1. עוד הלילה ארוך

רוח קרירה נושבת
העלים מרשרשים
האשמה בעורפי נושפת
נטועה בלבי כמו העצים.

המנגינה הקצרה צורמת
קוטעת את המחשבות
רוצה להכאיב לי עוד יותר
ומזכירה לי את האבדות.

עוד הלילה ארוך
צעדים בשקט רוחשים
עוד הלילה ארוך
על מחטי האורן אין סימנים
והיא לה מתגנבת
לתוכי חודרת
ושוברת את האשליות.

השעון לא זז
והעבר מתעורר לחיים
החלום הישן
נעלם לו לעולמים.

יום אולי יבוא, והכל ישתנה
יכול להיות שתביני, והמהפך עוד יקרה
ועד אז, אין מה לעשות
כי מהריבים נואשתי, אז עדיף לשתוק.

עוד הלילה ארוך
צעדים בשקט רוחשים
עוד הלילה ארוך
על מחטי האורן אין סימנים
והיא לה מתגנבת
לתוכי חודרת
ושוברת את האשליות.

מנגינה צורמת מתנגנת לה בשקט
הרוח הנושבת קרירה ומצליפה
השעון מתקתק, זז באטיות
ואני נשארת במקומי, שומרת על שפיות.




=========================================
הערה: השיר מסופר על ידי שתי נקודות מבט, הבחורה והבחור, הבחור הוא המספר של הפזמונים ושל בתים מספר 2 ו-5, והבחורה של שאר הבתים.

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים

2. מלחמה

זה יקרה בסוף, רק תאמין
תלך בדרכך, ותגיע למרומים
אלו מכשולים קטנים עכשיו
עוד תראה כמה קשה יהיה מחר.

תכין את עצמך, זו לא תהיה משימה קלה
אתה עלול להימצא בתסבוכת לא-פתורה
אל תחשוב שתמצא לך חברה
כי זוהי, ידידי, המלחמה.

אין דבר כזה הנקרא חברים
כולם הם שקרנים ודו-פרצופיים
הם יורידו אותך למטה וידכאו אותך
אז הזהר, כי הם רוצים ברעתך.

זה יקרה בסוף, רק תאמין
תלך בדרכך, ותגיע למרומים
אלו מכשולים קטנים עכשיו
עוד תראה כמה קשה יהיה מחר.

תחזיק מעמד, תנשום, תן לי יד
אני כאן בשבילך, רוץ, ועכשיו לרגע עצור
אין זמן לדיבורים, אז תקשיב לי טוב
זה לא ייקח הרבה זמן עד שהם ישיגו אותך
אז תזכור- אסור לך לקחת חברים איתך
כי אז תיפול, ותקרוס, וזה כבר קרה
אז אל תשגה פעם נוספת, ותשוב לרוץ
כי הנה הם כאן.

חיוך לפה, חיוך לשם
אל תשבר, לא בגללם
תעמוד, תתנדנד, ושוב תתייצב
כי זוהי המלחמה, ואין זמן לוותר.

זה יקרה בסוף, רק תאמין
תלך בדרכך, ותגיע למרומים
אלו מכשולים קטנים עכשיו
עוד תראה כמה קשה יהיה מחר.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

3. עשיתי הרבה דברים, אבל אני אוהב אותך. אני טועה? (המשך)

"אני אמרתי לך את זה. אמרתי לך סוף כל סוף שאני אוהב אותך, במפורש. אמרתי את זה, והייתי שלם עם זה. ואני עדיין שלם עם האהבה שלי כלפייך, האהבה שאני סוף סוף מאפשר לה לפרוץ. אבל.. אני מפחד. כן, אני מודה שאני מפחד, ואת כנראה לא יכולה לדעת, אבל אני צוחק מעצמי. מהפתטיות והרגשנות שלי.
את בטח שואלת, למה אני מפחד? טוב, אני מפחד ש.. שטעיתי. שטעיתי כשסיפרתי לך מה אני מרגיש. אני מתכוון, אנחנו הרי בעיצומה של מלחמה, נכון? והרי כשתקראי את זה, אני כבר לא אהיה במפקדה המוגנת אלא בחוץ, בקרב. ואמרתי כבר שאני יודע שיכול להיות שאמות, ואני משלים עם המוות שלי, אבל לא עם מה שזה יעשה לך. אני חושב.. אני חושב שזו הייתה טעות גדולה להגיד לך מה אני מרגיש כלפייך, כי אז יכאב לך יותר אם אמות, נכון? אני לא יודע כמה את אוהבת אותי, אולי רק מנחש, או מקווה שאת אוהבת אותי באותה מידה שאני אותך, ללא גבולות. אני לא יודע אם את מוכנה למות למעני, כמו שאני למענך, כי הקשר הרומנטי שלנו עדיין חדש, או שהוא מאז ומתמיד אך רק עכשיו הפך לרשמי-"
אווין פלטה יבבה. "ברור שאמות למענך.." לחשה למכתב, שדמעותיה כבר הרטיבו. היא מצמצה בכוח בכדי להמשיך לקרוא. היא לא רצתה לדעת מה ההמשך, היא לא רצתה שיכאב לה עוד, אבל היא רצתה לקרוא את המכתב כי ג'ון רצה שהיא תעשה את זה. ובשבילו היא תעשה הכל, לא משנה כמה כאב החבילה תכלול.
"-אבל אני יודע שאת אוהבת אותי," המילה "אוהבת" הודגשה בשחור כמה פעמים, עד שבלטה על הדף. "לא משנה כמה. כי כבר הוכחת לי את זה, גם עכשיו וגם אז. ואני פוחד שההחלטה שלי להתמסר אלייך רגע לפני שאני יוצא למות תשבור אותך. כי לא אכפת לי למות, לפעמים אני חושב גם שמגיע לי למות אחרי כל מה שעשיתי עד עכשיו, אכפת לי רק מכל אלו שיאבדו אותי בגלל זה. ואני לא רוצה שיכאב לך. אני לא רוצה שיכאב לך בגללי! בגלל זה תמיד רציתי לגרום לך לשנוא אותי.. כי לא רציתי עוד אדם שארגיש צורך להגן עליו, עוד אדם שאצטרך להתחשב בו כשאני עושה דברים מסוכנים."
היא ממש יכלה לשמוע אותו אומר את זה במוחה, כשהקול שלו מביע את הכאב ואת הכעס שלו על עצמו. היא השתנקה. היא פשוט לא הייתה מסוגלת יותר לקרוא. אבל היא המשיכה.
"אני רוצה רק לוודא שאת יודעת, שאם אמות, הבקשה האחרונה שלי היא שלא תלכי בעקבותיי ותחיי את החיים שאני לא הספקתי לחיות. אני רוצה שיהיה לך רק טוב, שתמצאי מישהו שיאהב אותך ואת אותו ושתביאו ילדים, ושתגדלי אותם בצורה הכי טובה, כמו שתמיד רצית. תגדלי אותם כמו שאני הייתי רוצה שתגדלי את הילדים שלי."
"אני לא רוצה, לא רוצה אף אחד אחר! לא רוצה! רק אותך! אותך!" צרחה אווין בחלל חדרה הריק, בקול היסטרי. היא הרגישה שאם תמשיך לקרוא תאבד את עשתונותיה לגמרי, תשתגע ואז יצטרכו לקחת אותה לבידוד בכוח כדי שתירגע שם במשך כמה שעות, אולי ימים. אבל היא הכריחה את עצמה לקרוא, אפה נוזל ועיניה אדומות ונפוחות, שפתה התחתונה מדממת מרוב נשיכות שנועדו להבליע צרחות איומות.
"אני מכיר את עצמי כל כך טוב, שאני יודע שבטח עשיתי עכשיו משהו לא בסדר. אולי כל המכתב הזה לא בסדר. אולי אני לא בסדר. אולי המוח שלי גם לא בסדר. אולי אני מעורער בנפשי, מנוגד ברגשותיי, ואולי אני לא יודע שום דבר. אולי כל המציאות השחורה והאטומה שבניתי סביבי במשך הזמן הייתה מסכה קלושה שגם היא לא עבדה, ואולי בעצם שום דבר אינו בטוח, לא לחלוטין, בכל מקרה. אבל רק בדבר אחד אני יכול להיות בטוח לחלוטין, להרגיש שאני בטוח בו לחלוטין, לפחות בו, גם בעולם כזה אכזר שבו שום דבר לא באמת בטוח. אני בטוח שאני אוהב אותך עד כלות הנשימה ושאוהב אותך לנצח, כמה שזה קיטשי, גם אחרי מותי. האהבה שלי תלווה אותך בדרכך, עד מותך, שתזכי רק למוות קל. אני בטוח בזה. כל השאר לא וודאי, וגם לא מעניין אותי. ואולי אני טיפש שאני פותח פה לשטן, אבל.. אבל אם אחזור, הייתי רוצה שנישאר יחד, ואז אולי יום אחד אציע לך נישואין ותולידי לי ילדים. כמו כל סיפור אהבה חמוד ומתוק. מה דעתך?"
היא צחקה, צחוק היסטרי ומבולבל ומשועשע ומאושר ומפוחד ונבוך יחדיו. את כל תחושותיה ורגשותיה הוציאה בצחוק הזה.
"אז, חמודה," המילה חמודה הודגשה גם היא, ואווין ידעה שהוא ציני, כי הוא לפעמים קרא לה כך כשנזף בה, או כשהתחשק לו לרדת עליה קצת. אבל הפעם היא הרגישה שמחה לקרוא את זה, למרות הבכי. "תשמרי על עצמך, ותישארי בחיים. כי גם אם אני טועה, כי גם אם עשיתי הרבה דברים שחלקם לא כל כך טובים...
אני אוהב אותך."

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

4. עשיתי הרבה דברים, אבל אני אוהב אותך. את מאמינה?

אווין זמזמה לעצמה במקלחת, לבשה חלוק ויצאה אל החדר שלה. החדר היה גדול וריק כמעט לגמרי, קירותיו מכוסים טפט אדום-חום עם עיטורים מסולסלים שיצרו מעוינים משונים. המיטה הזוגית שעליה רק היא ישנה הייתה מוצעת ומסודרת, בצבע בז' מתוק. לידה ניצבה שידת עץ כהה ועליה האירה מנורת לילה על ספר פתוח, והפיצה אור קטן וזהוב, שלא הספיק והאיר רק את הפינה הקטנה של השידה וחלק מהמיטה, כך שרוב החדר נשאר בעלטה מוחלטת. אבל כשראתה מי יושב על קצה מיטתה, פלטה צווחה. ידידה הטוב, אם אפשר לקרוא לו כך, ג'ון, ישב שם בלי חולצה (חולצתו הושלכה לקצה המיטה) והביט בה בשעשוע.
"היי, זה רק אני, ג'ון מינד? לא קולונל אינגאר." אמר בנימה רגועה, "הוא מפחיד, והוא עוד בצד שלנו."
"מה אתה עושה כאן?" שאלה בעצבנות, ופתאום רגליה השחומות, הארוכות והחשופות הציקו לה. שיערה הרטוב נפל תלתלים-תלתלים שחורים על כתפיה המכוסות והנוקשות, ולמזלה עורה השחום הסתיר את הסומק שהציף את לחייה. לפחות כך קיוותה.
"רציתי לדבר איתך." השיב בנימה אדישה, שנועדה להסתיר את רגשותיו. "בפרטיות. ובגלל שהלכת להתקלח, החלטתי שהמקום הטוב ביותר לדבר איתך בו הוא החדר שלך."
"אוה, באמת? ומה אם הייתי יוצאת ערומה?"
"אז הייתי אונס אותך." הוא גיחך, וכמו תמיד עיניו הירוקות נצצו והאירו את תווי הפנים הנואשים, המותשים מהמלחמה.
"חה, חה." אמרה בזעף.
"נכון שחוש ההומור שלי מעולה? אפילו דריה צוחקת ממני." דריה הייתה נערה מופנמת ושתקנית, ובעיקר נהגה להעליב אנשים על טיפשותם.
"היא צוחקת עלייך, אתה מתכוון." אווין חייכה. "וחוץ מזה, אם היית מנסה לאנוס אותי, הייתי בועטת באשכייך."
"אאוץ'. אז כנראה באמת עדיף שלא אאנוס אותך."
"למה? כי אבעט בך?"
"לא," הוא המתין כמה שניות, "כי זה יפגע בך."
"אתה מוכן ללבוש חולצה?" שאלה בסתמיות, בניסיון קלוש לשנות נושא.
"למה, זה מסיח את דעתך?" החזיר לה ג'ון בחצי חיוך עגמומי. "היה לי חם. ועדיין חם לי." העיר לבסוף.
הם השתתקו, כל אחד תקוע במערבולת אחרת של מחשבות מטורפות.
"אז על מה רצית לדבר איתי?" שאלה אווין לבסוף. ג'ון נעץ בה מבט ממושך, שוקל מה לומר. שיער הברונזה שלו נצץ כזהב לאור המנורה.
"רציתי להגיד לך.. כלומר, אנחנו בעיצומה של מלחמה. יש אפילו סיכויים נכבדים שלא נשרוד, במיוחד כי עכשיו אני חלק ממשלחת התקיפה ואת הולכת לאסוף מודיעין בתחתיות, בלב הסכנה." היא הנהנה, והוא בלע את רוקו בכוח. הוא כחכח בגרונו והמשיך, "אז רציתי לדבר על שנינו. על מערכת היחסים המתוסבכת שלנו."
נשימתה נעתקה כשג'ון קם וניגש אליה, כך שפחות ממטר הפריד ביניהם. "אני יודע שלא התנהגתי יפה כשנישקתי את קת'רין מולך כדי... אני לא בטוח למה." הוא נשך את שפתו התחתונה והביט בתקרה האפלולית שלא נראתה לעין מרוב שהייתה גבוהה, כמחפש תשובה שכתובה שם או משהו. "אולי כדי לגרום לך לקנא. אולי נקמה על כך שהיית עם רייס ולא איתי." עצם הזכרת השם מחצה את ליבה. רייס היה הפרוד שלה, הם נפרדו לפני חודש ושבועיים לערך, ובכל זאת עדיין כאב לה כשהזכירו אותו. במיוחד כי מת שבועיים אחרי שנפרדו. "אני יודע גם שאת בטח לא סומכת על המילה שלי, בגלל כל הרומנים הרבים שניהלתי בעבר, חלקם אף בכפייה." היא ידעה שאילצו אותו לנהל כל מיני רומנים, פעם אחת כדי להשיג מידע מפנים האויב, והשאר כי אחד מאנשיהם, שהתברר כבוגד, איים שיפגע באדם שבשבילו הוא חי. היא אף פעם לא גילתה מיהו האדם הזה.
"אבל אני אוהב אותך." הפעם, כשדיבר הביט היישר אל תוך עיניה הכהות כלילה, קולו היה רך וכל כך כן כשאמר לה זאת.
"למה אני, מכל הבנות בעולם?" לחשה לו, מנסה לא להיכנע לדחף לברוח אל בין זרועותיו המצולקות, לתת לאצבעותיו הארוכות ללטף אותה.
"זה כמו שתשאלי אמא למה היא אוהבת את ילדיה." צחקק בשקט.
"אני אמורה להאמין לך?"
"את לא אמורה שום דבר."
אווין בהתה ברצפה זמן מה.
"את יודעת," היא הרימה את ראשה. "חשבתי הרבה אם להגיד לך את זה. אם לתת לך לראות את הצד הפגיע ביותר שלי, להניח לך להיכנס לתוכו ולהסתכן בכך שתרסקי אותי. עד שפגשתי אותך כנראה לא הבנתי את החשש של בחורות מסוימות ממני. אבל בסוף הגעתי למסקנה שעדיף לנסות ולהישבר, מאשר לא לנסות ולהישבר. אז.. אני שמח על הבחירה שלי ואוהב אותה, ואני מקווה שגם את, אם בכלל."
"אני מאמינה לך. תמיד האמנתי. אני פשוט.. פחדתי. אני עדיין פוחדת." אמרה אווין, ועצרה את הדמעות מלזלוג מעיניה.
"אל תפחדי. את האדם שאני חי בשבילו.. אם את תפגעי ממני, בוודאות אהרוג את עצמי." ג'ון מלמל את המילים הללו כששפתיו צמודות לשפתיה. ואז הניח לעצמו לעשות דבר אחד אחרון לפני שייצא למשימה שעלולה לעלות לו בחייו.
הוא נישק אותה.



*לקטע זה יש קטע המשך, אבל רק אם אראה תגובות אעלה גם אותו. (וסליחה לכל מי שלא אהב את השימוש במילה אונס/אשכים)

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

5. מלאך ברע, מלאך בטוב, בוא אליי ותן לי אור

"אתה רוצה שאשיר לך שיר?" שאלה פרי. הלילה ירד, והיא ישבה על המיטה ליד אחיה הקטן המכוסה בשמיכה, דיק.
"כן, בבקשה-בבקשה, אני רוצה לשמוע אותך שרה! את שרה טוב.." לחש בהתלהבות ובעייפות בו זמנית.
פרי פתחה את פיה. הצלילים התנגנו והמילים הסתחררו.
"עכשיו בליל, כשכל הילדים שוכבים במיטות
עכשיו בליל, השמש הולכת ומכבים אורות
עכשיו בליל, הוא בא לבקר, לתת מנחה
עכשיו בליל, הוא מפיץ שלום ואהבה.

כנפיים רכות עוטפות ילדים נמים
חיוכים מתוקים של ילדים חולמים
הלוואי שיום אחד תזכו לראות הכול
הלוואי שתוכלו לעוף בשמיי האור.

הכוכבים נוצצים גבוה למעלה
מלאכים קטנים משחקים בלילה
וכולם רק רוצים דבר אחד
שתישן שנת ישרים ותתעורר למחרת.

מלאך ברע, מלאך בטוב, בוא אליי ותן לי אור
פזר עליי שלל מתנות של אהבה ושמחה
מלאך ברע, מלאך בטוב, בוא אליי ותן לי אור
לטף אותי ביד רכה ותלחש לי רק "שינה מתוקה."

עוד תלמדו רבות, החיים עודם ארוכים
אבל אוכל להבטיח לכם שהכול בסדר, ילדים
אתם יכולים עכשיו לישון, הכל בטוח
אשמור עליכם בכנפיי הצחורות, לכו לנוח.

הם ינגבו את דמעותייך, הם ינשקו ללחייך
הרכות, האדמדמות, מעליהן עינייך התמימות
אתה כולך רק תמימות, רק טובה
חלומות נעימים, ילדון, שינה מתוקה.

עכשיו בליל, כשכל הילדים שוכבים במיטות
עכשיו בליל, השמש הולכת ומכבים אורות
עכשיו בליל, הוא בא לבקר, לתת מנחה
עכשיו בליל, הוא מפיץ שלום ואהבה."
את השורה האחרונה לחשה בקול כמעט לא נשמע, ונשקה לרקתו של אחיה בעדינות כדי לא להעירו. היא קמה, כיבתה את האור ויצאה מהחדר.
המלאך הבלתי-נראה בהה בה בצאתה מהחלון, וחייך לעצמו, ממלמל "שיהיה להם לילה טוב."

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

6. ציור

אני ממש מוכשרת בציור. אבל ממש. נראה לי שזה הכישרון האמיתי שלי. תגידו לי מה לצייר, תנו לי תמונה או העמידו אותי כך שאראה את פריסת הנוף, ואני אצייר לכם אותו בצורה הכי חיה שיש, בצורה הכי טובה שאני יכולה.
אני אוהבת לצייר מאז ומתמיד, למרות שכשהייתי קטנה יותר לא הייתי כל כך טובה. האף היה יוצא לי קטן מידי, והעיניים לא שוות בגודלן אחת לשנייה, ושיער בכלל היה נראה כאילו ציירתי בואש על הראש של הדמות. הצבעים שהייתי בוחרת לצביעת הנוף לא היו מתאימים אחד לשני או מעודנים, והטיוטות היו יוצאות לא מספיק טובות, והייתי צריכה לצייר עוד טיוטה ועוד אחת עד שנמאס לי והייתי מציירת את הציור עצמו, שגם הוא לא היה יפה יותר מהטיוטה שלו. אבל לאט לאט, עם הזמן, השתפרתי, הלכתי לסדנאות יצירה ולחוגים שם ציירים אמיתיים ומיומנים היו מלמדים אותי. לפעמים אני מצטערת שהלכתי לכל המקומות האלה, כי זה עלה הרבה מאוד כסף, והמצב הכלכלי של המשפחה שלי לא הכי טוב. לפעמים אנחנו נאלצים להסתפק בשאריות מאתמול ושלשום כי אין כסף לקנות מצרכים חדשים. אבל ההורים שלי תמיד היו אופטימיים ורצו לגדל אותי ואת שני אחיי הגדולים הכי טוב שאפשר ולטפח אותנו כמיטב יכולתם, וגם האחים הגדולים שלי ירשו מהם את האופטימיות ושימחת החיים הזו. אני לא הכי אופטימית, אני לא מפתחת ציפיות, כי אני לא רוצה להתאכזב. בגלל זה גם קל להפתיע אותי.
עם הזמן הכישרון הזה התגלה גם בבית הספר. המנהלת רצתה שמישהו או מישהי יכין שער לכבוד ראש השנה, כי המורה לאומנות לא הרגישה טוב ולא יכלה להכין שער בעצמה. אז חברתי הטובה, דנה, הציעה אותי מיד. היא היחידה, חוץ מהמשפחה שלי, שאני מראה לה את היצירות שלי. בהתחלה היססתי וגם התביישתי, אבל לבסוף הסכמתי להכין את השער. אני זוכרת שעבדתי עליו יומיים שלמים, והאוברול המלוכלך מצבע שלי גם הבהיר את זה. כשהגשתי את השער ותלו אותו בכניסה לבית הספר, מיד החלו התחנפויות להישמע מכל עבר. אני לא ילדה פופולרית, וכשמגיעים לשיחות בין חברים אני כמעט תמיד שותקת, ולכן היחס השונה הזה מעט הבהיל אותי, אבל לאט לאט הצלחתי לקבל את זה ואפילו לאהוב את זה.
עד עכשיו, כי עכשיו זה לא כך. אתמול רבתי עם ידידה טובה שלי, יונה, והיא אמרה לי שאני מכוערת. גם אני אמרתי דברים לא יפים, אני מודה, אבל לא הערתי דבר על המראה החיצוני שלה. באותו רגע החלטתי להבליג, אבל זה בכל זאת הציק לי. בשיעורים המילים היו מהדהדות בראשי, ושאלתי את עצמי אם אני באמת מכוערת.
אז אתמול ישבתי בחדר שלי וסגרתי את הדלת, והתחלתי לצייר את עצמי תוך כדי העפת מבט למראה מידי פעם. כשהחל להחשיך סיימתי לצייר, ונאנחתי בהקלה. ואז הסתכלתי על התוצר. ראיתי דמות, לא רזה אבל גם לא שמנה, אולי מעט מלאה בירכיים. האף שלה היה סולד ודווקא יפה, אבל פצעונים קטנים ואומנם לא רבים, אבל עדיין, נחו על גשר אפה. שיערי, שלרוב היה קלוע בצמה ארוכה, לא נראה מסודר במיוחד בציור. כמה שערות סוררות הזדקרו מצמתה ועל ראשה של הדמות בציור. השפתיים שלה היו מלאות, אבל ראיתי שהן טיפה גדולות מידי, לפחות לטעמי. לא היו הרבה שערות בגבות שאוכל לסדר בפינצטה, אבל הגבות עצמן היו לא מסודרות וגדולות. על הידיים של הדמות נראו צלקות משריטות, ושריטות שעדיין לא הגלידו לחלוטין. כן, אותה ילדה בציור לא הייתה יפה. ממש לא. אבל אותה ילדה בציור הייתה אני.
עכשיו אני שוכבת במיטה, בחושך, ודמעותיי מרטיבות את המצע ואת הכר. הכרית כבר ספוגה בדמעות ולא נעים להניח עליה את הראש, אז אני מחליפה את הצד שלה, אבל הדמעות מתחילות לזלוג גם על הצד השני. לבסוף הכרית רטובה לחלוטין ואני זורקת אותה לקצה החדר ומניחה את ראשי על המזרן. השמיכה מכסה אותי לגמרי.
לפחות לא רואים אותי יותר.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

7. מאבק

הדמעות עלו שוב פעם, זרמו בפעם המיליון במורד לחייה הוורודות מזעם וכאב.
היא לא הבינה למה אלו שפגעו בה לא עצרו רגע לחשוב על התוצאה, על כל הסבל.
היא רצתה לצרוח עד שגרונה ניחר, עד שכבר לא תהיה מסוגלת יותר להמשיך.
לפעמים היה קשה לה כל כך, קשה לה כל כך עד שעל זרועותיה נוצרו חתכים.
היא לא רצתה יותר, היא לא רצתה יותר להיות לבדה.
היא רצתה ללכת ולעזוב לעד, שלא תאלץ לחוות עוד מכה.
נמאס לה לשמוע עוד פעם את המילים טיפשה, חסרת תועלת.
נמאס לה ללכת ברחוב ולהתבייש במראה שלה כי אחרים אומרים שהיא מכוערת.
היא לא רצתה להפגין חולשה, להראות מבחוץ כמה היא חלשה.
אבל האם נותרה לה עוד ברירה? כל פעם שבחרה בחיים היא נפגעה.
כשהיא הסתכלה לשמיים היא התרגזה, כי תמיד אומרים שמישהו שומר עליה.
אבל האם זה באמת ייתכן? אולי לאחרים יש שומרים, אבל לא לה.
לאף אחד לא אכפת ממנה באמת, והיא גם לא יכולה לספר מה עובר שם בתוכה.
היא חוששת מידי, היא אפילו לא מצפה להבנה.
וזה כל כך קשה, והיא כבר אוחזת בידה בסכין הבורקת, דמעותיה מטפטפות על הלהב.
היא לא רוצה לעשות את זה, אבל מרגישה שהיא מוכרחה, כי אי אפשר יותר להמשיך כך, לפחות מבחינתה.
נמאס לה מהמאבק הנואש הזה על החיים, החיים שלעולם לא חייכו וגם לא יחייכו אליה אפילו כשהיא ניסתה לחייך.
היא זמזמה לעצמה שיר אחרון של קאסטינה ליבר, איתו תלך למשכבה, ואולי תוכל מכל התחושות הרעות להיגמל.
"יום אחד הכל נראה שחור,
החיים צבועים בגוונים של אפור,
אבל אני לא מוותרת ולא אוותר,
כי בסופו של דבר תמיד יש בשביל מי להישאר,
כשאחרים אומרים שיש עליות ומורדות,
זה כנראה כי הם חוו את אותן מורדות קשות,
אבל נשארו כי האמינו בטוב שבעולם,
ראו את מה שמובן מאליו בדרך קצת שונה,
כי אופטימיות היא שם המשחק,
ופסימיות רק תגרור לשלל הפסדים,
השמחות לא באמת ידענו ללא הכאבים,
וגם בחשכה האפלה ביותר יש נקודת אור קטנה,
והיא אתה, אתה, אתה..
אז תמשיך לחייך, כי החיוך הופך אותך ליפה,
הופך אותך למלא אמת.."
היא עצמה עיניים, והחזירה את הסכין למטבח, לתור ערימות הכלים המלוכלכים.
כי השיר עצמו צודק, יש נקודת אור בכל דבר, ובגלל זה היה בחרה ותמשיך לבחור בחיים.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

8. כשהחברה הכי טובה מתאבדת

פאנני ישבה על הטריבונות בחצר בית הספר, לבדה. היא החליטה פשוט לצאת משיעור מתמטיקה. היא כבר ידעה את החומר עליו עשו חזרה טוב מאוד, וחוץ מזה, היא רצתה לשבת עם עצמה ולחשוב על החברה הכי טובה שלה, סיאה, שהתאבדה ימים ספורים לפני כן.
היא לא האמינה כשסיפרו לה את זה לראשונה, חשבה שמתבדחים על חשבונה, עד שקיבלה הזמנה ללוויה, והבינה שזה אמיתי. היא בכתה אחר כך שעות שלמות, עד שהיא לא הייתה מסוגלת יותר והלכה לישון, כדי לברוח מהמציאות, כדי לחיות בעולם מושלם וחלומי, ולו רק לכמה שעות. עולם בו חברתה עדיין חיה ומסתובבת איתה ברחובות ניו-יורק. אבל, כמובן, כשהתעוררה ליום אפרורי נוסף, המציאות נחתה עליה בחזרה, לא ניתן לברוח ממנה.
היא הייתה בלוויה. לכל אורך האירוע היא הרגישה צמרמורות, היא החניקה דמעות, אבל בעיקר לא הבינה איך זה אמיתי. ולמה דווקא החברה שלה, סיאה. מיד לאחר הלוויה נאלצה לחזור ללימודים, מכיוון שלא הייתה בת משפחה ולכן לא הייתה צריכה להישאר לשבעה. הלימודים דווקא הרגיעו אותה כי הם לא נתנו לה זמן לחשוב, אבל כאשר חזרה לביתה המחשבות היו תוקפות אותה כמו מחטים דוקרניות.
היא הניחה את ראשה בין ברכיה והניחה לדמעות החמות לצנוח מטה ולהרטיב את האבן הקרה. טל החל לרדת מן השמיים, כאילו השמיים בוכים עמה, אבל לא היה לה אכפת.
"אני מצטערת, סיאה.." לחשה לעצמה.

פאנני הלכה במסדרונות בית הספר, זורמת עם ים התלמידים האחרים. לפתע היא שמעה קול מעט צפצפני קורא לה: "פאנני!"
פאנני הסיטה את שיערה החום הבהיר אל מאחורי אוזנה והביטה לכיוון ממנו נשמע הקול. נערה קטנטונת נופפה אליה. היא הייתה בעלת שיער שחור מתולתל קצרצר, עיניים בצבע אפור-תכול ואף מחודד עם גבות לא ישרות ולא מסודרות. היא לבשה מכנסיי ג'ינס קצרים ומתחתם טייץ שחור, חולצה שחורה עם גולגולת והכיתוב "Dark Soul" ומעיל ג'ינס שחוק. נעלי האולסטאר שלה רקעו על הרצפה בקוצר רוח. זו הייתה איימי, בת 13 וחצי, ידידה טובה של אחותה הקטנה של סיאה, אלי. פאנני צעדה לעברה בעייפות, שואלת בלבה מה הנודניקית הקטנה רוצה ממנה.
"כן?.." שאלה פאנני, משתדלת לא להפגין סימנים לקוצר רוח.
"תרגעי, זה ייקח רק כמה דקות," אמרה בזעף איימי. "תגידי.." היא הנמיכה את קולה כך שפאנני הייתה צריכה להטות אליה את אוזנה כדי לשמוע טוב. "סיאה באמת התאבדה?"
פאנני קפאה לרגע, אבל אמרה באדישות: "כן."
"וואו.. בגלל זה אלי לא הגיעה.. לא האמנתי בהתחלה."
גם אני לא, חשבה פאנני. "טוב, זה הכל?"
איימי נעצה בה מבט מתריס. "זה הכל?" חזרה אחריה בכעס. "מתחילת השיחה את מתנהגת כאילו לא אכפת לך. סיאה הייתה חברה שלך, הכי טובה גם, וככה את מתנהגת? את אמורה להצטער!" איימי ממש צרחה את שלושת המילים האחרונות, עד כדי כך שפאנני הביטה בה בהלם.
אט אט ההלם התחלף בזעם שקט, ופאנני אמרה: "מה את חושבת שאת יודעת על איך שאני מרגישה? את חושבת שאני לא הרוסה מזה, שאני לא עצובה ושלא בכיתי? את בסך הכל נערה בת 13. אני גדולה ממך בשלוש שנים טובות, ועם כל הכבוד, אני קצת יותר מבינה בעולם הזה."
"אני לא מבינה אותך בכלל.." לחשה איימי, ונראתה מעט פגועה.
"מה אם אני אגיד לך שאחרי שלב האבל אני שמחה שסיאה מתה?" זרקה פאנני ללא רחמים.
איימי בהתה בה בתדהמה מוחלטת. "אבל- מה- איך את יכולה לשמוח שהחברה הכי טובה שלך מתה? זה פשוט.. זה פשוט לא אנושי!"
פאנני נאנחה. היא לא ציפתה שאיימי תבין אותה, וגם כל שאר האנשים. "לסיאה יש צלקות, בעיות, פאקים כמו שחלק אומרים. עשו עליה חרם, היא עברה בריונות, היא אפילו נאנסה באחת המסיבות המ- הללו. ואפילו שהאנס, שהיה בעל המועדון בו חגגנו את המסיבה, הורשע ונכנס למעצר, ואפילו שהצוות החינוכי גילה על החרם ועל הבריונות וכל התלמידים התחילו להתחנף אליה ולהתנצל, היא נותרה עם הצלקות שלה שלא נתנו לה מנוח. היא נעשתה פרנואידית, סגורה, ממורמרת.. היה לה רע בעולם הזה. היה לה קשה להתמודד, וכל המכות שנפלו עליה אחת אחרי השנייה חנקו אותה. את יודעת שלפני כמה חודשים סבתא שלה מתה מסרטן? כן? טוב, זה הרס אותה, זה גרם לה להאמין שהעולם נוראי, שהיא נולדה בשביל לסבול!" היא עצרה לרגע בשביל לנשום, פניה כבר היו אדומות מרוב דיבורים. איימי רק בהתה בה, מחכה שתמשיך. "סיאה המשיכה לסבול, המשיך לכאוב לה, היא איבדה אמון באנושות. אפילו בי. אז אני שמחה שהיא מתה, כי היא לפחות לא סובלת יותר, לפחות היא לא צריכה לחיות עם אלו שבגדו בה!"
דמעות עלו בעיניה של פאנני, והיא הסיטה את מבטה. לקחו לאיימי רגעים ארוכים עד שהוסיפה לדבר.
"את לא רוצה שהיא תחיה? את לא רוצה שהיא.. שהיא תהיה איתך? הרי אהבת אותה.. אולי עם הזמן יכולת לעזור לה." אמרה איימי, אבל נראה שפאנני ערערה את הביטחון שלה בדבריה.
פאנני החזירה את מבטה הצונן אליה. "זוהי הבעיה. רוב האנשים אנוכיים. כשאנשים מתאבדים זה בדרך כלל כי רע להם והם כבר לא מסוגלים יותר, אבל הקרובים אליהם חושבים רק על הכאב של עצמם, ולא על מה שחשו המתאבדים. הם רוצים שזה שהתאבד ימשיך לחיות, כדי שלהם לא יכאב יותר. זו אנוכיות, אנוכיות של רוב האנושות. ואם את חושבת אחרת.. קודם תגרמי לעולם להפסיק לעשות לאחרים רע עד כדי כך שהם מתאבדים, ואז תדברי איתי. עכשיו, אם תסלחי לי, אני צריכה ללכת לשיעור היסטוריה."
פאנני התרחקה, ומאחוריה שמעה את צעדיה הכבדים של איימי הפונים לכיוון הנגדי. היא נשכה את שפתה התחתונה, עצמה עיניים, נשמה עמוקות וספרה עד עשר. בעשר רצה לכיתה.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

9. מכתב התאבדות

"מה בעצם אי פעם ביקשתי? שטויות. ציונים טובים, ומתנות.
אבל כל בקשה היא כאין וכאפס לעומת הבקשה הזו. זו בקשה אמתית, מכל הלב. בקשה שתמלא אותי, וכלום לא יהיה לי חסר. לא יהיה לי אכפת מהציונים, והמתנות יכולות גם לא להגיע. זו בקשה שתעשה אותי מאושרת. לא מאושרת לרגע, אלא לתמיד.
אני באמת מוכנה לוותר על הכל, רק כדי שהבקשה הזו תתממש. והלוואי שהיא הייתה נענית. הלוואי שהייתי מקבלת את מה שאני רוצה, ולא הייתי צריכה לסבול כל כך. אני מרגישה נורא על כך שנעשיתי כה אובססיבית, אבל זה מעבר לשליטתי. זה כאילו משהו אחר שולט בי. הרגש. ועכשיו אני לומדת על בשרי כמה הרגש מסוכן, כמה האהבה יכולה להיות קטלנית.
אבא, נכון שאתה תמיד אומר לי שצריך לדעת מתי לעצור? אז אני לא עצרתי בזמן. אני המשכתי. ועכשיו אני לא מסוגלת להמשיך לחיות בלעדיו. זה עושה לי רע עוד יותר לדעת שבמה שאני עושה אני מפרקת אתכם, אבא ואמא. אבל מה לעשות? אני פשוט לא מסוגלת לעבור על פני המכשול הזה. ואולי זה בעצם לא מכשול, זו חומה שתתנפץ רק אחרי שאשיג את מבוקשי. ואני יודעת שלא אשיג אותו. אני יודעת שכל לילה שאני בוכה ומחכה הוא לשווא, זה בזבוז של חיי. אבל האם יש לי חיים בלעדיו? ואני ממשיכה לעמוד באותו מקום, ממשיכה ליפול, ואני יודעת שאין טעם. הוא כבר בחר. אני לא בטוחה אם הוא בכלל רוצה לחזור בו, וגם אם כן, זה כבר לא משנה. זה לא יעזור בכלום.-"
היא עצרה לרגע מלכתוב, מנגבת את הדמעות שטשטשו את ראייתה. גם הדם והכאב לא בדיוק עזרו. הרצפה הייתה מכוסה בדם, ומים נשפכו מהכיור עד שעלה על גדותיו, והמים זרמו ממנו אל הרצפה, כאילו גם החדר עצמו בוכה איתה.
"-אתם יודעים, אני לא מסוגלת להמשיך לראות אותו איתה, ולא איתי. אני בכל פעם נזכרת מחדש בצמד המילים שאמר לי אחרי שהתוודיתי בפניו, את ה-"אני מצטער". זה חרוט בזיכרון שלי, זה משבש לי הכל. אני התדרדרתי. התחלתי לחתוך, רק כדי שהכאב הזה יעלים את הכאב האנוש האחר. אבל כשההרגשה התפוגגה, שוב פעם חזרתי לאותו מצב. ואז התחלתי להשתמש בסמים. אמא, אני יודעת שסבלת מאוד מאז שגילית שאני צורכת סמים, ובטח היה קשה לך לשלוח אותי למוסד לגמילה. אבל לא הצלחתי לעמוד בזה. לא הצלחתי לעמוד בכאב הזה. אני כל כך כועסת על עצמי שאני חלשה. אני שונאת את עצמי, אני שונאת את העולם האכזר הזה..
אז.. תדעו שאני מצטערת, על הכל, על הצרות ועל הבעיות שגרמתי.
אבא, אמא, אני אוהבת אתכם."
מוחה כבר התערפל, היא הרגישה שהיא עוד מעט קורסת. טיפות הדם טשטשו במעט כמה מילים. היא ידעה שהוא בא לקחת אותה, כפי שבא ולקח אחרים לפניה. אבל היא הצליחה לכתוב עוד שורה אחת, ברורה כשמש:
"תמסרו לדניאל שאני אוהבת אותו."
אוהבת, לא אהבתי, אוהבת.. המחשבה הדהדה בראשה, עד שהכול השחיר.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים