"גאווה ודעה קדומה" זה ספר שלא חשבתי שאני אוהב עד כדי כך.
רומן מהידועים ביותר בעולם עם מאות עיבודים לקולנוע והצגות תאטרון ותרגומים כמעט לכל שפה - ואני הגעתי אלייך רק עכשיו.
בדרך כלל רומנים ראליסטי הם לא חומר הקריאה שלי. אבל חברה טובה שלי שאת דעתה אני מחשיבה כטובה מאוד ממש המליצה לי עליו .
אז אמרתי לעצמי 'טוב ..אם היא אהבה את זה כל כך זה לא יהיה בזבוז של הזמן שלי' אז זהו שממש להפך זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.
כן כן ספר בסגנון שאני קוראת כמעט הכי פחות מככב כעת בטופ 5 שלי.
אז מה הופך את הספר הזה לטוב כל כך? לדעתי זאת הפשוטות שבו והעומק שלו.
תנו לי ספר נוסף שבו אין תיאור של אף אחד מהדמויות. אין צבע עיניים ,אין צבע שיער- יש אישיות ,יש הבעות פנים יש סיפור ועלילה (עצוב בכמה ספרים אין את אלה).
אליזבת' הבת המאה ה19 היא הגיבורה שלנו. הספר מגולל את סיפורם של המקומות והאנשים השונים והמשונים שאפשר להבחין בהם. אז מבינים ממש בהתחלה שאנשים הם אנשים – הספר אולי מספר על המאה ה19 אבל אישיות היא לא תלוית תקופה כל מה שנכתב בו הוא העיקר ולא הטפל . נאמר מי הם האנשים , לכל אחד יש דעה ואישיות ,גם האישה הקטנה היא לא באמת אישה קטנה היא פועלת לפי מה שהחברה קובעת אבל גם במאה ה19.
היו פאקצות, היו את הזקנות הפטפטניות שאפשר לראות היום הרחוב הראשי בעיר שלי, היו אותם אנשים חטטניים כמו אחת השכנות שלי , היו שמועות, הייתה אפליה –אנשים הם אנשים זה לא ישתנה לעולם.
אוסטין לא רחוקה בעצמה מהשטחיות של התקופה שבה חיה – אין מראה זה נכון אבל לפני שפוגשים את האיש יש את המשכורת השנתית שלו...גבר עשיר זה דבר חשוב כי אישה לא יכולה לדאוג לעצמה...אוסטין הייתה צריכה לחיות במציאות שבה זה נכון ולהיתלות בגיסה מבחינה כלכלית .
אבל היא שוברת את מה שצריך לשבור- סטיגמות- היא מראה שכסף הוא לא תירוץ- יש כסף אבל צריך גם נשמה. מר דארסי הוא הדוגמא והמופת לכך. הבחור מפוצץ בכסף אבל אינו יודע להתנהל כראוי בחברה. הוא מגלה קשיים בלגלות אדיבות. הוא נולד לעולם שבו הוא יותר טוב מכל האחרים. הוא גאה כי לימדו אותו להיות גאה . האישיות שלו היא העניין החשוב בעיניה של הסופרת אבל היא גם מאמינה בהזדמנות שנייה.
אנשים הם אנשים ומטבעם הם טועים ומטעים . אפשר להיות חכם אבל להתעלם ממה שאתה לא רוצה לראות, אפשר להיות הבלש הטוב בעולם ולהאמין לשקר מוחלט שעומד לך מול העיניים- אף אחד לא מושלם ,אין דמות ולו אחת שחפה מפגמים . אבל אהבה היא דבר כן ובספר באנגלית יש שימוש מועט ביותר במילה אהבה (Love) . אוסטין משתמשת במגוון רחב של מילים בעלות קונוטציות שונות כדי לתאר את סוג החיבה-אהבה שהיא מתכוונת שסורר בין אותם אנשים. במילה הגדולה אהבה שמורה לדבר האמתי והטהור.
היא מראה שכסף ודברים חומריים רק מפריעים לנו לראות את האנשים בפרופורציות הנכונות. כי מתחת למעטה של החומר אנחנו מי שאנחנו- חלקנו איומים, מבישים, טיפשים, חסרי אחריות, תמימים, ערמומיים ,חצופים, אנוכיים, ישירים, כנים, יפהפיים, אוהבים. בעולם שנפרס בספר הממש לא ארוך הזה אנו רואים את המגוון – את האנשים השונים אבל דומים מאוד במעמדות השונים. כמה שאדם יכול להיות שייך ולא שייך למקום ממנו הוא בא, וכמו שאוסטין קראה לספר במקור-רשמים ראשוניים- כמה שרושם ראשוני יכולה להיות צודק וגם כמה שיכול להטעות.
עם כל הדברים הללו הספר בעיקרו הוא פשוט הוא מראה כמה החיים הם אוסף של מקרים ולכל אחד יש דרך .אליזבת' מוצאת את דרכה אל מה שבתקווה יהיה אושרה. האחרים בעלי השיקולים האחרים ממשיכים לנהל את חייהם הם לא נעלמים כשהסוף שלהם הוא לא משהו-יש להם חיים אחר כך הם צריכים להסתדר עם הבחירות שלהם
ספויילרים
סופם של לידיה וויקאם יהיה כנראה קרוב לאלה של מר ומרת בנט.
אין אהבה ,יהיו ילדים שהם לא יתעניינו בטיפולם. החיים ימשיכו כי אין מנוס מלהתמודד עם המצב. כשיהיה שקרים ובגידות . מי שלא אחראי בזמן הזה לא יהיה אחראי בשום זמן
סוף ספויילרים
היופי הוא בכך שהספר הוא לא רק אנגליה ולא רק המאה ה19 הוא כאן ועכשיו. אני מכירה ג'ייניות ומרות בנט. מרת פילפס ושרלוט. הן אמינות כי הן באמת אנשים כמותי וכמוכם –זאת הגדולה האמתית של ספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
