fucking finally



סילבר הייתה עייפה מתמיד אחרי שהן כמעט נהרגו בפעם המי יודע כמה.
גפיה רעדו כאילו היו עשויים ג'לי, שערה הכסוף עוד נטף מים מהנפילה לים האינסופי וראשה עוד זמזם- לא מסוגל לעכל לחלוטין את מה שקרה. וכעת, לאחר שהשתמשו בכדור הדמיון האחרון שלהן, היא עמדה מול המקום החדש אליו הגיעו ובחנה את סביבתה במבט מודאג.
"זה לא... נורמלי." היא לחשה בקול רם מספיק כדי ששאר בנות סימנייה ישמעו אותה, כאילו אם תדבר בקול רם מדי תושבי המקום יעלבו.
"למה ציפית בדיוק?" שאלה כיפה כחולה, "זה פולו."
"אבל זה לא מרגיש קצת... מוגזם?"
השתררה שתיקה. אף אחד מהבנות לא ידעה איך לענות על השאלה של סילבר. התשובה הייתה פשוטה- כן, זה היה מוגזם. זה בהחלט היה מוגזם, וסביר להניח שפולו רצה שזה יהיה מוגזם כשהמציא את המקום. אבל זה לא ממש הפריע לאף אחת מהן, ובטח שלא לאנג'ל ומייטי- שעברו יותר חוויות משונות מחברותיהן במהלך המסע לחיפוש סימניה. אבל סילבר, לעומת שאר הבנות, הצטרפה רק לאחרונה. היא לא באמת יכלה להבין עד כמה מקום כה משונה יכל להיות כה מרגיע. ואחרי מה שקרה באי של סילבר, הבנות הרגישו כאילו היו זקוקות למשהו מעט מגוחך.
אך זאת לא הייתה הסיבה היחידה לכך שהן היו נרגשות- בנות סימניה ציפו לפגוש סוף כל סוף את פולו, שלמרות תלונותיו וסינוניו הבלתי פוסקים מחוץ לסיפור עדיין היה אחד מחברי סימניה הותיקים והיקרים. גם אם לא יוכל להחליף את אותם אלו שקפאו- גם אם לא יכל להחזיר את עמית, או סופי, או צבעוני- הוא בהחלט יהיה תוספת טובה למשלחת.
"טוב," אמרה כיפה סגולה מאחר ולא נראה שמישהו הולך לענות לסילבר, מביטה בחברותיה במבט משועשע, "כדאי שנמצא את אדון פולו מוקדם ככל שנוכל. שנתחיל ללכת?"
מגדת העתידות, אנג'ל, כיפה כחולה וסילבר הנהנו, ואז, נחושות ומוכנות לפתיחת הדף החדש הבנות- ושני הכלבים- צעדו אל תוך עיר החתולים.

למה?
השאלה המשיכה לנדוד במוחה של סילבר.
למה?
למה השאירו אותה לחכות במקום שלה כל כך הרבה זמן? למה הן הגיעו בדיוק ברגע בו הכל התחיל להיהרס? למה האי שלה נשרף? למה הבית שלה- המקום שלה- כבר לא קיים?
למה מייטי כתבה את זה?
אבל זאת לא באמת הייתה אשמתה אחרי הכל, נכון? היא לא יכולה להאשים את מגדת העתידות שלהן, ולא את האנג'ל שלהן, ולא את הכיפות שלהן. הן היו רק דמויות, רק בובות על חוטים. לא יותר מכלים.
כשהיא הסתכלה על חברותיה, היא לא ראתה את אותו נבל שהיה הדרקון האפל. הן אנושיות- הן צוחקות וכועסות ושונאות ואוהבות, וזאת לא אשמתן.
אבל כל עולמה של סילבר נשרף, וכל מה שנשאר לה הוא העתיד. היא לא רצתה את העתיד. היא רצתה לשוב לעבר.
"סילבר, תראי!"
כיפה כחולה נעמדה מולה, חיוך מרוח על פניה, מתפרצת ומסלקת את מחשבותיה הזועפות. היא הרימה את זרועותיה, והראתה לסילבר את החתול הלבן והשמנמן שמצאה. כיפה כחולה ערסלה את החתול בידיה, מביטה מטה אל פרצופו הדחוס. הוא נראה זועף בדיוק כמו שסילבר הרגישה.
"נכון שהוא חמוד?" שאלה הכיפה, "לקח לי קצת זמן להבין איך להחזיק אותו. אבל נראה שנוח לו ככה, נכון?"
"הוא נראה קצת עצבני," העירה מייטי.
"זה פשוט איך שהפרצוף שלו נראה." אמרה כיפה כחולה, מתגוננת, "אני חושבת שהוא דווקא נחמד. שלא כמו אנג'ל 2 שניסתה לרצוח אותי בפרק הקודם."
"היא לא אוהבת מים." אמרה אנג'ל, "וזה לא כאילו הייתה לנו ברירה אחרת."
"הפרצוף שלי עדיין כואב." כיפה כחולה בהתה באנג'ל בכעס, אבל לפני שזאת הספיקה לענות, מייטי קטעה אותן.
"הי, תראו," היא אמרה, מתקדמת לעבר קבוצת חתולים מעבר לכביש, "לחתול הכתום שם יש משהו בפה."
מגדת העתידות כרעה על ברכיה ובחנה בזהירות את החתול הג'ינג'י- שלמרבה הפלא הסכים לבת אדם, גם אם קסומה, לגעת בו- ונוכחה לדעת שהחתול מחזיק בפיו מגילה צהבהבה קשורה בסרט כחול ומפואר.
הבנות האחרות שעד לפני רגע עוד דיברו, השתתקו והסתכלו על מייטי בזמן שפרמה את הסרט ופרסה את המגילה על הרצפה לפניה.
"מה כתוב שם?" כיפה סגולה התקרבה וכרעה לצידה של מייטי, מוכנה להקריא במקום מגדת העתידות במקרה והדיקציה שלה תבגוד בה פעם נוספת.
"אממ..." התחילה מייטי, מבטה הופך מבולבל, "בנות יקרות, חברותיי לסימניה, הגעתן לארץ החתולים. המקום שבו לכל חתול וחתולה יש חופש. חירות. ואוכל, הרבה אוכל. המקום שבו אני יכול להגשים את עצמי, להרגיש בטוח, חסר דאגות.
"שמחתי לשמוע שיש לי אורחות, במיוחד כאלה שרצויות כל כך, ואני מזמין אתכן לסיור מרהיב בארמון ראש העיר, הארמון שלי. בנוסף, אתן רשאיות להשתמש בשירותי המדינה שתזדקקו להם, החתולים שלי ישרתו אתכן עד כמה שיוכלו. בתמורה אני מצפה מכן לנהוג בהם בכבוד.
"אה, ולפני שאשכח, בבקשה לטפו את החתול שהביא לכן את ההודעה הזאת. אם הוא לא ויתר ונרדם בחצי הדרך, הוא עשה עבודה טובה.
מצפה לבואכן ומקווה להצטרף לצוות הדמויות הראשיות,
פולו."
לרגע שקט אחד, מגדת העתידות רק בהתה בפיסת הקלף שהחזיקה מולה, מעט המומה, ואז היא הושיטה את ידה וליטפה את החתול השליח של פולו.

"זה אמור להיות מעבר לכיכר הזאת." אמרה אנג'ל, שמצאה מפה וירטואלית של עיר החתולים באייפון שלה. היא הובילה את הקבוצה ברחובות העיר, מנסה להתעלם מהחתולים המכרכרים סביבה.
היא הרימה את מבטה כדי להסתכל מעבר לכביש. הן היו צריכות לחכות שהאור ברמזור יתחלף לירוק לפני שיכלו להמשיך ללכת.
"למה יש כאן כבישים וכיכרות?" שאלה כיפה כחולה, "הוא מלמד חתולים לנהוג?"
"לא הייתי מופתעת אם כן..." מלמלה סילבר.
סילבר גם היא זכרה את פולו. הוא היה מכור לחתולים, ומעולם לא ענה להודעות. הסיפורים שלו היו חמודים. קצרים, אבל מעניינים. היא תהתה מה גרם לו לחשוב שזה יהיה רעיון טוב להמציא מקום שכזה, בו יש רק חתולים. נשמע... בודד.
אבל מי היא שתשפוט? היא בילתה את רוב ימיה בסיפור על אי בודד עם הכלב שלה.
האור ברמזור התחלף לירוק, והבנות חצו את הכביש.
בדיוק כמו שאנג'ל אמרה, הארמון של פולו היה ממש מעבר לפינה.
לא היה קשה למצוא אותו, בגלל שהוא היה גדול להחריד, מלא בצריחים ומגדלים, ונראה כאילו קירותיו היו עשויים שוקולד. הבנות בהו בבניין הענקי- המומות ופעורות פה- אבל לפני שהספיקו לומר משהו, החתולים שעמדו ליד הכניסה ניגשו אליהן ודחקו בהן להיכנס פנימה.
כן, הן חשבו בינן לבין עצמן, פולו בהחלט הגזים.
כשעברו בדלת המה-שנראה-כמו-שוקולד הגדולה בנות סימניה נוכחו לדעת שבתוך הארמון של פולו היו אפילו יותר חתולים- פזורים על הרצפה, המדרגות וחלק אפילו נתלו מהקירות. כשהחתולים המשרתים של פולו הובילו אותן במעלה מדרגות, כיפה כחולה נעצרה והתכופפה כדי להסתכל על קבוצות החתולים הקטנות שחסמו את הדרך.
"הו, תראו את החתול הזה," היא אמרה, מרימה את אחד החתולים ששכבו על המדרגות, "הוא כל כך חמוד. אני אקרא לו קֵנמָה."
"קנמה!" אמרה מייטי בהסכמה, "איזה שם מקסים. הוא באמת נראה כמו חתול פודינג."
"את לא יכולה פשוט לקחת לפולו חתול." אמרה סילבר, אבל כיפה כחולה התעלמה ממנה. היא דילגה מעל ערימת החתולים שחסמה את הדרך, ומיהרה בעקבות חתוליו של ראש העיר.
"נראה לך שהוא ישים לב אם חתול אחד יעלם?" שאלה אנג'ל, "יש כאן כמה מאות מהם. אני בספק אם הוא ישים לב. גם אם כן, עד אז כבר לא נהיה פה ויהיה מאוחר מדי."
מייטי צחקקה והוסיפה, "חוץ מזה, זה לא הדבר הכי מוזר שקרה בסיפור הזה. למי אכפת אם כיפה כחולה חטפה חתול?"
סילבר רצתה לומר משהו בתגובה, אך בדיוק כשפתחה את הפה נשמעו קולות תיפופי רגליים נמהרים ממעלה המדרגות, וכשהבנות הסתובבו הן ראו את החתול הגדול מכולם, בעל עיניים כהות, פעורות בהתרגשות, וזוג אוזני חתול מרחף מעל לכובע הצילינדר שלו.
היה זה לא אחר מפולו.

אני לא מצליחה לגמור את הפרק בגלל משפט אחד. למה.

רק למקרה וחשבתם ששכחתי- אני עדיין עובדת על הפרק. אני פשוט עייפה כל הזמן, אז אין לי כוח לכתוב. הרוב כבר מתוכנן, אז כנראה אגמור עד סוף חנוכה.

הפרק מתקדם.
סליחה על העיכוב :P

אין לי חשק לכתוב. אני מצטערת.
אני רוצה לחזור לזה, אבל הסיפור הזה כבר לא... לא כיף לי לכתוב אותו. הוא אמור להיות קליל ומטופש, אבל גם את זה קשה לי לכתוב במצב הזה.
לא שמתי לב לדיון האחרון, אז מצטערת שלא אמרתי כלום קודם. בכל מקרה, אם תרצו לעזור- אתם מוזמנים. אני מוכנה לשמוע הצעות ולקבל עזרה.