אני יושב ליד שולחן עץ. אחת מהרגליים שלו קצרה יותר ומתחתיה תחוב נייר מקופל. אני נושך את קצה העט, מחפש אחרי מילים. פעם זה לא היה כל כך קשה, פעם הייתי רק צריך לקרוא לה והיא הייתה מגיעה. המוזה שלי.
אבל היא הלכה, הלכה יחד עם שקד.
הייתי כותב שזה קרה בלילה אפל, אבל זה לא נכון, ואני הבטחתי לפסיכולוג לכתוב את כל הסיפור כמו שהוא קרה. למעשה, זה היה יום מושלם, יום מהסוג הזה שבא לך לארוז אבטיח בירה וספר, לנסוע לים ופשוט לא לעשות כלום במשך כל היום. זה מה שעשינו, שקד ואני. היא שלפה עותק מרופט במיוחד של דמדומים, אחרי אינספור הפעמים שקראה בו, אני לקחתי איתי את משחקי הרעב. הוא היה כל כך נקי, כל כך שמור, שהיה אפשר לחשוב שהוא חדש, למרות שקראתי אותו פעמים רבות.
פתחנו את כל החלונות באוטו, מניחים לבריזה הקלה לחדור לאוטו, שמנו שירים של הביטלס בפול וואליום, למרות הצעקות, הצפירות, והאצבעות המשולשות שרבים מהנהגים שלחו לנו. משקפי השמש הגדולים, ״עיניי הזבוב״ של שקד, הסתירו את עיניה הכחולות, הרוח העיפה את שיערה לאחור. היא זייפה יחד עם all you need is love שהתנגן.
החלטנו לנסוע לחוף מציצים בתל אביב, בעיקר כי השם הצחיק אותנו. פרשנו מחצלת על החול, שהיה מלוכלך בבדלי סיגריות. ״אוף, הישראלים האלה, אם כבר הם מעשנים, הם לא יכולים לזרוק את השאריות שלהם אפשהו אחר״ שקד נאנחה. הצעתי לה שאולי תלך להיות מורה ותלמד את הדור הצעיר לא ללכלך חופים בסיגריות.
״אבל החינוך מתחיל מהבית״ היא אמרה וצחקה.
״אז תלדי איתי ילד ואז תוכלי לחנך אותו, ואני בטוח שהוא יחנך את כל הילדים בגן״ לחשתי לה, מנשק את צווארה. היא דחפה אותי.
״אתה באמת דפוק, אני לא רוצה לדבר איתך בחיים״ אמרה והסתובבה בגבה אלי, אבל זה שהיא המשיכה לצחוק הפך את זה שהיא לא באמת מתכוונת לזה לדי ברור.
נשכבתי על המחצלת, וכעבור זמן לא רב נשכבה גם היא, ראשה על חזי.
״אני מקשיבה ללב שלך״ היא טענה. שיחקתי בשיערה. הרגע ההוא היה כל כך מושלם, כל כך נכון, הלוואי שהייתי יכול לעצור את הזמן אז.
אבל זה בלתי אפשרי, התחיל להחשיך, וכעבור זמן לא רב נהיה קר.
״אנחנו צריכים ללכת״ לחשתי לה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה חבל.
הוא היה שיכור, נהג במהירות מופרזת נגד כיוון התנועה, אני זוכר אור חזק, שכנראה הגיע מהפנסים הקדמיים שלו, ואז הכל החשיך.
התעוררתי שלושה ימים מאוחר יותר, בבית חולים.
״איפה שקד?״ שאלתי ישר את האחות, ״אני רוצה לראות אם היא בסדר.״
״אני באמת לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל...״
״לא, אל תגידי לי... ש... היא״
״אני מצטערת, שקד לא שרדה את התאונה, היא נפגעה בעמוד השדרה, לא היה שום דבר שיכולנו לעשות.״
אבל היא הלכה, הלכה יחד עם שקד.
הייתי כותב שזה קרה בלילה אפל, אבל זה לא נכון, ואני הבטחתי לפסיכולוג לכתוב את כל הסיפור כמו שהוא קרה. למעשה, זה היה יום מושלם, יום מהסוג הזה שבא לך לארוז אבטיח בירה וספר, לנסוע לים ופשוט לא לעשות כלום במשך כל היום. זה מה שעשינו, שקד ואני. היא שלפה עותק מרופט במיוחד של דמדומים, אחרי אינספור הפעמים שקראה בו, אני לקחתי איתי את משחקי הרעב. הוא היה כל כך נקי, כל כך שמור, שהיה אפשר לחשוב שהוא חדש, למרות שקראתי אותו פעמים רבות.
פתחנו את כל החלונות באוטו, מניחים לבריזה הקלה לחדור לאוטו, שמנו שירים של הביטלס בפול וואליום, למרות הצעקות, הצפירות, והאצבעות המשולשות שרבים מהנהגים שלחו לנו. משקפי השמש הגדולים, ״עיניי הזבוב״ של שקד, הסתירו את עיניה הכחולות, הרוח העיפה את שיערה לאחור. היא זייפה יחד עם all you need is love שהתנגן.
החלטנו לנסוע לחוף מציצים בתל אביב, בעיקר כי השם הצחיק אותנו. פרשנו מחצלת על החול, שהיה מלוכלך בבדלי סיגריות. ״אוף, הישראלים האלה, אם כבר הם מעשנים, הם לא יכולים לזרוק את השאריות שלהם אפשהו אחר״ שקד נאנחה. הצעתי לה שאולי תלך להיות מורה ותלמד את הדור הצעיר לא ללכלך חופים בסיגריות.
״אבל החינוך מתחיל מהבית״ היא אמרה וצחקה.
״אז תלדי איתי ילד ואז תוכלי לחנך אותו, ואני בטוח שהוא יחנך את כל הילדים בגן״ לחשתי לה, מנשק את צווארה. היא דחפה אותי.
״אתה באמת דפוק, אני לא רוצה לדבר איתך בחיים״ אמרה והסתובבה בגבה אלי, אבל זה שהיא המשיכה לצחוק הפך את זה שהיא לא באמת מתכוונת לזה לדי ברור.
נשכבתי על המחצלת, וכעבור זמן לא רב נשכבה גם היא, ראשה על חזי.
״אני מקשיבה ללב שלך״ היא טענה. שיחקתי בשיערה. הרגע ההוא היה כל כך מושלם, כל כך נכון, הלוואי שהייתי יכול לעצור את הזמן אז.
אבל זה בלתי אפשרי, התחיל להחשיך, וכעבור זמן לא רב נהיה קר.
״אנחנו צריכים ללכת״ לחשתי לה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה חבל.
הוא היה שיכור, נהג במהירות מופרזת נגד כיוון התנועה, אני זוכר אור חזק, שכנראה הגיע מהפנסים הקדמיים שלו, ואז הכל החשיך.
התעוררתי שלושה ימים מאוחר יותר, בבית חולים.
״איפה שקד?״ שאלתי ישר את האחות, ״אני רוצה לראות אם היא בסדר.״
״אני באמת לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל...״
״לא, אל תגידי לי... ש... היא״
״אני מצטערת, שקד לא שרדה את התאונה, היא נפגעה בעמוד השדרה, לא היה שום דבר שיכולנו לעשות.״