1. קצת על אהבה

קבעתם להיפגש בערב שישי, לא רצית, כלומר ניסית לשכנע את עצמך שאת לא רוצה, אולם הרגש והמשיכה אליו ניצחו את ההיגיון הבריא. מהבוקר הוא לא הפסיק לשלוח הודעות, גם אתמול בערב הוא כתב כל כך יפה ואת האמנת לו, כמו תמיד, מה לעשות שהלב גובר על השכל.
הוא עומד לטוס בעוד חודש, המחשבה על כך מכאיבה לך מפני שאת לא אדישה כלפיו. הוא רושם:
- "אני רוצה להיות איתך בכל הזמן שנשאר לי, מאשר להגיע לאמריקה ולהצטער שלא הייתי איתך מספיק".
הוא גם רושם:
- "את משפיעה עלי לטובה, מוכיחה לי שיש עוד אהבה בחיים. אני רק רוצה אותך לידי מבלי לחשוב על כלום".
מילותיו מצליחות לחדור עמוק לליבך, את מקלידה במהירות וכל גופך רועד תוך כדי, לא מצליחה להשתלט על רגשותיך ועל עצמך. את שוב מפתחת ציפיות ותקוות שווא שהפעם אלו לא סתם מילים חסרות משמעות, הפעם הוא מתכוון לכל מילה שמשקלה הוא לא יותר מנוצה. טיפשה, זו מי שאת, תמימה, מביטה על העולם בעיניים פקוחות לרווחה ולא רואה באמת מה קורה מסביבך.
את מתארגנת, מתלבשת, מתאימה צבעים ונעליים תואמות. אפילו מתאפרת קצת, למרות שאת לא נוטה להתאפר בדרך כלל. הכל בכדי להיראות יפה, בשבילו, למצוא חן בעיניו, לגרום לו להתאהב בך באמת. את יושבת רגל על רגל וממתינה, מחכה לשיחה שלו שתודיע לך שהוא כבר למטה, יושב ברכבו ומצפה רק לך. הדקות עוברות, הנה כבר חצי שעה עברה ולאחר מכן עוד שעה. את מתחילה לאבד סבלנות, מתחילה לחשוש שאולי שכח או שינה את דעתו. שולחת לו הודעה, מתעניינת לגבי השעה המדויקת, הוא עונה שבאופן פתאומי באה כל משפחתו לבקר והוא לא יכול לצאת לכיוונך. את מביטה על מסך הטלפון ומרגישה ריקה, מבינה שהוא משקר לך, שוב. פשוט ניפנף אותך, המציא לך תירוץ ואת יושבת כל כך יפה ומושקעת ולא מבינה לשם מה.
אל תתרגשי, אל תתחילי לבכות ולמרוח את כל האיפור על פני לחייך הרכות, תביני שהכל לטובה. תמחקי את השיחה איתו, תמחקי אותו מחייך. תמשיכי הלאה ותלמדי את הלקח, כן בדרך הקשה והכואבת, רק בצורה זו את תזכרי את שיעור החיים לנצח. ועכשיו קומי ולכי לשטוף את פניך במים זורמים, זרמי עם החיים ואל תפסיקי לחייך אל עבר השתקפותך המקסימה במראה.

נכתב לפני 8 שנים

2. סיפורם של אח ואחות שלא נולדו

בילדותי אני וסבתי היינו מאוד קרובות, הייתי חולקת איתה את כל סודותיי. כך גם היא הרגישה בנוח לספר לי שהיו לה שלושה הריונות. הופתעתי מאוד מפני שאימי היא בת יחידה, בדיוק כמוני. ההריון הראשון של סבתי נקטע כשהיתה בחודש השני להריונה, גופה הפיל את העובר מכיוון שהיא הרימה דבר מה כבד מדי. רק לאחר שנים לא מעטות היא הצליחה להיכנס להריון בשנית וילדה את אימי. לאחר מכן היה הריון נוסף, שבו היא בחרה להפיל בעצמה. סבתי סיפרה שהיתה אז בחודש השלישי להריונה, התגוררה יחד עם בעלה בביתה של חמתה, היה צפוף, הם חיו ארבעה אנשים בדירה קטנה וחמתה לחצה עליה להפיל. לפי דבריה של סבתי, חמתה לא נתנה לה את האפשרות לבחור, הכריחה אותה להיפטר מהעובר. כמו כל אישה אחרת שעברה הפלה בחייה, סבתי התנערה מאחריות, האשימה את חמתה ובעלה בכך שהפילה את ילדה.
לא שמעתי מעולם על אישה שלקחה אחריות על ההפלה שעשתה, אשר אמרה שהיא אשמה בכך שהילד לא נולד. הן כולן מתרצות תירוצים, ממציאות סיפורים, משמיעות טענות כמו:"לא היו לי אמצעים לגדל ילד", "בעלי עזב אותי לבד עם ההריון", "רציתי ללמוד ולבנות את חיי", "המשפחה לחצה עלי" וכדומה. אפילו מורתי בבית הספר שהיתה בשנות הארבעים לחייה, חסרת ילדים, השמיעה באוזני התלמידים טענות בעד הפלה. היא אמרה שלכל אישה יש הזכות להחליט בעצמה אם להפיל או ללדת, שכל עוד העובר נמצא בבטנה הוא חלק מגופה. התווכחתי איתה, טענתי שברגע שהעובר מתפתח בתוכה, הוא כבר גוף ונשמה בפני עצמו ואין לאישה כל זכות לשלול את חייו. הילד לא אשם בכך שאימו נכנסה "בטעות" להריון.
כאשר סבתי עמדה למות ונשארו לה ימים ספורים לחיות, אני ואימי חלמנו את אותו החלום. בחלומי חזרתי הביתה לאחר תקופה, הבית היה גדול ולא מוכר. רצו לקראתי שני ילדים, ילדה קטנה וילד גדול יחסית. הרמתי קודם את הילדה, היא היתה קלילה מאוד ואת פניה לא הצלחתי לזהות. לאחר מכן הרמתי את הילד ששקל יותר ממנה והופתעתי כמה הוא גדל והתפתח. הוא היה יותר מוחשי, פניו היו פחות מטושטשות מפני הילדה. בחלום ידעתי שהילדים הם לא שלי, אך יחד עם זאת הם שלי. אימי חלמה שהיא נכנסה לתוך בית גדול בעל שתי קומות וסבתי הובילה אותה לקומה השניה. הן נכנסו לתוך חדר ושם עמדו שתי מיטות. במיטה אחת ישנה ילדה קטנה שפניה היו לא ברורות, מטושטשות ובמיטה השניה ישן ילד גדול יותר במימדיו שפניו היו משורטטות היטב, דומה מאוד לסבתי. אימי הרגישה את אותו הדבר, שהילדים הם שלה ולא שלה יחד. סבתי נתנה דין על ההפלה שעשתה, נשאה אחריות על חטאה. נשמתה פגשה בנשמתם של ילדיה. שני אחיה של אימי שלא זכו להיוולד, דודי ודודתי שיכלו להביא לעולם בני דודים וקרובי משפחה נוספים.

נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים

3. ושוב להיפגע

אני לא מבינה איך אדם שפגע בך בעבר, יכול לשוב ולפגוע בך שוב בהווה. הרי את מכירה אותו כבר ויודעת מה לצפות ממנו, אולם התקווה שהוא השתנה עדין שוכנת בליבך.
הוא נעלם מחייך ליותר משנה, כבר התגברת עליו מאז הפרידה הקשה שלכם. את לא חושבת עליו יותר, לא מתגעגעת אליו בלילות, לא ממררת בבכי אל תוך הכרית, הלב שלך לא מחסיר פעימה כשאת שומעת שיר שנהגתם לקרוא לו "השיר שלנו" והכי חשוב את כבר לא מחכה להודעה ממנו שבה הוא ירשום כמה הוא מצטער ואוהב ורוצה אותך שוב בחייו.
לכן אחרי שנה ויותר שלא שמעת ממנו, את מופתעת לקבל הודעה בערך בשתיים בלילה ממוען לא ידוע. את מתעוררת בבוקר לעבודה, מעיפה מבט לעבר הטלפון ורואה שקיבלת אסמס, את פותחת וקוראת ולמרות שאין לך מושג מי השולח, יש משהו מאוד מוכר באופן הכתיבה ואת מתחילה לנחש ממי הוא הגיע. נכון מאוד, מהאקס היקר שלך.
ניסוח ההודעה די מוזר, בהתחלה את חושבת שאולי היה שיכור ולכן בחר לשלוח, אך האמת היא שהוא פשוט ניסה להיות מסתורי ולהרשים אותך. את מחייכת לא במודע והלב שלך אכן מחסיר פעימה, את לוקחת נשימה ומתעשתת על עצמך, נזכרת שיש לך אגו ועליך לענות דבר מה שחס וחלילה לא יגרום לו לחשוב שאכפת לך, עדין.
במשך היום אתם ממשיכים להתכתב, לאט לאט את מסירה מעצמך את שכבת המגן שנוצרה מעליך כתוצאה מהפרידה. הוא מצחיק אותך כמו פעם, ההתכתבות קלילה וזורמת, את מגלה שהוא זוכר ומכיר אותך טוב מאוד. משם אתם עוברים לשיחת טלפון, כל כך מוזר לך לשמוע את קולו, הלב שלך פועם קצת מהר יותר מהרגיל.
זה נמשך שבועיים בערך, הוא מפציר בך שתפגשו, את מפחדת, את לא רוצה להיפגע שוב. אולם הוא כל כך חמוד ורומנטי ולא מפסיק להזכיר לך רגעים יפים מהעבר המשותף שלכם, הוא אומר שהוא השתנה וכבר לא אותו האדם שהכרת, שהוא לעולם לא יפגע בך בשנית. את מרגישה שהמילים שלו מחלחלות באיטיות אל תוך ליבך, מחממות אותך מבפנים, הלב מפשיר מהקרח שכיסה אותו, את לא מבינה מה קורה לך. בסופו של דבר את מוותרת לו ומסכימה להיפגש. בפגישה הוא מקסים, מביט אל תוך עיניך וכובש אותך סופית. אתם אפילו מתנשקים, שפתיו רכות ונעימות כמו שזכרת אותן, את מאמינה שתוכלו להיות מאושרים למרות הכל.
לאחר חודש מגיע הבום. לפתע הוא מגעיל וקר, לא אוהב, לא מצחיק וקליל, שולח לך הודעה בעלת תוכן שמרסק אותך וחוסם אותך בכל מקום אפשרי. את מבינה כמה מטומטמת היית, מבינה שהוא שיחק ברגשותייך, ששיקר לך וכועסת על עצמך. את יוצאת מההלם ואז מגיע הכאב. הכאב שכבר מוכר לך כל כך, הכאב שחשבת שלא תחווי עוד בגללו. את בוכה, את שואלת את עצמך למה זה מגיע לך, את שונאת אותו ואת עצמך, הוא שבר לך את הלב. עכשיו את יודעת שאפשר להיפגע מאדם שהכרת בעברך גם בהווה. אבל את חזקה, את תתגברי, כבר התגברת פעם.

נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים

4. יותר מאשר על עצמי

רציתי להגיד לך שאני מבולבלת,
שנראה לי שאני קצת מאוהבת,
שיכולנו להיות מאושרים,
אבל בחרת במישהי אחרת.

אני לא יכולה להאשים אותך,
בכך שאינך אוהב,
אמרת שאתה רק מחבב.

יכולת לתת הזדמנות,
כי רק איתי אתה מדבר בכנות.
אבל אני תמיד אהיה רק ידידה,
ידידה שאתה אוהב להקניט בלשון חדה.
ידידה שתצחק מכל בדיחה שתספר,
כי היא כל כך קשורה אליך,
ורוצה אותך בתור חבר.

תמיד ידעתי שלאהוב זה כואב,
לכן ניסיתי שלא להתאהב.
אולם אתה נכנסת לחיי,
ומצאתי את עצמי חושבת עליך,
יותר מאשר עלי.

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים

5. סליחה שאכזבתי אותך, אמא

בחיים לא הייתי הבת שאמא שלי חלמה שאהיה, אפילו לא בילדות. גם כשהייתי קטנה היא התאכזבה ממני. מהמראה, מכך שאינני מספיק חכמה כמוהה, מכך שאני לא דומה לה. סליחה אמא שלא הייתי ילדה עם פני בובה, עם עיניים גדולות וריסים ארוכים כמו שלך, שהייתי ילדה טיפשה וחברותיי היו יותר מוצלחות ממני. סליחה.
כשגדלתי חשבתי שמשהו ישתנה וסופסוף אמי תעריך אותי ותהיה מרוצה ממה שיצא ממני, אולם לא, אני עדין לא מספיק חכמה, לא מספיק מוכשרת והיא שוב מתאכזבת.
היא ציירת והיא רוצה שגם אני אצייר, שאהיה כמוהה. ואני באמת אוהבת לצייר, אבל לא מספיק, אני גם לא מספיק מציירת טוב לטענתה. ושוב אני מאכזבת אותה. היא לא מאמינה בי, לא תומכת בי, דורשת ממני המון, פוגעת בי והמילים שלה קשות וכואבות כמו אבנים.
אני סופגת את הכל, את כל הכעסים שלה, העצבים, התלונות, העלבונות, הכל. ואני מנסה לא להישבר, לא לבכות, אך הדמעות מציפות את עיניי בעצמן והדמעה ממש מתעקשת לצאת ולזלוג מעיני.
הכי כואבות הן ההודעות שלה, במקום לשלוח הודעת בוקר טוב ולאחל לי יום יפה בצבא, היא מתחילה את הבוקר בעצבים ומטיחה בי מילים רעות. על הבוקר אני מקבלת הודעה על כך שאיכזבתי אותה, שוב, שאני חסרת כישרון, שאני בחיים לא אלמד ולא אצליח בכלום, שהחלום שלי לשחק בתיאטרון ישאר בגדר חלום, שאחרי שאשתחרר אלך לעבוד כמו כולם באיזה מפעל והנעורים יעברו להם מהר ואני לא אנצל אותם, שכל החיים שלי אהיה בודדה ונבגדת ועוד הרבה מאוד דברים כואבים ולא נעימים בכלל.
אמא, עם כמה שאת פוגעת בי ועושה לי רע על הלב, את רואה שאני לא עונה לך ולא מתווכחת, לא מתחצפת ולא מנסה להוכיח לך שאת טועה. אחרי כל כך הרבה פעמים ששמעתי ממך את אותו הדבר, נשברתי מבפנים, השגת את מבוקשך, הורדת לי את הביטחון לרצפה, אין לי כח להילחם בך יותר, אני מיואשת. אפילו עכשיו כשאני רושמת את זה אני מרגישה את הדמעות באות. ושוב, סליחה שאכזבתי אותך, אמא.

נכתב לפני 11 שנים

6. סיפורה של חיילת

כשהייתי אזרחית, לא אהבתי כל כך חיילים, בעיקר בגלל שתמיד היה יותר מדי מהם והם היו לוקחים את כל המקומות באוטובוס ואי אפשר היה להידחף. בתור תלמידה פחדתי מכך שיגיע גם יומי להתגייס ולשרת את המדינה וכמובן שהיום הזה הגיע, כמו שהוא מגיע לכולם בסופו של דבר ואני הרגשתי מאוד מוזר. אני זוכרת שעליתי על מדים בפעם הראשונה בבקום, עמדתי מול המראה והבטתי בהשתקפות שלי, התקשתי לזהות את עצמי, אבל משום מה מאוד התלהבתי מהמראה החדש שלי וחייכתי לחיילת השניה שהביטה בי מבעד למראה. לאחר מכן התחילה הטירונות המעצבנת שלא אהבתי כלל וכלל, סבלתי מהצעקות של המפקדים שהתגייסו אולי 3 חודשים לפני והרשו לעצמם להרים עלי את הקול ולהגיד לי מה עלי לעשות. זה היה משפיל באיזשהו מקום. אולם עברתי את זה, כמו שכולם עוברים בעצם והמשכתי אל הקורס ומשם לשירות הסדיר שלי, השירות האמיתי.
הגעתי לבסיס אחר, הייתי חדשה וצעירה, התביישתי והרגשתי לא בנוח. אך החודשים עברו להם וכך עברה לה שנה שלמה. עכשיו כשאני מסתכלת לאחור וקדימה לעבר השנה הנוספת שנשארה לי, אני מבינה שלהיות חיילת זה מדהים. מן הסתם שיש רגעים רבים שאני מצטערת שהתגייסתי בכלל, לכל חייל יש רגעים כאלה, אך האם יש משהו חשוב יותר מלתרום למדינה שלך ולשרת אותה בכבוד? התשובה היא לא כמובן.
כשהייתי אזרחית, לא אהבתי חיילים כל כך, עכשיו אני מבינה שגם החיילים לא כל כך אוהבים אזרחים לפעמים. אנחנו כולנו כל כך מגובשים, גם מבלי להכיר אחד את השני, יש ביננו אחווה אמיתית. ובאוטובוס ובסופר ובכל מקום ציבורי אחר, אנחנו תמיד מבחינים באלה שבמדים. כאילו אין יותר אנשים אחרים בעולם, ישר העיניים מבחינות במדים. אני אוהבת להיות חיילת ואני אשרת את המדינה שלי בגאווה עד הסוף.

נכתב לפני 11 שנים

7. אהבה - את קיימת בכלל?

תמיד חשבתי מהי אהבה בעצם. זה העסיק את המחשבות שלי עוד מהילדות. קראתי סיפורים שבהם הזוג הצעיר "חיו באושר ועושר עד היום הזה", סרטים שבהם מתוארת אהבה אינסופית ואמיתית, רומנים וספרים שבהם האהבה היא משהו שהוא לא מהעולם הזה, משהו שלא כל אחד יכול באמת להרגיש.
הוא אומר שהוא אוהב אותי, מי זה הוא? הוא זה החבר שלי. אנחנו רק חודשיים ביחד, אני מרגישה מאוהבת, הוא אומר שהוא אוהב... אבל הוא כל הזמן הורס הכל. אנחנו כל כך שונים, אני אוהבת לקרוא ולכתוב, אני אוהבת תיאטרון, הוא אוהב משחקי מחשב, מוזיקה אלקטרונית ולנגן בגיטרה שלו. הוא אוהב לצאת לבלות בברים ולשתות, אני מעדיפה להישאר בבית ולקרוא משהו או אם כבר לצאת, אז ללכת לאכול איזו גלידה. הוא חושב שאני לא יודעת להנות מהחיים באמת, מסתבר שאם את לא אוהבת לצאת ולהשתכר, אז את לא באמת חייה את החיים שלך. אתמול הוא אמר לי בטלפון שאני כבר כמו זקנה כי אני לא רוצה לצאת לבר איתו, אני לא מבלה ואני לא נהנת, אני סגורה ב-4 קירות. אני אמרתי שאין לי מה לעשות בבר, הרי אינני שותה ושאם הוא חושב שהנאה בחיים זה אומר לצאת ולהשתכר, אז עצוב לי מאוד. הוא התעצבן וניתק, אני הדלקתי שירי דיכאון ובכיתי על הכרית. אני כל כך שונאת אותו! הוא פשוט לא מבין אותי! אם הוא צריך אותי רק כדי לצאת לברים, אז אני מאוד מצטערת, הוא טעה בכתובת. שימצא לעצמו בחורה אחרת ששותה וחולקת איתו את השקפת החיים שלו. למה אני צריכה לשמוע שאני זקנה, בגיל 19, מפני שאני לא אוהבת לשתות? למה הוא חושב שיש לו את הזכות להעליב אותי ולפגוע בי?!
אני כל הזמן מחכה ומקווה שהאהבה תגיע גם אלי, כל כך הרבה בנות כבר פגשו אהבה, הן מאושרות. למה אני תמיד מתאכזבת? אולי משהו לא בסדר בי? רק בחורים כמוהו יכולים לאהוב אותי? מצד שני, על איזו אהבה אני מדברת? זאת לא אהבה מה שיש ביננו, זאת רק אשליה וחלום מתנפץ שלי. אני רוצה לדעת מה זאת אהבה, אני מוכנה לחכות לה כמה שצריך, רק שתגיע. יש אנשים שחיים עד הזיקנה ולא פוגשים את האהבה האמיתית, הם התאכזבו כל כך הרבה בחייהם ולא התאהבו. אני לא רוצה שזה יקרה גם לי.
אני מרגישה כמו ילדה טיפשה שמעסיקה את המחשבות שלה בשטויות, כלומר מי אמר שאהבה זה הכי חשוב? אמי חושבת שאין דבר החשוב יותר מקריירה, היא כל הזמן אומרת לי שאני צריכה ללמוד ולהצליח, לפתח קריירה אמיתית שתוכל לפרנס אותי. לממש את עצמי ולא לחשוב על כל השטויות האלה. היא אומרת שהחיים האישיים שלי חשובים יותר מלהתאהב. היא צודקת, אני יודעת. אולם המחשבות על אהבה אמיתית, כל הזמן נמצאות שם. אני כועסת על עצמי שאני כל כך ילדותית וטיפשה, שאני נתקלת על משהו ולא מצליחה להתגבר עליו. אני רוצה לשחק, להיות שחקנית. רק על הבמה אני מרגישה בטוחה בעצמי, רק שם אני מרגישה משוחררת ואמיתית. אולי זה חשוב יותר מלאהוב ולהיות נאהבת.
החבר כנראה פשוט לא הבנאדם הנכון בחיים שלי, אני כבר מבינה את זה. אני יודעת שהוא לא באמת אוהב אותי, אם הוא היה אוהב, הוא לא היה גורם לי לבכות. אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה, פשוט היה לי צורך לחלוק ולפרוק. אולי אני צריכה פסיכולוג או משהו.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

8. לכתוב, לכתוב, לכתוב! (סתם משהו שעלה לי לראש, כשניסיתי למצוא רעיון לסיפור)

מה עושים כשרוצים לכתוב סיפור, אבל פשוט לא בא לנו רעיון? מתחילים להיזכר באיזשהו אירוע מעניין שקרה לנו פעם, מנסים להמציא בעצמנו, מתקשרים לחבר כדי שייעץ משהו, קוראים סיפור של מישהו אחר ומחכים שהוא יתן לנו השראה... יש המון דרכים לחיפוש רעיון לסיפור.
ואז הרעיון בא, ההשראה, המוזה כמו שאומרים. לוקחים דף ועיפרון ומתחילים לכתוב, או שמתיישבים ליד המחשב, פותחים וורד, כמו שאני עשיתי, ומתחילים להקליד. והמילים ממלאות את הדף, ועוד מילה, ועוד מילה, ואז לפתע כל הסיפור נראה לנו דפוק... ומוחקים. מוחקים בעצבנות ומתחילים מחדש.
אפשר גם לקום ולהסתובב בחדר, להביט מהחלון, להביט בתקרה ובקירות, לצעוק על מישהו או על משהו, דרך אגב לצעוק על חפצים דוממים זה מאוד משחרר. אחרי שכל העצבים עוזבים, ואחרי שנמאס לעמוד ליד החלון, יושבים וכותבים. ואולי דווקא כשהבטנו מבעד לחלון ראינו משהו שהיווה לנו השראה לסיפור, אפילו משהו פעוט. לדוגמא איש שמן וקירח, בחולצת פסים, שר בקול רועד לילד הקטן שלו בעגלה. אולם אני לא ראיתי את הילד, אלא רק את הגרביים הירוקות שלו. ואז אני חושבת שכפי הנראה כשהילד יגדל, הוא גם יהיה שמן וקירח כמו אביו.
נשמע כמו התחלה לסיפור, או שלא, אמצע הסיפור. פתאום באמצע החיים, לגיבור הראשי מתחשק להביט מבעד לחלון, ואז הוא רואה את האיש השמן יחד עם העגלה והגרביים הירוקות. והוא חושב שהילד יגדל להיות שמן וקירח כמו אביו, הוא חושב את מה שאני רוצה שהוא יחשוב. אנחנו שולטים בסיפור שליטה מלאה, אנחנו רוצים שהגיבור יביט מהחלון, אז הוא יביט, אנחנו רוצים שהוא ילך לאנשהו ויפגוש חבר קרוב שלא ראה כבר הרבה זמן, וזה בדיוק מה שיקרה, מפני שזה מה שאנחנו רוצים שיקרה.
תנו לסיפור לקחת אתכם למקומות בלתי ידועים, תנו לעצמכם להנות ממנו, להנות באמת. אל תחשבו מי יאהב אותו ומי לא, פשוט תחיו את הרגע. הרגע הזה שבו אתם חושפים חלקיק קטן מעצמכם, הרגע שבו אתם מתנתקים מהעולם החיצוני ונכנסים לעולם הפנימי שלכם, הרגע שהוא רק שלכם.
אף אחד לא יכול למנוע מכם להנות מהסיפור של עצמכם, כי הוא שלכם. רק אתם יודעים באמת באיזו נימה צריך לקרוא אותו, איפה צריך לקרוא בקול רם ובהתרגשות ואיפה להשקיט את הקול ולקרוא בעצבות. אם יש לכם הזדמנות לקרוא את הסיפור למישהו, אז תקראו אותו בעצמכם. רק אתם תוכלו לגרום לו להישמע עוד יותר מעניין, להישמע נכון, להישמע כמו שהוא צריך להישמע. כמה פעמים קרא לכם שחבר או חברה, או מורה לדוגמא, קראו את הסיפור שלכם בקול רם ואתם התעצבנתם על האופן שבו הוא נקרא. הרי בחלק הזה הוא היה צריך לשנות את הקול ללועג, או שבחלק הזה הוא היה צריך להישמע יותר עצוב. תקראו בעצמכם ולא תצטרכו להתעצבן. אלא עם כן יש לכם דיקציה נוראה, כמו לי, תנו למישהו אחר לקרוא ותתעצבנו בשקט.
תמשיכו לכתוב כמה שהלב שלכם מבקש, אל תמנעו מעצמכם את ההנאה הזאת. גם אם הסיפור יצא לא משהו, אבל נהנתם במהלך כתיבתו, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא בכל זאת יצא טוב. אפשר לכתוב גם סתם ככה, מבלי לחשוב על התוצאה הסופית. לכתוב כי מתחשק לנו לכתוב, וגם אם מישהו יקרא ויגיד שהסיפור גרוע, אתם יכולים לחייך ולומר שלא רציתם שהוא יצא טוב. סתם כתבתם כי רציתם לכתוב.
לכתוב, לכתוב, לכתוב ושוב לכתוב.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

9. המפתח האבוד

סשה שכב על שמיכה בחוף הים, הביט אל השמיים הכחולים ונהנה מקרני השמש החמימות. סשה בחור צעיר ורוסי, שעלה לארץ לפני חודש בלבד, אהב מאוד ים, שמש וחול. שם ברוסיה הוא לא יכל ללכת לים כל כך הרבה, גם כי היה קר וגם כי בעיר שבה גר, לא היה חוף ים. סשה הגיע לארץ ושכר דירה קטנה בבניין רב קומות, בקומה השביעית. הוא לא ידע כמעט אף מילה בעברית, חוץ מ"תודה" ו"בסדר".
סשה היה רגיל ללכת לכל מקום עם שני מפתחות, המפתח העיקרי בכיס אחד ועוד מפתח אחד למקרה שהראשון יאבד, בכיס השני. כמו בכל יום, גם היום הוא הלך לים ושחה והשתזף, אך היום היה יום מיוחד. היום סשה הזמין אליו לביתו, לכוס קפה ועוגיות, בחורה צעירה ויפה שהכיר לפני כמה ימים. הבחורה ידעה רוסית רק קצת, ודיברה לרוב בעברית, אולם סשה מצא חן בעינייה מאוד והיא הסכימה לבוא אליו להתארח בצהריים. סשה ציפה בקוצר רוח לראות שוב את מירי, הוא כל כך אהב להביט בה. עינייה הירוקות, עורה השזוף, גופה המושלם, תלתלייה המלאים גרמו לו פשוט להתאהב ובנוסף להכל היא גם היתה מתוקה ומקסימה. סשה זכר שהוא גם צריך להספיק לקנות עוגיות לפני בואה של מירי, אך לא הזדרז, מפני שהיתה לו עוד שעה וחצי עד הפגישה.
לאחר שהשתזף מספיק, סשה קם מהשמיכה, קיפל אותה ולבש את מכנסיו הקצרים. כמו מתוך הרגל, סשה הכניס את ידו לכיס הראשון ולא נתקל במפתח, אולם הוא לא נבהל, משום שזכר שיש לו מפתח נוסף למקרה חירום, בכיס השני. סשה תחב את ידו לכיס השני וכאשר ידו לא נתקלה בשום מפתח גם בכיס השני, סשה נכנס לפאניקה. מה יכול להיות יותר גרוע מלאבד שני מפתחות בבת אחת? במיוחד כשבחורה מהממת צריכה לבוא אליך הביתה ואתה לא יכול לפתוח את הדלת?! סשה כבר לא חשב על כך שיצטרך כנראה להיכנס הביתה דרך הגג, אלא הוא חשב רק על כך, שעכשיו תבוא מירי אל ביתו, תעלה במעלית, תתקרב אל דלת דירתו ואף אחד לא יפתח לה, כי אין לו מפתח. סשה ידע בוודאות שהמפתח יכל ללכת לאיבוד רק כאן בחוף, לכן הוא כרע על 4 והחל לחפור בחול. 3 בחורות עברו לידו והביטו בו משועשעות, "הוא בטח אוסף צדפים" אמרה האחת, "לא! הוא בטח מחפש תיבת אוצר" אמרה השנייה, "לי נראה שהוא שכח שהוא בן אדם, ומחפש מקום כדי לעשות את צרכיו" אמרה השלישית ושלושת הבנות פרצו בצחוק קולני. סשה שלא הבין מילה ממה שהן אמרו, לא נעלב ממילותיהן והמשיך לחפש.
סשה המיואש המשיך למשש את החול ולחפור, הוא בדק באותו המקום כבר 5 פעמים לפחות, כל בגדיו כבר היו מלאים בחול. סשה מישש כנראה את כל החול בחוף, מהכניסה לחוף ועד המקום שבו הוא התמקם, והיה זה מרחק די גדול. בינתיים בחור שזוף ומשועמם שהוא המציל, צרח לתוך מיקרופון מילים כולשהן שסשה לא יכל להבין, והביט משום מה לכיוונו של סשה. סשה שהיה בטוח שהמילים לא קשורות אליו, לא הרים את ראשו והמשיך לחפש. לאחר עוד 15 דקות בערך, ניגשה אל סשה אישה מבוגרת, הביטה בו בכעס ושאלה אותו ברוסית:"סליחה, האם אתה מחפש משהו?". סשה שפחד לשאול אנשים אם ראו מפתח, מפני שלא ידע עברית, היה מאושר לשמוע שפה רוסית. הוא ענה במהירות:"כן! אני מחפש מפתח, את מצאת אותו?". "אני לא מצאתי כלום, אבל המציל צועק כבר איזה 10 דקות "מי איבד מפתח?!". מסכן הוא כבר נהיה צרוד" ענתה האישה. סשה רץ בטיל אל בקתת המציל וניסה להסביר למציל בסימנים, שזה הוא איבד את המפתח. המציל הצרוד שמח להיפטר מהמפתח וסשה שמח שהוא לא יצטרך לישון בחוץ. הוא תחב את המפתח לכיס ומיהר לעזוב את החוף. סשה הגיע בריצה לתחנת האוטובוס, וקיווה שהקו שלו עוד לא עבר. למזלו האוטובוס הגיע באותה השנייה וסשה עלה עליו. שתי בחורות הביטו בו כל הדרך באוטובוס ובחנו את מראהו. למרות שכל בגדיו היה בחולות, הם לא פגעו בגופו החסון, שיערו הבלונדיני ועיניו הכחולות.
לאור העובדה שסשה כבר כמעט איחר, הוא לא טרח כבר לקנות עוגיות, כי לא היה לו זמן. הוא נכנס לתוך הבניין שבו גר ורץ אל המעלית. סשה לחץ בחזקה על הלחצן והמעלית נפתחה. שם בתוך המעלית, הוא פגש להפתעתו את מירי שאחזה בידה קופסת עוגיות. בזמן שהמעלית עלתה לקומה השביעית, מירי הוציאה מתיקה הקטן, מפתח נוסף מביתו של סשה. סשה הביט על המפתח בתוך ידה של מירי, ועל המניקור היפה שלה, ונזכר פתאום שרק אתמול הוא נתן לה את המפתח השני, למקרה שהוא לא יהיה בבית כשהיא תבוא.

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים