באיחור קל.. יום הולדת שמח לאורטש~~!
(וכן, זה כאן משתי סיבות, דומני)

מזל"ט.
https://www.youtube.com/watch?v=lXrEgAo_bjY

וגם את זה. כי אני זקוקה לזה בחיי.

פרק ראשון


הדממה בחדר היתה כה כבדה, עד שאפילו אליוט מצא לנכון לשתוק. אין מכך שהבין דבר-מה מן המתרחש, ואף על פי כן - נראה שאפילו הוא הבין שדממה מסוג שכזה, אין זה מין הראוי שתופר בזמזום כנפיו של זבוב.
יש שהדממה שאבה את עוצמתה מגודלו של הציור, ולמען ההגינות - זה היה ציור גדול. הוא הסתיר מחצית מן הקיר הנמוך שהושען עליו. שני זוגות עיניים בחנו אותו בעיון, בולעים כל פרט, כסוטה המפשיט במוחו עלמה המהלכת ברחוב. אלא שלא כמו אותו הסוטה, המוחות שאליהן מחוברות היו העיניים כמו הלבישו מחדש את הציור, ולאחר מכן הפשיטוהו בשנית ואז ביקעו את גופו ובחנו מקרוב את אבריו הפנימיים.
זה, אולי, תיאור קצת גראפי. אני בסך הכל מנסה לומר שהם התעמקו בציור.

"את יודעת", נפצה לבסוף אחד משני הפיות וחתם את אותה דממה במין חוסר-רשמיות אנטי-קליימטי להפליא, כמו היו מילותיו האחרונות של גאון הדור "לעזאזל, כואב לי בחזה". כעת נותרה הדממה בועה בחלל הזמן, ואליוט הרגיש שפג המתח ושב לזמזם לו ברחבי החדר.
"זה אולי הדבר המכוער ביותר שראיתי מימיי".

"את" שכבה על ספה בלויה בצד השני של דירת הסטודיו ולא התיקה את מבטה מן הציור. נראה כי היא מתמאצת לשמר את הדממה שהתפוגגה, אבל הזמזום המתמשך קטל את ניסיונותיה. סופו של דבר ויתרה, ופצתה את פיה לענות: "את מקבלת מראה ליום ההולדת הקרוב".

כרית עשתה את דרכה בשריקה דרך האוויר ופספסה את הנערה המתגלגלת מצחוק במילימטרים ספורים בלבד.

כשנרגעה, קמה על רגליה, הניחה את כפות ידיה על מותניה ונאנחה. "את צודקת", אמרה. "זה מחריד". היא צעדה אל הציור ונעמדה מולו בעוז, אולי בתקווה שאם תבהה בו חזק מספיק ישתפר בעצמו. הוא לא השתפר. על הקנבס העצום עדיין התנוססה אותה נקודה ירוקה בתוך מה שנראה כמו צלליתו של חתול סיאמי שהתשתרע על רקע בגוון של שזיף שעבר זמנו. היא לפתה את הקנבס, הניפה אותו, ונשאה אותו איתה בחזרה אל הספה. שם הרימה זוג מספריים משולחן הקפה והחלה לגזור מן הקנבס לבבות, שצנחו להם לאט אל הרצפה.
"זה הלחץ", אמרה. "אני לא יכולה לצייר שבוע לפני הגשה".
"יודעת, מייטי, אני באמת לא מבינה למה את נותנת לזה להשפיע עלייך ככה", אמרה השנייה והתמתחה על הכורסה המוטלאת. שערה השחור הארוך נשפך על הרצפה כמו מפל של תלתלים והכרית מעכה את פניה כך שהמשקפיים נחו עקומים על תווי הפניה החדים. חולצתה, שהיתה גדולה מכפי מידתה ובעלת צווארון פרום חשפה קעקוע קטן של זוג כנפיים בין שכמותיה השזופות.

מייטי הרימה את מבטה מן הקנבס המושחת והביטה בחברתה מבעד המשקפיים העבים שנחו על גשר אפה. קצות שפתיה התרוממו קלות בחיוך-לא-חיוך, היא נענענה את ראשה והשיבה את מרצה למלאכת הגזירה. ערימת הלבבות הקטנה תפחה לאט. "לא כולנו גאונים, את יודעת".
בתגובה לאמירה זאת, הנערה עם הכנפיים פרצה בצחוק אדיר. היא הסתובבה על גבה וספקה את כפיה באוויר. "גאון, ממש. בקושי שרדתי את הסמסטר שעבר. נכשלתי בשלושה קורסים!"
"זה כי את לא לומדת, בכלל! טרחת לפתוח את הספרים מאז תחילת ספטמבר?"
הנערה על הכורסה משכה בכתפיה.
"אני לא מכירה עוד הרבה אנשים שעושים התמחות בפילוסופיה של המתמטיקה. בטח לא כאלו שסיימו שנה א' בהצטיינות. את מדשדשת רק מאז שנכנס לך הג'וק הזה של האנימה", אמרה מייטי. כעת עמדה לגזור לב שיכיל בקרבו את הנקודה הירוקה. היא היססה לרגע, ונעצה את מבטה בנקודה. הירוק היה ירוק יפהפה, היא יצרה אותו בעצמה. לעולם לא תצליח לערבב שוב בדיוק את אותן כמויות של כחול וצהוב כדי ליצור את הירוק המושלם הזה, חשבה. היא בהתה עמוק אל תוך הנקודה, עוקבת אחרי משיכות המכחול העדינות... מאתרת את הנקודות שבהן ידה רעדה והשערות נסבו אחורנית… ולפתע, נדמה היה לה שהיא רואה עלי דשא מתנועעים ברוח בתוך הנקודה, כמו היתה מסתכלת דרך צוהר בעשב טרי.
"תואר בפילוסופיה של המתמטיקה את צריכה לעשות כשאת רוצה לעשות תואר בפילוסופיה של המתמטיקה", אמרה הנערה על הכורסה וקטעה את שרעפיה של מייטי. היא מצמצה והנקודה שבה להיות נקודה ותו לא. שני להבי המספריים התאחדו והלב הירוק צנח לו דרך האוויר הסמיך ונחת על ראש הערימה. "ועכשיו אני לא רוצה לעשות תואר בפילוסופיה של המתמטיקה. אני רוצה לצייר אנימה. את תראי, בסוף מישהו יזהה את הכישרון שלי. בטח יש בזה יותר כסף מאשר בפילוסופיה של המתמטיקה".
מייטי משכה בכתפיה. "אולי", אמרה.

כעת אפפה שתיקה את דירת הסטודיו, ורק קולות החיתוך המעומעמים של המספריים על הקנבס מיתנו את הזמזום הממאן לחדול. לכשהונח הקנבס כולו בערימה אחת על הרצפה, גזרים-גזרים בצורת לבבות במחזה המדכא ביותר שראיתם מימיכם, ורק הצליל המונוטוני הבלתי-נסבל של הזבוב נותר מרחף באוויר הערביים, הציעה לבסוף מייטי לנערה מקועקעת ישנה-למחצה: "היי, אנג'. קומי. בואי נעלה לבקר את כיפס".

אקו התגוררה בקומה שמעל מייטי. הצרה עם המצב הזה היתה שמייטי התגוררה בסטודיו קטן בקומה השמינית מתוך שמונה, ואקו מצאה את עצמה מתגוררת על הגג. ומבחינה טכנית, הגג לא נכלל בשכר הדירה המשותף ששילמו. אבל אקו אהבה את האוויר על הגג, ואף אחד מעולם לא הטיל ספק בזכותה לשהות שם, וכך היה המצב.

כובע הגרב הכחול של מייטי בצבץ מעל הסולם המוביל אל הגג, מבשר על בואה. "שוב איבדתי את החתול המזורגג", כיפה כחולה רטנה באוזני אחותה לפני שעוד ראתה את עיניה. בעקבות הכובע הציצו זוג משקפיים גדולות ואף מנומש.
דירתה של אקו נגלתה לפניה: עשרות של פסלים משונים נהנו מן היכולת לעמוד במלוא תפארתם הודות למחסור המובן בתקרה, רצפת הבטון המחוספסת כוסתה מנדלות מרהיבות ואוכלוסייה מזערית של רהיטים ניסתה בהצלחה מרשימה שלא לבלוט, מבויישת מן ההשוואה ליצירות האמנות שהיתה עושה באופן אינסטנקטיבי עין אנושית שבחנה את הגג.
"הוא כנראה שוב ברח לפולו", מייטי השעינה את סנטרה על רצפת קומת הגג.
"אני יודעת שהוא שב ברח לפולו!" אקו התפרצה, הופכת סדינים וכריות. "כפוי הטובה הזה! לפולו יש כל כך הרבה חתולים, הוא אפילו לא שם לב כשהוא נכנס! אני, לעומת זאת, מאכילה אותו כל יום! כל יום! ובאוכל הרטוב מהפרסומות, לא בזבל הזה שהוא מאכיל אותם! אני נשבעת לך מייטי, הוא אוכל יותר טוב ממני, החתול הזה, ועדיין, בורח לפולו!"
אקו המשיכה לקטר, ובינתיים אנג'ל העומדת למרגלות הסולם, שלא הבינה מה מעכב את חברתה וחשבה שזו נתקעה, דחפה אותה מעלה. מייטי, שאיבדה לרגע את אחיזתה, תפסה במהירות בשפת הבטון, ולרגע ראשה הסתחרר. היא יכלה להשבע שבמקום הסולם היא נאחזת באורח-פלא במפל מאלף הגועש מטה ומקרין לכל עבר אלפי צבעים בעוד קרני הירח נשברות על פני המים. אך מייטי מצמצה, ושבה לראות את אותו סולם רגיל, שצבעו הכחול מתקלף עד כדי שסכנת הטטנוס היתה ודאית לכל מי שנשרט מן הברגים הסוררים שהזדקרו ממנו.
לכשנרגעה רוחה, שלחה מייטי מבט רושף לתחתית הסולם.
"את מטורפת".
אנג'ל החזירה לה חיוך מלוא-השיניים.
מייטי משכה את עצמה וטיפסה את הגג, ואנג'ל עלתה בעקבותיה.
"אני לא מבינה", המשיכה אקו. "מה יש לפולו שלי אין?"
אנג'ל צחקקה. "קנאית".
אקו הזדקפה בבת-אחת ולחייה הבהיקו בורוד עז.
"אני לא מקנאה! אני אפילו לא אוהבת את היצור הזה! אבל אם יקרה לו משהו, פולו לא יעמוד…"
מייטי ואנג'ל הביטו באקו בעיניים לועגות. האמת - ובמקרה זה הבהרתה היא ללא ספק הדבר ההגון לעשותו - היתה שהחתול המשותף אכן היה רעיון של פולו, ושהוא - החתול - ואקו, רבו בלי סוף. לעתים נדמה היה לה, למייטי, שהם מתווכחים, שניהם, רק לשם שיהיה רעש בבית. חשדה זה התחזק בכל פעם שאקו הטיחה בחתול טיעונים פוליטיים נלהבים בעד זכויות הלהט"בים והוא היה משיב לה ביללות של מחאה גם כשהיתה משנה לפתע את הנושא ומתחילה לדבר על חטיפי חתולים.
"א-הא!" היתה צועקת אז בנימת ניצחון. "אתה מתנגד לחטיפים, מה? אין בעיה, אני לא אכפה עליך שום דבר שנוגד את העקרונות החתוליים שלך!"
בסופו של דבר תמיד היתה נותנת לו חטיפים, אבל בהבעה חתומה ותוך כדי שהיא עסוקה במשהו אחר, שלא יטעה ויחשוב שהוא ניצח. ובכלל, רגעים כגון רגע זה ממש שבו ניצבו שלוש הנערות על הגג המעוטר כריות ומסעדים זרוקים על הרצפה ושולחן אחד שהופך בלא מחשבה שנייה, קורבנות החיפוש הקדחתני אחר החתול, הפריכו את כל טיעוניה של אקו באשר לתיעוב הנצחי שחשה כלפיו, עיקשים ככל שיהיו.
כיפה כחולה השתתקה. היא החלה לסדר את האנדרלמוסיה בדממה, וחברותיה בלעו את הצחקוקים שאיימו לחמוק מבין שפתותיהן והתכופפו לעזור לה.

עד שמצאו את עצמן ישובות על שפת הגג, רגליהן מתנדנדות מעל האינסוף ושערן מתבדר ברוח, כבר סרו כל העננים והשמש נבלעה כליל באופק הרעב.
אקו עצמה את עיניה ונתנה לרוח הקרירה להפריח את חולצת הפלנל הפתוחה שלבשה ולחשוף את המילה 'LOVE' שהוטבעה על הטי-שירט שלבשה תחתיה. יש שבמצב שבו היו שרויות היה בכך טעם נפגם, אבל הן סברו כי יש להן דברים חשובים יותר לדאוג להם מאשר כיתוב על חולצה. הצרה היא, כמובן, שכאשר אתה מניח כי צרותיך פוטרות אותך מן ההתעסקות בדברים בטלים כגון חולצות, הרי שגורלך נחרץ לפספס את הדברים הבטלים אשר הם המקור לבעייתך מלכתחילה. זבובים, למשל.
מכל מקום, החתול הבוגדני ברח, הזבוב שבדירה מתחת לא ידע מנוח, הרוח היתה נעימה ואף אחת מהן לא רצתה להטריד את עצמה בבבעיות שכאלו, או בכלל. זה היה מין רגע כזה.

"מייטי?"
"כן, כיפ?"
"אני יורדת לישון איתך היום, טוב?"
"טוב".
"מחר נלך להביא את גרטווד, טוב?"
"טוב".

מייטי הביטה אל העיר הקפקאית שתחתיה. ים של בנייני משרדים ושל בטון יבלע אותה אם תפול, ואף אחד לא ירגיש בה בכלל. היא הרי כל כך קטנה. היא נשענה קדימה, סתם בשביל הריגוש, והריחה את האנדרנלין. הגג לא היה מיועד למחיה ולא היה מותקן בו מעקה. כעת נשענה על ידיה כך שאם תשחרר את אחיזתה תיפול אל התהום. אקו ואנג'ל לא השגיחו בה.
ולפתע המרפק שלה כשל.
היא הרגישה את הלב מזנק לה לגרון ובבת אחת התחלף ים הבטון בעמק מלבלב, מנוקד בגגות חומים ובשיחי פרחים. יד חבקה את חזה וההזיה נעלמה כלעומת שבאה. מייטי מצא את עצמה תלויה בין שמים לאותה מדרכה סדוקה ומוכרת, מעוטרת בדלי סיגריות ומסטיקים לעוסים. נתמכת באנג'ל היא הניפה את עצמה בחזרה אל הגג.
אקו התנפלה עליה ואחזה בידה.
"מה קרה לך? את בסדר?"
מייטי מצמצה כמה פעמים.
"לא ראיתן את זה?"
השתיים מצמצו אליה חזרה, ואז האחת אל השנייה.
"את מה, מייטי?" שאלה אקו.
הנערה, שהשיער החום הארוך שנשפך מכובע הצמר רקד כעת על פניה ברוח הלילית, הביטה בהן ארוכות, ואז ברצפה.
"כלום, לא משנה", הכריעה לבסוף. "אני כנראה סתם עייפה. אני יורדת לישון, לילה טוב", אמרה. היא קמה, טפחה על ירכיה כדי לנקות את האבק ונעלמה מאחורי הסולם.
כעת נותרו אקו ואנג'ל לבדן, ושתיהן עמדו על רגליהן.
"את נשארת הלילה?" שאלה אקו.
"לא", ענתה אנג'ל והברישה גם היא את מכנסי הג'ינס שלרגליה. "קבעתי עם רעואל".
אקו עיוותה את פניה. "אני לא מחבבת את רעואל".
אנג'ל משכה בכתפיה. "הוא מקושר, הוא ימצא מפיק שיקנה את האנימות שלי".
אקו שילבה את ידיה. "האנימות שלך מעולות, אנג'ל. את לא צריכה אותו כדי להצליח. וחוץ מזה, לא שמעתי שפגשת מפיק אחד מאז שפגשת אותו".
אנג'ל חייכה. "אז כנראה שיש בו גם עוד כמה דברים".
"אני חושבת שהוא הסחת דעת. הוא מפריע לך להתקדם".
"נו, אז מה? אני אמורה לעזוב הכל בתקווה שהקריירה שלי תמריא פתאום באורח-פלא? אולי אני גם אעזוב את האוניברסיטה ואוותר לגמרי, כמוך?" אמרה אנג'ל ומיד התחרטה על כך. האמת היתה שאנג'ל העריצה את אקו על שעזבה את הלימודים באקדמיה והתמסרה לגמרי לאמנות שלה, אך לא האמינה שאיי-פעם תצליח לגייס את האומץ הדרוש ללכת בעקבותיה.
בכל אופן לא נראה כי אקו נפגעה מן הדברים.
"אני שלמה עם הבחירות שלי", אמרה. "ובטח לא חושבת שויתרתי. אהבתי את האוניברסיטה, אבל זה" - היא שפשפה בביישנות את המנדלה הענקית שעליה עמדו בכף רגלה - "מה שתמיד רציתי לעשות. אני לא חושבת שאפשר לברוח מהחלומות שלך. אני לא יודעת מה את באמת רוצה - לכתוב אנימות או להתעסק בפילוסופיה של המתמטיקה - אבל אני מאמינה שבסוף תגלי, או שתמצאי דרך לשלב אותן".
אנג'ל שתקה, מאפשרת לדבריה של אקו לשקוע.
לפני תשעה חודשים היתה סערה. מייטי התרוצצה בהיסטריה על הגג וניסתה להציל כל מה שיכלה, להביא את עבודות האמנות לחוף מבטחים בדירתה. בשלב מסוים נשכבה על אחד הציורים שאהבה במיוחד כשהרגישה שהרוח הולכת לתלוש אותו מידיה. אקו צפתה בחלחלה בעוד העולם שבנתה לה מתמוטט: הפסלים צנחו לאור הברקים והתנפצו על המדרכה, והציורים נקרעו והתעופפו לכל עבר ברוח העזה. כל מה שלא מצא מחסה בתיבת הנוח של מייטי נספה בסופה ונעלם. כמה שבועות אחרי כן, פקיד ממשלתי אחד עקב אחרי שביל העבודות ההרוסות והגיע לבניין. הוא שילם לאקו סכום עתק וקנה את אחת היצירות שמייטי הצליחה להציל. האיש התאבד בתלייה כמה שבועות אחרי כל העניין, הן קראו על כך בעיתון. זה כבר לא היה חשוב. דברים דרמטיים בהרבה קרו בינתיים. אקו החליטה לנשור מהלימודים כדי להתפרנס מהעבודות שלה, צעד שנראה לאנג'ל באותו הרגע פזיז מאוד - מה שהפתיע אותה, מפני שאקו היתה, אולי, האדם היציב והפחות פזיז שהכירה - אך כעת הבינה שלא היתה בו שום פזיזות.
"הפואנטה היא", המשיכה אקו, כשהשתיקה התחילה להרגיש ארוכה מדי. "שלא משנה באיזו דרך תלכי, העיקר הוא שרעואל לא יהיה שם".
אנג'ל גלגלה עיניים ואקו צחקה.
"לילה, כיפס", אנג'ל ונעלמה גם היא מאחורי הסולם.
"לילה", לחשה אקו, והוא בלע את שמו בשקיקה. היא נותרה בגפה, והכניסה את כפות ידיה לכיסי המכנס מפאת הקור. עיניה היו עצומות-למחצה, והיא הביטה על העיר שתחתיה. האורות היחידים שנשפכו על הרחוב האפור נבעו מחלונות הבארים, חמקו מבעד הוילונות השקופים של בתי הבושת והבהבו באדום וכחול, מזכירים ממרחק בטוח שהמשטרה עדיין קיימת, גם אם אתמול פוצצו את הצורה לילד בן שתים-עשרה כמה בלוקים ליד והסירנה לא נשמעה עד שלא נשארה למסכן שן אחת בפה.
"לילה טוב, סימניה", היא חשבה, ונעלמה מאחורי הסולם.

אז, מה עושים פה בעצם?