Tess

Tess

בת 15 מ

אני רשומה לאתר הזה כבר ארבע שנים (!)
היו לי פה בערך שנתיים וחצי פעילות ומדהימות,
הכרתי כל כך הרבה אנשים מדהימייים שאני אוהבת מאוד וכל פעם שאני חושבת על האתר ומתחברת לראות מה נהיה ממנו, אני נהיית עצובה. אני מתגעגעת בטירוף לחברים שלי. רובם פרשו, לאחרים אין זמן אליי ואני אפילו לא מתחברת, אז למה שיפנו זמן?
אני אפילו כבר לא אוהבת לקרוא.
רציתי להגיד תודה למי שלקח חלק עצום בחיים שלי. אנשים שלא התייחסו לגיל שלי (בכל זאת, אני פה מגיל תשע) ושהחברות והשיחות מילאו שעות ארוכות מהחיים שלי.
להיכנס לפרופיל של חברים כל כך קרובים שהיו פה בשבילי 24/7 ובכל מצב ולראות שהם קפאו שובר אותי.
להתסכל בעמוד שלי על סיפורים שכתבתי לפני שנים, על תגובות שכתבתי.
על אנשים שקראו לי טסוש :)
האתר הזה והאנשים שבו לקח חלק עצום בחיים שבינתיים היו לי:)
חברים ומכרים אחרים, אני מתגעגעת אליכם ואוהבת. אבל התבגרתי והתגברתי והתפניתי לעיסוקים אחרים וכמוני גם רבים מהאנשים הרבים שגלשו בבאתר באותו זמן.
לאט לאט כל מי שהכרתי התחיל להיעלם והנותרים התחברו עם הבאים לבוא, שאותם אני לא מכירה. אני בטוחה שאתם מדהימים אבל אני כבר לא מכירה את האתר ולא את האנשים שבו.
תודה על החלק העצום שמילאתם בחיים שלי. אני אוהבת אותכם ואולי יום אחד אני אחזור:)
מי מכם שקורא את זה עכשיו וזוכר אותי - אם משיחה אחת או אם ממאה, תשלחו הודעה.
אני אראה אותה בפעם הבאה שאתחבר, שכנראה תהיה בפעם הבאה שאני אצטרך לעשות מטלת קריאה ואכנס לפה לקרוא את התקציר ;)
אוהבת המון,
טס.



» דירגה 16 ספרים
» כתבה 77 ביקורות
» יש ברשותה 34 ספרים
» מוכרת 10 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 6 שנים ו-6 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שנה ו-1 חודשים
» קיבלה 164 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של Tess

» מדף הספרים (4 מתוך 34)

Carta's official guide to israel - AND COMPLETE GA ZETTEER TO ALL SITES IN THE HOLY LAND - ספרי חסמבה ; 31 #
יגאל מוסינזון
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 77 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

אני אהבתי את הספר הזה. הוא קצת מטופש בצורה קסומה, אבל לא יותר משאר הספרים של אשכר. ספר מעניין ומצחיק, אני פשוט אוהבת את כל ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


הסדרה טובה, אבל כאן היא מתחילה להתדרדר. הספר הראשון, אוקיי וואו, יופי, אחלה. זה ספר נחמד, אבל פחות. אהבתי אותו הרבה פחות מאש... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-4 חודשים


אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. עלילה מעניינת וסוחפת, ספר מרתק ומדהים. הפרקים קצת ארוכים אבל זה לא ממש משמעותי.. ספר יפה מ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-4 חודשים


זה ספר חמוד. אני אישית אוהבת את כל הספרים של אשכר, ושזה באמת אחד הטובים. ספר מעניין ומיוחד, מצחיק וקליל. מתאים לכל אחד וכמו... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-4 חודשים


ספר מדהים. כל כך עניין אותי, ריתק אותי לתוכו, עד שאמא תפסה אותי קוראת עם פנס ושעת השינה שלי הוקדמה... ספר מצוין, ריגש אותי מ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-4 חודשים


זה.פשוו.מדהים. ריין הוא הספר הכי מושלם שקראתי בזמן האחרון, מעניין וקליל. מצחיק ומרגש. רית' אותי, סחף אותי לתוכו, (בזמן שהיית... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-4 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

"משימה עולמית 1- מרדף ברכבת הקליע", טוב, למה גלילה מצפה שנחכה לראות? סיפור מתח ומרדפים, לא בשבילי. אבל לא הייתי מוכן לוותר ע... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים


אני לא יודעת למה, אבל הספר הזה הזכיר לי שיר. שיר של אבריל לאבין. ונכון, רוב השירים שלה רצופים בקללות. אבל לרובם יש משמעות. ל... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים


לכל אורך הספר רציתי לצרוח לנוגה להכנס לסימניה! לפחות שתראה בתוצאות הגוגל ! וואי זה ספר משהו!! הוא מצחיק, מעביר את את הזמן... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-2 חודשים


ספר כובש. קראתי לפחות 5 פעמים, מנסים להפסיק, אבל אי אפשר! ספר מדהים ברמות כל כך קיצוניות, שלפחות אני, "איבדתי את העמוד לקראת... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


ג'ס הוא סתם עוד ילד נוסף בכיתה ה'. הוא אוהב לצייר והוא אחד הרצים המהירים ביותר בכיתה. השני הכי מהיר. יש ילדה אחת שעקפה אותו ... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


הספר הזה יכל להיות הרבה, הרבה יותר טוב. אבל הוא לא. כמה הערות טכניות: הפרקים קצרים מידי (חלקם רק עמוד שניים), ומשום כך יש ... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 4 שנים ו-7 חודשים
» מישהו נורמלי! (נוער)
לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» יש המשך:) (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» יאי (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» שכחה|| פרק 1 (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» להלהלהלה (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים
» >ודה:) (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים
» ?! (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

סיפור חדש שאני כותבת. מקווה שתאהבו.
***
הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר. כאילו גופי חס משקל. כאילו ידיים קטנטנות ובלתי נראות מרימות אותי.
הרגשתי כאילו אני מרחפת במקום אחר.




ניסיתי לפקוח את עיני, אבל עפעפיי סירבו לזוז.
ניסיתי להתנועע, להזיז את הגוף.
ללא הצלחה.
הייתי משותקת. הייתי כבולה.

קולות נשמעו ברקע. עשרות קולות, אולי אפילו מאות.
אנשים. הם התווכחו זה עם זה, אולי אפילו רבו.
ניסיתי פעם נוספת לפקוח את עיניי. הצלחתי.
הקולות חדלו.
האור הרב שהיה בחדר סינוור אותי קשות. מצמצתי, ואז עוד פעם.
ואז ראיתי אותם.
עשרות – אולי אפילו מאות – אנשים הביטו בי.
החזרתי להם מבט שואל. מי אלה?


בדיוק באותה שנייה שמעתי חריקה של דלת שנפתחת.
"ג'ואנה? את מרגישה יותר טוב?" נשמע קול.
מי זו ג'ואנה?
"הו, אני.." ההכרה נחתה עליי, "אני מרגישה בסדר. כואב לי הראש. מה קרה לי? איפה אני?" שאלתי.
"הירגעי, חומד." הדמות התקרבה אליי ויכולתי לראות בבירור שזו אישה.
שיערה היה אסוף לקוקו הדוק והיא ענדה מחרוזת פנינים לבנה, "הכל בסדר. אני מיד אקרא לדוקטור ונספר לך הכל, טוב?"
הנהנתי והיא חייכה. עיניה הירוקות ברקו, וכבו לפתע.
היא הסתובבה ויצאה מהחדר בנקישות עקבים.

לאחר כדקה האישה חזרה יחד עם גבר גבוה ושרירי.
"ג'ואנה," פתח הגבר בקול עמוק, "אני דוקטור ג'יימס. תוכלי לזכור את שמי?"
הנהנתי."נפלא." הוא אמר.
"אני קלריסה, אני גם רופאה." חייכה אליי האישה, שעכשיו כבר ידעתי ששמה הוא קלריסה.
"ג'ואנה," אמר הדוקטור, "אנחנו משערים שאיבדת את הזיכרון שלך."
זה כבר הגיוני.
אמילי התייפחה כשהדוקטור אמר - "לצערנו, לשכחון אין תרופה. תיאלצי להתחיל חיים חדשים. את ג'ואנה חדשה עכשיו."
הצלחתי להזדקף במיטתי כשעיניי דומעות. "אני מצטער." הוא לחש ויצא מהחדר, יחד עם אמילי, קלריסה וכל עשרות האנשים האחרים שהביטו בי.
***
D:
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
כלום
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מר גפן היה איש זקן חביב ביותר.
כל בוקר הוא התעורר עם שחר, נעל את ערדליו ויצא לסיבוב ברחוב.
הוא טייל בכל השכונה. מדי פעם יחד עם הכלב של השכנה ממול, ומדי פעם לבדו. כשהיה לבדו, הוא שרק לעצמו שירים עליזים. כשטייל עם הכלב, הוא זרק לו מקל – והכלב הביא. זרק שוב, ושוב הביא.
כל יום, כשמר גפן התהלך ברחוב בסווטצ'רט האפור שלו, ובמכנסי הטרינינג הכחולים – הוא נופף לי לשלום. מדי פעם, לפני שהאוטובוס אסף אותי לבית הספר, שוחחנו בינינו. מר גפן תמיד התעניין בשלומי, שאל אותי איך בבית הספר, ואיך החברים, שאל על המורות והשיעורים...
לא ידעתי מה לשאול אותו, אז שאלתי אותו על מזג האוויר, ועל החתול ההוא שכל הזמן תוקף את הדוור. מר גפן צחק מבדיחותי. היו לו עיניים טובות, ושיער מזדקר בצבע שיבה.
בשיעורי ספרות כתבתי לו שירים. בשיעורי אמנות ציירתי לו וורדים. אני אהבתי את מר גפן שלי, והוא אהב אותי.
אבל בוקר אחד כשהתעוררתי – הוא לא היה שם. חיכיתי לו ברחוב, שיצא לטיול היומי. חיכיתי וחיכיתי ימים רבים, אך האמת התגלתה כשאמא הזמינה את שושנה, השכנה ממול, לקפה ועוגה.
"אומרים שהוא עזב לעיר אחרת. הוא היה ממש משוגע... כל בוקר קם בשש וטייל ברחוב. עם הבגדים המטונפים ההם, והשיער המזעזע..." שמעתי את שושנה.
"באמת? כי בתי דווקא חיבבה אותו." אמרה אמא.
הוא עזב. הוא עזב אותי. מר גפן נסע לעיר אחרת. מר גפן שלי. שלי ורק שלי.
נכתב לפני 5 שנים
סמנתה מתה.
אני יודעת את זה לפי הפנים של אמא, שהולכות ומלבינות מדי יום. לפי כמות ניירות הטישו המשומשות שמקשטות את חדרה. לפי הדמעות כל לילה. לפי הלחשושים של אמא ואבא בלילה ההוא, שאף אחד לא ישן.
"היא מתה" אמא התייפחה ואבא מעך את כתפה בחיבוק. "הכל יהיה בסדר." הוא הבטיח, 'אני בספק...' מלמלתי לעצמי, ומיהרתי לחזור לחדרי לפני שישימו לב שהתגנבתי לסלון – צנחתי במיטתי ובכיתי במשך שעות.

סמנתה מתה.
כבר אין לי אחות גדולה. אחות שתאהב אותי לנצח, ותמיד תהיה שם עם יד מושטת וכתף רכה לבכות עליה.
אחות שתתעצבן על כל מי שמציק לי, על הבנות ההם שתמיד צחקו עליה, על סמנתה שלי. מכוערת, קירחת, רזה כמו שלד. ככה הן כינו אותה, אבל זו היתה האמת המרה.

סמנתה מתה.
לא בכיתי בהלוויה שלה. אולי כי רציתי להיות חזקה, אולי כי עוד לא עיכלתי את מותה. לא הבנתי שהיא באמת איננה.

סמנתה מתה.
לאחר שנים של טיפולים, והמון המון תקווה שהכל יסתדר – הכל נהרס. מצבה התדרדר במהירות. היא שכבה חודשים בבית החולים, ועליי אסרו לבקר אותה.

סמנתה מתה.
כל מה שנשאר ממנה קבור פה, מתחת לאדמה.
אני מזילה דמעה על קברה של סמנתה. מניחה ורד אדום, ופונה לדרכי.
נכתב לפני 5 שנים
מקווה שתהמ:)

***
היא יודעת שזה לא מה שזה היה. היא יודעת שזו לא אותה אהבה. היא אוהבת להיות מאוהבת, ולא אכפת לה מה אחרים אומרים. כנראה שהיא פשוט נתנה את הלב שלה לבחור הלא נכון...

"יום אחד יבוא איזה מלך, שיבנה לך ארמונות,

ותחיו באושר ועושר, אבל את לא תפסיקי לבכות ..."

השיר מתנגן ברקע, הוא לא עונה לה. היא מנסה להתקשר כדי לאחל לאהוב שלה ברכת חג שמח. היא יודעת שהוא מסנן אותה, מתעלם ממנה. היא יודעת שהוא כבר לא אוהב אותה, אך היא לא מבינה- איך קרה שנשבר לה הלב? היא ידעה שהוא "סטוציונר", אחד שיוצא עם אלף בנות, גורם לכל אחת להרגיש מה שהוא גרם לה להרגיש... למה שהיא תהיה שונה מכל בת אחרת? גם אותה הוא יזרוק, כמו זוג כפפות ישנות...

היא יוזמת שיחה, מתקשרת ממספר חסוי, והוא עונה. היא אומרת שהם צריכים לדבר - פנים אל פנים. הוא אומר שהוא לא יכול. היא שומעת ציחקוקים ברקע. מנתקת. היא מחליטה ללכת אל הבית שלו, דמעות זולגות על לחייה. מצלצלת בפעמון הדלת, ורואה אותה. הילדה שבגללה הוא לא אוהב אותה יותר. היא נכנסת בצעדים איטיים, כל צעד כבד וכואב. עולה למעלה, לחדרו. "שחר, מה את עושה פה?", הוא שואל אותה. היא לא עונה, הדמעות ממשיכות לזלוג, ושתיקה.

"שחר, אני מצטער,באמת שלא התכוונתי שזה מה שיהיה". קולו שובר את השתיקה, כמו סכין ,סכין שנתקעה לה עמוק בלב.

"רק תגיד לי, אתה אוהב אותה כמו שאהבת אותי?". שקט. הוא כנראה לא יודע מה לענות. היא מבינה לבד, מתחילה ללכת לכיוון הדלת, מפילה את התמונה שלהם שעמדה על השידה. "אהבתי אותך, רון" היא אומרת בקול רועד, ויוצאת.

הוא הרים את התמונה. שכח כמה שהם יפים יחד. הוא חשב על הטעות הנוראית שהוא עשה: איך הוא נתן לה ללכת? הוא הדליק את המחשב, והשיר התנגן ברקע:

"אין כבר דרך חזרה. זאת היתה בגידה. זו אשמתך, כי היא כבר הלכה..."
נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים
היא עמדה באמצע היער ועיניה הירוקות השתלבו עם העצים והדשא הירוק.

שקט, דממה ורוגע הכל היה מושלם, עד שהוא הגיע. זה שהרס את השקט, ניפץ את הדממה והרחיק את הרוגע. היא אהבה אותו, כל כך אהבה שהחליטה להתמכר לו, לעשות מה שהוא רוצה ר-ק כדי שהוא לא ילך. הוא ירק עליה, ניצל את תמימותה ואת אהבתה ואז עזב. היא נשברה, היא לא יכלה לחיות עם העובדה שהוא לא איתה! והנה היא עומדת ביער ועיניה הירוקות מאדימות ורגליה הדקות קורסות. היער כבר לא ירוק, השקט, הדממה והרוגע אינם, והיא? היא נמצאת במקום טוב יותר, מקום שבו אין איש שיהרוס לה את החיים.
נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים
בהרי הכפור, שמהם נשקף הנוף היפה בעולם, היא ישבה בודדה, לבדה ובעיניה מבט עצוב כל כך. המים המתוקים של הנחל שזרם מתחתיה נצצו באור השמש השוקעת. היא מיששה באצבעותיה הארוכות את הדשא הרך ומגעו היה לרגע כשערו השחור, הנעים של אהובה. המים הנוצצים כעיניו והשמש האירה כחיוכו שהאיר את ימיה. עכשיו הוא כבר לא פה וימיה חשוכים ואפלים.



"לו היית פה עכשיו..." לחשה בעצב בתקווה שאולי הוא שומע אותה, אך היא ידעה שלא. הוא לא ישמע את צערה. לפתע תפס את עיניה פרח, פרח יפה ונדיר, פרח שרואים רק במקומות רחוקים. הפרח היה מוכר לה, צבעו וריחו עוררו בה זיכרון מטושטש. היא קטפה אותו בזהירות מהאדמה והחזיקה אותו בשתי כפות ידיה העדינות, נזהרת עליו כעל חרסינה שברירית ונזכרה מאיפה הוא מוכר לה. זה היה הפרח שהוא נתן לה כשישבו כאן בתקופה שבה העתיד היה נראה ורוד יותר.



"את רואה? את כמו הפרח הזה. נדירה, עדינה, שברירית. את הפרח שלי". לאט לאט המבט שבעיניה הפך להיות מבט שכולו שנאה, והיא החלה לתלוש את עלי הכותרת הוורודים של הפרח, משאירה אותו עירום. כשלא נותר עוד מה לתלוש, היא הניחה את הגבעול הירוק על האדמה ובכתה. בכי שקט. בכי של לב שבור ומרוסק. אני הייתי הפרח שלך פעם. אתה זוכר? ואתה העדפת פרח אחר. למה? היא צעקה שוב בתקווה שהפעם הוא ישמע. "ועכשיו אני כמוך", היא לחשה לגבעול הירוק שהיה מוטל ללא רוח חיים על האדמה. "גם לי היו פעם עלי כותרת יפים, שעטפו אותי. ואתה יודע איך קראו להם? אושר, אהבה ושמחה. ואז בא מישהו ותלש אותם ממני ועכשיו אני רק גבעול. גבעול סתמי, חסר חיים, זרוק על האדמה הקרה".
נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים
קמתי בבוקר וידעתי שהיום יום האסיף,המחשבה הכתה בי בפחד.
לקחתי את שמלתי הכחולה,ואחותי קלעה לי שתי צמות.
למרות שהשם שלי נכנס רק ארבעה פעמים שזה נחשב קצת, פחדתי.
השם של אחותי לעמותי נכנס שלושים ושתיים פעמים.
"את נראית מקסימה." היא אמרתי לי כשעמדתי מול המראה הסדוקה ובחנתי את בבואתי.
"את טועה, דייזי." רטנתי.
"די, קטנה שלי, יהיה בסדר, זאת לא השנה הראשונה שלך, אני לא איבחר, ואת לא תיבחרי ויהיה בסדר." היא אמרה לי בקול שנשמע כאילו היא מנסה להירגע אבל לא מצליחה.
אמרה, ולא ידעה עד כמה היא טועה...
"ואם כן?" שאלתי במבט מושפל
"אל תדאגי,את לא" היא ליטפה את ראשי
ורק בי הייתה התחושה שהיא טועה.
"שנלך עכשיו?" היא שאלה
"עוד כמה דקות, אני רוצה קצת להירגע",לקחתי לעצמי כוס מים וישבתי על המיטה.
"מה שאת רוצה." היא קראה לעברי ויצאה מן החדר.
"מה שאני רוצה זה לא לגור במחוז 12." מלמלתי, ודייזי בעלת האוזן החדה שמעה אותי ברור וחד ומיהרה לחזור אל החדר.
"אז איפה את רוצה לגור?" היא שאלה באחד ממבטי ה- "לא היית צריכה לומר את זה" שלה.
"אולי במחוז 11, ואולי אפילו במדינה אחרת..."
"באיזה מדינה כן תרצי לגור?" היא שאלה אותי בכעס.
"אולי בצרפת." אמרתי.
"איך את יודעת על החיים שבחוץ?" היא נדהמה ועיניה התרחבו.
"אמא אמרה לי." עניתי לדייזי בשקט.
"טוב מייבל, איך שאת רוצה, אבל אני עכשיו כועסת עלייך, מי את שתגידי דברים רעים על המחוז שלנו?!" היא צעקה עליי ויצאה מחדרי, הפעם בטריקת דלת.
חבל שרבתי עם האדם שהכי חשוב לי לפני טקס האסיף...
***
"בנות?" אמא צעקה, "הגיע הזמן ללכת לטקס".
יצאתי מן החדר והבטתי בו טוב טוב, ידעתי שיכול להיות שלא אראה אותו יותר.
אני ודייזי חזקנו ידיים כאילו לא רבנו מעולם.
עמדנו בקהל האסיף וראינו את אשת הקפיטול, היה לה שיער מתולתל ונפוח והיא לבשה שמלה ארוכה בכחול.
היא חיטטה בתיבת הפתקים ולבסוף בחרה לה פתק אחד.
היא עמדה להכריז על השם, אני ודייזי החזקנו ידיים חזק.
***
"אמילי פרננדז!" היא קראה.
חיוך של הקלה עלה על פניי. גם על פניה של דייזי.
מעניין מי זאת אמילי פרננדז...
אוי! אמילי פרננדז!
ראש קטן צץ מקהל הילדים, ראש בלונדיני עם צמות ארוכות.
לא! לא! לא! זה לא קורה לי! החברה הכי טובה שלי! אמילי!!!!!!!!!!!!
רציתי לצרוח, להרביץ לאשת הקפיטול המטופשת ששלפה את הפתק של אמילי.
למה? למה זה מגיע לי?!
בזמן ששקעתי בהרהורים שלי, אמילי כבר הייתה בחצי הדרך אל הבמה.
בלעתי גוש גדול בגרון "אני מתנדבת!" קראתי אבל אף אחד לא שמע, אפילו לא דייזי, שעמדה לידי.
"אני מתנדבת!" קראתי, הפעם בקול תקיף יותר.
דייזי הביטה בי בעיניים פעורות לרווחה ולסת שמוטה.
רציתי לברוח, זה מה שרציתי.
***
"טוב, כנראה שיש לנו מתנדבת." קראה אשת הקפיטול לעברי.
"את השתגעת?, אל תעשי את זה!" אחותי הסיטה אתי מללכת לבמה.
"אני לא יכולה לסכן את אמילי, מצטערת דייזי" שחררתי את ידי מידה וצעדתי לעבר הבמה.
המחשבות שהיו לי באותו רגע היו איך התמודד או איך אהרוג אנשים? אני אפילו לא יודעת לירות בחצים.
כל פעם שדייזי לקחה אותי ליער, כל מה שעשיתי היה ללטף את החיות.
אני לא יכולה, איך אני אשרוד?
אבל זה עדיף על לתת לאמילי למות.
"עלי לבמה, מתוקונת!" קראה האישה מהקפיטול.
וכל מה שיכולתי לעשות הוא לעלות לבמה.
***
שעליתי לבמה, לא כל כך הקשבתי למה שהאישה אמרה.
היא זימנה לבמה נער בגילי בערך,בן ארבעה עשרה.
נשלחתי להיכל הצדק וחיכיתי למשפחתי, חכיתי ונשמתי עמוק כדי להיות מוכנה.
רציתי להתנצל בפני דיייזי, ולחבק את אמא עוד פעם, רציתי להגיד לאבא שאני אתגעגע, כל כך הרבה דברים.
***
דפיקה חרישית על הדלת ואז בעיטה מפחידה העירו אותי ממחשבותי.
בטח אמא הגיעה, לפי הדפיקה.
ואוכף שקט, לפי הבעיטה.
"ילדה שלי.." אישה כלשהי רצה אליי וחיבקה אותי.
כן, זאת אמא.
חיבקתי אותה חזק ומיד אחריה נכנס אבא.
הייתי מאושרת באותו רגע, אבל משהו היה חסר לי, דייזי.
"איפה דייזי?" שאלתי בתמיה
"היא לא יכלה לבוא" אמא ליטפה את ראשי,"מה? למה?" אמרתי בקול תקיף
"תירגעי חמודה" אבא אמר, "היא ביקשה למסור לך בהצלחה, היא מאמינה בך."
"אני אתגעגע לכולכם, תגידו גם לדייזי" אמרתי וחיבקתי אותם חיבוק חם.
נגמר הזמן,הורי יצאו החוצה ואני ניגבתי את דמעותי.
***
האישה מהקפיטול נכנסה לחדרי.
פתאום היא לא נראתה לי מפחידה, אלא נחמדה וחייכנית.
שיערה התכול גלש על כתפיה וחיוך רחב נמרח על פיה.
היא הייתה צעירה, אולי בשנות השלושים לחייה...
"שלום חמודה, אני סנדרה." היא חייכה חיוך חם.
"מייבל." הצגתי את עצמי בחיוך, היא גרמה לי להרגיש בטוחה ומוגנת.
"וזה שון." היא הצביעה על המיועד ממחוזנו.
"היי שון." אמרתי.
"היי מייבל." הוא חייך.
לחצנו ידיים מאז הטקס שוב.
"טוב, אחרי שכולנו מכירים אז.." אמרה האישה
"אז?" התעקשתי לדעת
"מוכנים לעזוב פה?" שאלה
"בטח" ענה שון, "כלומר אם מייבל מוכנה"
"אני מוכנה." קבעתי.
"יופי, אז כולנו מוכנים." אמרה סנדרה בחיוך.
"עכשיו נעלה לרכבת אל הקפיטול." היא הסבירה לנו.
כאילו שלא ידעתי. כאילו שלא ראיתי את המשחקים בשנים הקרובות. ידעתי מה הולך לקרות. ידעתי שאני אפסיד.
***
עלינו לרכבת, סנדרה הסבירה לנו הכל,היה שם הכל,אבל לא נגעתי בכלום.
רק רציתי להגיע כבר ולנסות לעבור את המשחקים. עדיין לא סלחתי לדייזי שלא באה על שידעה שזו אולי הפעם האחרונה שתיראה אותי.
הסתכלתי בחלון הרכבת, ובהיתי בנוף המרגיע.
שמש כתמתמה של אחר הצהריים.
כבר הייתי עייפה ורציתי ללכת לישון במיטה שלי, בחדר שלי ושל דייזי, אבל עכשיו אני כבר לא אחזור הביתה.
ענני נוצה קלים ודשא ירוק ורענן.
עלי שלכת מפוזרים על הדשא ופתאום, מתחיל לרדת גשם, והטיפות נופלות וזורמות, ואיתן גם הדמעות שלי.
***
"מה קרה?" נשמע קולו של נער, זה שון.
"כלום" ניגבתי את הדמעות במהרה.
"את מתגעגעת?" שאל
"מה זאת השאלה הזאת? כלומר כן" עניתי.
"גם אני מתגעגע. למשפחה, לחברים." הוא אמר.
"אני ממש מתגעגעת לאחותי." אמרתי בקול חלוש.
"מכיר את ההרגשה." הוא אמר ונשען על החלון. "אני גם מתגעגע לאח שלי, טימי פינקל." הוא אמר ונשם עמוק.
"אני מכירה אותו!" קראתי בהתלהבות וחזרתי על שמו בליבי בשמחה.
"מאיפה?" שון שאל אותי.
"טוב, אני קצת, מאוהבת בו..." הודיתי והסמקתי.
"בטימי?" נשמעה התפלאות בקולו, "איך את מכירה אותו?"
"שהלכתי ליער תמיד ראיתי אותו צד איילים"
"טוב, זה מוזר שאת מאוהבת באח שלי" הוא הרגיע את קולו
"כן,גם אם היו אומרים לי שמאוהבים באחותו זה היה נשמע מוזר" חייכתי
הוא חייך חזרה.
"האמת ש... אני שם עליה עין כבר כמה שנים..." הוא קרץ לי.
"אתה צוחק איתי נכון?" הייתי המומה
"דווקא לא" הוא קרץ לי שוב
"דיי עם הקריצות! זה מבלבל" פקדתי.
"זה לא הופך אותי לחתיך?" הוא שאל ושנינו חייכנו.
הוא לא מכוער, זה בטוח, תלתלים בלונדיניים ועיניים חומות עמוקות זה לא נראה לי מכוער.
"מה שבטוח שאת יפה." הוא קבע.
"אתה ממשיך לצחוק איתי? כי זה כבר לא מצחיק, שון."
"דווקא לא" והפעם הוא לא קרץ
"טוב אז..." לפני שהשלמתי את המשפט הודיעו לנו לרדת מהרכבת.
***
"בואו." סנדרה תפסה בידי ובידו של שון וגררה אותנו משם.
"אז זה הקפיטול?" ששאלתי והסתכלתי מסביבי.
"כן, זה הקפיטול, מוצא חן בעינייך?" סנדרה שאלה אותי.
"כל כך צבעוני כאן." אמרתי בחיוך.
"אני שמחה שאתם אוהבים את הקפיטול, בואו, תכירו את המדריכה שלכם." היא אמרה והצביעה על בחורה רזה, גבוהה וחזקה עם שיער בצבע אדום קטיפה שגלש על פניה.
"צ'לסי." היא אמרה.
"מייבל."
"שון."
"סנדרה!" סנדרה ניסתה להצחיק, אבל אף אחד אפילו לא גיחך.
"היי" אמרנו אני ושון
"עוד שעה אימונים! לא לאחר!" היא הייתה עקשנית.
"בסדר, נהיה שם." אמר שון גם בשמי.
לא יכולתי לדבר, וואו! איזו מדריכה!
כזאתי קשוחה! הלווואי והייתי כמוה.
אני יודעת שאין לי סיכוי לחזור,למה התנדבתי במקום אמילי?
אני כזאת טיפשה..., רגע מה אני עושה? אני עצובה כי הצלתי את החברה הכי טובה שלי?
אני מתחילה להשתגע.
למה אני כזאת?
למה אני עושה משהו ומיד מתחרטת?
למה?
למה?
למה?
***
יש עוד ארבעים וחמש דקות לאימון.
שהזמן יעבור מהר יותר...
"היי" פתאום שון קטע אותי ממחשבותי
הסתכלתי עליו ולא הגבתי, רק שלחתי מבט קשוח.
"את מנסה להיות כמו צ'לסי?" הוא גיחך.
התעלמתי. אני תמיד מתעלמת.
"בחיים אל תספר לטימי על מה שאמרתי לך." אמרתי בלחץ, פתאום נזכרתי בהצהרה הפתאומית שלי.
"אז את לא תספרי לדייזי." הוא אמר בניסיון לחקות את קולי.
"טוב." אמרתי.
"טוב."
"בסדר."
"בסדר."
"סבבה."
"סבבה."
"תפסיק!"
"תפסיקי!"

שנינו גיחכנו.
ברור שהגורל רוצה שנהיה ביחד, אני מרגישה את זה.
אבל לא! אני לא רוצה את שון! אני רוצה את טימי!
החיים קשים, זה בטוח.
עפתי משם באותו רגע, החלטתי שאני לא רוצה שום קשר איתו!
החלטתי שזה לא טוב שנהיה אחד ליד השני.
אם הוא ימשיך לבוא אני פשוט אסביר לו.
***
עברתי לקרון של סנדרה, רק לא לראות את שון.
יש לו ריח טוב, ואני אוהבת לדבר איתו, זה כאילו, כאילו הוא הנפש התאומה שלי.
אבל טימי..
מה טימי בעצם?
אני לא מכירה אותו בכלל, רק את אחיו, אולי טימי בנאדם נוראי? אולי הוא בכלל לא ירצה להסתכל לי בעיניים?
זה לא משנה, כי יותר אני לא אראה אותו, יותר אני לא אראה אף אחד, כי אני אמות שם, בזירה, כשכל המדינה תראה, כולם יריעו, אולי חוץ מהמחוז שלי.
אמא, אבא, דייזי, אולי גם אופאל, חברת הילדות שלי.
מי עוד לא יריע כשיראה אותי שוכבת דוממת על האדמה?
"מה את עושה פה חמודה" שוב בפעם השנייה קוטעים אותי מהמחשבות, זו הייתה סנדרה
"אממ...רציתי לומר שלום" זה היה שקר גמור, אני לא הייתי אומרת למוזרה ההיא שלום.
"אוי איזה מותק, כדי שתלכי להתלבש במדי האימונים, יש עוד רבע שעה"
הייתי מופתעת איך הזמן עבר כל כך מהר, רצתי להתלבש בבגדי המחוז שלי.
***
הייתי צריכה להתלבש בקרון שלי, שלי ושל שון.
לא חכם במיוחד לשים בן ובת באותו קרון.
למזלי שון לא היה שם.
התלבשתי במהירות ועמדתי מול המראה עם שולי הזהב.
לא אהבתי את מה שראיתי.
שערי נפרע מהצמה שדייזי עשתה לי, פניי היו אדומות, ועיניי שרפו, כאילו הרגע בכיתי.
דפיקה על דלת הקרון.
זה שון.
אוי איזה חמוד, הוא דפק בשביל לא לפתוח כשאני מתלבשת.
לא! טימי! טימי! טימי!
"אה, אני רוצה להתלבש." הוא אמר. יותר נכון, גמגם.
"עוד רגע, לא סיימתי" שיקרתי, רציתי להיות טיפה לבד בלי אף אחד, "נוו" שון התעקש, "שנייה" החזרתי , בהיתי בעצמי וחשבתי שגם אם אראה נורא זה בסדר. אין פה מישו שאני צריכה להלהיב אותו, בעיקר לא שון! "קדימה" שון צעק. "בסדר תיכנס!" צרחתי חזרה.
"תודה באמת!" הוא צורח.
אני יוצאת מהחדר בכעס.
מי הוא חושב שהוא?!
אני. איתו. גמרתי.
***
יש לי עוד חמש דקות אימונים כדי שאני אתייצב בזירה.
אני לא אחשוב עליו ! רק טימי ואם אני אחזור אני אדבר עם טימי!
טימי גדול ממני בחמש שנים.
חמש זה מספר יפה, דייזי בת חמש עשרה.
אולי ילך לה עם שון...
אוף, על מי אני עובדת?
אני לא אחזור, ובחיים לא אראה את טימי!
בוהוהווהוהוהו.
***
"נא להתייצב בזירה" קראה המאמנת לכולם.
שון נכנס וכל הילדים משאר המחוזות. הם היו חזקים וטובים! אין לי סיכוי מולם.
הם הסתכלו עלי כמו על גרעין קטן שמפצחים בשנייה.
הילדה שעמדה משמאלי, ליסה, התכופפה לעברי, היא הייתה הרבה יותר גבוהה ממני, ולחשה לי בחיוך ממזרי : "אני אשבור לך את הראש כמו ששוברים ביצה לחביתה."
הלם. שוק. פחד.
המאמנת דיברה ודיברה אבל כל מה שחשבתי עליו הוא איך שאני מכינה לאמא חביתה שכואב לה הראש, מנפצת את הביצה ומערבבת אותה עם חלב, ואז מטגנת על השמן הרותח.
נזכרתי בזה, לקח לי זמן להבין שזה לא יעזור לי.
החלטתי לא להתקרב לילדה הזאת, ראיתי כמה היא חזקה, עדיף לי לברוח ממנה.
"אוקיי כולם להסתכל אליי" קראה האישה.
"אני מרלין ואנחנו הולכים לעסוק בשלוש לחימות, חץ וקשת,הרמת משקולות,ולחימה"
חלק מהילדים הריעו, חלק עיוותו את פניהם אבל אני, שון ועוד כמה פשוט נשארנו אדישים.
למה לעזאזל אני מסתכלת על שון?!
***
הסטתי את המבט שלי לעבר מרלין.
"נתחיל בחץ וקשת! לכו קחו כלים וכל מחוז יש את הדברים שלו! קדימה רוצו!"
רצתי לקחת חץ וקשת, ומיד אחרי זה לעבר המטרה. ניסיתי ביריעה הראשונה לפגוע
זו הייתה הפגיעה הכי גרועה שהייתה לי.
ליסה, ועוד שני ילדים שלא זיהיתי ציחקקו.
חכו חכו, אני עוד אגלף לכם את הגרון...
ופתאום ליסה לקחה את החץ שלה כיוונה לעבר המטרה, היה טיפה מותח באותו רגע לראות אם היא באמת קשוחה כמו שהיא נראת.
החץ פגע בדיוק במטרה, באמצע, בנקודה הכי קשה. נדהמתי.
היא לקחה עוד חץ.
מתחה אותו בקשת, כיוונה אותו לכיווני.
"תתכופפי!" צרח שון.
התכופפתי.
ליסה ניסתה לפגוע בי.
מה הקטע של הבחורה הזאת? היא מנסה להרוג אותי!
"תודה" אמרתי לשון
אבל רציתי להראות לליסה עם מי יש לה עסק. לקחתי חץ כיוונתי אותו למטרה.
שיגרתי את החץ והפעם...
החטאתי.
זה היה כל כך מביך.
הייתי בטוחה שאפגע, שאעמיד אותה במקום.
טעיתי.
"אוקיי כולם, עוברים להרמת משקולו" אמרה מרלין
כולם רצו לעבר המשקולות, היו כמה משקולות קלות וכבדות.
לפנינו היה מונחת משקולת קטנה, כולם הרימו בלי שום בעיה, גם אני!
אחרי זה הייתה משקולת טיפה יותר כבדה,ליסה כמובן הרימה בלי בעיה.
אני לא הצלחתי להרים עד הסוף, וליסה חייכה חיוך שהטריף אותי.
***
"לחימה!" צעקה מרלין.
היא חילקה אותנו לזוגות.
נחשו עם מי הייתי?
ליסה נעמדה מולי, במבט מטורף.
"נראה אותך קטנטונת."
ניסיתי להכאיב לה אבל היא צחקה.
"את מדגדגת אותי!" היא צרחה.
לא עזבתי אותה היה בי מרץ של כוחות נגדה, פתאום העפתי אותה מעבר למזרון הלחימה.
"אויי" צחקתי טיפה
"אוקי! עכשיו זה הסוף שלך" היא קמה בלי שום שריטה, היא הייתה עצבנית ונחושה להכאיב לי.
שריקה.
"סיימנו להיום, נתראה מחר. מחר יהיו זוגות חדשים." קראה מרלין.
נשמתי בהקלה.
"אל תחשבי שגמרתי איתך, ביצה." ליסה אמרה בקול הכי מאיים שלה.
" במשחקים, את תהיי הראשונה שתמות."
***
הבחורה הזאת משוגעת.
אני אתרחק ממנה כמה שיותר.
אני לא אחשוב עלייה! דיי ,פשוט אתרחק ממנה.
זה גם מה שאמרתי על שון, אבל לא נראה לי שזה כל כך עבד...
אני ושון עולים למגורים שלנו, מחוז 12, קומה 12.
ברור שכל אחד קיבל חדר נפרד.
הורדתי את בגדי האימונים הלוחצים, שהורדתי אותם הרגשתי אחרת, רגועה יותר.
היה כיף לא להיות איתם.
נכנסתי לאמבטיה, מיליון כפתורים שונים, מיליון אפשרויות שונות.
התקלחתי, המים היו חמימים, בבית אנחנו מרתיחים מים ושופכים אותם לאמבטיה.
חפפתי את שיערי, כל הלכלוך של היום יצא ממנו, עכשיו הוא פשוט שיער בלונדיני שמריח כמו קוקוס.
יצאתי מהאמבטיה וחטפתי מגבת רכה וחמימה שמרגישה כאילו יצאה הרגע ממייבש הכביסה.
לחצתי על כפתור אקראי וזרם אוויר חם ייבש את שיערי.
לחצתי על כפתור אחר- ומסרק ענקי פרם את כל קשרי השיער שלי בפחות מדקה.
לבשתי את כותונת השינה מהתחרה הוורודה שהייתה באחת המגירות והלכתי לישון.
השעה הייתה שעת ערב מוקדמת והשמיים נצצו וזהרו בצבעי אדום-כתום-ורוד יפהפיים.
רק אני שוכבת לבד במיטה הגדולה והריקה שלי וחושבת.
***
היה חלון ענקי שקוף שממנו היה אפשר לראות את הנוף.
היה מהמם וזוהר השמיים לא יכלו להיות יפים יותר.
ברגע ההוא לא חשבתי על כלום, לא על ליסה, לא על שון, לא על המשחקים.
רק על הנוף היפה.
לקחתי את שמיכת הצמר הנעימה ופרסתי אותה על עצמי.
"מייבל! מייבל! קומי!" שמעתי קול, הקול של סנדרה.
פקחתי עין אחת וראיתי שהשמיים כבר תכולים והשמש הצהבהבה מחממת בכל מקום.
"אוי, לא שמתי לב שכבר בוקר." אמרתי ופיהקתי פיהוק רחב.
"אוקיי, רק שתדעי היום מציגים את המתמודדים"
"כן ,אני יודעת" החזרתי בפיהוק נוסף
"אני הולכת להודיע לשון, ביי" סנדרה אמרה ויצאה בצעדים מהירים.
***
שכבתי על גבי ונרדמתי במהירות לשינה עמוקה מלאת חלומות- חלומות על דייזי.
בחלומי, טקס האסיף נערך.
אשת הקפיטול, שעכשיו אני יודעת שקוראים לה סנדרה, שלפה את הפתק.
"מייבל מקליין!" היא קראה.
בכיתי.
"אני מתנדבת." צרחה דייזי.
"לא דייזי, אל תלכי! בבקשה!" צרחתי.
מאוחר מדי, אוכפי השקט העלו אותה לבמה.

התעוררתי בצרחה נוראית כשזיעה מדביקה את שיערי לעורפי.
צהריים.
קמתי מהמיטה כדי שלא ארדם שוב.
צחצחתי את השיניים אם מכשיר שהיה ונח שם, משהו אוטומטי.
חשבתי על דייזי, היא מתגעגעת?
היא חושבת עליי בכלל?
ואולי לא?
ואולי פשוט טעיתי בקשר אליה.
אולי היא סתם עוד ילדה...
סנדרה לוקחת אותי ואת שון למעצבים שלנו.
לשלי קוראים רונט, היא מעצבת בגדים צעירה בשנות ה20 לחייה, או שככה זה נראה לפחות.
"היי, אני רונט. רוצה לראות את התלבושת שלך?" היא מדגישה את המילה האחרונה.
אני מהנהנת.
היא פותחת ארון קטן ואני רואה את התלבושת הכי יפה שראיתי אי פעם.
התלבושת שלי.
שמלה שחורה עם יהלומים זוהרים שהאור חודר דרכם, ומאחור קשור פפיון מחוטים ארוכים.
"ואוו" הייתי המומה
"ניחשתי שתגידי את זה" רונט שלפה בקול מצחקק על כך שצדקה בניחוש.
"תודה, זה מהמם" הושטתי את ידי לעבר השמלה המפוארת.
"עוד לא ראית את הכל." היא מצחקקת.
היא לוקחת פנס ומאירה על היהלומים. "בטח תהיה שם הרבה תאורה אז..." היא אמרה והיהלומים נראו כאילו הם פחם נוצץ.
זה היה מקסים.
"ואוו זה.." לפתע נקטעתי על ידי סנדרה שפתחה את הדלת "האימון מתחיל עוד מעט, לכי להתלבש".
רצתי לעבר חדרי בתקווה שאספיק להגיע בזמן, גם הפעם הייתי רגועה שלא אצטרך להתמודד עם ליסה.
ליסה.
נזכרתי בגוש השומן והשרירים המבחיל הזה. איכס, מעניין מה היא תלבש...
***
הלכתי לעבר הזירה
ראיתי את ליסה, היא רק שלחה לעברי מבט ולחשה "את הראשונה שתחוסל במשחקים!"
"עוד נראה" רציתי להקרין לה שאני בטוחה ולא מפחדת.
***
"אני אוהב אותך כשאת קשוחה." שון אמר לי במרכבה שלנו.
"שון, כבר אמרתי לך שאני לא רוצה אותך." אני רוטנת.
רונט והסטייליסטית של שון- פוזי, מסמנות לנו להחזיק ידיים.
אני נושמת עמוק, תופסת בידו של שון ומחייכת ומנפנפת בידי השנייה.
רק עכשיו שמתי לב לתלבושת של שון, היא מיוחדת כמו שלי אבל נראית קצת אחרת.
התחילו להציג את המיועדים של המחוזות.
שהציגו אותנו נופפנו לשלום וחייכנו
"ואוו" שלפתי , "מה?" אמר שון, "בחיים לא הייתי מול כל כך הרבה אנשים, "הנה את כאן" הוא ענה.
"שמתי לב." אמרתי במרירות.
אוף שון, מתי תפסיק לגרום לי לאהוב אותך?...
***
ירדנו מהמרכבה.
ועלינו לחדרים, הייתי מלאת רגש מהידיעה שמחר משגרים אותנו אל המשחקים.
אבל גם פחדתי שאמות שם. הייתי בטוחה!
עליתי לחדר והסתכלתי לעבר החלון השקוף שאתמול ראיתי ממנו את הנוף המדהים.
ראיתי משם את שון, לפי תנועות שפתיו אני יודעת שהוא קרא לי אבל התעלמתי.
צפיתי בטלוויזיה.
זה היה נפלא, אף פעם לא ראיתי תוכניות שמיוחדות לילדים ונוער, רק חדשות וחדשות...
היה שם הכל! תוכניות מצחיקות, סרטי אקשן וכל מה שילד חולם עליו.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת, ציפיתי לשון, הלכתי לעבר הדלת המבריקה ופתחתי אותה.
צ'לסי. "צ'לסי?" שאלתי.
"מייבל, היי. יש עכשיו אימון, בואי תרדי. שון מחכה." היא אמרה.
"יופי, שון" מלמלתי.
"מה?" צ'לסי אמרה
"לא משנה,אני כבר יורדת" שמתי עלי את בגדי האימון וירדתי עם צ'לסי.
***
אני, שון וצ'לסי תירגלנו שיטות לחימה ואז שון שאל: "צ'לסי, אם היית יכולה להשאיר רק אחד מאיתנו בחיים, מי היית בוחרת?" עינייה של צ'לסי התרחבו.
"זה כמו לבקש מאמא לבחור בין שני הילדים שלה..." היא ענתה תשובה מתחמקת.
"האמת שגם אני רוצה לדעת." אמרתי.
"טוב, אני לא יכולה לענות על זה, זה יגרום לחוסר ביטחון לאחד מכם" צ'לסי אמרה
אני ושון היינו מאוכזבים מהתשובה.
"כדי שתתארגנו, עוד מעט משגרים אתכם למשחקים" אמרה צ'לסי
"קדימה האימון נגמר" היא הוסיפה לדבריה.
***
בדרך אני ושון התלחששנו.
"מי אתה חושב שהיא תרצה להציל?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע, אבל אני יודע שאני ארצה להציל אותך מאשר אותי."
אוף,הוא מנסה לגרום לי לאהוב אותו, אני לא יכולה הוא לא הטיפוס שלי.
הלכתי לחדרי והוא הלך לחדרו.
הלכתי להתקלח ,כבר הכרתי את הכפתורים.
לאחר מכן בכיתי, ידעתי שאין לי סיכוי במשחקים, ועוד אני על הכוונת של צ'לסי.
היום בערב אני אמות.
כדאי שאכין מצבה.
אין שום סיכוי שאני אשרוד, אפילו לא קלוש.
***
לבשתי את בגדי הלחימה שאיתם אני רוצה שישגרו אותי למשחקים.
ירדתי למטה ומי היה בעקבותי? שון.
לא דיברנו, נראה לי שהוא נעלב שאמרתי לו שאני לא רוצה אותו, לפחות הוא הבין.
אני יודעת שהוא הבין.
אפשר לראות בעיניים שלו את זה.
"מייבל." שון לוחש לי.
"מייבל." הוא ממשיך אבל אני מתעלמת.
"מייבל..." הוא ממשיך.
"מייבל!" הוא קורא בתקיפות.
"מה?!" אני צורחת עליו.
"בהצלחה." הוא אומר ומסתלק.
אוף, שוב אני יוצאת הרעה פה.
אני מרגישה מכשפה שלא אמרתי הצלחה בחזרה,אבל הוא הלך.
נכנסתי לחדר השיגור ,שם היה מישהו שהכניס אותנו לתוך מתקן השיגור.
"מוכנה?" הוא שאל
"יש לי בררה?" אמרתי
"אני משגר בעוד שלוש שניות, שלוש, שתיים, אחת..." הוא סגר את המתקן ולחץ על כפתור השיגור.
***
אני עולה במיכל הזכוכית, עולה ועולה, עד שאני מגיעה לגובה האדמה.
אני בוחנת את מה שמסביבי.
ג'ונגל, פשוט ג'ונגל.
עצים סבוכים ופראיים, ואדמה יבשה.
אבל מים, אין מים!
רק זה חסר לי! אני אצא מדעתי בגלל הצמאה.
פתאום ראיתי את הנערה ממחוז שש, היא הסתכלה עליי בבהלה.
היא נראית לי מוכרת.
השיער, העיניים, הפנים.
'מאיפה אני מכירה אותה?' חשבתי לעצמי במהלך הספירה לאחור.
לא,זה לא זמן להרהורים.
כרגע, זה זמן לחיות.
אני סורקת את הסביבה ומאתרת תיק שדיי קרוב אליי.
אני אקח אותו.
גם הנער שמשמאלי מסתכל על התיק 'שלי' לא, אני לא אתן לא לקחת לי את התיק.
הוא שלח אליי מבט שחצני.
שלחתי לו מבט חזרה.
הוא העיף את מבטו ממני כאילו לא הייתי קיימת מעולם.
חצוף!
אבל יש לי בעיות יותר גדולות מזה.
כמו למשל ליסה.
אני כבר תכננתי תוכנית בראש, אני אתרחק ואברח ממנה כמה שיותר, אני אחכה שאחרים יהרגו אותה.
ולגבי שון, זה ממש לא בעיה איתו אני לא אדבר, אבל אני לא אפגע בו, זה יהיה כבר ממש רע מצידי.
אחרי ההתנהגות האחרונה שלי, אני בהחלט לא צריכה תוספת רוע.
במיוחד לא לשון.חמש, ארבע שלוש, שתיים, אחד.
אאוץ' פתאום נחתתי.
ראיתי שריטה קטנה על היד , לא ממש הפריע לי.
סכין נזרק לכיווני אבל לא פגע בי. הוא פגע בנער ממחוז 10.
קמתי, לקחתי את התיק שהיה קרוב אליי ורצתי ליער.
רצתי ולמזלי אף אחד לא ראה אותי ולא רצו אחריי.
ראיתי סלע גדול ,ומאחוריו ישבתי לנוח.
***
פתחתי את התיק, מיימיה ריקה, גבינה צהובה, סכין, ולחם, לחם אמיתי וטוב, מהמאפייה.
אז במיימיה אוכל למלא מים, גבינה צהובה- אמרח על הלחם, סכין, טוב, בשביל להרוג...
אני לא אבזבז את האוכל עכשיו, למקרים חמורים יותר.
אני אסתתר פה עד זמן מה.
***
אני מציצה מאחורי הסלע, אין אף אחד בקרבתי, אבל יש המון פצועים או מתים על הקרקע.
לפני יש עץ, גדול, עם הרבה עלים, אולי כדאי שאתחבא עליו?
מהעץ קופצת ילדה בעלת שיער אדמוני כמו דובדבן טרי.
יש לה עיניים גדולות וחומות.
אני מוכנה עם הסכין שלי...
"היי, אני קאט, אני בת 15 ממחוז 9. בבקשה אל תהרגי אותי." היא אומרת בחולשה.
כאילו שאני אצליח להרוג אותה.
היא כנראה אחת כמוני, חלשה שאין לה מושג איך להרוג.
"בסדר" הסטתי את הסכין, ועשיתי כאילו אני יודעת להרוג בטבעיות.
"זה המחבוא שלך?" היא ראתה את הסלע הגדול ההוא.
"טוב...רציתי לעבור לעץ ההוא שממנו הפתעת אותי" הכנסתי את הסכין.
"לא ! ליסה מחפשת אותך ,היא מסתובבת שם" היא אמרה לי.
"ליסה..." מלמלתי בזעם.
"טוב, היא תמיד תחפש אותך..." אמרה קאט.
"אבל היא אמרה שאני הראשונה שתיהרג ולא נראה לי שאני אהיה הראשונה..." אמרתי והסתכלתי סביבי.
"היא עוד תנצח, היא חזקה!" קאט שלפה מפיה
"את יודעת, זה לא מעודד אותי" גיחכתי, "למה את לא עוברת לצד החזק, קאט?" שאלתי
"היא תהרוג אותי." קאט הייתה בטוחה.
"גם אותי, זה בסדר." אמרתי. היא מוצאת חן בעיני, הקאט הזאת.
"אני לא איתן לה." היא אמרה.
חייכתי. חיוך אמיתי. כמה זמן כבר לא חייכתי חיוך אמיתי...
והיא חייכה גם.
לפתע נשמע קול,"איפה קאט?" היה זה קול מוכר, הסתובבתי להציץ והייתה שם לא אחרת מליסה.
"תירגעי ליסה" היה זה אותו נער שהסתכל על התיק.
"ביקשתי ממנה למצוא את הנערה הטיפשה ממחוז שתיים עשרה! היא לא חזרה!" היא הייתה עצבנית
קאט רעדה מפחד, סימנתי לה להיות בשקט.
"טוב, אני מניחה שהיא לא פה." אמרה ליסה, הסתובבה והלכה, והנער בעקבותיה.
"את לא הולכת להרוג אותי, נכון?" שאלתי את קאט בפחד.
"את בטח צוחקת! אני לא יודעת להרוג, אני לא יודעת לעשות כלום, חוץ מהמשפחה שלי, אין לי אף אחד." היא אמרה לי.
חבל שאני אמות ולא אוכל להציל אותה, כי אם כן, הייתי עושה את זה.
"בואי נלך לחפש משהו לאכול." אמרתי.
"בוודאי" היא אמרה
הלכנו ביער, לא היה כלום מלבד כמה אגוזים שקאט הביאה, אכלנו את זה עם הלחם שהיה בתיק.
"מאיפה לך לחם?" קאט הופתעה לטובה
"יהיה קשה להסביר" עניתי
קאט לא התעקשה ,היא הבינה שאני לא רוצה להסביר הכל.
***
"גם את לקחת תיק?" שאלתי את קאט.
"כן." היא ענתה.
"רוצה שנפתח אותו ביחד?"
"בסדר." עניתי.
ידייה הרזות והלבנות של קאט פתחו את הרוכסן של התיק.
היה בו:
חצי ליטר של מים.
שני סכינים.
בשר מיובש בשקית ותותים, המון תותים.
כמה שאני אוהבת תותים...
"מה יש בשלך?"
"לחם,גבינה צהובה,סכין,ומיימיה ריקה." הייתי מעדיפה לקחת את התיק שלה, אבל כל אחד ומה שיש לו
"נוכל לחלוק" קאט אמרה
"בטוחה? יש לך דברים הרבה יותר טובים משלי" הגנבתי משפט לעלות את רמת התיק שלה.
היא חייכה.
וזהו.
כאילו לחיוך שלה יש מילים משל עצמו.
אני אוהבת את קאט.
במיוחד כשהיא מחייכת.
"את יכולה לשפוך את המים שלך למיימיה שלי. שיהיה קצת יותר מסודר." אמרתי.
"אוקיי." היא התחילה לשפוך.
"אני מתחילה להיות עייפה." פיהקתי פיהוק רחב מאוד.
"גם אני, כדאי שנמצא מחסה." היא אמרה.
אחרי המון זמן, מצאנו מחסה באחד העצים והלכנו לישון.
"את רוצה שאני אשמור?" שאלתי את קאט.
"לא, הם לא ימצאו אותנו." היא אמרה בהחלטיות.
היא צדקה, אנחנו באמצע היער, אף אחד לא יבוא לכאן ביום הראשון.
אני ראיתי את קאט נרדמת, אני לא הצלחתי אפילו לעצום עיניים.
אני שונאת את זה! כל פעם זה קורה, אני לא יכולה לישון בשום מקום חוץ מהבית שלי, גם אצלי חברות אני אף פעם לא ישנה.
***
שמעתי רחשים מבעד לעצים.
"קאט! קאט! קומי!" לחשתי.
"מה?" היא מלמלה בעייפות.

"הם מצאו אותנו!" לחשתי.
קאט התעוררה מיד.
שתינו היינו מוכנות עם הסכינים, לא יכולנו לברוח כי אם נדרוך על העלים יהיה רעש.
"מוכנה? זרוק!" שתינו זרקנו את הסכינים.
לא נשמעה אף תזוזה, קמנו ובדקנו במי פגענו.
קאט פגעה ב- ארנבת.
אני פגעתי בעץ שמולנו.
"כל הכבוד!" לחשתי לקאט.
למזלי, אני כן יודעת לבשל.
פשטתי את עור הארנבת וניקיתי אותה.
"איך נאכל אותה?" שאלתי את קאט.
קאט משכה בכתפיה.
ניסיתי לקחת מקליפה העץ שפגעתי בו ולהבעיר טיפה אש, זה הצליח ,לא בגדול אבל הצליח.
שמתי את הארנבת על האש ועלה ריח טוב של בשר.
"אני אביא מים" אמרה קאט ולקחה מים מהתיק, היא הושיטה את ידה ושפכה קצת מים, טוב לא היה כוסות היה חובה לשתות ככה.
הוצאתי את הארנבת המסכנה, אבל היינו חייבות להרוג אותה בשביל לשרוד.
אוי." אמרה קאט.
"מה?!" שאלתי בהלם.
"יראו את העשן ויגלו אותנו." היא אמרה.
כיביתי את ה'מדורה', אכלנו והלכנו לישון.
אחרי שעה קמתי, עדיין היה לילה, כנראה שהקפיטול ממש רוצים לעצבן אותנו.
סוף סוף הגיעו הירות בשמיים.
10 מתים ביום הראשון.
התחלה די טובה.
קאט קמה בירייה השנייה, הרעש הפריע לה.
בדקנו מי מת.
הנער ממחוז 5, הנער ממחוז 10, הנערה ממחוז 6, ועוד כמה שלא זיהיתי, אבל לא ליסה.
"את יודעת שהיא תמצא אותנו מתי שהו?" אמרה לי קאט בבטחה
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי
"היא מהירה,חזקה, היא תחפש בכל היער הזה עד שהיא תימצא!" הזהירה אותי קאט.
"יש לי תוכנית" חייכתי חיוך ערמומי וצחוק מרושע נשמע ממני בקטנה.
"ספרי לי!" אמרה קאט בקול תינוקי.
"לא עכשיו, אני אחשוב על זה קצת, בינתיים, בואי נאכל את הארנבת שנשארה, מחר נוכל "לצוד" משהו חדש וטרי יותר." אמרתי לקאט.
***
לפתע נשמעו רעשים, זה היה הילד שרצה את התיק שלי, שזה אותו ילד שהסתובב עם ליסה, עכשיו הבנתי שהוא ממחוז 4.
קאט כמעט צרחה, עצרתי אותה שנייה לפני, אמרתי לה להתקדם בצעדים שקטים לכיוון הנוגד עליו.
הלכנו בשקט מוחלט, עד שקאט השתעלה.
פתאום הנער רץ לכיווננו , רצנו מהר הפעם בלי לחשוב.
הוא ראה אותנו מאחור, קאט הייתה עייפה, היא עצרה "אני לא יכולה, רוצי את! תצילי את עצמך!"
ואז תפס אותה הנער.
המשכתי לרוץ בעוד שהנער ברח עם קאט.
"אוי," חשבתי לעצמי בזמן שרצתי. "איך יכולתי לנטוש את קאט? היא היחידה שיש לי, אני בברית איתה, אסור לי לעזוב.
ובכל מקרה אני אמות, אז מה זה משנה?" רצתי חזרה לכיוון קאט.
התחבאתי מאחורי עץ, התפללתי שאף אחד לא ימצא אותי.
אחרי כמה דקות באה מישהי מתנשפת עם חתך לאורך הרגל.
חשבתי שזאת ליסה, או מישהי אחרת, אבל זאת היתה קאט.
ופתאום הייתה יריית תותח בשמיים והפרצוף של הנער ממחוז ארבע נראה על השמיים השחורים...
"הרגתי אותו." היא אומרת ומצביעה על הציפורניים שלה. "לא סתם קוראים לי קאט."
הסתכלתי עלייה המומה
"מה?! אני לא יכול לדבר עם בוגדות, יכולת לבוא להציל אותי את יודעת?"
לא היה לי מילים, מה שיצא לי מהפה זה רק "אני מצ..טערת" בגמגום חלש.
"אולי באמת הייתי צריכה להישאר עם ליסה?" היא הפכה את זה לקשה יותר.
"תקשיבי, אני לא יודעת מה קרה לי באותו רגע, אני באמת מצטערת" ניסיתי להגן על עצמי, היחידה שאני הייתי איתה בברית ,גם את זה הרסתי.
"את צודקת במיליון אחוז קאט, אני חשבתי על זה כשרצתי ואז התחלתי לבוא להציל אותך כי הבנתי ואז שמעתי צעדים וחשבתי שמישהו בא, אז התחבאתי מאחורי העץ,
וזאת בכלל היתה את." גמגמתי ונשמתי עמוק.
"טוב, כשאת מנסחת את זה ככה..." היא אמרה ונתנה לי חיבוק ענקי. "אבל אני עדיין קצת כועסת."
"תודה, זה בחיים לא יקרה שוב" ובאמת לא,אם יבוא עוד מישהו אני יקריב את עצמי במקום קאט.
הלכנו לכיוון המחסה וראינו את הגופה של הנער, זה היה מזוויע, כמעט הקאתי שם.
"שנעבור למחסה אחר" שאלתי
"ברור" קאט הסתכלה בגועל על הגופה.
"נו אז תספרי לי מה התוכנית שלך!" היא קראה בחוסר סבלנות.
"טוב, אז ככה..." אמרתי.
"אז בתוכנית שלי, שתינו נצטרך להשתתף, אנחנו חייבות לעבוד ביחד, ברור?" קאט הנהנה.
"רק שאלה." היא אמרה.
"כן?"
"אולי תספרי לי כבר מה התוכנית שלך?!"
"בסדר, בסדר, התוכנית תלך ככה." אמרתי וראיתי שהיא מתפוצצת מסקרנות.
"את הולכת להעסיק את ליסה, ובזמן הזה אני אגנוב את ההספקה שלה, אני אנסה לקחת כמה שיותר דברים מקרן השפע" אמרתי בערמומיות, אבל קאט לא התלהבה.
"ואני הפיתיון? זאת שתעסיק אותה ותסתכן בכך שיהרגו אותה?" היא פלטה בצעקה.
"סורי, אני לא טובה בתוכניות." אמרתי במבוכה.
"מייבל, אנחנו לא יכולות להמשיך ככה אם כל הזמן תהיי כזאת." היא אמרה בעצב מסוים.
"את בורחת במקום להציל אותי, מסכנת אותי במקומך, אנחנו בברית, שכחת?!" היא הרימה את טון הדיבור שלה.
"אז אולי כדאי שניפרד." אמרתי באנחה.
"אולי באמת." היא חייכה אליי, העבירה את ציפורניה הארוכות בשערה, והלכה, נעלמה בתוך היער.
***
"מי צריך אותה?" אמרתי לעצמי, "היא לא תשרוד פה עוד מלא זמן גם ככה"
שוב הייתי לבדי, המשכתי ללכת לחפש אוכל, ואז מצאתי מעיין של מים מתוקים, לקחתי את המימייה ומילאתי עד סופה.
המים היו קרים, מתוקים.
לא תפלים ומגעילים כמו המים ב'תפר'.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על קאט.
היא הייתה חברה שלי, והלכה. ואני אפשרתי לה ללכת.
רגשות אשם החלו להציף אותי.
ואם היא תמות? זה כי אף אחד לא הגן עליה.
אני חברה רעה, כל כך מהר באו אליי רגשות אשמה.
והיא עזבה רק לפני עשרים דקות.
לפתע שמעתי רעשים מבעד לשיח, התחבאתי מהר מאחורי עץ שמן.
זאת הייתה נערה ממחוז 3, היא הייתה עם תרמיל ודוקרן.
הלב שלי התחיל לפעום, והיא באה לכיווני.
"מה קורה?" היא אמרה וזרקה את הדוקרן לכיווני, התחמקתי משם במהירות ולקחתי את הסכין שקאט השאילה לי.
השאילה לי.
היא השאילה לי את הסכין.
היא לא לקחה אותו אחרי שרבנו.
היא השאירה לי אותו.
למה?
קאט, אני לא מבינה אותך.
לפתע הבחנתי שאני בקרב והפסקתי את מחשבותיי על קאט.
זרקתי את הסכין וזו הייתה זריקה עקומה בטרוף!
הנערה התחילה לצחוק, "זה מה שאת יכולה?"
היא עקבה אחריי.
הנערה ממחוז 3 עקבה אחריי.
למה היא עקבה אחריי?!
"למה את עוקבת אחריי"?" תמיהתי בה.
לפתע שוב נזרק הדוקרן לכיווני, הוא פגע ברגלי.
לפתע עצרתי ושכבתי על הרצפה, "טוב, אז זה עונה לך על השאלה?" היא צחקה צחוק מרושע.
נראה לי שאני אהרוג אותך בדרך יותר מקורית,לא דוקרן, אממ...מה דעתך על אבן?" היא צחקה, לא ידעתי איך אפשר להרוג עם אבן ,אבל זכרת שהיא יכולה למעוך אותי.
לפתע ראיתי את קאט מאחורה רצה ומתקרבת לעברינו, היא בעטה לה בגב!
בחיי, אני מעריצה את קאט!
"תודה." לחשתי לעברה בזמן שהנערה ממחוז 3 גססה על הרצפה.
היא שלחה אליי חיוך קטן והסתלקה.ואז נשמעה יריית התותח באוויר.
***
"מצטערת שדאגתי רק לעצמי" אמרתי לקאט.
"זו אני הייתי אל בסדר, לא הייתי צריכה לעזוב" קאט חיבקה אותי.
אבל בתוך תוכי ידעתי שאני אשמה וגם קאט ידעה את זה.
אבל קאט הסתלקה אחרי שהיא בעטה בזאת ממחוז 3.
"קאט! לאן את הולכת?" צעקתי ממש חזק לעברה.
"טוב, לא היה לי לב להשאיר אותך שם למות" היא ענתה
"אבל קאט...אני מתגעגעת".
"מייבל, גם אני מתגעגעת, אבל אני מעדיפה לא להיות בברית עם מישהי שאני מחבבת מאוד,
כי מתישהו אני אצטרך להרוג אותך, או שאת
תהרגי אותי."
קאט הסתובבה לפני שהספקי להגיד משהו.
היא תחסר לי, אצטרך להיות בעדיה.
ראיתי ארנבת קטנה וניסיתי לכוון את סכיני לעברה, פיספסתי במילימטר.
הייתי רעבה מאוד ולא הצלחתי לצוד.
***
מי יכול לחשוב על אוכל אחרי מה שקרה פה ביום האחרון?!
יריית תותח באוויר, עוד אחד מת.
חשבתי על קאט.
קאט סיפרה לי שהיא באה ממשפחה עם חמש אחים ואחות ואבא.
וזאת כל המשפחה שלה.
חשבתי על אבא של קאט, שצריך לפרנס משפחה שלמה.
חשבתי על הרבה דברים.
ואז הפסקתי לחשוב, כי רשרוש נשמע מתוך השיח שמולי.
מי זה כבר יכול להיות?
לא עבר עליי מספיק?
כבר היה חשוך, ולא יכולתי לראות מי מאחורי, אבל כיוונתי את הסכין ושמעתי אנקת כאב.
הלכתי לשיח לראות במי פגעתי
צעדים קטנים ואז הצצתי בין הענפים וראיתי את...
***
שון.
אוי אלוהים! אני פגעתי בשון.
"שון!", "אתה בסדר?".
ליטפתי אותו, "אני כל כך מצטערת!"
שון לא ענה לי.
הפה שלו נע בלי להוציא קול.
"שון!" התחלתי לבכות. "שון! שון!" חזרתי על המילה, השם שלו.
"שון." בכיתי.
דמעותיי נטפו על פניו.
הוא החוויר, אחזתי בידו חזק.
ואז נשמעה יריית התותח.
***
נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים
מריה אהבה לצייר. היא אהבה לגעת בצבע בידיה, ליצור משהו חדש, שהעולם עוד לא ראה דבר כמותו.
הייתה לה קופסת צבעים, עשויה מפלסטיק, שהצבע ממנו התקלף מעט- ואת הקופסא היא לקחה איתה לכל מקום. אפילו לגטו.
היא לא ידעה שיום אחד יבואו הנאצים, ויקחו אותה איתם, היא לא ידעה זאת. היא אפילו לא ידעה כמה זה 10 ועוד 2, היא היתה ילדה קטנה, בת חמש, עם חיוך קטן. חיוך שלא יראו עוד.
יום אחד באו הנאצים, באו ולקחו אותה. את אמא ואבא לקחו גם, וגם את אחותה הקטנה- אנה. אבל מריה הספיקה לקחת איתה את קופסת הצבעים שלה, וכמה דפים.
והנאצים לקחו אותם, ישירות לתוך הגטו האפור. קיעקעו עליהם את המספר המביך, תו המוות וענדו על תלבושות האסירים שלהם את הטלאי הצהוב. הזוהר.
מריה לא ידעה דבר על נאצים, הם נראו לה כמו שוטרים גדולים ומפחידים. וזה בדיוק מה שהם היו, רק אכזריים.
ימים שלמים ישבה שם מריה, היא הופרדה ממשפחתה. הלכה ורזתה מיום ליום. אבל המושיעה שלה היתה איתה- קופסת הצבעים.
והיה שם ירוק- של לבלוב, ופריחה, והיה גם כתום- של ניצן שלא נפתח, של שמש חמימה. לא היה לה אדום- של דם, ורוצחים. לא היה גם שחור- של שנאה. אך היה שם כחול- של מים רעננים, ושל כיפת השמיים שלא ראו משם, מהגטו. ולא היה לבן, של חיוורות המתים. אבל היה לה ורוד- של אהבה, ואושר. ואפילו קצת חום, של גזעי העצים. לא היה לה שם אפור, של קירות הגטו. או צהוב- של הטלאי הנורא.
והיה לה שם מחק, מעופש קצת, ומשומש. אבל זה מה שיש.
ומה תוכל לעשות עם מחק? "זה מחק קסם." שמעה קול הלוחש לה.
"למחוק" עלתה המחשבה בראשה של מריה.
"למחוק..." מלמלה בכוחות חלושים. מה היא תמחק?
למחוק את הנאצים! שלא יהיו עוד, שלא יוכלו עוד לרצוח חפים מפשע.
היא מחקה ומחקה, בכל כוחותיה, נאצי שסייר מסביב לחומות הגטו, ועוד אחד, שהלך איתו. אבל תכף יבואו שוב הנאצים, להמשיך את הטבח, ומריה לא תוכל עוד למחוק.
היא מחקה גם את חומות הגטו, מנסה למחוק הכל, כדי שיוכלו להשתחרר, כל היהודים המסכנים אשר כלואים בפנים.
למחוק את עצמה, כמובן! איך לא חשבה על זה?
היא מחקה ומחקה, במרץ, בפחד. קודם הראש, ואז גם היד, ולא נותר עוד דבר ממריה, רק שתי האצבעות שאחזו במחק.
והנה עלה הבוקר, וימשיך שוב הטבח, ומריה שמעה קול מתוך הדממה.
"מריה! מריה!" זו היתה אחותה הקטנה, אנה.
"אנה!" נזכרה מריה. "לחזור! אני רוצה לחזור!" קראה בקול מיואש.
"לחזור! לחזור!" היא צרחה.
"אם תרצי לחזור, כל מה שמחקת – יחזור גם הוא." שמעה את אותו הקול הלוחש לה.
"בסדר! בסדר!" היא בכתה חרישית.
ובמהרה חזרו גם חומות הגטו, והנאצים הרעים שסיירו מבחוץ. והבוקר כבר עלה.
חזרה מריה לגטו, ליד אנה הקטנה.
"חיפשתי אותך, מריה." אנה אמרה בקול רך.
דמעות עלו בעיניה של מריה, היא אחזה בידה הרכה של אחותה הפצפונת ואמרה: "אני אוהבת אותך, יהיה בסדר." אפ על פי כן, שהיא ידעה ששיקרה.
נכתב לפני 5 שנים ו-4 חודשים
קבוצות קריאה:
הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
יומנו של חנון

(קבוצה ציבורית)
מצחיקים

(קבוצה ציבורית)
מדע בדיוני ופנטזיה

(קבוצה ציבורית)
ספרים ספרים....

(קבוצה ציבורית)
גם תמונה היא סיפור

(קבוצה ציבורית)
סדרת 39 הרמזים

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
משחקי הרעב

(קבוצה ציבורית)
קבוצת סרטי דיסני

(קבוצה ציבורית)
ספרי בנות

(קבוצה ציבורית)
סרטים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
אלה המכושפת

(קבוצה ציבורית)
קבוצת קריאה online

(קבוצה ציבורית)


(קבוצה ציבורית)
ווינטר בלו

(קבוצה ציבורית)
עזרה בשיעורים

(קבוצה ציבורית)
שבע הממלכות

(קבוצה ציבורית)
הספרים של מג קאבוט

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
השכנת שלום!!!

(קבוצה ציבורית)
גם אני שונא\ת ש"ב

(קבוצה ציבורית)
נתגעגע אליך כיפס !

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
יוטיוב

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
הבחירה

(קבוצה ציבורית)
הלוויה לאברם

(קבוצה ציבורית)
קבוצת תמיכה

(קבוצה ציבורית)
משעמם!

(קבוצה ציבורית)
משועממים? לא עוד!

(קבוצה ציבורית)
חידות

(קבוצה ציבורית)
נוער מחפש משמעות

(קבוצה ציבורית)
דמויות מתות

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לאנג'ל!

(קבוצה ציבורית)


(קבוצה ציבורית)
...

(קבוצה ציבורית)
שרשרת חיוכים

(קבוצה ציבורית)
~לינה חוגגת 18!~

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. פיות או מכשפות או פשוט ספרים יפים. אישית 5 744 לפני 5 שנים ו-5 חודשים
2. וואו, איזה ספרים. אישית 8 428 לפני 5 שנים ו-5 חודשים
3. ווהו! אישית 3 494 לפני 5 שנים ו-5 חודשים

» סך הכל 16 ספרים ב-3 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של Tess שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. הספר שלי על עצמי / דוקטור סוס זה ספר טוב. זה לא בדיוק ספר, ... המשך לקרוא חגית לפני שנה ו-1 חודשים
2. הספר שלי על עצמי / דוקטור סוס זה ספר טוב. זה לא בדיוק ספר, ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-5 חודשים
3. רוקדת בתחתונים / לואיז רניסון ספר חמוד מאוד, כמו קודמיו. נ... המשך לקרוא נס לפני 3 שנים ו-2 חודשים
4. אודרי, חכי! / רובין בנוויי את הספר פגשתי ביום לוהט אחד ... המשך לקרוא reut456 לפני 3 שנים ו-2 חודשים
5. הספר שלי על עצמי / דוקטור סוס זה ספר טוב. זה לא בדיוק ספר, ... המשך לקרוא אליס לידל לפני 3 שנים ו-4 חודשים
6. בנות הכי זוהרת - בכל מצב בכל מקום / סאלי ג'פרי זה באמת לגילאי 10-11 אבל אני ב... המשך לקרוא LiveTheDream לפני 3 שנים ו-4 חודשים
7. הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 / ג'יי. קיי. רולינג יואו. יואו. יואו. יקח לי זמן ... המשך לקרוא מלאכית לפני 3 שנים ו-6 חודשים
8. ריין - פרוזה עשרה # / קייט לה ואן זה.פשוו.מדהים. ריין הוא הספ... המשך לקרוא זה מסובך לפני 3 שנים ו-6 חודשים
9. ריין - פרוזה עשרה # / קייט לה ואן זה.פשוו.מדהים. ריין הוא הספ... המשך לקרוא גפן לפני 3 שנים ו-7 חודשים
10. שקופה / נאוה מקמל-עתיר ספר מדהים. כל כך עניין אותי,... המשך לקרוא wicked לפני 3 שנים ו-9 חודשים
11. הכנפיים של הנלי - סיפורים מווינדידסט #1 / אשכר ארבליך-בריפמן אני אהבתי את הספר הזה. הוא ק... המשך לקרוא הזאת עם השיער הירוק לפני 3 שנים ו-9 חודשים
12. בנות הכי זוהרת - בכל מצב בכל מקום / סאלי ג'פרי זה באמת לגילאי 10-11 אבל אני ב... המשך לקרוא רוני <3 לפני 4 שנים
13. הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 / ג'יי. קיי. רולינג יואו. יואו. יואו. יקח לי זמן ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-2 חודשים
14. כמה שאת נהדרת / נועה רום ספר יפה. עלילה נחמדה ומקורי... המשך לקרוא שרוני לפני 4 שנים ו-6 חודשים
15. ווינטר בלו ילדת פיות - סופת הקסם - ווינטר בלו, ילדת-פיות #4 / אשכר ארבליך-בריפמן ספר מעולה, כמו האחרים. יותר ... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 4 שנים ו-6 חודשים
16. המצחיקה עם העגילים / יעל רוזמן זה ספר יפה מאוד, שמספר על קש... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 4 שנים ו-6 חודשים
17. הגבעה הירוקה / אשכר ארבליך-בריפמן זה ספר חמוד. אני אישית אוהב... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 4 שנים ו-6 חודשים
18. שקופה / נאוה מקמל-עתיר ספר מדהים. כל כך עניין אותי,... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 4 שנים ו-6 חודשים
19. הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 / ג'יי. קיי. רולינג יואו. יואו. יואו. יקח לי זמן ... המשך לקרוא רותם Always <3 לפני 4 שנים ו-7 חודשים
20. משימה עולמית 1 - יפן - מרדף ב`רכבת הקליע` - משימה עולמית #1 / גלילה רון פדר עמית ספר מהמם לגמרי. כל כך מעניי... המשך לקרוא POLLO לפני 4 שנים ו-8 חודשים
21. כמה שאת נהדרת / נועה רום ספר יפה. עלילה נחמדה ומקורי... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש לפני 4 שנים ו-9 חודשים
22. בנות הכי זוהרת - בכל מצב בכל מקום / סאלי ג'פרי זה באמת לגילאי 10-11 אבל אני ב... המשך לקרוא מיה לפני 4 שנים ו-9 חודשים
23. הבחירה - הבחירה #1 / אלי קונדי מסכימה לגמרי עם אנג'ל. ספר י... המשך לקרוא שעיונת לפני 4 שנים ו-10 חודשים
24. אודרי, חכי! / רובין בנוויי את הספר פגשתי ביום לוהט אחד ... המשך לקרוא נטע לפני 4 שנים ו-10 חודשים
25. תו קטלני - 39 רמזים #2 / גורדון קורמן הסדרה טובה, אבל כאן היא מתחי... המשך לקרוא SEIRO לפני 5 שנים
26. מחוננת - שבע הממלכות - שבע הממלכות #1 / קריסטין קאשור אני חייבת להגיד- לא נפלתי. ז... המשך לקרוא ~דניאל~ לפני 5 שנים
27. מבוך העצמות - 39 הרמזים #1 / ריק ריירדן אחד הספרים הטובים ביותר שקר... המשך לקרוא דורין מאליק (זאין בעלי לעתיד<3) לפני 5 שנים ו-1 חודשים
28. תו קטלני - 39 רמזים #2 / גורדון קורמן הסדרה טובה, אבל כאן היא מתחי... המשך לקרוא דורין מאליק (זאין בעלי לעתיד<3) לפני 5 שנים ו-1 חודשים
29. תו קטלני - 39 רמזים #2 / גורדון קורמן הסדרה טובה, אבל כאן היא מתחי... המשך לקרוא בר20 לפני 5 שנים ו-2 חודשים
30. מבוך העצמות - 39 הרמזים #1 / ריק ריירדן אחד הספרים הטובים ביותר שקר... המשך לקרוא טל לפני 5 שנים ו-2 חודשים
31. אודרי, חכי! / רובין בנוויי את הספר פגשתי ביום לוהט אחד ... המשך לקרוא monti me לפני 5 שנים ו-2 חודשים
32. ריין - פרוזה עשרה # / קייט לה ואן זה.פשוו.מדהים. ריין הוא הספ... המשך לקרוא בר20 לפני 5 שנים ו-2 חודשים
33. מבוך העצמות - 39 הרמזים #1 / ריק ריירדן אחד הספרים הטובים ביותר שקר... המשך לקרוא בר20 לפני 5 שנים ו-3 חודשים
34. תו קטלני - 39 רמזים #2 / גורדון קורמן הסדרה טובה, אבל כאן היא מתחי... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-3 חודשים
35. הכנפיים של הנלי - סיפורים מווינדידסט #1 / אשכר ארבליך-בריפמן אני אהבתי את הספר הזה. הוא ק... המשך לקרוא בר20 לפני 5 שנים ו-3 חודשים
36. שירלי שמש הגדולה מכולם / מיכל חזון וואו. מאיפה להתחיל? שירלי, ... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-3 חודשים
37. הכנפיים של הנלי - סיפורים מווינדידסט #1 / אשכר ארבליך-בריפמן אני אהבתי את הספר הזה. הוא ק... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 5 שנים ו-3 חודשים
38. הכנפיים של הנלי - סיפורים מווינדידסט #1 / אשכר ארבליך-בריפמן אני אהבתי את הספר הזה. הוא ק... המשך לקרוא חמדת לפני 5 שנים ו-3 חודשים
39. הכנפיים של הנלי - סיפורים מווינדידסט #1 / אשכר ארבליך-בריפמן אני אהבתי את הספר הזה. הוא ק... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-3 חודשים
40. מבוך העצמות - 39 הרמזים #1 / ריק ריירדן אחד הספרים הטובים ביותר שקר... המשך לקרוא Mira לפני 5 שנים ו-3 חודשים
41. תו קטלני - 39 רמזים #2 / גורדון קורמן הסדרה טובה, אבל כאן היא מתחי... המשך לקרוא Mira לפני 5 שנים ו-3 חודשים
42. תו קטלני - 39 רמזים #2 / גורדון קורמן הסדרה טובה, אבל כאן היא מתחי... המשך לקרוא ליילק לפני 5 שנים ו-3 חודשים
43. הסיפור המושלם 1 - הסיפור המושלם #1 / אלדד אילני זה ספר מגניב!!! פגשתי אותו י... המשך לקרוא אהבה עזה (פוטריבלבובנשמה) לפני 5 שנים ו-4 חודשים
44. שקופה / נאוה מקמל-עתיר ספר מדהים. כל כך עניין אותי,... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 5 שנים ו-4 חודשים
45. שקופה / נאוה מקמל-עתיר ספר מדהים. כל כך עניין אותי,... המשך לקרוא נוי לפני 5 שנים ו-4 חודשים
46. מבוך העצמות - 39 הרמזים #1 / ריק ריירדן אחד הספרים הטובים ביותר שקר... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-4 חודשים
47. שקופה / נאוה מקמל-עתיר ספר מדהים. כל כך עניין אותי,... המשך לקרוא שין שין לפני 5 שנים ו-4 חודשים
48. שקופה / נאוה מקמל-עתיר ספר מדהים. כל כך עניין אותי,... המשך לקרוא חמדת לפני 5 שנים ו-4 חודשים
49. שקופה / נאוה מקמל-עתיר ספר מדהים. כל כך עניין אותי,... המשך לקרוא אנג'ל לפני 5 שנים ו-4 חודשים
50. בנות הכי זוהרת - בכל מצב בכל מקום / סאלי ג'פרי זה באמת לגילאי 10-11 אבל אני ב... המשך לקרוא דוריני ♥ לפני 5 שנים ו-4 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ