אני עדיין לא בטוחה שזה סיפור...
כתבתי אותו בכוונה לסיפור אבל נראה לי שאם איך שאני רוצה להמשיך אותו יצא ספר...
אני עדיין כותבת אותו, אז בבקשה לא להציק לי "תכתבי המשך" או משהו בסגנון אם אני אומרת שבינתיים אין המשך...
אשמח גם לביקורות וגם להערות
(יש סיכוי שמישהו מכיר אותו, פרסמתי את הסיפור הזה לכמה חברים שלי מאתר אחר)
פרק ראשון
קלריסה
"קלריסה רייס" נשמע הקול, זעה קרה הרטיבה מעט את גבי ונעמדתי "חדר שתיים-עשרה" המשיך הקול,התחלתי ללכת, בדרך חלפתי מול המראה הגדולה שבמסדרון, הבטתי בעצמי, כן, שער בגוון המשונה אבל המגניב שבין חום לג'ינג'י, עיניים חומות כהות, כמעט שחורות, עור בגוון שיזוף נורמלי, גוף רזה וגובה ממוצא, כן זו אני, בטוח שזו אני ולא נערה אחרת. המשכתי ללכת עד שהגעתי לחדר מספר שתיים-עשרה, בחדר עמדו כבר שלושה בנות, הראשונה שראיתי הייתה רזה ונמוכה יחסית, היה לה שער בלונדיני קצוץ ועיניים חומות בהירות, העור שלה היה בהיר שהשתזף לפי איך שהוא נראה, העיניים שלה היו אמיצות וסקרו את החדר בגאווה ובביטחון, אבל אני ראיתי שזה לא ביטחון של "לא משנה מה יקרה יהיה בסדר" וגם לא של "אני בטוח אנצח, אם לא אני אז מי?", זה היה ביטחון הגנתי, כדי להעמיד פנים שהיא לא מפחדת, גם שפת הגוף שלה אישרה זאת, היא נשענה על הקיר כאילו היה המגן שלה וקמצה אגרופים. השנייה שראיתי עמדה, ליתר דיוק ישבה, ליד קיר אחר, היה לה שער חום כהה וארוך שהיה אסוף בצמה, עיניים כחולות קרות, עור בהיר, היא הייתה רזה וגבוהה, היא ישבה בנחת ונראתה שלווה, אבל העיניים שלה סקרו את החדר במבט של "אני בטוח אצליח, לא יכול להיות ההפך, נכון?", ריחמתי אליה אפילו בלי להכיר אותה. ידעתי שהקבוצות הן של ארבעה אז ישבתי בצד וחיכיתי לרביעית, אף אחת לא הגיעה כמה דקות והתחלתי לחשוד, ואז ראיתי נערה בעלת שער שחור כעורב, עיניים ירוקות עדינות, עור שהיה יכול להיות שזוף אבל לא נחשף הרבה לשמש, היא הייתה רזה ומעט גבוהה יותר מהרגיל, בסנטימטר או שניים, היא קראה ספר ולא ממש שמה לב למתרחש מולה. "מתי את הגעת?" שאלתי אותה בבהלה, היא חייכה אלי והשיבה "שתי דקות וחמישים ושש שניות לפני שהבלונדינית נכנסה, חמש דקות ושלושים ואחד שניות לפי שזאת עם העיניים הכחולות באה, שמונה דקות וארבע עשרה שניות לפני שאת באת, וסך הכל לפני... שתיים עשרה דקות וחמש-שש שניות סך הכל". כל הזמן הזה היא קראה את הספר שלה ולא הזיזה ממנו את העיניים. היא קצת הלחיצה אותי, אבל היא בכל זאת הייתה חביבה "אני קלריסה" הצגתי את עצמי "איך קוראים לך?", היא הרימה את מבטה מהספר, 'סוף-סוף' חלפה במוחי המחשבה, הביטה בי כתוהה ואז חייכה שוב ואמרה "קוראים לי אנה לירו, אבל מותר לך לקרוא לי אנה, ואגב מה השם הפרטי ומה שם המשפחה? ולמה את מחברת אותם?" לא הבנתי את השאלה "קוראים לי קלריסה" אמרתי "השם משפחה שלי הוא רייס, אבל זה די מיותר להגיד את השם משפחה, לא? הרי רק הרגע הכרנו...", היא הביטה בי בהשתהות ואז זיק של הבנה צץ על פניה "הרגל מגאות" היא אמרה "שם נהוג להגיד גם את השם משפחה, בגלל את יודעת...", בהתחלה לא הבנתי וחשבתי שהיא מוזרה ואז נזכרתי 'פעם שבט גאות היה אחד, ותמיד היה שלו ונעים, אבל יום אחד שישה אחים רבו בינהם, כל השבט התחלק לשישה והיה ריב גדול, שפיכות דמים ושנאה. בסוף גאות התפלגה לשישה שבטים, כל שבט נשא לעצמו שם משפחה אחר כדי שיבדלו מי חבר ומי אויב, השבטים הם ליסקר, דונאלו, לירו, שיבל, מינאלו וסטוי'. חייכתי אל אנה בהבנה "אני לא אציק לך לגבי זה"
נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים
שם: דן בלו
מין: זכר
גיל: 16
מראה: שער בלונדיני קצוץ מאחור עם פוני ארוך שמסתיר עיניים כחולות-אפורות, רזה ובעל גובה ממוצא
פרט מזהה: קעקוע של דרקון אדום-שחור שיורק אש זהובה על כל היד הימנית
טלפון בעת הימצאות: 04-8736138
הגשתי את הטופס לשוטרת שעמדה לידי, היא הביטה אל הטופס ושאלה מבודחת:"אם כזה פרט מזהה איך לא מצאתם אותו?"
משכתי בכתפיי והידקתי את הסריג שעל גופי "ולמה את לובשת סריג?" היא שאלה "עכשיו אביב חמודה!"
הנהנתי בצורה לא מחייבת ובליבי חשבתי 'רק שאני לא אצטרך להוריד אותו, אסור שהיא תראה את ידי הימנית'
גם לי היה דרקון, רק שבמקום אדום היה סגול ובמקום זהב היה כסף,
נשמתי עמוק ויצאתי מבניין המשטרה לרחוב האביבי, קטפתי פרח קטן וסגול עדין.
וידאתי שאין איש בסביבה וקפצתי לשמיים, הדרקון מידי הימנית גדל וגדל עד שעטף את גופי ונעשיתי דרקונית.
פרשתי כנפיים והתחלתי לחפש את דן למקרה שהוא דרקון עכשיו
_____________
זאת ה"הקדמה" של הספר
אשמח גם לתגובות וגם לביקורות
נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים
