הזכוכית בינינו עבה, משוריינת. עשרה מילימטרים? עשרים? אני לא בטוחה. בכל מקרה, כדי שהיא תשמע אותי אני חייבת להתכופף למיקרופון קטן שתקוע לפני. במקום לשבת זקוף אני שפופה בכיסא המתכת המתקפל, למי יש כוח לגחון אל המיקרופון ולחזור כל פעם שהיא מתחילה באחד מהנאומים הרגילים שלה? בזמן שהיא מדברת אני מעסיקה את עצמי בניסיון להוציא את היד שלי מאחד האזיקים הקבועים בשולחן. מתחילה בשמאל. למשוך לכיוון הגוף, לשחרר, למשוך, לשחרר. אני סופרת אותן. כשאני משלימה עשר משיכות, אני עוברת ליד השנייה. העור בפרקי הידיים שלי משופשף מהפעמים הקודמות. לא יעבור הרבה זמן עד שהם ישימו לב לזה וירפדו גם אותם.
"הי!" היא מקפיצה אותי. לעזאזל איתה, עכשיו איבדתי את הספירה. אם אני אתחיל מחדש בשמאל זה יהיה יותר מדי, אם אני אתחיל מימין זה יהיה שגוי. לרגע אני נלחצת, ואז אני מתחילה שוב בשמאל בכל זאת.
אני מלקקת את השפתיים בתנועה עצבנית שאימצתי בחודש שאני כאן ואז נושכת אותן, מזדקפת, סופרת עשר דפיקות לב בעיניים עצומות למחצה, ושוב רוכנת אל המיקרופון. אני שומרת על טון רגוע.
"כן? שאלת משהו?"
היא מבקשת ממני לספר מההתחלה. כמו ש... כמו ש... אני נושמת עמוק ומדחיקה את המחשבה, אבל התודעה שלי מתעלמת ממה שאני רוצה. הדם. החום. הריח. די!
מההתחלה היא רוצה? טוב, מההתחלה.
"יצאנו לטיול. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שיצאנו לבד, ועד אז שום דבר לא השתבש. היינו עשרה- חמש בנות וחמישה בנים. בדרך כלל היו איתנו שתי בנות נוספות. לאחת לא הרשו, והשנייה התכוונה לצאת איתנו, אבל היא לא באה בסוף, היה לה מועד ב' בפיסיקה והיא העדיפה ללמוד. אלוהים, הלוואי שהייתי נכשלת באותו מבחן בפיסיקה והייתי לומדת בבית, במקום... לא משנה.
"בכל מקרה, בפעמיים הקודמות נסענו לצפון – לכינרת, לירדן, החלטנו שהנגב הוא אפשרות טובה לטיול שלישי. רצינו לעשות טיול רגלי ארוך, את מבינה?" אני עוצרת כדי להניח את יד שמאל על השולחן לפני, ומתחילה עם ימין. אחת, שתיים, שלוש...
"בבקשה, תמשיכי, מה עוד את זוכרת?" אני רואה בעיניים שלה שהיא מפוחדת, אבל שכחתי למה. כשאני מסיימת עם ימין, אני מחליפה שוב.
"איפה הייתי? נכון, טיול רגלי. בנקודה הזאת שתיים מהבנות נשארו במחנה שהקמנו. המסלול שבחרנו היה מעגלי, התחיל ונגמר בחניון בו החלטנו שנבלה את הלילה. אחת נקעה את הרגל ולא רצתה לצלוע אחרינו, והשנייה החליטה לארח לה חברה, שלא תישאר לבד, זה מסוכן. בשעה עשר יצאנו דרומה, היינו אמורים לחזור בחמש – חמש ועשרה. הפסיק להחשיך מוקדם כל כך כבר לפני חודש, אבל היה נהיה קר מוקדם. באמת היה קר מאוד באותו לילה, כמו שגילינו מאוחר יותר.
"המסלול באורך חמישה קילומטרים, ובמשך הקילומטר האחרון אמורים לראות את נקודת הסיום. כשהשמש התחילה לשקוע ועדיין לא ראינו כלום, הבנו שנאבדנו, כשהוצאנו את הפלאפונים הבנו שאין קליטה. וכשהשמש שקעה הבנו שייתכן שנצטרך לבלות את הלילה במדבר.
"באותו הרגע המצוק קרס. הוא לא היה גבוה, אבל נפלנו."
יד שמאל שלי מתחילה לדמם. אני חושקת שיניים, מדחיקה את הרצון להתכופף וללקק את הדם שמזרזף עכשיו, מדגדג אותי בדרכו הבלתי נמנעת אל הרצפה. עוד עשר משיכות נגמרו. ימין שוב.
"תוך עשר שניות ידענו שמשהו לא בסדר, ועשר שניות אחרי גילינו מה. אחד הבנים מת. כולנו עברנו קורס מע"רים, ככה שיכולנו לבדוק את העניין במהירות - הוא לא נשם, לא היה לו דופק, אה, ונכון, המוח שלו היה מרוח על הרצפה לידנו. כנראה הוא נפל ונפגע מאבן. מישהו הקיא. הוא יהיה הראשון להתייבש ולמות מאוחר יותר."
עכשיו גם יד ימין מדממת. אני מתעלמת ממנה. מתעלמת מהחיוך האדום של החתך. לרגע אני שוכחת להתעלם, והמוח שלי מיד משלים פרצוף לחיוך. שתי נקודות חן הן העיניים, עצם בולטת היא האף. אני מחזירה את המבט אליה. כמעט נזכרתי למה היא נראית מפוחדת. זה יושב לי בקצה הלשון. אני מלקקת את השפתיים שוב. אם היא תפער את העיניים קצת יותר אולי הן יפלו על הרצפה.
"התרחקנו. בשלב הזה כולנו בכינו. היה לנו ברור שמסוכן מאוד להמשיך לנוע במדבר בלילה, אבל לא יכולנו להיות קרובים אליו. אל מי שהיה חבר שלנו לפני עשר דקות, ועכשיו הוא גופה. לא עצמנו לו את העיניים, אני זוכרת." ולרגע המבט שלו בעיניים רודף אותי. העיניים הם החלק הכי קשה.
" הלילה היה קפוא, אבל כל מי שנשאר שרד אותו. התכרבלנו יחד על החול, שומרים עד כמה שיותר על חום. המוות הבא היה באמצע היום השני. קצבנו את המים, כך שיספיקו לחמישה ימים, לא היה לנו אוכל חוץ מקצת חטיפים מלוחים. הוא התייבש והתעלף כמה פעמים. נתנו לו מים אבל הוא הקיא שוב, לא היו לו מילים אחרונות מרשימות. הוא ביקש מים ואז קרס בפעם האחרונה.
"באותו לילה עוד שתיים מתו, מהקור. ישנתי צמודה לאחת מהן, ולא ידעתי אפילו, עד הבוקר כשראיתי שהיא קפואה. השפתיים שלה היו כחולות, מעוות בחיוך של שיניים נוקשות. עיניים חומות פעורות לרווחה בהו בי. רציתי לעצום אותן. רציתי. באמת שניסיתי אבל לא יכולתי להביא את עצמי לגעת בה.
"אל תשפטי אותי!" אני מתפרצת עליה פתאום. "את לא היית שם! את לא יודעת מה היית עושה במצב כזה!" היא מיטיבה את המשקפיים שלה, מורידה אותם, מנגבת בשולי חולצתה, ומחזירה אותם.
"אני הפסיכיאטרית שלך, אני לא פה לשפוט אותך, אני פה כדי לעזור לך." היא אומרת בפסקנות. אז היא הפסיכיאטרית שלי. עכשיו נזכרתי.
"אוקי, אוקי" אני ממלמלת לעצמי, ואז ממשיכה. "אוקי, אוקי, אוקי אוקי אוקיאוקיאוקיאוקי."
"הבנתי, אין צורך לחזור על זה."
"לא, את לא מבינה, שתיים זה לא מספר טוב, עשר זה מספר טוב. צריך עשר פעמים."
"בסדר, עשר פעמים, עמדת לספר לי את ההמשך."
אני סופרת עשרה טפטופים של דם. החדר שקט מספיק כדי לשמוע את הטיפות על הרצפה. הפסיכיאטרית זזה באי נוחות.
"נכון. אז ככה. בשלב הזה נשארנו ארבעה. אני, ושלושה בנים. החלטנו ביחד שאנחנו צריכים לנסות ולהגיע חזרה לציוויליזציה, אבל אף אחד מאיתנו לא היה טוב בניווט. נדמה לי שרק התרחקנו.
"המים היו מספיקים לנו, קצבת המים שלנו הספיקה לארבעה כמעט כפול ממה שהייתה מספיקה לשבעה. אבל לא אכלנו כבר שלושה ימים. באותו לילה אחד מהם התקיף.
"עד עכשיו כולם מתו מסיבות טבעיות, אותו הרגנו.
"מספיק! אני לא רוצה לחשוב על החלק הזה." אני מחזירה את המבט לאזיקים. יד שמאל נראית כאילו לבשתי כפפה מתחרה. תחרה אדומה. הייתי רוצה כפפה שכזאת.
"זה בסדר, אנחנו יכולים לחזור לחלק הזה מאוחר..."
"אני הרגתי את השניים הנותרים, אוקי?" אני מתפרצת לדבריה. "אני הרגתי את החברים הכי טובים שלי וישבתי בין הגופות שלהם והייתי כל כך כל כך רעבה! אז אכלתי אותם. אכלתי אותם ואת יודעת מה? הם היו טעימים. אבל בבקשה, תגרמי להם להפסיק להסתכל עלי! תגרמי להם לעצום את העיניים! תגרמי להם להפסיק!" אני מושכת בשני האזיקים חזק, שוב ושוב, עד שאני מתחילה להרגיש את הכאב שוב. אני נושכת השפתיים עד שהן נבקעות, והפעם אני לא מתאפקת, אני מלקקת את הדם.
"אני מנסה לגרום להם להפסיק. תקשיבי לי. תמשיכי לספר, זה יעזור."
"את הפסיכיאטרית" הציניות נוטפת מקולי, שריד מחיים קודמים. "אם את אומרת שזה יעזור, זה בטח יעזור.
"אספו אותי בהליקופטר באותו ערב ממש. הייתי צריכה ללכת לפגישה עם פסיכולוג. את יודעת? הוא דיי דמה לך דווקא. הייתי צריכה לפגוש חברות שלי. להתאבל על חברים שלי, לפגוש את המשפחות שלהם ולהעמיד פנים שלא ראיתי אותם מתים, שלא הרגתי אף אחד מהם. אף אחד לא ידע בכלל שאני הרגתי אותם.
"ואז הפסיכולוג התחיל באמת לעלות לי על העצבים, יורד לחיים שלי ומבקש ממני לספר ולספר ולספר עד שאני מוצפת ובוכה. היו לי סיוטים. עשיריות היו מרגיעות אותי לפעמים. הוא ביקש ממני לנסות להפסיק עם זה, אמר שזה קיבעון ושזה יפגע בי בסוף.
"את יודעת במי זה פגע בסוף? הוא ניסה לגרום לי לעצור בשבע. שבע. איזה מספר נוראי." עכשיו אני מחייכת. הפסיכולוג היה שמנמן ונחמד, ולאכול אותו מבושל היה בהחלט שינוי מרענן.
היא צופה בי מחייכת. מה הבעיות שלה? מה הבעיה עם חיוכים? ופתאום זה מעצבן אותי.
"מה הבעיות שלך?!" אני צורחת, ונוקשת בשיניי לעברה והיא נרתעת. וזה מצחיק. זה מצחיק כמה היא פוחדת מילדה בת 16. אז אני מטילה את הראש אחורה וצוחקת, בשקט, ואז בקול רם, וכשאני מתחילה, אני לא מצליחה לעצור.
הידיים שלי סוף סוף נשלפות מהאזיקים הנוראיים, ואני מטיחה אותן בזכוכית, פתוחות לרווחה, מורחת טביעות ידיים מדממות.ואני לא מפסיקה לצחוק. אני נופלת על הרצפה מרוב שזה מצחיק, אני צווחת ודומעת מהצחוק. אני צוחקת בזמן שהאנשים עם החלוקים הלבנים נכנסים לחדר ותוקעים לי מחט בכתף. ואני צוחקת וצוחקת וצוחקת עד שהחשכה המבורכת אוספת אותי.