1. קסם||סיפור בהמשכים

טוב היי רק עכשיו גיליתי את הפורום הזה ^^
אני שמחה לגמרי, כי אני חושבת שיש פה אנשים רציניים שבאמת יכולים לתת תגובות בונות.
את הסיפור הזה כתבתי לאחר הפסקת כתיבה ארוכה, אז אני בטוחה שיש לי המון במה להשתפר.
הסיפור הזה לקוח כהשראה מהסיפור "רשימת המשאלות" מאת לוסי נלסון ספילמן. הוא התארך לי ממש, אבל אל תבהלו מהאורך.
אשמח לתגובות:)

-פרולוג-

המולת הילדים נשמעה מבעד לחלון הפתוח וצעקות כגון, "זאת הנדנדה שלי! אני הייתי בה קודם!" "לא נכון! אני קניתי אותה קודם!" "אבל אי אפשר לקנות נדנדה!" "אה כן? תוכיח!" הדהדו באוויר הפתוח למשך זמן רב. אבל כל זה לא הפריע לה, כי ככלות הכל היא מעל כולם, בבית העץ הפרטי שלה שאף אחד לא יודע חוץ מאחד.
היא הרימה את הנייר שהתעסקה בו וקראה אותו שוב.

רשימת המטרות שלי
כשאהיה זקנה בת 18 ואסיים תיכון

1. אקפוץ שלוש דילוגים שלמים ואצווח "סיימתי תיכון, סיימתי תיכון!, בדיוק כאשר אקבל את התעודה שלי, ואז אלך לבטי מילר ואוציא לה לשון.
2.אקנה לי דירה משלי ואצבע אותה בכל צבעי הקשת.
3.אחייך לפחות פעם אחת ביום ( עדיף ב12 בלילה אז הכוכבים באים לומר לי שלום).
4. אתחיל לומר אמת ורק אמת.
5.אהיה גיבורה.
6. אלך למצוא את הדרך הסודית לממלכת הקסם.
7. אגלה לתומס מה אני באמת מרגישה כלפיו.


קולות חבטה נשמעו לפתע והפסיקו את קריאתה. היא שמטה מיד את הדף ודחפה אותו במהירות לכיסה, בדיוק כאשר ראש ג'ינג'י הציץ לפתע מין הסולם, יחד עם עיניים ירוקות, אף מלא נמשים וחיוך גדול ששאל, "ארין! מה את עושה?"
"היי תומס," היא פנתה מקום בתוך החלל הקטן שבבית העץ ונתנה לו להיכנס ולשבת. "אני לא עושה כלום."
תומס התיישב, והסתכל עליה במבט רציני יחסית לבן תשע. לא שהיא יודעת מה זה מבט רציני, כי גם היא בת תשע. "אבל קראתי לך המון ולא ענית לי," הוא אמר. "בטוח עשית משהו."
"לא," היא התעקשה. היא הרי לא יכולה לספר לו על דף המטרות שלה. אומנם הוא החבר הכי טוב שלה בכל היקום ואפילו בחלל איפה שיש שם את שביל החלב (היא אוהבת את שביל החלב), אבל הוא יצחק עליה. לא בכוונה רעה או משהו, כי תומס תמיד צוחק. הוא תמיד מוצא את מה שקורה מצחיק איכשהו. חוץ מזה, היא לא יכול לראות את המטרה השביעית שלה. הו לא, היא תמות אם הוא ידע.
אבל הרי היא תגלה לו את זה במוקדם או במאוחר, לא? אולי עדיף עכשיו?
לא. מה פתאום. ממש לא כדאי עכשיו. עליה להעמיד פנים שלא קרה כלום ולהמציא משהו אמין, כי כרגע יש שתיקה ממש גדולה שהתמשכה כל הזמן שהיא חשבה. "רק... רק הסתכלתי על השמיים," היא אמרה.
התשובה הזו סיפקה את תומס. הוא ידע שלארין יש מנהג כזה, להסתכל על השמיים. ההורים שלו קוראים לה "חולמנית", אבל לו לא אכפת. למעשה זה כיף. לפעמים הוא מצטרף אליה, וביחד הם ממציאים סיפורים שהגיבורים שלהם הם עננים.
למען האמת , התחשק לו עכשיו לעשות את זה.
"בואי נסתכל ביחד," הוא הציע.
ארין נמלאה הקלה. הוא האמין לה. היא שונאת לשקר, אבל זוהי מטרה טובה. בהחלט.
למען האמת, היא הגיעה לפה רק לכמה רגעים לכתוב את המטרות שלה שלא תשכח אותם חלילה וחס (יש לה נטייה להיות שכחנית), כי ההורים שלה אמורים להגיע מהחופשה שלהם בכל רגע. הם נסעו לפריז. שבוע היא לא ראתה אותם כבר. היא ממש מתגעגעת.
אבל טוב... תומס ביקש. לא נורא שהיא תישאר כמה רגעים.
תומס נשכב על רצפת העץ הקשה, והפנה את מבטו אל השמיים. ארין נשכבה לידו, וראתה שכשהוא מסתכל על השמיים הם משתקפים בעיניו וזה יוצר שילוב של כחול-לבן-וירוק, כאילו כל העולם נכנס לו לתוך העין.
העיניים שלה סתם חומות. אבל היא תהתה אם גם בעיניה משתקף משהו.
"תראי," תומס הצביע לעבר השמים, על ענן אחד. "נכון שהוא מזכיר לך את מר ג'פרסון?"
מר ג'פרסון הוא השרת בבית הספר שלהם. יש לו עיניים קטנות ושחורות וגבות עבות שגדולות פי שניים. יש לו כרס שהוא כל הזמן צריך לסחוב אותה, והוא תמיד נועל נעליים של ליצן. הן תמיד חורקות כאשר הוא רץ במסדרון אחר עוד ילד שלכלך את הרצפה, והעיניים שלו נראות כאילו הן עומדות לצאת החוצה כשהפרצוף שלו מאדים והוא רותח מכעס.
מה שקורה בערך כל יום.
הילדים בבית ספר יסודי "מארוול על שם יונתן מארוול" לא כל כך הגיינים.
יש ילדים שמספרים שפעם הוא היה ליצן, אך הוא לא הצליח בעבודתו כי אף אחד לא צחק ממנו. אבל הוא תמיד חשב שהוא מצחיק והאשמה נמצאת בילדים שלא מסמפטים אותו, לכן הוא נועל את נעלי הליצן, כמזכרת.
ארין לא כל כך האמינה לילדים האלה. היא תמיד חשבה שהוא סתם תמהוני.
לעומתה, תומס תמיד חשב שהוא משוגע. קוקו. מסובב על כל הראש. אתם יודעים, מאלה שמחליקים מנעלי הליצן שלהם ויוצאים עם נזק לכל החיים.
"כן," היא בהחלט הסכימה בעודה מסתכלת על הענן. "ממש רואים את העיניים הקטנות שלו שוב מאיימות לצאת מהפנים."
"האם יכול להיות," צעק תומס בקול עמוד וגרוני- מחקה את מר ג'פרסון- "שמישהו כאן לכלך לי את הרצפה?"
"הו לא," אמרה ארין בקול של תלמיד מפוחד. "אלו הגמדים!"
"גמדים?" רעם קולו. "היכול להיות שחדרתם לממלכתי?"
"לא," צייצה ארין בקול מפוחד. "אלה האלפים!"
"אלפים?!" תומס עשה מבט קשוח. "בואו הנה עם האוזניים המחודדות שלכם!"
"אההה!" צווחה ארין. "לסגת! לרדת מן הספינה!"
"אה-הא!" הריע תומס. "גיליתי את מחבואכם, אלפים קטנ-- רגע, אבל אין פה ספינה בכלל," הוא חזר לקול הרגיל שלו.
"אממ, אלתרתי?" היא חייכה חיוך נבוך.
תומס צחק. "אוקיי," הוא אמר ואז חזר לקול העמוק שלו. "אלפים, אני אוכל אתכם עם נעלי הליצן שלי! ....רק תנו לי שנייה לסחוב את הכרס, היא כל כך כבדה בחיי."
לרגע ארין הביטה בתומס, ותומס הביט בה. שניהם השתתקו פתאום.
ואז ארין פרצה בצחוק מתגלגל, ותומס נסחף אחריה, ומרוב צחוק הוא נפל לרצפה. וארין החזיקה את בטנה והתכופפה, נחנקת מצחוק, ואפילו דמעות צחוק בצבצו מעיניה. ואז נדמה ששניהם נרגעו, ושניהם הביטו זה בזה שוב, עד שארין שוב החזיקה את בטנה ואמרה, "אני מחזיקה את הכרס שלי!" מה שגרם להם להתגלגל מצחוק שוב, ואף ביתר שאת.
לכן בהתחלה הם לא שמעו את הצעקות שהדהדו בחוץ, וכשנרגעו סופית שמעו את זה בבת אחת.
"ארין!"
"ארין, איפה את?"
"ארין בואי מהר!"
ארין פערה את עיניה. "הם מחפשים אותי?"
תומס ראה שהיא מתחילה להיבהל. הצעקות סביבם המשיכו להדהד, והוא הניח יד על זרועה. ,תרגעי, קודם," הוא אמר. "ואז נרד אליהם."
"אבל הם רוצים אותי," היא אמרה בקול מבוהל. "אתה חושב שהם גילו?"
לפני יומיים הם נשארו לבד בחנות העוגיות של העיירה. "קוקיס גרנדווהיל," קראו לה. על שם העיירה שלהם, גרנדווהיל. המוכר ראה אותם ברחוב ובקש מהם להיכנס. "אני חייב ללכת לדקה," הוא אמר בדחיפות. "אתם היחידים שאני רואה בסביבה. תוכלו להישאר כאן ולשמור?"
למען האמת, לבקש משני ילדים בני תשע לשמור על חנות מלאה עוגיות וממתקים לא נשמע חכם כל כך. אבל הם הסכימו מיד. אלא מה, עוגיות.
ברגע שהמוכר יצא ארין נגשה אל הדלפק, שם נחו עוגיות מכל טוב. עיניה נצצו. ידוע היה שלארין יש חולשה לעוגיות. "אולי ניקח רק אחד?" היא הסתובבה אל תומס.
נכון, זה בדרך כלל ממש לא מתאים לה, אבל... רק עוגיה אחת. כל כך נורא? חוץ מזה, שכר על כך שהם שומרים לו על החנות. הרי ידוע שהיא ותומס שילוב מצוין. אף אחד לא יכול לעבור דרכם.
"לא, עזבי," אמר תומס. "כואבת לי הבטן. אבל קחי את."
היא הססה. אם תומס לא רוצה.. אולי זה אומר משהו?
"באמת כואבת לי הבטן," הוא אמר כשראה שהיא מהססת. "קחי אחת ותגידי לי איך היה."
"אוקיי," היא השתכנעה. ולא שהיא נוטה להשתכנע בכל כך קלות, אבל העוגיות. הן קוראות לה. צועקות אליה. ואמא שלה חינכה אותה ש"כאשר קוראים לך, תעני מיד". אז היא לקחה את העוגייה במהירות והספיקה לאכול אותה-היא הייתה טעימה מאוד, דרך אגב- בדיוק כאשר המוכר נכנס לחנות.
"תודה ששמרתם," הוא אמר וחייך אליהם. "אתם יכולים לעזוב."
היא חשבה שהיא נחלצה מזה- כלומר,היא גנבה רק עוגיה אחת. והאם זה בכלל נחשב גניבה?- אבל עכשיו כולם מחפשים אחריה. אולי זה בגלל זה?
היא לא הייתה צריכה לאכול את העוגייה ההיא. היא גם לא רוצה לרדת.
אבל איך היא יכולה לסרב, כאשר אימא חינכה אותה שכאשר קוראים לה, לענות מיד?
היא הייתה כל כך שקועה במחשבות שלה עד שהיא לא שמה לב שתומס דיבר כל הזמן הזה.
".....בגלל עוגייה אחת? זה אפילו לא נחשב גניבה. מה פתאום. זה לא בגלל זה. אני בטוח."
ארין חייכה אליו. "תודה שאתה מעודד אותי."
הוא משך בכתפיו וחייך חיוך נבוך. "בשביל מה יש חברים, הא?"
זה נכון. יש לה את תומס. ולעולם הוא לא יבגוד בה.
"ארין, איפה את?" הצעקות שוב נשמעו, והפעם קרוב יותר אל העץ. "ארין!"
"בואי," אמר תומס. "בואי נלך אליהם." הוא חייך חיוך רחב.
ארין חייכה אליו וירדה ראשונה מהעץ. ברגע שהיא נעלמה מעיניו,החיוך הגדול והמאולץ ירד מפניו. הוא נאנח. היא הרי תכף תדע. תכף תדע הכל.
"ארין, הנה את!" הצעקות נשמעו שוב, ותומס ידע שזה הזמן שלו לרדת. ארין זקוקה לו. הוא שוב מרח חיוך ענקי על הפרצוף שלו-"החיוך הזה שרואים לך את שיני הערפדים בסוף", כפי שארין קוראת לזה- והוא ירד מהעץ.
הוא מצא את ארין מוקפת בנשים-שלוש חברות העיר הרשמיות של גרנדווהיל: מיסיס וויליאם,אשתו של ראש העיירה; מיסיס גולד, אשתו של סגן העיירה; ומיסיס בל, התושבת הוותיקה ביותר בעיירה, שכולם קוראים לה 'סבתא'. מיסיס וויליאם חיבקה את ארין בעוז. "ארין שלנו, הו ארין. בואי איתנו אל העירייה."
ארין הביטה בשלושת הנשים שהסתכלו עליה במבט מלא רחמים. עכשיו היא הייתה בטוחה שלא מדובר בגניבה מחנות העוגיות. אחרת מיסיס וויליאם לא הייתה מחבקת אותה, והם לא היו מסתכלות עליה ככה. כאילו.. כאילו משהו נורא קרה. והיא הקורבן. "אל העירייה?" היא שאלה. "למה אל העירייה? למה לא הביתה? ההורים שלי בטח חזרו עכשיו."
שלושת הנשים החליפו מבטים, כאילו הן יודעות משהו שהיא לא.
"אולי כדאי שנעבור דרכי קודם,"אמרה מיסיס וויליאם בקול רך. מיסיס גולד הביטה בה במבט מלא רחמים,ונדמה שסבתא עוד שנייה עומדת לבכות. "יש לי עוגיות," הוסיפה מיסיס וויליאם.
ואז היא קלטה. היא לא יודעת בדיוק איך היא קלטה, אבל זה חדר אליה בפתאומיות. וכל מה שהיא הרגישה היה קור שמתפשט בה בכל הגוף. קר לה. קר. קר. קר.
"קרה להם משהו, נכון?" היא אמרה בקול רועד. "מה קרה להם?"
שלושתן החליפו מבטים. הבעה כאובה עלתה על פניה של מיסיס וויליאם, ומיסיס גולד נגשה אליה והניחה יד על כתפה. "אולי כדאי שנדבר על זה בביתה של מיסיס וויליאם?" היא שאלה בקול רך.
"לא," ארין הסיטה את ידה במהירות מכתפה. "בבית של מיסיס וויליאם? זה אומר שקרה משהו להורים שלי נכון? אני דורשת לראות אותם. אם הם נפצעו קשה או משהו---"
אבל המבט שלהם היה שקוף עד כדי כאב. היא נרתעה לאחור. "הם..." קולה שוב רעד, והפעם היא לא יכלה לשלוט בזה. "הם..." ניסתה להגיד שוב, אבל זה לא הצליח. היא נשמה עמוק. ואז שוב נשמה עמוק. היא ניסתה להירגע, אבל לא הצליחה. היא חייבת לשאול. "מ..מ..מתים?"
ופתאום נדמה שהכל נשבר,והבעה מלאת כאב עלתה על פניהן של מיסיס גולד ומיסיס וויליאם, וסבתא נגשה אליה בפתאומיות וחבקה אותה. "הו ילדתי, הו ילדתי," היא אמרה מבעד לכתפה. "כל כך צעירים. כל כך." והיא הרגישה ריקה פתאום, כל כך ריקה, וכתפה נרטבה -סבתא בוכה עליה?- ואז היא ראתה את תומס, שעמד בצד, והוא פשוט הביט בה. הביט.
"אתה ידעת, נכון?" היא לחשה אליו והתנערה מהחיבוק של סבתא. היא נגשה לעברו, והוא פשוט הביט בה, עד שהיא עמדה לידו קרוב-קרוב.
"באתי לעץ כדי לקרוא לך," הוא אמר. "אבל לא יכולתי."
"אתה ידעת הכל," היא לחשה. "ולא יכולת לקרוא לי?"
"היית...מרוכזת בעננים, ו.."
ופתאום משהו נשבר בה, ודמעות מילאו את עיניה והיא התרחקה ממנו, התרחקה מכולם, שהביטו בה, גם הן. היא הרגישה שקר לה בכל הגוף. היא הרגישה שהיא רועדת.
והיא התחילה לרוץ.
היא רצה מבעד לעצי היער במהירות, העצים חולפים לנגד עיניה ככתמי צבע מטושטשים. היא לא עצרה, היא רצה בכל כוחה, עד שהגיעה לרחוב של הבית שלה.
היא ראתה את האורות.
היא ראתה את האמבולנסים.
היא ראתה שתי מכוניות, וזיהתה אחת מהן.
של ההורים שלה.
והיא הבינה.
שכל זה היה אמיתי.

לאחר מכן אנשים יאמרו שהייתה זו תאונה מצערת. "הבלמים לא עבדו לזוג וויט המסכן," הם אמרו. "כל כך עצוב. כל כך צעירים. לפחות הנהג השני יצא בשלום."
לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה מכלום.
את הלוויה היא זוכרת במעומעם, את האנשים היא זוכרת ככתמים. כתמים של שחור, בגדי אבלים, כתמים של וורד, צבע עור, כתמים של עיניים; חום, כחול, ואף ירוק הבזיק לרגע. אבל היא התרחקה מהכל. ננעלה בתוך עצמה.
כשנועלים משהו, האם כשפותחים אותו הוא נשאר אותו דבר?
ובלילה הראשון אצל דודיה שלקחו אותה תחת חסותם, כאשר היא פירקה את כל החפצים, דף מקומט נשר לה משמלה שלבשה פעם. היא הסתכלה עליו, קוראת את הכותרת הגדולה- "רשימת המטרות שלי"-ואת כל כל המטרות שהיו לה, עד שהגיעה המטרה השביעית.
היא לקחה עט, מהססת מעט השורה הזו, אבל בסוף במקום למחוק אותה היא ירדה שורה למטה.

מטרה שמינית: אמצא את המשפחה שלי. לא משנה איך.

וברגע שהיא סיימה לכתוב זאת היא שוב נזכרה בהכל, והרגשת ריקנות שוב עטפה אותה.
מטרות? מטרות לא קיימות בחיים.
ואז היא קימטה את הדף, משקיעה בזה את כל הזעם שהיה בה. "הנה לך, דף מטומטם!" היא צווחה, ואז זרקה אותו מהחלון.
לאחר מכן היא פשוט הלכה אל מיטתה, מתכסה עד מעל הראש בשמיכה.
"תרדמי." היא ציוותה על עצמה. והיא באמת נרדמה מיד.
השעה הייתה 12 בלילה.
בדיוק כאשר הכוכבים באו לומר לה שלום.

****


"את באה?" מרגרט קראה בקול, עוקפת עוד ענן שנתקע לה דווקא באמצע הדרך. "העננים נדבקים אליי כל הזמן," היא רטנה. "מישהו צריך לבדוק מי מחנך אותם, את לא חושבת מל?" היא נעצרה והביטה בעננים במבט זועם. פיצוי על חוסר החינוך שלהם. אבל היא לא שמעה את מל לידה. "מל?" היא שאלה שוב. ואז היא הסתובבה לאחור.
מל עמדה כמה מטרים מאחוריה, בוהה במשהו לא ברור למטה.
"הכל בסדר?" מרגרט התקרבה אליה. "על מה את מסתכלת?" הא השפילה את מבטה למטה, רואה רק בתים ועצים לנגד עיניה. "מל? היא שאלה שוב. "אנחנו בקטע של לבהות בבתים כזה?"
אבל מל פשוט הביטה.
מרגרט נאנחה. מל נכנסה לעוד אחת מההתקפים שלה, שבו היא מסוגלת להרגיש כאב של ילדים אחרים בעת שהם מרגישים את זה. היא לא הייתה כל כך רגישה- שניהן, למעשה- אבל תמיד כשהיא נתקפה בזה היא קפאה. ואז היא הייתה חייבת לעשות משהו.
כן, זה מה שאמה הסנדקית נתנה לה במתנה.
יש פיות שמקבלות חיזוי עתיד, יש כאלה שמקבלות כישרון תעופה, ויש שמקבלות את הכוח להרגיש כאב של אחרים.
כמו מל.
נוהגים לומר שאמהות סנדקיות נוהגות להתאים את המתנה לאופי של הפיה, אבל במקרה של מל הייתה זו טעות רצינית.
מל והיא, אותו דבר. פשוט לא קולטות לפעמים שהן פוגעות באחרים. "שקועות בעצמן," ככה קראו להן אחרים. אבל מל איכשהו תמיד הייתה יותר טובה ממרגרט.
אז אולי זה כן מתאים לה?
בכל מקרה, היא-מרגרט- לא קבלה דבר. לא הייתה לה אם סנדקית. אבל זה לא הפריע לה או משהו כזה. בכלל לא. זה עד כדי כך לא הפריע לה,שהיא מהרהרת על המתנה שיכלה לקבל רק 285 פעמים ביום.
הו כן. זה לא מזיז לה לגמרי.
"טוב," אמרה מרגרט, מביטה במל הקפואה. "הגיע הזמן להתעורר," היא אמרה.
אבל עיניה של מל עדיין היו מזוגגות.
מרגרט החליטה שהגיע הזמן למעשים קיצוניים.
"הנה זה בא," היא אמרה והוציאה את ידה מכיסה, שהייתה מלאה באבקה סגולה. היא הושיטה את האבקה מול מל, בדיוק מול אפה. "תנשמי," לחשה לה. "נו."
מל נשמה. ופתאום בבת אחת היא הזדעזעה, כל גופה מטלטל מצד לצד, ו-

אפצ'י!

כל גופה של מל הזעזע, ועיניה כבר לא היו מזוגגות. היא הביטה במרגרט המומה. "מרגרט!"
"כן?" שאלה מרגרט בשלווה, והניעה את כנפיה מצד לצד. "איזה מזג אוויר נחמד היום. מפליא שזה גורם לצינון."
מל נשפה בכעס. "השתמשת עליי שוב באבקה הסגולה!"
"נכון," היא אמרה. "היית בהתקף. שוב."
ההזכר של ההתקף מחה כל זכר לכעס מפניה של מל. היא עופפה סביב עצמה לשנייה ונאנחה. "זה היה חזק הפעם, של יתומה חדשה."
"תני לי לנחש- הילדה נמצאת בבתים שלמטה," מרגרט הצביעה למטה.
מל השפילה את מבטה ועיניה אורו. "כן! בואי אחריי!" היא צללה למטה, כנפיה מתנועעות במרץ.
מרגרט נאנחה. הנה השלב שבו צריך לעשות "משהו. כל דבר. אני חייבת לשפר את ההרגשה של הילדים האלה," כפי שאומרת מל.
לפעמים יש את הרגעים האלה בהם תוהה מרגרט מה לכל הרוחות עבר במוחה של אימה הסנדקית של מל כשנתנה לה את המתנה הזו. באמת-באמת תוהה.
בכל מקרה, לא נותר דבר לעשות עכשיו, אלא לעוף אחרי מל. וזה מה שהיא עשתה. היא התעופפה למטה, עד שנחתה ברכות ליד מל, שעמדה מול בית גדול וסתמי והחזיקה דף מקומט בידה.
מרגרט לא שאלה מה זה. היא ידעה שזה עומד להגיע בעוד אחת, שתיים, שלוש-
"תראי," מל הושיטה את הדף אליה. "זה של הילדה."
"היתומה החדשה?" היא שאלה ולקחה את הדף.
"כן," נאנחה מל, בעוד מרגרט קוראת את הדף. 'דף המטרות שלי' הכותרת התנוססה מולה. "הילדה כואבת," אמרה מל. "היא חושבת שאין דבר כזה מטרות יותר."
"כשאהיה זקנה בת 18?" קראה מרגרט. "תראי אותה, היא חושבת ששמונה עשרה זה זקן. ומה אנחנו הא?"
"...ואנחנו צריכות להגשים לה אותם," המשיכה מל.
מרגרט הביטה עדיין בדף, ואז הרימה את מבטה אל מל. "בסדר," אמרה והושיטה את שרביטה. "למרות שאת יודעת שזה אסור, כך להתערב בחייהם של בני האדם."
"זה למען אושרה של הילדה."
מרגרט קבלה את זה מיד. אומנם היא הפיה הבכירה פה, אבל שתלך האחריות לכל הרוחות. אם זה יעזור לילדה, ועוד יותר מכך-למל, היא תעשה את זה בלי שום בעיות.
"תראי את הדף," היא בקשה. מל הרימה את הדף מול פניה.
מרגרט הרימה את שרביטה. "מאיזה גיל?"
"שהמטרות יתגשמו?"
"כן."
"נעשה 18."
"יהי כך," היא הסכימה, ואז נופפה בשרביטה. הדף זהר לכמה שניות, ואז חזר להיות כרגיל.
ברגע שזה קרה מל נרגעה ונדמה שחזרה לעצמה. "יופי שסיימנו עם זה," נאנחה בהקלה. "אני פשוט חייבת לעשות משהו. כל דבר. אני חייבת לשפר את ההרגשה של הילדים האלה."
"אני מבינה אותך," הסכימה מרגרט, אף שלא כל כך. "שנלך?"
מל נופפה בכנפיה. "בהחלט," הסכימה.
מרגרט התעופפה קלות למעלה. "רגע, נראה לי שאני שומעת הד של משהו."
"של מה?"
"של.. אפצ'י.. קטן. או גדול. הו, הוא בהחלט נשמע גדול."
מל גלגלה את עיניה. "אני עוד אחזיר לך על כך, את יודעת. אני מתקרבת מאוד לעמדת פיה בכירה."
"נאא."
"סליחה? מה זה אמור להביע?"
"האם כל דבר אמור להביע משהו? אני פשוט אוהבת להגיד נאא. יש לזה צליל מלבב לא כך?"
"הו מרגרט, את אישה מוזרה."
"הו מל, תכף אסמיק כאן. עכשיו, יש לנו עבודה לעשות. שנלך?"
"כן."
הן עופפו להן למעלה, משאירות את הדף על המדרכה, וכעבור רגע לא נראה שהן היו שם בכלל.
הרחוב היה דומם, הכוכבים נצצו, עד שפתאום מישהו צעד ברחוב במהירות, ונעצר מול הדף. הוא קרא אותו במהירות, מתעכב על השורות האחרונות, ואחר הכניס אותו למעילו.
הוא תחב את ידיו לכיסיו והמשיך ללכת.

נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים