ביקורת ספרותית על הירושה - המשך עלילות אראגון - הירושה #4 מאת כריסטופר פאוליני
ספר טוב

---

כריסטופר פאוליני ישב לצד הספרייה בחדרו, מתכנן עוד סדרה מדהימה ומעולה שתרתק את כולנו.
הצללית השחורה על הקיר שלו נעה באיטיות, הוא לא שם לב שהצל שלו עצמו מתחיל להתרחב ולהתפזר על כל החדר כי גבו היה מופנה לקיר שהפך שחור, כמו לילה נטול כוכבים וירח.
כשהצל התחיל להתפזר על המנורה המרכזית בחדרו שינוי האור הפתאומי גרם לו להסתובב אוטומטית ומה שראה העביר בו חלחלה - צל של נער ודרקונית כשהדרקונית מושיטה את טלפיה עשויים הצללים לעברו, שכבר נעו מהקיר והפכו לצל גשמי, אמיתי, זה כאילו היד באה מבחוץ, אבל הצל המשיך אותה.
הנער החזיק חרב בוהקת בכחול, הצבע היחיד והמוחשי בצל שטבע בשחור.
הצל של אראגון הניף את בריסינגר וכיוון אותה לעבר ראשו של כריסטופר.
אבל התנופה שלו באה באיחור, מאחוריהם נשמעה קול ירייה וכדור-צל פילח את ראשו של פאוליני הצעיר.
הצללים של אראגון וסאפירה הסתובבו והספיקו לראות את הצל של מרטאג מחייך בשמחה לאיד לפני שהתפוגגו.



זה מה שצריך לעשות עם סופרים כמוהו.
להרוג אותם!!
לא צריך אפילו את כל החרבות הקשתות והקסמים כדי לעשות את זה, פשוט קחו אקדח, ובום בום קאבום!!!
אוקי אנג', תירגעי.
להירגע.
לנשום.
ולהפוך להיות אדם
רגוע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ושליו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

*התנשמות*
איפה השקית נייר שצריך אותה?



*ספויילרים, המון המון ספויילרים לכל אורך הביקורת, שיהיה לכם בכיף אם אתם מחבבים ספויילרים*

אז ככה, זה נגמר.
כן, נגמר.
ולמרבה ההפתעה, דווקא אני - שביקורתית להחריד - זאת שיחסית ממש מרוצה מהספר.
כן כן, הפתעת הצופים, או במקרה שלנו, הקוראים.

אז ככה, אחרי שהרגתי את פאוליני ונרגעתי אפשר להתחיל.

בערך עד עמוד שש מאות-שש מאות חמישים הספר מפוצץ בקרבות, הוא מתחיל בלחץ קרב אטומי ובמאות חיילים לחוצים ובמשפחות ווארדן מפוחדות.
נסאודה נחטפה וכל הווארדן על הרגליים, ודרך אגב - הוא עובר לידיים של אראגון, דווקא שהוא צריך ללכת ולגלות את הסוד של צוק קותיאן.
בין עמוד שש מאות לשבע מאות קורה הדבר הגדול שכולנו ציפינו לו; גאלבטוריקס מובס, מת ממעשיו שלו, האמת שזה היה צפוי אבל לא יכולתי לבקש סוף טוב יותר.
חשבתי כשגאלבטוריקס מובס כבר אפשר לקבל את הספרים, לומר תודה, ולעוף הבייתה עם הדרקון הדמיוני שלי, אבל לא. לא ממש.
גאלבטוריקס הותיר חותם על הארץ, מלא הרס וחורבן.
ההרס שלו על השפה העתיקה בפרט היה עצום, הדברים שהחריב בקרב בני האנוש היו גדולים במידה שלא תיאמן.
אז לסיכום, שאר מאתיים העמודים בכלל לא היו לחינם.

לדעתי פאוליני חתם את הקצוות בצורה מושלמת.
אראגון וסאפירה יוצאים מחוץ לאלגאייזה לתמיד, ומביאים איתם את הביצים והאלונדארי, כדי לאמן את רוכבי הדרקונים כגוף חופשי.
מרטאג עוזב כדי לבנות עולם שנהרס על ידי כל מה שעבר.
אריה הופכת למלכת האלפים ובמקביל הופכת להיות רוכבת של דרקון בשם פירנן.
נסאודה הופכת למלכת אלגאייזה.
לברית הדרקונים והרוכבים מצטרפים הגמדים והאורגלים על מנת למנוע מהם להתחיל קרבות. ועוד אחת מהתוכניות בשביל זה היא תחרות.
בריג'יט נוקמת את נקמת הדם שלה בעדינות יתרה.
ומכל הקצוות הפתוחים שנשארו קצווה אחת לא נסגרה - אנג'לה המכשפה נותרה בערפל.
ובעיקר בגלל זה אני שמחה, כי אני בטוחה שאם היינו יודעים עליה הכל, היא לא הייתה מעניינת אותנו יותר ממה שנעל מעניינת.

זה סוף טוב, מופלא, סגירה מעולה לספר וחתימה של כל מה שעבר על הדמויות, לדעתי פאוליני עשה זאת שוב, ואותי הוא לא אכזב, אבל כוכב אחד, לצערי, נפל על העובדה שהספר היה כל כך ארוך שלקחו לי שנים לקרוא אותו, לא פוצל לשניים, והיו בו יותר מידי קרבות ככה שכמה מהקרבות כמעט גרמו לי להירדם.

אה, ואני חייבת להודות שבקלות הוא יכל לעשות עוד ספר המשך ובו מתוארים המורים אראגון וסאפירה, הלימוד שלהם יכל להיות משעשע במיוחד עם אורגלים, גמדים, ואלפים חדשים.
חבל שלא, אולי מישהו יכתוב פאנפיק, או אולי פאוליני ישתמש בהם בתור דמויות משנה לסדרת בת.

בצער רב וביגון קודר סיימתי וחתמתי שתי סדרות ספרים אהובות השנה - הארי פוטר, והירושה, וכל אחת מהן גרמה לי להרגיש כאילו פצצות היו פחות מפתיעות אותי.
את הארי פוטר חתמתי בשיחה מרושעת מאוד מצידי, שמצוטטת מהסקייפ.
ואת הספר הזה אני חושבת שאני אחתום בכמה ציטוטים אהובים עלי.

"אתה לא יכו לצפות מזאבים שייהפו לכבשים.
לא, אבל זאבים לא חייבים להתאכזר לכבשים.

משפט חכם.

"זה באמת יכול להיות מוות אומלל, להיות בסופו של דבר ארוחת ערב לחילזון.
אבל בלתי נשכח, אמרה סאפירה.
אבל בלתי נשכח, הסכים."

עדיף להיטרף על ידי חילזון ענק מאשר להתחבק איתו.

"רוראן הנהן 'ואם אני לא אחזור - '
'אנחנו נעשה אותו דבר בשבילך.' "

הוו, אראגון האכפתי.

" 'את לא צריכה, אני יודע את זה היטב, לכן סאפירה ואני החלטנו לעזוב את אלאגייזיה.' "

ביי ביי נסאודה.

" 'שלום לך,' אמרה אנג'לה מבלי להרים מבט.
'שלום לך,' השיב אראגון. 'מה את עושה פה?'
'סורגת כובע.' "

אני חשבתי שזאת הייתה חצאית לסולמבם, הממפ.

"כשהצטמקו מאחוריהם הבבקתות המחוספסות של הכפר אמרה סאפירה, הם יהיו רוכבים טובים.
אני מקווה שאת צודקת.

כן כן, הם יהיו רוכבים טובים בתנאי שהם לא ינסו להרוג אתכם.

"אראגון הנהן וקם על רגליו. 'שלום, סלואן, אתה לא תראה אותי שוב, אני מבטיח.'
'שלום, אראגון.' והקצב הסתובב לאחור כדי כדי להתבונן פעם נוספת באווירה של חגיגת האלפים."

הפרידה מסלואן המרושע שהוחזרה לו הראייה. כמה נחמד.



וזהו זה, הכל נגמר ועוד סדרה באה לסיומה.
הנה עוד סדרה שנגמרה השנה - זה יותר מידי לבן אדם אחד.
שלא אדע עוד צער של סיום סדרה טובה שכזאת.
ביי ירושה.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על הירושה - המשך עלילות אראגון - הירושה #4