה, כאילו לקח אותה אל תוך עצמו, הניח לה להשעין לרגע את כל משקל גופה על שדרתו, תודעתה בתוך תודעתו, ליבה באש לבו. אש ליבו של בריגן הייתה מדהימה. אֵש הבינה, וכמעט לא הייתה מסוגלת להאמין, שהרגש שהוא שולח אליה הוא אהבה." "קשה מדי לחיות כרגע, הוא לחש במחשבתה. המוות קל. הניחי לי למות." (אש/קריסטין קאשור) "הרשי לי לעוץ לך עצה. בחור צעיר ונאה שמנסה להציל אותך מגורל אכזר לעולם אינו טועה. גם אם הוא אומר שהשמיים סגולים ועשויים מקיפודים." (מלאך מכני/קסנדרה קלייר)