אין לי מושג למה כתבתי את זה, המילים פשוט זרמו על הדף..

כשאתה שותק - אני צועקת.

כשאתה מבין - אני תוהה.

כשאתה שונא - אני אוהבת.

כשאתה צוחק - אני בוכה.

כל כך מנוגדים.

כמו שני מגנטים, הפוכים..

"ככה?" הוא שואל, "ככה," אני עונה, משפיל את עיניי.

היד, שהייתה רכה ואחזה בי באהבה נמשכת,

המבט בעיניים, שהיה כה חם ואוהב, לקר, מנוכר.

הוא נסוג מספר צעדים, מתרחק ממני.

"בבקשה אבי, סלח לי, אני מבקש,

חטאתי, נאנשתי, וכעת, אני רוצה לשוב."

קולי רועד, רווי כאב.

אני נופל על רגלי, פורץ בבכי.

בני, הוא אומר, קולו רך, הוא מתקרב אלי,

מוחה את דמעותיי,

"יש הרבה מכשולי בחיים," הוא אומר,

צריך לעבור אותם, ללכת נגד הזרם,

עמוד על עקרונותיך, על תותר"

הוא מקים אותי על רגליי, מגע ידו רך,

מבטו אוהב,

"לך לדרכך, ילדי", הוא אומר...

-----------------

אשמח לתגובות/הערות...

רגע נפלא, נעים,

ערפל מתקתק ורך,

שעוטף, מחבק.

מתפללת, שלא יגמר,

שלא יגמר לעולם...

רגע נעים, נעים מאוד,

אך פתאום, מתעוררת,

מתעוררת אל הכאב,

אל האמת, השקר,

הצביעות והעצב,

שחוזרים..

הטוב חולף לו,

הולך הוא בלי לשוב,

ולי רק נותר,

לחכות, לקוות,

לקוות שיגיע,

שיגיע שוב..

-----------

אשמח לתגובת..