1. כולנו שווים- כל הסיפור

הסיפור מתאים לנוער וצעירים, ובן 24 פרקים- 97 עמודים, ומלמד המון. נשלח לכמה הוצאות לאור לא מזמן וטרם קיבל תשובה.
מה דעתכם?
כולנו שווים
מאת: אפיק סופיר ודניאלה קלנדרוב
הערה: הסיפור הינו פרי דמיונם של המחברים ואינו מבוסס על מקרים אמיתיים כלשהם. כל קשר או אחיזה במציאות, מקרי בהחלט.




פרק ראשון

בטי

התעוררתי היום מוקדם מהרגיל .
גשם הכה בחלונות בעוצמה הולכת וגוברת. ידעתי שלא אלך לבית הספר.
אני שונאת ללכת לבית הספר. במיוחד בימים כאלה.
אינני מקובלת ולעיתים אני לבד בהפסקות.
עד אותו יום, חשבתי שאני היחידה שסובלת מזה: מהמחדלים בסייעות, מחוסר ההנגשה של חומר כתוב לברייל או העברתו במייל, מהחברה הלא מודעת לעיוורון, ושאם אתה עיוור- זה לא אומר שאתה חייזר.
עד אותו יום, הרגשתי כה אבודה, צריכה שיבינו אותי.
אפילו אימי, שבדרך כלל מבינה אותי - אכזבה ולא הבינה.
בזמן האחרון התרחקנו מאוד, ובכלל קשרי עם הוריי התרופפו מאוד.
הרגשתי שאני זקוקה לאדם כמוני, בגילי פחות או יותר, שיבין, שיזדהה, שיתמוך, אבל לא ידעתי איך למצוא.
החלטתי שאכנס לאתר בלוגר ואפתח בלוג, חשבתי שאם אכתוב על כל מה שקורה לי ירד ממני נטל.
אבל עוד לפני שהספקתי לעשות משהו, מצאתי משהו שממש הדהים אותי.


אפיק

התעוררתי מאוחר מהרגיל והופתעתי, הן מעצם העובדה שאף לא אחד מאחיי הפריע לי עכשיו, וגם מהודעה שקיבלתי למייל, הדבר היה תמוה מאוד, ולכן בדקתי שוב ושוב שאני לא הוזה.
נכנסתי לאימייל שלי.
עוד לא הספקתי להיכנס וכבר נשמע קול
"master i have mail for you"
התחלתי לדפדף בין עשרות המיילים.
כולם, ללא יוצא מן הכלל מהפורום שאני חבר בו, לעיוורים ולקויי ראייה.
בעודי חושב שאני העיוור היחיד שסובל ממחדלים, קרה דבר מוזר ומדהים
דפדפתי במיילים שוב, וראיתי מייל מארה"ב.
שם השולחת היה betty gs.
היא כתבה בעברית שהיא קראה את הבלוג שלי ומאוד נהנתה ושהיא תשמח להתכתב במייל.
מכיוון שלא ידעתי איך היא רוצה להתכתב, בעברית או באנגלית, כתבתי לה באנגלית

How do you want to speak? In English or Hebrew?
השעה בארצות הברית, הייתה רבע לשלוש בלילה, לכן נדהמתי שפחות מדקה לאחר שליחת התשובה אל בטי קיבלתי תשובה
Hi afik.
I very happy because you replay
I want to speak in Hebrew. I want Hebrew and some English but i want to speak Hebrew because i liked
You can write to me now ?
Regards
Betty
האנגלית שלה לא הייתה טובה, לכן ניחשתי שתעדיף לדבר עברית. החזרתי לה תשובה
"היי,.
כן, אשמח להתכתב כאן, אך יותר נוח לי להתכתב בסקייפ, וגם נוכל לדבר.
פרק שני

בטי
לא הייתה לי סבלנות לחכות לתשובתו של אפיק.
השעה בארה"ב הייתה כבר 01:00 אבל הייתי יותר מדי נרגשת כדי ללכת לישון.
לכן, נכנסתי לאתר המציע ספרים בפורמט נגיש לכל העיוורים בארה"ב, והתחלתי לקרוא.
בסביבות 02:45 נשמע צפצוף אלקטרוני נעים.
צפצוף זה בישר שקיבלתי אימייל חדש בזה הרגע.
לחצתי על alt+tab כדי לעבור לאאוטלוק לתיבת הדואר הנכנס.
לחצתי על home כדי להגיע לראש רשימת ההודעות.
תוך כדי קריאת השורה שהייתה כתובה על צג הברייל, התרגשתי מאוד, לא יודעת למה.


לאחר שסיימתי לקרוא את המייל החזרתי לאפיק תשובה באנגלית וציפיתי לתשובתו בכיליון עיניים.
איני יודעת למה התרגשתי כל כך, אולי מפני שזו הפעם הראשונה שיש לי תחושה שמישהו באמת מבין אותי? מישהו שהוא גם במצבי, יוכל להבין, לייעץ, לתמוך...
אפיק ביקש בתשובתו שאפתח סקייפ, כי כך גם נוכל לדבר. סקייפ? חשבתי לעצמי, איך אפתח סקייפ
בשלוש וחצי לפנות בוקר?
כתבתי לאפיק שאצטרך עזרה בפתיחת הסקייפ.
אפיק כנראה ידע מה השעה, וכתב לי
"בטי לכי לישון ומחר שתתעוררי תכתבי לי מייל ואעזור לך איך שהוא. אולי בטלפון?"
התרגשתי מאוד שהוא כל כך דואג לי ואכפת לו ממני, ולכן החזרתי.
"אתה מדהים, איך אתה דואג לילדה שאתה בקושי מכיר... אתה צודק, אלך לישון. אקום בסביבות... " חישבתי את השעה בישראל וכתבתי "אקום בסביבות 13:00, בישראל 6 בבוקר". כתבתי ושלחתי
לא הצלחתי להירדם אחרי ההתכתבות עם אפיק, לא ידעתי למה אני לא מצליחה להירדם.
בסוף, איכשהו נרדמתי בערך בחמש וחצי, וקמתי בשמונה ועשרים.
מה שהעיר אותי היה צפצוף המחשב, על קבלת מייל חדש.
התארגנתי, התלבשתי, והלכתי למחשב.
"היי, מקווה שהתעוררת, תכתבי לי כשתוכלי"
כך כתב אפיק.
אני לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה, שהוא הבן אדם היחיד שבאמת יכול להבין אותי. בגלל כל המצב
ששנינו עיוורים.
כתבתי לו שאני ליד המחשב ואשמח להתכתב.
הוא שאל מדוע סירבתי אתמול בתוקף ללכת לישון.
מכיוון שסמכתי עליו, סיפרתי לו הכול.
סיפרתי לו שבעבר ניסו לחטוף אותי, באמצע שנתי, ושעכשיו אני בכוונה מאריכה את שעות הערות שלי, כדי לא להיזכר באותם קולות. הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי מעכשיו תמיד.
כמו כן הציע, שלפני שאלך לישון, אתקשר אליו בסקייפ, בטענה שזה לדעתו יעזור מאוד.
שוב הייתה לי אותה הרגשה, שרק אפיק יוכל להבין מה אני מרגישה ומה אני חווה.
במשך כל אותו היום, היד שלי לא זזה מהמקלדת. את הארוחות, כרגיל אכלתי ליד המחשב והתרחצתי רק לאחר שהשעה אצל אפיק בישראל הייתה 23:30 , והוא היה צריך ללכת לישון, אפיק הבטיח לי שנדבר כשיקום.
חיכיתי בכיליון עיניים, אבל השעות חלפו לאט מאוד.


אפיק

לאחר שבטי הלכה סוף סוף לישון, נכנסתי לאתר של שמואל לדרמן, והתחלתי לקרוא ספר.
כשהשעה בארה"ב התקרבה ל8:30 כתבתי מייל לבטי ביקשתי בו שתכתוב לי כשתוכל.
פחות מדקה קיבלתי מייל.
לפי בקשתה לא זזתי מהמחשב במהלך כל אותו היום למעט ארוחות ומקלחת.
כשהשעה התקרבה ל 23:30 אמרתי לה שעליי ללכת לישון ונדבר מחר.
בבוקר, השעה בארה"ב הייתה שתיים בלילה, כלומר שמונה בבוקר.
כתבתי לה מייל, והופתעתי כאשר ענתה תוך פחות מדקה.
"לכי לישון" כתבתי לה. הצטערתי ששוב עליי לשכנע אותה ללכת לישון.
אך לשם שינוי, היא הקשיבה ונעלמה.
בפעם הבאה שדיברנו, היא סיפרה לי כמה דברים.
פרק שלישי
בטי

לא ידעתי מה לעשות!!!
התעוררתי משינה חסרת שקט. שוב חלמתי שמנסים לחטוף אותי... לא ידעתי מה לעשות...
השעה הייתה דקה לשתיים.
קיבלתי מייל בדיוק בשתיים מאפיק הוא ביקש שאכתוב לו כשאוכל.
כתבתי לו.
בהתחלה, התעניינתי בשלומו, וביררתי איך הוא ישן כיצד הוא מרגיש, ומה התוכניות שלו להיום.
ואז, כשהרגשתי שלא אוכל להסתיר זאת יותר, סיפרתי לו על החלומות שהיו לי בלילה.
הוא כמובן ביקש שאלך לישון, אבל שאשאיר הכל פתוח.
כשקמתי, המשכתי לספר לו. כמו תמיד, הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי, כל הזמן.
לפתע... נשמעה דפיקה חזקה על הדלת.
"yes? אמרתי באנגלית, רועדת כולי.
"ביאטריס, זו אימא, את רוצה לאכול?"
"לא, אני לא רעבה" "למה דפקת ככה על הדלת? הבהלת אותי"
"כי דאגתי. את מאתמול לא יוצאת מהחדר...."
"אימא דיי! אני כבר ילדה גדולה. מספיק לדאוג לי. מספיק!!!!
חזרתי להתכתבות עם אפיק ועידכנתי אותו במה שקרה. הוא אמר שהוא כאן ושאני יכולה להיות רגועה.
שעה אחר כך.. שוב דפיקה על הדלת.
"זו שוב אני! את רוצה לאכול?"
"אימא! דיי!!!!!!! אני כבר ילדה גדולה, אני יודעת לדאוג לעצמי.
מספיק עם זה. אם ארצה, אקח.
התפלאתי מאוד שפתאום אימי מתעניינת בי. הרי- עד לפני כמה שעות אפילו שלום חטוף, היא לא אמרה לי.. לא החלפנו מילה כבר חודשים ארוכים... ופתאום?
עדכנתי את אפיק בנעשה, ומתוך חשש שאלתי אותו איך מגנים על המחשב בסיסמא. הוא הסביר לי, ועשיתי את השלבים עם קצת עזרה ממנו.
לאחר בערך שעתיים... הגיע השיא
שוב דפיקה על הדלת.. והפעם, שרה אחותי הקטנה
"אימא שאלה אם את רוצה לאכול, ואם אני יכולה לשחק במחשב שלך"
"לא! תגידי לה שתפסיק להציק לי!!!!!!!!!! ובטח שאת לא יכולה לשחק לי במחשב. אסור לי להוריד ולהתקין כלום!. יש לך מחשב משלך לכי מכאן!
אפיק הרגיע ואמר שזה בסדר, ושאני יכולה להיות רגועה.
באמצע הלילה, כשישנתי, נפתחה הדלת.
שמעתי את התוכנה המדברת של המחשב מבקשת באנגלית רהוטה "password"
זינקתי כנשוך נחש, וגיששתי אחר המקל.
זו הייתה אחותי, שניסתה בכל זאת לגעת במחשב.
"מה הסיסמא?" היא שאלה באנגלית.
"ביקשתי לא לגעת לי במחשב נכון????"
"כן... אבל...
"אבל...?"
"אבל המחשב שלך יותר משוכלל משלי ו..."
"דיי עם זה שרה! תני לי לישון.
"טוב....."
מה אעשה? אולי בלילות, אארוז את המחשב ואשים אותו מתחת למיטה? מזל שיש סיסמא.
פרק רביעי
אפיק

בשמונה וחצי בבוקרו של יום המחרת ראיתי שאין מייל מבטי, התחלתי לדאוג.
כתבתי לה מייל. אך לא הייתה תשובה.
חשבתי שאולי היא ישנה. חיכיתי עד שהשעה בארצות הברית הייתה שמונה בבוקר, ואז שוב כתבתי לה מייל
לא הייתה תשובה.
עכשיו, כבר התחלתי לדאוג באמת... אולי קרה משהו?
חיפשתי באינטרנט את מספרה של קונסוליית שגרירות ישראל בארה"ב.
לא מצאתי, אבל מצאתי מייל שלהם.
שלחתי להם את פרטיה של בטי, ציינתי שהיא עיוורת, ושגם אני עיוור.
ביקשתי שיצרו איתי קשר בהקדם האפשרי.
ושיעשו ככל שביכולתם, כדי לבדוק מה קרה לה.
כעבור חמש דקות, צלצל הנייד שלי.
"שלום, אני מדברת עם אפיק סופיר?" אמר קול, עם מבטא אמריקאי כבד.
"נכון."
"מדברים מהקונסולייה של שגרירות ישראל בארה"ב, זה בקשר למייל ששלחת אלינו"
"כן? האם תוכלו לעזור?"
"כן, כמובן, אבל האם אתה תוכל לתת לנו עוד פרטים?"
"כתובת, "
"כן, היא גרה בניו יורק"
זה לא עוזר לנו.
"אתם לא יכולים למצוא אותה לפי המייל?"
"צודק! נבדוק את זה ונעדכן אותך.




בטי

הגעתי להחלטה לא לפתוח את המחשב בגלל מה שקרה עם אחותי הקטנה בליל אמש. לא שיערתי שאפיק ידאג לי כל כך.
בעודי ישנה, הנייד המונח תדיר על שידת הלילה שלי צלצל.

"שלום, אני מדברת עם בטי גאס?
"נכון, עם מי אני מדברת?"
"מדברת סמנטה מהקונסוליה של שגרירות ישראל בארה"ב. אפיק סופיר, מאוד מאוד דואג לך... "
סמנטה סיפרה לי בקצרה למה אפיק דואג לי, וביקשה שאצור איתו קשר בהקדם, חשתי שהיא מאוד נרגשת שדואגים לי ככה, אבל לא ידעתי למה.
האמת היא, שגם אני הייתי נפעמת מאוד ששמעתי מה מוכן אפיק לעשות כדי לבדוק שהכל בסדר..
הבטחתי לה שאצור איתו קשר, וניתקתי את השיחה.
מיהרתי להתקשר למספר הנייד שלו, הרשום בכל סוף הודעת מייל.
"כן?"
לפי קולו, הבנתי שלא זיהה את המספר, ובצדק, הרי טלפנתי מחו"ל לא?
"אפיק?"
"נכון"
"זו אני.. "
"אהה... שלום בטי, את לא יודעת כמה דאגתי לך.." נימת קולו ריגשה אותי מאוד.
"למה דאגת לי?" שאלתי בקול בהתרגשות, קיוויתי שלא חש בכך.
"מהסיבה הפשוטה - לא ענית לי להודעות. מזל שמצאתי את המייל של הקונסולייה... הכל בסדר?"
התרגשותי גברה פלאים. בכל 15 שנות חיי לא דאגו לי ככה.. כל כך הרבה אכפתיות, כל כך הרבה אמפטיה... זה מדהים.
אמרתי לאפיק מה שחשבתי ...
"אל תתרגשי יותר מידי , אני יודע שזה מדהים, אבל.... מה לעשות שהקשר איתך חשוב לי מאוד?"
"גם לי זה אותו דבר.. אפיק באמת שאני מדברת מכל הלב...
דפיקה נשמעה בדלת. מי זה יכול להיות?
אפיק, ששמע את הדפיקה, ביקש שאשאר על הקו ואפתח.
בידיעה שאפיק איתי על הקו, פתחתי את הדלת בפחות חשש מהפעמים הקודמות.
שליח עמד בדלת. כמובן שלא ראיתי אותו, אבל לפי ריח הפרחים....
"את העלמה biatris gs? " הוא שאל באנגלית.
" yes" עניתי.
הוא הניח לידי את זר הפרחים ואמר "for you"
תמהתי מאוד. מי יכול לשלוח לי פרחים...
"thanks" אמרתי לשליח, וסגרתי את הדלת.
"מי זה היה?
שאל אפיק בדאגה
"שליח מחנות פרחים...." הנחתי את הנייד, הריח היה מדהים נגעתי בהם והרגשתי את הרכות של עלי הכותרת. בקושי רב, התגברתי על התרגשותי ובידיים רועדות קראתי את כרטיס הברכה המצורף שהיה כתוב בברייל בעברית רהוטה.



בטי יקרה,
דאגתי לך עולה על כל דמיון.
אני נקרע בין הרצון לעזור, לבין הרצון לחכות ולראות מה יהיה.
כשנעלמת פתאום מהמייל ומהסקייפ, כשלא דיברנו כרגיל, התחלתי לדאוג מאוד.
בלית ברירה, התקשרתי ל"קונסוליית שגרירות ישראל" בארה"ב וביקשתי את עזרתם.
הקשר בינינו מאוד מאוד חשוב לי, את חשובה לי...
בהערכה רבה, אפיק
מרוב התרגשות, לא ידעתי מה לעשות.... ההלם, ששוב אפיק חוצה עולמות כדי להגיד לי משהו והפרחים.... ריגשו אותי מאוד, זו הייתה ההוכחה לה הייתי זקוקה שמישהו אי שם אוהב אותי.
כשהצלחתי להתגבר על ההלם ועל המחנק אמרתי: "לא האמנתי שתדאג לי כל כך, ושתדבר עם מי שצריך... אבל פשוט היית צריך לבקש את מספר הנייד שלי. אתה מקסים!!!
גם לי הקשר איתך מאוד חשוב! אתה לא יודע עד כמה...."
"אני יודע בטי, כבר הספקתי להכיר אותך קצת...."
"אני מפחדת"
"ממה?"
"לפתוח את המחשב?"
"בדיוק. אחותי תגלה בסוף את הסיסמה. ו..."
"את יכולה להיות רגועה. היא לא תגלה את הסיסמא. וחוץ מזה, יש לך אפשרות במחשב שרק את יודעת עליה נכון?"
"איזה אפשרות?"
"סורק האצבע. כך לא תצטרכי להקליד סיסמא. כל אדם אחר שינסה לגעת לך במחשב, לא יצליח אודות לסיסמא."
"איך עושים את זה?"
אפיק, הדריך אותי בסבלנות אין קץ, עד שסיימנו.
"תודה... אני מאוד מעריכה את הכנות שלך והעזרה...."
"אין בעד מה, תמיד כאן"
עברנו להתכתבות במחשב שצלצול הנייד קטע את השיחה.
מספר חסוי....

עניתי
"שלום"
"שלום, ביאטריס?"
"נכון, עם מי אני מדברת?"
"משטרת ניו יורק"
"מה קרה?"
"הורייך נפצעו בתאונת דרכים. הם כרגע בבית החולים. אנחנו מודעים לעיוורון שלך, ואנחנו נדאג לך לכל מחסורך..."
נכנסתי ללחץ
"מה מצבם?"
"קשה"
"בסדר"
"אל תכנסי ללחץ
"בסדר, תודה רבה לך"
ניתקתי וטלפנתי מייד לאפיק.
השעה בישראל כנראה הייתה מאוחרת מאוד, כי אפיק לחש, ודיבר מהר
"כן?"
"אפיק... זאת אני... התקשרו אליי ממשטרת ניו יורק... ההורים שלי נפצעו בתאונת דרכים... אני ממש צריכה אותך..."
הייתי חייבת ליידע אותך..."
תישארי רגועה....
"אני כאן.
"תתקשרי אם יהיה לך מידע חדש".
"אין בעיה".

לא ידעתי מה לעשות.
הייתי בלחץ . לחץ גדול מאוד.
אפיק, הגיע בסופו של דבר למחשב, אחרי שכבר בישרו לי שהוריי מתו...
הוא תמך, הרגיע, ובישר לי בשורה משמחת מאוד..
הוא פנה לגורמים בישראל והצליח לגרום לכך שיכניסו אותי לפנימייה בישראל בעזרת הקונסוליה והסוכנות היהודית. הפנימייה הייתה קרובה לביתו כך שסוף סוף לאחר כמעט שנה של ציפייה נוכל לפגוש אחד את השני.
נלמד באותו בית ספר ובאותה כיתה... לא ידעתי כיצד אסתגל לישראל ולעברית, אומנם אני יודעת עברית בשפה גבוהה, אבל אצטרך עוד קצת עזרה מאפיק...
אפיק הבטיח שיעזור.
לאחר כל התמיכה, ההרגעה והבשורות המשמחות הגיע יום המחרת ואיתו גם בשורות רעות סבי וסבתי אשר איתם שהיתי מרגע הבשורה על הוריי הודיעו לי שהם לוקחים אותי ואת שרה אחותי אליהם, הם גרו בברוקלין. "ממש לא! אני נוסעת לישראל"
"את לא יכולה! מי יטפל בך"? אמרה סבתי
"אפיק, מה זאת אומרת מי? הוא סידר הכול כבר,דיבר עם הקונסוליה והסוכנות היהודית הכול מסודר" צעקתי
" זה לא עובד ככה מתוקה, זה תהליך ארוך ומורכב" התערב סבי
"אבל הכול מסודר, אתם לא מבינים?" הדמעות החלו זולגות מעצמן
"תני לנו לבדוק את זה ואם זה באמת כמו שאת אומרת נשקול את האפשרות, את עיוורת בטי וזו החלטה שצריכה להיות משותפת לכל המשפחה, הורייך כבר אינם ואין מה שמחזיק אותנו כאן עוד, אנו נבדוק את האפשרות ואם נעבור, נעבור יחד" סבתא ניגשה אלי וכרכה את ידיה סביבי ולחשה " בכי יקירתי בכי, הוציאי את הכול
שרה החלה גם היא לבכות וחיבקה את שתינו
לפתע היה בוקר, ניראה שאירועי יום האתמול הכריעו אותי ונרדמתי.
הריח של ארוחת הבוקר חדרה לנחירי, פנקייקים חמים ורוטב מייפל , וואי כמה שאני רעבה מרוב ההתרגשות לא אכלתי אתמול כלום. דידיתי למטבח " סבתא סבתא הכנת פנקייק"
"סבא לא סבתא, כבר הרבה זמן סבא מפנק את סבתא" אמר סבי , הצחוק של סבתי נשמע משולחן האוכל " 30 שנים פינקתי אותך לא הגיע הזמן שתחזיר"
"אני לא מתלונן שלא תטעי, אני דווקא נהנה לפנק את הנכדות שלי, מזמן לא הזדמן לי, כמובן שלא תיארתי לעצמי שאעשה זאת בנסיבות האלו", קולו נשמע שקט, מהורהר ועצוב לפתע.
אנחנו צריכים להתאוורר, בואו נצא לטייל, מה אתם אומרים"? שאלה סבתא
"כן, כן אני רוצה, בואי, נו בואי עכשיו!" התלהבה שרה
"רגע חמודה" הצמידה סבתא את שרה אליה "קודם תאכלי, תשתי , תתלבשי ולאחר מכן נלך כולנו"
"אוףףףףף" התריסה שרה "טוב נו עוד כמה דקות וזהו! קדימה איכלו מהר" סבא וסבתא צחקו וקרצו זה לזה.
"מה איתי? מה עם ישראל? מה עם מה שהבטחתם"? כעסתי
" הכול בזמנו, הבטחנו ונקיים, אל תדאגי" אמרה סבתא "כעת אכלי לאחר מכן התלבשי ונצא לשאוף קצת אויר".
עשיתי בחוסר רצון מה שביקשה סבתא, אבל הרגשתי שהיא צודקת, אני באמת צריכה לצאת קצת ולחוש את האוויר הצונן על פניי.
חלפו חודשים, סבתא וסבא התרוצצו כדי לזרז את העלייה לארץ ישראל, ולאשר את מקומי בפנימייה שאפיק דיבר עליה.
אני זוכרת את אותו היום שקיבלנו את ההודעה סבא הכין ארוחת ערב חגיגית ונתן לי להרגיש את כרטיסי הטיסה, סבתא הזמינה חברה מיוחדת שתעזור לנו לארוז את הציוד החשוב. סוף סוף אני נוסעת, אני עוזבת והולכת לפגוש את אפיק, כמעט שנתיים עברו מהרגע שהתחלנו לדבר, אני אף פעם לא אוכל לראות כיצד הוא נראה אבל כבר לא יכולה לחכות להרגיש את פניו ולשמוע את צחוקו.
בישרתי לאפיק את הבשורות הטובות, התברר לי שביום הגעתי לארץ אפיק במחנה ולכן לא יוכל לפגוש אותי, אצטרך להתאפק עוד קצת.
.
"בוקר טוב"
"אפיק?"
"כן בטי"
"אני מגיעה לנתב"ג ביום ג. תוכל להגיע לפגוש אותי?"
"בטי... שכחתי להגיד לך... אני בטיול של ב"גובה העיניים..."

אפיק

המחנה הזה עבר כל כך מהר, עם כל כך הרבה... בעיות.
"אפיק?" נשמע קולה של יפית, אחת החניכות, שבעבר הייתה קרובה אלי מאוד.
"כן יפית?"
"אתה צריך משהו?" שאלה, וקולה רימז כי היא אכן מתכוונת לעזור .
"לא, אבל תודה. אפנה אלייך אם אצטרך."
"אוקיי, אני ממש כאן לידך אם אתה צריך. אני ממש מולך"
עצם הפנייה של יפית אלי, הפליאה אותי מאוד.
הרי עד לפני כמה שעות היא לא הייתה פונה אלי בעד שום הון שבעולם...
"תודה" אמרתי ובקולי החיוך שניסיתי להסתיר.
----------------------
יפית הלכה, אך חזרה שוב לאחר כמה דקות.
כבר לפי הבושם הקל, שמתי לב שזו היא.
היא לקחה את ידי ואמרה:
"אפיק אתה רוצה לשבת לידי?"
מכיוון שזה היה זמן חופשי, ומכיוון שכבר רציתי לגלות מה קרה לה שהיא פתאום פונה אלי, הסכמתי.
ישבתי מולה. באותו רגע בדיוק, צלצל הנייד.
מכיוון שהנייד לא אמר את שם המתקשר, ניחשתי שהשם אינו שמור בנייד.
"יפית מה המספר שכתוב על המסך?"
היא הקריאה לי אותו.
מספר לא מוכר.
עניתי
"בוקר טוב?"
"אפיק, אני בדרך למרכז הקליטה, מתי אתה חוזר מהמחנה?"
"היום בערב"
"יופי, נתראה בקרוב"
פרק חמישי
בטי
המטוס החל מנמיך, וכך גם ליבי, הרגשתי את ההתרגשות גואה, הרבה חששות, מקום חדש, בית חדש, חברים אחרים, בית ספר שונה, סביבה לא מוכרת, צריך להתרגל לכל כך הרבה דברים, התבגרתי בבת אחת מאז מות הוריי וכעת אני במקום זר עם סבי, סבתי ואחותי לא חשבתי שהרגע הזה יגיע אף פעם. הגלגלים נגעו באדמה והנוסעים החלו לשיר " הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום עליכם.." הצטרפתי לשירה בעיניים דומעות וסבתא אשר הבחינה במצבי משכה אותי אליה. הרגשתי שגם היא מתרגשת, היא סיפרה לי ששנים לא הייתה כאן ושבכאב רב הותירה שני אחים שנורא רוצה לפגוש.
הדיילת עזרה לי לרדת במדרגות וליוותה אותי עד לסוף התהליך, ביציאה חיכו לנו אנשים רבים ונציגים של הסוכנות היהודית, לא היינו העולים היחידים, והסוכנות ארגנה אוטובוס שהסיע אותנו למרכז הקליטה. בשלב הראשון כולם נסעו לאותו מקום בהמשך היו צריכים לפזר אותנו. סבא וסבתא הגיעו מוכנים כדי לרכוש דירה צנועה בארץ הם שלחו את כספם וחסכונותיהם לחשבון בישראל כדי שיוכלו לעשות כן.
במרכז הקליטה הייתה המולה רבה, אף אחד לא ידע מה לעשות ולאן ללכת, אנשי הסוכנות הרגיעו את כולם והבטיחו שאם נתאזר בסבלנות כל אחד ימצא את מקומו. לבסוף נכנסנו לחדר ומרוב שהיינו כל כך עייפים פשוט נרדמנו. "המזוודות לא הולכות לשום מקום, וגם ככה אין טעם לפרוק" אמרה סבתא
בבוקר הגיעה פקידה מהרווחה בגלל העיוורון שלי קיבלנו כנראה עדיפות, היא אמרה שתסיע אותי לפנימייה להכיר את המקום, וגם את שרה להכיר את בית הספר החדש שלה. התרגשתי מאוד לשמע הבשורה, היא אמרה לסבא ולסבתא שיוכלו בזמן זה ללכת למתווך ולחפש דירה. סבתא לא הסכימה
" אני רוצה להצטרף לבנות, המקום כל כך חדש ולא מוכר, לא אשלח את הנכדות שלי לבד"
"בסדר גמור" אמרה צילה העובדת הסוציאלית, אם כן, ניסע מחר בשמונה בבוקר.

פרק שישי

בטי
בבוקר בדיוק בשמונה הגיעה צילה העובדת הסוציאלית מטעם הרווחה ולקחה אותנו לשני המקומות. אותי היא לקחה לפנימייה את המקום את הצוות וכמובן את בני הנוער. הרגשתי מוזר פחדתי. פחדתי שלא יקבלו אותי. טוב הגיוני... חשבתי מקום חדש חברה חדשה יהיה בסדר.
שנת הלימודים הייתה בפתח ועדיין לא היו לי ספרים. לא ידעתי מה לעשות. כרגיל טלפנתי לאפיק ושאלתי בעצתו.
התקשרנו יחד לספריה לעיוורים וטפסי הרשמה נשלחו אליי למייל. לא הייתי לייד מחשב הייתי עדיין בפנימייה שכל זה קרה. שחזרנו למרכז הקליטה ניסיתי להשלים את ההרשמה בכוחות עצמי ולהפתעתי הרבה די הצלחתי.
סוכם עם סבי וסבתי שמיום המחרת אשהה בפנימיה. סיפרתי זאת לאפיק והוא שמח מאד. נפגשנו עוד באותו יום. הפגישה הייתה מרגשת מאד! סוף סוף! לאחר כמעט שנתיים של התכתבויות שיחות טלפון וכו' סוף סוף אנחנו נפגשים.


בוקר המחרת בסביבות תשע, ציפתה לי הפתעה .



דלת חדרי נפתחה בשקט, וצעדים חרשיים נשמעו בקרבת מקום.
הרגשתי מישהו יושב לידי. לפי הבושם, זיהיתי שזה אפיק. עשיתי את עצמי ישנה , קיוויתי שיעיר אותי, קיוויתי שהוא יודע מה אני מרגישה אליו. אבל אפיק רק ישב, בגבו אלי, וחיכה. למה חיכה? כנראה שאקום. הוא לא שם לב שאני כבר ערה כמובן.
לאחר כמה דקות של ציפיה, הסתובבתי אליו.
"מה השעה?" שאלתי כדי לנסות לפתח שיחה.
"09:20" ענה לי בקול וניסה להסתיר חיוך.
לא האמנתי לעצמי! ממתי אני קמה בשעות כאלה?
"אני תכף אקום, רק.. אתה יכול להישאר איתי קצת? אני.. קצת מפחדת להיות לבד"
"כן בטח" ענה בחצי חיוך.
קמתי,והתארגנתי במהירות.
"תודה..." אמרתי בקול קצת ישנוני.
"אין בעד מה" ענה שוב בחצי חיוך.
"רוצה שנצא לספסל כאן בחוץ? שאל
"כן, למה לא." אמרתי, וחשבתי שאולי שם, אוכל להגיד לו מה אני באמת מרגישה אליו
התקדמנו לעבר הספסל.
כמעט לא דיברנו, עד שפתאום, הנייד של אפיק החל מנגן את הצלצול המיוחד של אפרת אימו של אפיק.
הוא ענה במהירות, דיבר מהר ובשקט אך הבנתי כל מילה מכיוון שהשיחה הייתה באנגלית. בכלל, מאז שהגעתי לארץ ונפגשנו כל שיחה שאפיק עושה היא באנגלית כדי שאבין.
זה כל כך מתוק מצידו... חשבתי לעצמי בעודי תוהה מתי סוף סוף אגיד לו מה אני באמת מרגישה אליו... כמה זמן זה כבר יכול לשבת לי בלב..
אפיק סיים את השיחה עם אימו גיששתי אחר ידו
הוא כנראה שם לב לזה, והושיט לי אותה.
"אנחנו צריכים לדבר..." אמרתי בקול מהול התרגשות וקיוויתי שלא שם לב לזה.
"אין בעיה, אני מקשיב."
"אפיק... אני... צריכה להגיד לך משהו... אני מקווה שלא תכעס עליי" אמרתי בקול מהול התרגשות ובאמת קיוויתי שיבין.
"אין בעיה אני מקשיב, מה שתרצי " אמר בשקט
"אני... מחבבת אותך מאוד..." אמרתי את מה שכל כך קיוויתי שיבין לבד..
"זה ישב לי על הלב כבר כמה ימים... אבל לא ידעתי אם להגיד ואיך להגיד.." אמרתי בהתרגשות
"זה בסדר ו... גם אני מחבב אותך מאוד.." אמר אפיק בכנותו המיוחדת.
"בתור ידידה?" אמרתי וקיוויתי שהתשובה תהיה לא
"לא "
"בתור חברה?"
"כן!" אמר אפיק בשקט ולפי הקול זיהיתי שהוא רצה להגיד את זה כבר הרבה זמן
"כנראה שהייתי צריכה להגיד את זה קודם..." אמרתי בשקט
"לא זה בסדר"
"אתה בטוח?"
"כן ברור, עדיף מאוחר מאשר אף פעם"
"חכי כאן אלך להביא לנו מים. את עדיין לא רעבה?" שאל
"לא אפיקוש, זה בסדר"
"גם ככה עד שאימא תבוא לא נוכל לאכול כלום..." הוסיף
"אוקיי אני מחכה."
אפיק צעד לכיוון החדר, בו היה מקרר. שמעתי אותו מחפש במקרר משהו, ולא מוצא. שיערתי שלא מצא בקבוקי מים, ולמלא לבד שני בקבוקים ביד אחת.. קצת בעיה.
אפיק חזר בלי המים... כי לא מצא בקבוקים, והמשכתי לדבר

"ניסיתי לרמוז לך כבר קודם..." אמרה בשקט.
"זה לא חשוב עכשיו מתוקה, עכשיו אני יודע."אמרתי בשקט
"וואו... תודה"
"על מה? מה כבר אמרתי?"
"מתוקה."
"נכון, כי את באמת כזו.."
"אתה יודע כמה זמן לא קראו לי ככה..?"
"חבל מאוד " אמרתי בכנות

"אפיק.... אני.. יכולה לתקן את עצמי, את הדברים שאמרתי קודם?"
"בקשר לרגשות שלך? יש לי הרגשה שאני יודע מה תגידי. גם אני אוהב אותך"
בטי שתקה רגע ארוך, ואז בלי שום התרעה מוקדמת, התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום.
"אתה באמת אוהב אותי?"
"כן באמת"
"אני מצטערת שלא אמרתי את זה קודם... פשוט לא ידעתי איך להגיד..."אמרה בכנות
"זה בסדר"
"התחלתי לאהוב אותך עוד בהתכתבויות שלנו, שעזרת לי והכל.." אמרה
"גם אני..."
"יותר קל לי עכשיו כי שנינו מרגישים אותו דבר אחד לשני" אמרה בטי בשקט
"כן האמת שאני מרגיש אותו דבר"
"אתה חושב שאתרגל לעברית? ללמוד ולדבר כל היום בעברית?" שאלה באנגלית.
"כן ואעזור לך כמה שתצטרכי, תסמכי עליי. חוץ מזה, נלמד באותו בית ספר ובאותה כיתה, כך שגם תשבי לידי. זו לא תהיה בעיה.
"באמת? תודה..."
"ואיך אתה חושב שהילדים יקבלו אותי?"
"אל תפתחי ציפיות, זה לא יקרה כל כך מהר.. אולי אפילו לא יקרה בכלל... אם הם לא מקבלים אותי ומתייחסים אליי כאילו אני אוויר... כאילו אני שקוף כבר שנה ומשהו... " לא המשכתי את המשפט, כי שמעתי אותה בוכה.
"מה קרה מתוקה?"
"זה בדיוק אותו דבר בארה"ב... " התייפחה בשקט וענתה לי באנגלית.
"כן אבל בארה"ב לא היה לך עוד עיוור שיכול להבין אותך.. יהיה לך יותר קל וגם לי." ניסיתי לנחם אותה מה שלמרבה ההפתעה עבד.
"אני כל כך שמחה שהכרתי אותך.. אין לך מושג אפילו כמה"
"גם אני, באמת."
אני לא יודע למה, אבל כל השיחה התנהלה באנגלית שקטה
"את לא רוצה שנעבור לדבר עברית? לא סיכמנו משהו?"
"נכון אבל לאט לאט" אמרה בעברית הפעם
אני אעזור לך, אל תדאגי.
"כן אני סומכת עליך" אמרה תוך כדי שהיא מחפשת את ידי
"אני צמאה, אני הולכת להביא מים" אמרה וקמה
"חבל על המאמץ... שכחת שחיפשתי קודם במקרר?. אין בקבוקים קטנים. את כל המקרר הפכתי"
השיחה חזרה שוב לאנגלית משום מה. טוב... כנראה שיותר נוח לה לדבר באנגלית לייד אנשים חשבתי לעצמי
"אוף... טוב" אמרה וחזרה לשבת על הספה לידי תוך כדי שהיא מחפשת את ידי. הושטתי לה אותה.
ידה רעדה מאוד. חשתי שהיא נסערת גם בגלל זה, וגם בגלל שהיא זזה בחוסר נוחות
"קרה משהו?" שוב יצר הדאגה שלי החל לעבוד שעות נוספות, כרגיל עם אנשים שחשובים לי
"לא... סתם עצובה.."
"מקווה שהכל יהיה בסדר בבית הספר" הוסיפה לאחר שתיקה ארוכה בת כמה דקות
"אני איתך, לא אתן לך להיות לבד. אני איתך. את סומכת עלי?"
"נתגבר על הכל ביחד. " הוספתי אחרי כדקת שתיקה.
שוב, במקום לענות בטי התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום, תוך כדי שהיא מתחילה לבכות.
החזרתי לה חיבוק. חיכיתי שהיא תירגע ואז שאלתי::
"למה בכית?" "מה קרה?"
"ריגשת אותי מאוד... המון זמן לא דאגו לי ככה ותמיד היו איתי..."
"את תתרגלי לזה לאט לאט, אבל חבל מאוד שלא דאגו לך והיו איתך. "
"אפיק.. באמת תודה על הכל.."
"אין בעד מה, תמיד כאן בשבילך"
בטי נרגעה כעבור כמה דקות, ושמה את ראשה על משענת הספה דיי קרוב אלי, ידה הייתה בינינו, במרווח , כאילו רמזה לי שאני יכול להחזיק אותה. לא היה לי אומץ לעשות את זה, למרות שרשמית שנינו ידענו כבר כמה שעות מה אנחנו מרגישים אחד לשני.
בסוף, היא אזרה אומץ ומצאה את ידי והחזיקה אותה, תוך כדי שהיא מתחילה שיחה. היא שאלה אם זה בסדר. כמובן שזה היה בסדר, וכך גם אמרתי לה.
היא שאלה אם אוכל להפוך לה את המחשב לעברית. הבטחתי לה שאנסה. צריך להתקין לה jaws בעברית, ובשביל זה צריך לדבר עם let's talk, הסברתי לה.
היא שאלה מה זה let's talk הסברתי לה שזוהי החברה המשווקת את ה-jaws בארץ.
הוצאתי את הנייד שלי, וחייגתי למשרדי החברה בתל-אביב.
"חברת let's talk שלום,
לפניכם מערכת לניתוב שיחות..." לחצתי על הספרה 0 וחיכיתי.
המזכירה ענתה לי. הצגתי את עצמי, הצגתי את הבעיה של בטי, ומה היא מבקשת. היא העבירה אותי מייד למעבדה, ושם שאלתי את הטכנאי מה צריך לעשות.
הוא ביקש לדבר עם בטי.
לשם שינוי היא דיברה עברית דיי בסדר, עזרתי לה איפה שהיא התקשתה. בסוף סוכם שהוא ידבר עם החברה בחו"ל, ויונפק לה רשיון בעברית לגרסה הכי חדשה של ה-jaws
פרק שביעי
אפיק

השבועות הבאים ובכלל הימים הבאים עברו עליי ועל בטי בהכרת הסביבה. בטי התחילה עם המון עזרה מאימא ללמוד עברית. אימא, בהכשרתה מורה ללשון כך שבשמחה היא חלקה את ידיעותיה הנרחבות עם בטי שרצתה מאוד ללמוד. אימא שלא התמצאה בתוכנת הסריקה,, נתנה לי את הדפים שברשותה, החומר לבטי. המרתי אותם לקבצי טקסט, והעברתי אותם לבטי על disk on key, בשביל שתוכל ללמוד ולשמור את החומר על המחשב שלה לעתיד.
היא נחלה הצלחה גדולה בלימוד העברית, ובסוף כל כמה שעות ביום בהן אימא הייתה יושבת ומלמדת אותה היא יצאה מחייכת. כמובן, הרגשות שלי אליה לא השתנו בכלל
באחד הימים, קיבלתי שיחת טלפון לנייד שלי מlet's talk כמה דקות לאחר השעה תשע בבוקר. הבשורה שבטי חיכתה לה הגיעה
הרשיון לגרסה העברית הגיע, מה שצריך לעשות הוא דבר כזה. להחליף את הקוד בגרסה האנגלית, להוסיף עברית לגרסה הקיימת, ולהתקין את כרמית, מנוע הדיבור בעברית, ואת קרן מנוע הדיבור באנגלית. הטכנאי שאל אם אוכל לעשות זאת לבד במחשב של בטי. השבתי לו שאנסה ככל יכולתי ואם אסתבך ארים טלפון לשלוחה שלו.
התחלתי לעבוד על המחשב של בטי, שתוך דקה צצה לי התיבה " password "
נאלצתי להפריע לבטי לישון בשביל לבקש את הסיסמא. כמובן שהיא לא כעסה ואף רצתה שאשאר איתה קצת. עשיתי כבקשתה ונשארתי איתה.
היא הקלידה את הסיסמא ותוך כדי גילתה לי אותה, ושאלה כמה זמן זה יכול לקחת.
באמת לא היה לי מושג כמה זמן, אבל התחלתי לעבוד. טלפון נוסף מהחברה בישר לי שהטכנאי שכח להכתיב לי את הרישיון, ובדיוק בזמן כי הייתי בחלון האקטיבציה.
הרשיון הוכתב, שפת הממשק הוחלפה לעברית, וכרמית! הותקנה.
העברתי את קבצי ההתקנה של קרן וכרמית מהמחשב שלי למחשב של בטי והתקנתי הכל. עכשיו... איך הופכים את השפה במחשב לעברית?
לאחר נסיונות אין ספור והמון שיחות טלפון לגורמים שונים כולל let's talk הצלחתי להפוך לבטי את שפת הממשק של המחשב לעברית.
"תודה" היא אמרה בשקט לאחר שהתהליך סוף סוף הושלם בהצלחה
"שטויות..."
בעניין ספרי הלימוד של בטי לשנה החדשה הבעיה הייתה קצת יותר מורכבת. טלפנתי לספריה לעיוורים ושאלתי מה ניתן לעשות. הרי אנחנו משתמשים בדיוק באותם ספרים, אז למה שלא אעביר לה אותם על disk on key?
התשובה הייתה חד משמעית.
"לא, היא צריכה להירשם לספריה ולהזמין שוב. אולי זה לא אותם ספרים?"
הטפסים למילוי לצורך הרשמתה של בטי לספריה נשלחו אל כתובת המייל שלה, ועם קצת עזרה ממני היא מילאה אותם מהר ושלחה לספריה. ואז... צצה בעיה חדשה. צריך אישור רפואי שהיא אכן עיוורת וצריך להציג לפני הספריה תעודת עיוור.
יופי... זה אומר שצריך לנסוע למשרד הרווחה, ולהנפיק לה תעודת עיוור? מה עושים..
התקשרתי למורה השיקומית שלי שלמזלי לא הייתה בהדרכה, ושאלתי אותה מה אפשר לעשות לאחר שהצגתי לה את הסיפור במלואו.
"כן, צריך לנסוע קודם למשרד הפנים, להנפיק לה אזרחות. ואז למשרד הרווחה להנפיק לה תעודת עיוור. ורק אז אישור רפואי.."
איזה בלגן...
אימא ששמעה במקרה את השיחה אמרה שמייד היא מטפלת בזה.
היא עשתה כמה טלפונים, שלחה פקסים עם אישורים רפואיים של בטי (שחשבה כבר על הכל והביאה איתה הכל מארה"ב) והכל סודר.
הטפסים הנוספים נשלחו במייל לספריה, וכעבור כמה דקות קיבלתי מייל ובו נכתב שבטי באופן רשמי רשומה לספריה כאזרחית ארה"ב, וזה בסדר.
אימא דאגה גם לזה. היא נסעה למשרד הפנים והנפיקה אזרחות ישראלית לבטי שהיא בעצם יהודייה .
אחרי כל התהליכים המפרכים האלה, היא קיבלה סוף סוף את ספרי הלימוד שלה, וגם הזמינה כמה ספרי קריאה בעברית, שהשתפרה מאז יומה הראשון כאן.
עד כה, בטי שהתה לפעמים בביתינו, ולפעמים בפנימיה, אך היא שהתה בביתינו יותר ובקושי הייתה בפנימיה.
היא הסתגלה מהר מאוד לסביבה החדשה, ואני הלכתי איתה לראות מה יהיה בפנימיה ואיך יקבלו אותה
כולן קיבלו אותה בחום, ורצו לעזור לה, אבל לא עזבתי אותה עד שהתמקמה וסידרה את חפציה בחדר שהוקצה לה, שהונגש מבעוד מועד. לבקשתה, הייתי איתה בקשר אחת לכמה שעות, לבדוק שהיא בסדר ואיך היא מתאקלמת.
ההתאקלמות בפנימיה הייתה לה קשה קצת, כי היא הרגישה לבד. מכיוון שנותרו עוד חודש וכמה ימים לתחילת שנת הלימודים, ביקרתי אותה הרבה מה שגרם לה לחייך, כך לפחות שמתי לב לפי קולה.
היא לא הפסיקה להודות לי על כל דבר קטן.
באחד הימים, הייתה לה בעיה במחשב. היא התקשרה אלי בסביבות 23:45 למרות שידעה לא מכבר שאני כבר בדרך כלל ישן בשעות האלו.
הצלצול המיוחד שלה הקפיץ אותי. לחצתי על מתג השעון המדבר והופתעתי לגלות את השעה.
אולי קרה משהו? תהיתי
"מה קרה?" עניתי בלי שהיות.
"היי... מצטערת שאני מתקשרת ומיערה אותך.. אבל יש לי בעיה במחשב...
"מה קרה?"
לא התייחסתי להתנצלותה, כי זה בסדר שהיא מתקשרת בשעה כזו והיא ידעה את זה.
"נתקעה לי הג'וז, ואני לא יודעת מה לעשות"
"insert+f4 תלחצי אנטר ותפעילי אותה בדרך הרגילה"
"שניה"
שמעתי אותה מתקתקת על כמה מקשים, ולאחר מכן את כרמית אומרת jaws for windows is ready
"סבבה. עובד."
וואו... עד כדי כך העברית שלה השתפרה והיא למדה כבר סלינג? תהיתי ביני לבין עצמי
"מעולה. את צריכה עוד משהו?"
"לא מתוק, זה בסדר."
מתוק? מילדה אמריקאית טיפוסית היא בסוף תהפוך עוד רגע לישראלית רכלנית... ולא נחמדה... זה מה שחסר לי..
"נדבר מחר?" היא שאלה פתאום והעירה אותי מהמחשבות.
"רק אם את רוצה" אמרתי בחיוך.
"ברור שאני רוצה. תגיד? איך מגדירים את ה-outlook?"
"זה יכול לחכות למחר?"
"כן. ברור שכן. שוב מתנצלת שהפרעתי לך.. "
"לא לא זה בסדר, אבל להגדיר לך outlook דרך הטלפון זו קצת בעיה, במיוחד ב00:00 "
"אוקיי, אז נדבר כבר מחר?" היא שוב שאלה ושמעתי בקולה שמץ של עצבות
"אתקשר אלייך ברגע שאקום. סומכת עליי?" אמרתי בחיוך וניסיתי להסתיר פיהוק.
"כמובן"
"ביי מתוק." שוב ה"מתוק..."
סיימתי את השיחה וליתר ביטחון העברתי את הנייד למצב שקט. תוך מס' דקות שנראה כמו נצח, שקעתי בשינה.

כדקה לאחר שהשעון אמר "השעה תשע" זימזם הנייד.
השעון והנייד היו אלו שהעירו אותי. מיהרתי לענות למתקשר, שמסתבר שהייתה מתקשרת, והיא לא אחרת מאשר... בטי
"בוקר טוב" אמרתי בשקט מנסה להסתיר את העובדה שהרגע קמתי.
"היי" ענתה היא בחיוך.
המשכנו לדבר עוד קצת, סיכמנו שניפגש היום והשיחה הסתיימה

נפגשנו לאחר כמה שעות. היא הגיעה לביתינו. שמתי לב שהיא קצת עצובה.
"מה קרה?"
"בלחץ." ענתה הפעם הראשונה מזה כשבועיים שוב באנגלית.
"למה?" עניתי לה בעברית כדי לרמוז לה שרצוי שתעבור לעברית. היא ממש השתפרה בשפה.
"ביה"ס והכל... הספרים... הלימודים..."
"אני איתך, אל תדאגי., הכל יהיה בסדר"
"תודה..." אמרה בשקט
המשכנו לדבר עוד קצת, ואז לאחר כמה שעות בטי הייתה צריכה לחזור לפנימיה למרות שרצתה מאוד להישאר איתי לפי דבריה. חשתי שמשהו עובר עליה, והיא לא מספרת לי.
אבל לא לחצתי יותר מידי.
אם היא תרצה, שתספר
שוב, כמו בלילה הקודם, העברתי את הנייד למצב שקט ונרדמתי מייד באופן מוזר ביותר.
זמזום מהנייד הקפיץ אותי. הודעת טקסט.
אני לא יכול לקרוא הודעות טקסט, לכן התעלמתי ממנה וחזרתי לישון, או לפחות... ניסיתי..
שוב זמזום, הפעם ארוך מקודמו וחוזר על עצמו מה שאומר שיחה נכנסת.
השעה הייתה 03:00
"כן?" עניתי בשקט ככל האפשר. רעש התייפחות חנוקה נשמע ברקע.
זיהיתי שזו בטי
"מה קרה?" שאלתי מייד.
"אני צריכה אותך.. " אמרה בעודה מנסה לשלוט על בכיה.
"מה קרה?" שאלתי שוב, הפעם בקול שקט יותר .
"חלמתי... חלמתי על תאונת הדרכים... שמעתי קולות... "
"תאונת הדרכים? שבה.. נהרגו ההורים שלך?" שאלתי בקול שקט במיוחד מנסה להסתיר פיהוק גדול ולא להעיר את אחי הקטן שישן חדר לידי.
"כן.." אמרה בטי תוך כדי נסיונות לשלוט על בכיה שרק הלך והתחזק.
"אבל.. לא היית שם.."
"אז מה? אני שומעת קולות, מדמיינת איך זה קרה. אני לא יודעת מה לעשות... "
"דבר ראשון, נסי להירגע. תשתי המון, ותנשמי עמוק. ואז תנסי לחזור לישון. אשאיר את הפלאפון ליידי למקרה שתצטרכי אותי."
"אבל אני צריכה אותך עכשיו! פה איתי!" אמרה בקול מתחנן שהיה לי מאוד קשה לעמוד בפניו.
"הלוואי שהייתי יכול להיות שם איתך.. אבל..."
רעיון עלה במוחי.
"חכי לבוקר, אדבר עם אימי, אולי תוכלי בינתיים, עד תחילת השנה לישון אצלינו."
"אוקיי. תוכל להישאר איתי כאן בינתיים? אני ממש צריכה אותך.."
"כן! ברור שכן"
המשכנו לדבר עוד קצת, עד שלבסוף בטי נרגעה. ניסיתי לחזור לישון, אבל לא לאורך זמן..

כמה דקות לאחר שנרדמתי, העיר אותי זמזומו של הנייד.
"כן?" עניתי בשקט.
"אפיק.... אני לא מצליחה להירדם... אני שומעת קולות, רעשים, צעקות... זה מלחיץ אותי.!" אמרה בטי שבאמת נשמעה לחוצה
ניסיתי להרגיע אותה. פתאום... נשמעו צעדים חרישיים מכיוון המדרגות המובילות לקומה למעלה
"אפיק? הכל בסדר?" אמרה בטי בשקט כאשר שמה לב לשקט הפתאום וכנראה, שמעה את רעש הצעדים.
"חכי רגע " ביקשתי
התקדמתי לכיוון המדרגות
מסתבר שבטי לא התקשרה אחרי כמה דקות, אלא אחרי כמעט ארבע שעות. היה זה אבי יפיתד מהקומה למעלה, בדרכו לעבודה
"הכל בסדר" שאל בשקט. הוא כמובן לא היה רגיל לראות אותי ער בשעה הזו, ועוד בטלפון.
סיפרתי לו את כל מה שקורה כרגע לבטי במהירות.
"בסדר, תרגיע אותה ותחזור לישון." ביקש, ולפי הצעדים הלך לכיוון פינת האוכל על מנת להתפלל
"אפיקוש הכל בסדר?" שאלה שוב בטי.
בגלל שהעברית שלה לא עד כדי כך טובה, עניתי לה באנגלית מהירה ושקטה
""yes, my father just asked me if everything ok. I told him about your problem. He asked me to help you and go to bad")"כן, אבא שלי רק שאל אם הכל בסדר. סיפרתי לו על הבעיה שלך והוא ביקש ממני לעזור לך ולחזור למיטה )
"ok " ענתה היא בשקט.
המשכנו לדבר בערך כעשרים דקות, עד שבטי נרגעה לגמרי.
הנחתי את הנייד על השולחן לידי, וחזרתי למיטה.

פרק שמיני
בטי

לקח לי המון זמן להירדם. בגלל שהזמנתי מבעוד מועד ספרים כלומר ספרי קריאה מהספריה המרכזית לעיוורים, קמתי בשקט, וניסיתי למצוא את המדף. נתקלתי במיטתה של אחת מחברותי לחדר. היינו שלוש בחדר. אבל הן היו נחמדות. שמעתי אותה זזה, אור קטן נדלק לידי.
"הי, את בסדר?" שאלה הילדה בעלת הקול הנעים, ניצן שמה.
"כן, תודה." עניתי בשקט
"את צריכה משהו" עכשיו התערבה גם מיכל, חברתי הנוספת לחדר.
"לא, זה בסדר. תודה" עניתי בנסיון לשוות לקולי טון בוטח.
"היית בדרך למדף הספרים?" שאלה ניצן שנשמעה עכשיו מרוככת יותר.
"כן... איך ידעת?"
"ראיתי את הכיוון שאת נמצאת בו ושיערתי שלשם רצית להגיע. את לא מצליחה להירדם?"
"בדיוק." עניתי.
"עם מי דיברת קודם?" שאלו שתיהן.
"ידיד..."
"זה לא נשמע ככה" הרימה מיכל את קולה.
אני מטומטמת! חשבתי לעצמי. שכחתי שהן יכלו לשמוע את השיחה...
"דיברתי עם אפיק... שהיה כאן בבוקר... זוכרות אותו..?" עניתי בשקט, מנסה לשוות לקולי נימה רגועה אף על פי שבתוך תוכי סערתי. איך היא מרשה לעצמה?
"אה, כן, העיוור השני? " שאלה מיכל, ועוד לפני שהספקתי להשיב לה, התערבה ניצן בקול רם שדי הציל אותי : "מיכל!"
"אוי.... אני מצטערת.... מה הוא רצה?"
"מיכל, מספיק! תעזבי אותה! את לא רואה שהיא לא רוצה לדבר על זה?" הצילה אותי שוב ניצן.
"כן... סליחה... אבל...."
"שום אבל. פשוט תעזבי אותה. תמיד את נטפלת למי שחלש ממך."
שתיקה הסתררה לרגע. שמעתי את ניצן קמה.
הרגשתי אותה קרובה הודות לריח הבושם הקל שעלה ממנה.
היא לקחה את ידי והושיבה אותי על מיטתה.
"אל תתיחסי אליה" לחשה לי. "היא סתם מנסה לעצבן אותך" "אני יודעת מה קורה בינך לבין אפיק. אני לא מכירה אותו, אבל מהשיחהשלך איתו נשמע שאת מאוד אוהבת אותו והוא מאוד עוזר לך."
הן חצופות! מקשיבות בכוונה לשיחות פרטיות שלי?
האדמתי ללא שליטה. פני בערו ולכן שמתי לב לכך.
"בטי, מה קרה?" שאלה ניצן בשקט
"כלום!" עניתי קצת בתקיפות
"לעזור לך להגיע חזרה למיטה, או להביא לך משהו?"המשיכה, עדיין ברוך מתסכל.
רתחתי על שתיהן! איך הן מרשות לעצמן לחדור לחיי הפרטיים?
"לא, אני אסתדר תודה" עניתי בשקט
לא הסתדרתי. נתקלתי במדף, ואז במיטתה של מיכל.
"בטי, שמאלה." אמרה ניצן בשקט
פניתי שמאלה.
"תמשיכי ישר, ותגיעי למיטה שלך"
אכן המשכתי ישר, והגעתי למיטה. "תודה ניצן" אמרתי בשקט
"בשמחה" ענתה היא בשקט
לפי קולה, שמתי לב שהמיטות שלנו די קרובות. אם אמשיך ישר אגיע למיטתה. היא כנראה קראה את מחשבותי משום שאמרה לפתע:
"אם את צריכה משהו רק תקראי לי. אני ממש מולך"
"בסדר, תודה."
השיחה בינינו הסתיימה. שוב ניסיתי להירדם ובסופו של דבר נרדמתי.

בשמונה וחצי בערך, השעון שלידי השמיע צלצול, לבשר לי כי שמונה וחצי.
"בטי, השעון" אמרה ניצן בכעס.
"רק רגע, אכבה אותו." ניסיתי לשמור על קול רגוע. למה היא כל כך כועסת? לא הבנתי אותה.
כיביתי את צלצול השעון והתארגנתי מהר.
טלפנתי לאפיק בערך בתשע, לפי קולו הוא רק קם בזה הרגע. סיכמנו להיפגש בביתו במהלך היום. אוי כמה חיכיתי לפגישה הזו...
"בטי! דיי!" אמרה ניצן הפעם באמת כועסת, "אנחנו מנסות לישון!"
מה עובר על הילדה הזו.... פעם היא נחמדה, ופעם כועסת? עליה לא אוכל לסמוך כחברה טובה...
"סליחה..."
כמה דקות לאחר מכן, מיכל קמה והתקרבה אלי. גיששתי אחר הנייד שלי. הוא לא היה על השידה לידי.
"ניצן?"
"כן? מה עכשיו?" היא נשמעה באמת כועסת מאוד הפעם ולא רציתי להכעיסה עוד [
"הנייד שלי היה על השידה, והוא נעלם."
"מיכל!" קראה ניצן
"כן?" ענתה בקול מיתמם.
"ראית אולי את הנייד שלה?"
"לא... פעם אחרונה שראיתי אותו הוא היה על השידה..."
"אני יודעת שהוא אצלך! תחזירי לה אותו!"
"הוא לא אצלי."
שמעתי את ניצן קמה, צועדת במהירות לכיווני, ואז צליל הנייד מונח על השידה. "אני לא אהיה כאן בזמן הקרוב, אני הולכת לכמה דקות. אם היא נטפלת אלייך שוב, תתקשרי אלי?" שאלה והפעם ברוך.
היא שמרה את מס' הטלפון שלה בתוך אנשי הקשר שלי, ושמעתי אותה יוצאת.
"מטומטמת! את חושבת שאני לא יודעת שאת משחקת אותה עיוורת?" שאלה מיכל.
"אני? משחקת אותה עיוורת?" הייתי ממש המומה משאלתה."
"כן! איך את יודעת הכל!? איך את יודעת איפה הכל נמצא? את חושבת שלא ראיתי איך בכוונה נתקלת במיטה של ניצן אתמול?"
על מה הילדה הזו מדברת.... איך היא מרשה לעצמה בכלל....
"אני באמת עיוורת!" כמעט בכיתי מרוב כעס. "איך את חושבת בכלל כאלה דברים? נראה לך שאני אשחק את עצמי עיוורת? בשביל מה זה טוב?"
ניצן, שבדיוק נכנסה, שמעה כנראה את הטון שלי ושאלה מייד: "מה קרה?
"כלום...." היתממה שוב מיכל, ה"צדיקה הגדולה"
"בטי, מה קרה?" שאלה שהיא מתקרבת אלי.
"אני לא יכולה להגיד לך... זה קשה לי מידי מה שהיא אמרה..."
"מה היא אמרה?"
שתיקה
"מיכל? מה אמרת לה שגרם לה לבכות?"
"כלום, באמת כלום!" ענתה בקול תמים, שגרם לי להאדים וכמעט לבכות.
"בטי, מה קרה? ספרי לי. אני רק רוצה לעזור לך"
"היא... היא חושבת שאני משחקת את עצמי עיוורת.... שאני לא באמת עיוורת..."
"מיכל! השתגעת לגמרי?"
"היא חושבת שאנחנו מטומטמות. תסתכלי על העיניים שלה. הן פתוחות."
"נו? אז מה אם הן פתוחות? זה אומר שהיא יכולה לראות?"
"כן!"
"ממש לא! ותפסיקי להיטפל אליה." ענתה ניצן בפסקנות
"מספיק!" כבר ממש התחלתי לבכות עכשיו. "אני באמת! עיוורת! כל כך קשה לכן להאמין?"
"בטי, אני מאמינה לך" אמרה ניצן אחרי שתיקה של דקה.
"ואני לא...."
"את תשתקי!" היסתה אותה ניצן
"גרמת מספיק נזק גם ככה. את לא רואה מה עשית לה?"
"היא סתם עושה הצגות... היא לא באמת עיוורת...."
"מספיק עם זה!" קמתי ויצאתי מהחדר.
טלפנתי למישהי מהפנימיה וביקשתי ממנה ללוות אותי לאפיק.
במהלך הפגישה אפיק שם לב שאני בלחץ. שאני לא כתמול שלשום. "קרה משהו?"
"לחץ" עניתי באנגלית.
"מה קרה? ממה את בלחץ?"
לא ידעתי מה לענות.

"בית הספר והכל..."
"אני איתך, הכל יהיה בסדר "

לאחר כמה שעות, חזרתי לפנימיה בליוויית אותה מדריכה.
"היי בטי" קידמה את פני בירכתה של ניצן וחיבוק ממנה.
"הי.. " אמרתי בשקט, מנסה להישאר רגועה.
"הי" אמרה מיכל, בקרירות צוננת.
"מה השעה?"
"שש!" ענתה מיכל.
"לא שאלתי אותך... אני הולכת להתקלח"
"בסדר, אם את צריכה משהו תקראי לי" אמרה ניצן.
הן יצאו מהחדר. לא ידעתי מה לעשות. כל האירועים האחרונים ממש קוממו והכעיסו אותי.
ניגשתי למחשב והתחלתי לכתוב הכל במהירות במסמך word חדש. הכתיבה, מאוד עוזרת לי.
נכנסתי להתקלח. שיצאתי, ניצן עדיין לא הייתה בחדר. טלפנתי אליה וביקשתי ממנה לבוא ללוות אותי לחדר האוכל. הלכנו לשם יחד. בכניסה לחדר האוכל מיכל הגיעה והתחילה לדבר עם ניצן. לחצתי את ידה של ניצן, בתקווה שהיא תבין את הרמז.
"בואי, נלך להביא לנו אוכל." אמרה מייד ברכות האופיינית לה.
ניצן עזרה לי למלא את צלחתי, וכן למצוא שולחן, כמה שיותר רחו

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

2. משהו בלתי צפוי, כל הסיפור

הי
מצרף את כל הסיפור, שאני עובד עליו כבר שנתיים ועדיין לא מצאתי המשך/סיום.
אשמח לעזרה וביקורת

משהו בלתי צפוי
מאת: אפיק סופיר
הערה: הסיפור מומצא



1.

התעוררתי מוקדם מהרגיל היום.
הגשם הכה בחלונות בעוצמה הולכת וגוברת. ידעתי שלא אלך לבית הספר.
אני שונאת ללכת לבית הספר. במיוחד בימים כאלה.
אני אינני כל כך מקובלת, ולעיתים אני לבד בהפסקות.
עד אותו יום, חשבתי שאני היחידה שסובלת מזה. מהמחדלים בסייעות, מאי ההנגשה של חומר כתוב לברייל או העברתו במייל, ומהחברה הלא מודעת לעיוורון, ושאם אתה עיוור- זה לא אומר שאתה חייזר.
עד אותו יום, הרגשתי כל כך אבודה, כל כך צריכה שיבינו אותי.
אפילו אימי, שבדרך כלל מבינה אותי - אכזבה ולא הבינה.
בזמן האחרון התרחקנו מאוד, ובכלל קשרי עם הוריי התרופפו מאוד.
עד אותו יום, הרגשתי שאני זקוקה לאדם כמוני, בגילי פחות או יותר, שיבין, שיזדהה, שיתמוך, אבל לא ידעתי איך למצוא.
ואז, שנכנסתי לאתר בלוגר ופתחתי בלוג, חשבתי שאכתוב על כל מה שקורה לי.
אבל עוד לפני שהספקתי לעשות משהו, מצאתי משהו שממש הדהים אותי.
2.

באותו היום, שבו קרה הדבר שהוכיח לי שאני לא העיוור היחיד בעולם שסובל מכל כך הרבה מחדלים, התעוררתי בערך בעשר.
הדבר היה תמוה מאוד, ולכן בדקתי שוב ושוב שאני לא הוזה.
נכנסתי לאימייל שלי.
עוד לא הספקתי להיכנס וכבר נשמע קול
"master i have mail for you"
היה זה צליל מיוחד שמצאתי באינטרנט המודיע על קבלת מיילים.
התחלתי לדפדף בין עשרות המיילים.
כולם, ללא יוצא מן הכלל מהפורום שאני חבר בו, לעיוורים ולקויי ראייה.
בעודי שוב חושב שאני העיוור היחיד שסובל מהמחדלים, קרה דבר מוזר ומדהים
3.

הדבר כל כך הדהים אותי, עד שחזרתי וקראתי את מה שהיה כתוב על גבי צג הברייל.
האתר היה כמובן באנגלית, וכך היה כתוב בכותרת הבלוג
afik sofir's blog
לחצתי enter על הקישור, וירדתי עם החצים, לתפריט comunication
סימנתי שאני רוצה לקבל עדכונים מהבלוג, וחזרתי לתפריט אודות.
פה כבר כל הבלוג היה כתוב בעברית.
אפיק הוא נער בן 16 ובסוגריים באנגלית "blind boy
blind boy? שאלתי את עצמי.
בגלל שאפיק כתב בעברית, ניחשתי שהוא מישראל.
אפיק לא כתב מה עובר עליו, אך בסיפורים שהעלה לבלוג פרי עטו , הובן מה עובר עליו בצורה יוצאת דופן.
קראתי את כל הסיפור שכתב אפיק, ושוב חזרתי לתפריט אודות
היה כתוב שם כמעט בסוף
"אם אתם מעונינים ליצור איתי קשר מחוץ לבלוג, אתם יותר ממוזמנים לעשות זאת במייל"
שלחתי מייל לאפיק, באנגלית
"hi afik.
I betty .
i live in new york
I reading now your blog
I want to write with you in email



אני מתעמקת יותר בעברית ולא באנגלית. אפילו עם משפחתי ובבית הספר אני מדברת רק עברית.
לכן לא כתבתי את המשפטים כמו שצריך.
תרגמתי את מה שכתבתי לעברית, מחקתי את המייל ושלחתי את התיקון בעברית.
חיכיתי בכליון עיניים לתשובתו של אפיק
4.
לאחר שיעור הניידות שהתחיל היום מוקדם- ב9, חזרתי למחשב.
דפדפתי במיילים שוב, וראיתי מייל מארה"ב.
שם השולחת היה betty gs.
היא כתבה בעברית, שהיא קראה את הבלוג שלי, ומאוד נהנתה, ושהיא תשמח להתכתב במייל.
מכיוון שלא ידעתי איך היא רוצה להתכתב, בעברית או באנגלית, כתבתי לה באנגלית

how do you want to speak? in English or hebrew?
השעה בארצות הברית, הייתה רבע לשלוש בלילה, לכן נדהמתי שפחות מדקה לאחר שליחת התשובה אל בטי קיבלתי תשובה
hi afik.
i very happy because you replay
i want to speak in hebrew. i want hebrew and some english but i want to speak hebrew because i liked
you can write to me now?
regards
Betty
האנגלית שלה לא הייתה טובה, לכן ניחשתי שתעדיף לדבר עברית. החזרתי לה תשובה
"היי,.
כן, אשמח להתכתב כאן, אך יותר נוח לי להתכתב בסקייפ, וגם נוכל לדבר.
ואז באה החתימה הקבועה שלי
regards- בברכה
afik sofir- אפיק סופיר

5.
לא הייתה לי סבלנות לחכות לתשובתו של אפיק.
השעה בארה"ב הייתה כבר 01:00 אבל הייתי יותר מדי נרגשת כדי ללכת לישון.
לכן, נכנסתי לאתר המציע ספרים בפורמט נגיש לכל העיוורים בארה"ב, והההתחלתי לקרוא.
בסביבות 02:45 נשמע צפצוף אלקטרוני נעים.
צפצוף זה בישר שקיבלתי אימייל חדש בזה הרגע.
לחצתי על alt+tab כדי לעבור לאאוטלוק לתיבת הדואר הנכנס.
לחצתי על home כדי להגיע לראש רשימת ההודעות.
תוך כדי קריאת השורה שהייתה כתובה על צג הברייל, התרגשתי מאוד, לא יודעת למה.
afik sofir re:
how do you want to speak? in english? or hebrew?
regards
afik sofir
לאחר שסיימתי לקרוא את המייל החזרתי לאפיק תשובה באנגלית וציפיתי לתשובתו בכיליון עיניים.
איני יודעת למה התרגשתי כל כך, אולי מפני שזו הפעם הראשונה שיש לי תחושה שמישהו באמת מבין אותי? מישהו שהוא גם במצבי, יוכל להבין, לייעץ, לתמוך...
תשובתו של אפיק הייתה
"היי, כן אשמח להתכתב איתך, גם כאן, אך גם בסקייפ, "
סקייפ? איך אפתח סקייפ בשלוש וחצי לפנות בוקר?
כתבתי לאפיק שאצטרך עזרה בפתיחת הסקייפ.
אפיק כנראה ידע מה השעה, וכתב לי
"בטי לכי לישון ומחר שתתעוררי תכתבי לי מייל ואעזור לך איך שהוא. אולי בטלפון?"
התרגשתי מאוד שהוא כל כך דואג לי ואכפת לו ממני, ולכן החזרתי.
"אתה מדהים, איך אתה דואג לילדה שאתה בקושי מכיר... אתה צודק, אלך לישון. אקום בסביבות... " חישבתי את השעה בישראל וכתבתי "אקום בסביבות 13:00 " 6, בבוקר". כתבתי ושלחתי
6.
בטי כתבה שתצטרך עזרה בפתיחת הסקייפ.
מכיוון שידעתי שהשעה בארה"ב היא 03:30 לפנות בוקר כתבתי לה שתלך לישון, ומחר שתתעורר אעזור לה.
במקביל, נכנסתי לבלוג שלה, וגיליתי את אשר לא סיפרה לי - עדיין.
היא עיוורת בת 15
לכן מייד שלחתי לה מייל.
למרות בקשתי המפורשת ממנה ללכת לישון, חמש דקות לאחר שליחת המייל, קיבלתי תשובה.
"כן, אני עיוורת בת 15 ובגלל זה התחלתי להתכתב איתך."
ואז היא סיפרה לי על הקשרים הרופפים עם משפחתה, ועל זה שהיא מתחילה להיסגר בתוך עצמה לאט לאט והיא אינה יודעת למה.
תוך כדי הקשבה פתחתי לה סקייפ, וכשראיתי שהשעה מתקרבת בארה"ב לארבע וחצי לפנות בוקר, שוב ביקשתי ממנה
"בטי השעה כבר תכף חמש לפנות בוקר ואת ערה כל הלילה.
לכי לישון, ונדבר מחר. מבטיח.
בתגובה קיבלתי מייל באנגלית ממנה
i not tired
"תלכי לישון קצת, ומחר נדבר בסקייפ. פתחתי לך.
לאחר נסיונות שכנוע רבים, הצלחתי לשכנעה ללכת לישון.
לא הבנתי מדוע נערה בת 15 מסרבת ללכת לישון ומתווכחת. אך לאחר כמה שעות, גיליתי מה הייתה הסיבה
7.
לא הצלחתי להירדם אחרי ההתכתבות עם אפיק, לא ידעתי למה אני לא מצליחה להירדם.
בסוף, איכשהו נרדמתי בערך בחמש וחצי, וקמתי בשמונה ועשרים.
מה שהעיר אותי היה צפצוף המחשב, על קבלת מייל חדש.
התארגנתי, התלבשתי, והלכתי למחשב.
"היי, מקווה שהתעוררת, תכתבי לי שתוכלי"
כך כתב אפיק.
אני לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה, שהוא הבן אדם היחיד שבאמת יכול להבין אותי. בגלל כל המצב
ששנינו עיוורים.
כתבתי לו שאני לייד המחשב ואשמח להתכתב.
הוא שאל מדוע סירבתי אתמול בתוקף ללכת לישון.
מכיוון שסמכתי עליו, סיפרתי לו הכול.
סיפרתי לו שבעבר ניסו לחטוף אותי, באמצע שנתי, ושעכשיו אני בכוונה מעריכה את שעות הערות שלי, כדי לא להיזכר באותם קולות.
הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי מעכשיו תמיד.
כמו כן הציע, שלפני שאלך לישון, אתקשר אליו בסקייפ, בטענה שזה לדעתו יעזור מאוד.
שוב הייתה לי אותה הרגשה, שרק אפיק יוכל להבין מה אני מרגישה ומה אני חווה.
במשך כל אותו היום, היד שלי אפילו לרגע, לא זזה מהמקלדת. את הארוחות, כרגיל אכלתי לייד המחשב, והתרחצתי רק לאחר שהשעה אצל אפיק בישראל הייתה 23:30 והוא היה צריך ללכת לישון. תוך הבטחה שנדבר שיקום.
חיכיתי בכיליון עיניים שיקום, אבל השעות חלפו לאט מאוד.
8.
לאחר שבטי הלכה סוף סוף לישון, נכנסתי לאתר של שמואל לדרמן, והתחלתי לקרוא ספר.
שהשעה בארה"ב התקרבה ל8:30 כתבתי מייל לבטיי ובו ביקשתי, שתכתוב לי לכשתוכל
פחות מדקה, וכבר קיבלתי מייל.
לפי בקשתה לא זזתי מהמחשב במהלך כל אותו יום למעט, ארוחות ומקלחת.
שהשעה התקרבה ל 23:30 אמרתי לה שעליי ללכת לישון ושנדבר מחר.
בבוקר, השעה בארה"ב הייתה שתיים בלילה, כלומר שמונה בבוקר.
כתבתי לה מייל, והופתעתי כאשר ענתה תוך פחות מדקה.
"לכי לישון" כתבתי לה. הצטערתי ששוב עליי לשכנע אותה ללכת לישון.
לשם שינוי, היא הקשיבה, והלכה לישון.
בפעם הבאה שדיברנו, היא סיפרה לי כמה דברים.
9.
לאחר שאפיק הלך לישון, הצטערתי מאוד.
אני לא יודעת למה הצטערתי, אבל הייתי מאוד עצובה, ומאוכזבת.
"מי יבין? מי יתמוך?
מה יקרה עכשיו?
התנחמתי בעובדה שנוכל לדבר בערך ב02:00 כלומר שהשעה בישראל תהיה שמונה בבוקר.
לא ידעתי מה לעשות!!!
ברגע זה התעוררתי משינה חסרת שקט. שוב חלמתי שמנסים לחטוף אותי... לא ידעתי מה לעשות...
השעה הייתה דקה לשתיים.
קיבלתי מייל בדיוק בשתיים מאפיק, ובו ביקש שאכתוב לו כשאוכל.
כתבתי לו.
בהתחלה, התעניינתי בשלומו, וביררתי איך הוא ישן כיצד הוא מרגיש, ומה התוכניות שלו להיום.
ואז, שהרגשתי שלא אוכל להסתיר זאת יותר, סיפרתי לו על החלומות שהיו לי בלילה.
הוא כמובן ביקש שאלך לישון, אבל שאשאיר הכל פתוח.
שקמתי, המשכתי לספר לו. כמו תמיד, הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי, כל הזמן.
כך המשכנו להתכתב.
לפתע... נשמעה דפיקה חזקה על הדלת.
10.
שקמתי, בערך בדקה לשמונה, כבר ידעתי שקרה משהו לויאטריס.
בדרך כלל היא כותבת לי במהלך הלילה, והלילה זה לא קרה.
כתבתי לה שתכתוב לי שתוכל, וכעבור דקה קיבלתי תשובה.
התכתבנו, ובשלב מסויים היא סיפרה לי, על חלומותיה בלילה .
היא סיפרה שחלמה ששוב ניסו לחטוף אותה, ורק חיכתה שאתעורר.
פתאום, היא כתבה לי
"דופקים בדלת... מי זה יכול להיות?"
"תפתחי"
אני כאן.

11.
"yes? אמרתי באנגלית, רועדת כולי.
"ביאטריס, זו אימא, את רוצה לאכול?"
"לא, אני לא רעבה" "למה דפקת ככה על הדלת? הבהלת אותי"
"כי דאגתי. את מאתמול לא יוצאת מהחדר...."
"אימא דיי! אני כבר ילדה גדולה. מספיק לדאוג לי. מספיק!!!!
חזרתי להתכתבות עם אפיק ועידכנתי אותו במה שקרה. הוא אמר שהוא כאן ושאני יכולה להיות רגועה.
שעה אחר כך.. שוב דפיקה על הדלת.
"זו שוב אני! את רוצה לאכול?"
"אימא! דיי!!!!!!! אני כבר ילדה גדולה, אני יודעת לדאוג לעצמי.
מספיק עם זה. אם ארצה, אקח.
התפלאתי מאוד שפתאום אימי מתעניינת בי. הרי- עד לפני כמה שעות אפילו שלום חטוף, היא לא אמרה לי.. לא החלפנו מילה כבר חודשים ארוכים... ופתאום?
עדכנתי את אפיק בנעשה, ומתוך חשש שאלתי אותו איך מגנים על המחשב בסיסמא. הוא הסביר לי, ועשיתי את השלבים עם קצת עזרה ממנו.
לאחר בערך שעתיים... הגיעה השיא
שוב דפיקה על הדלת.. והפעם, שרה אחותי הקטנה
"אימא שאלה אם את רוצה לאכול, ואם אני יכולה לשחק במחשב שלך"
"לא! תגידי לה שתפסיק להציק לי!!!!!!!!!! ובטח שאת לא יכולה לשחק לי במחשב. אסור לי להוריד ולהתקין כלום!. יש לך מחשב משלך"
לא ידעתי מה לעשות. אפיק הרגיע ואמר שזה בסדר, ושאני יכולה להיות רגועה.
באמצע הלילה, שישנתי, נפתחה הדלת.
שמעתי את התוכנה המדברת של המחשב מבקשת באנגלית רהוטה "password"
זינקתי כנשוך נחש, וגיששתי אחר המקל.
זו הייתה אחותי, שניסתה בכל זאת לגעת במחשב.
"מה הסיסמא?" היא שאלה באנגלית.
"ביקשתי לא לגעת לי במחשב נכון????"
"כן... אבל...
"אבל...?"
"אבל המחשב שלך יותר משוכלל משלי ו..."
"דיי עם זה שרה! תני לי לישון.
"טוב....."
מה אעשה? אולי בלילות, אארוז את המחשב ואשים אותו מתחת למיטה? מזל שיש סיסמא.
12.

אימה של בטי היא שהייתה בדלת.
ואז אחותה, שביקשה לגעת לה במחשב....
התכתבנו כרגיל, עד בערך 23:30
---------------------------------------------------------
בשמונה וחצי, שראיתי שאין מייל מביאטריס, התחלתי לדאוג.
כתבתי לה מייל. אך לא הייתה תשובה.
חשבתי שאולי היא ישנה. חיכיתי עד שהשעה בארצות הברית הייתה שמונה בבוקר, ואז שוב כתבתי לה מייל
לא הייתה תשובה.
עכשיו, כבר התחלתי לדאוג באמת... אולי קרה משהו?
חיפשתי באינטרנט את מספרה של קונסוליית שגרירות ישראל בארה"ב.
לא מצאתי, אבל מצאתי מייל שלהם.
שלחתי להם את פרטיה של ביאטריס,ציינתי שהיא עיוורת, ושגם אני עיוור.
ביקשתי שיצרו איתי קשר בהקדם האפשרי.
ושיעשו ככל שביכולתם, כדי לבדוק מה קרה לה.
כעבור חמש דקות, צלצל הנייד שלי.
"שלום, אני מדברת עם אפיק סופיר?" אמר קול, עם מבטא אמריקאי כבד.
"נכון."
"מדברים מהקונסולייה של שגרירות ישראל בארה"ב, זה בקשר למייל ששלחת אלינו"
"כן? האם תוכלו לעזור?"
"כן, כמובן, אבל האם אתה תוכל לתת לנו עוד פרטים?"
"כתובת, "
"כן, היא גרה בניו יורק"
זה לא עוזר לנו.
"אתם לא יכולים למצוא אותה לפי המייל?"
"צודק! נבדוק את זה ונעדכן אותך.
13.

לא ישנתי כל אותו הלילה. פשוט לא ידעתי מה לעשות...
נסיונה של אחותי הקטנה לחדור לפרטיותי ערער עוד את בטחוני העצמי...
בסוף הגעתי להחלטה, לא אפתח את המחשב עד הערב.
כמובן, שחשבתי שאפיק ידאג מאוד, אבל קיוויתי שיבין. לא שיערתי שהוא דואג לי במידה כזאת עד שבשמונה בעשרים בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מאוד מאוד מפתיעה.
"שלום, אני מדברת עם בטי gs?
"נכון, עם מי אני מדברת?"
"מדברת סמנטה מהקונסלייה של שגירירות ישראל בארה"ב. אפיק סופיר, מאוד מאוד דואג לך... "
סמנטה סיפרה לי בקצרה למה אפיק דואג לי, וביקשה שאצור איתו קשר בהקדם, חשתי שהיא מאוד נרגשת שדואגים לי ככה, אבל לא ידעתי למה.
האמת היא, שגם אני הייתי נפעמת מאוד ששמעתי מה מוכן אפיק לעשות כדי לבדוק שהכל בסדר..
הבטחתי לה שאצור איתו קשר, וניתקתי את השיחה.
מיהרתי להתקשר למספר הנייד שלו, הרשום בכל סוף הודעת מייל.
"כן?"
לפי קולו, הבנתי שלא זיהה את המספר, ובצדק, הרי טלפנתי מחו"ל לא?
"אפיק?"
"נכון"
"זו אני.. "
"אהה... שלום ביאטריס, את לא יודעת כמה דאגתי לך.." נימת קולו, שניכר בה שבאמת דאג לי מאוד, ריגשה אותי מאוד.
"למה דאגת לי?" שאלתי בקול רווי התרגשות, וקיויתי שלא חש בכך.
"מהסיבה הפשוטה - לא ענית לי להודעות. מזל שמצאתי את המייל של הקונסולייה... הכל בסדר?"
התרגשותי גברה פלאים. בכל 15 שנות חיי לא דאגו לי ככה.. כל כך הרבה אכפתיות, כל כך הרבה אמפטיה... זה מדהים.
אמרתי לאפיק מה שחשבתי ... תגובתו הייתה
"אל תתרגשי יותר מידי , אני יודע שזה מדהים, אבל.... מה לעשות שהקשר איתך חשוב לי מאוד?"
"גם לי זה אותו דבר.. אפיק באמת שאני מדברת מכל הלב...
דפיקה נשמעה בדלת. מי זה יכול להיות?
אפיק, ששמע את הדפיקה, ביקש שאשאר על הקו ואפתח.
14.
שיחה הגיעה ממספר בין לאומי.
"מי זה יכול להיות?" תמהתי מאוד.
בלית ברירה, עניתי.
"כן?" אמרתי בהיסוס גדול מאוד.
"אפיק?" שאל קול נערה, מהוסס אף הוא במבטא אמריקאי.
למרות שלא שמעתי מעולם את קולה, חשבתי שאני יודע מי זו.
"נכון עם מי אני מדבר?" שאלתי בנימוס המקובל באנגלית.
"זו אני..." אמרה ביאטריס, בהיסוס.
שמחתי התפרצה. כמה חיכיתי לשיחה, למסר, למשהו...
"אהה שלום בטי את לא יודעת כמה דאגתי לך" "
היא סיפרה לי שאחותה ניסתה לגעת במחשבה, ואז ...
רעש דפיקה בדלת נשמע לפתע.
אני, ידעתי מי הוא הדופק.
לפני יומיים, שלחתי לארה"ב זר פרחים עבור ביאטריס, בצירוף כרטיס ברכה בכתב ברייל.
"הישארי על הקו, ותפתחי, אני כאן"
15.
בידיעה שאפיק איתי על הקו, פתחתי את הדלת בפחות חשש מהפעמים הקודמות.
שליח עמד בדלת. כמובן שלא ראיתי אותו, אבל לפי ריח הפרחים....
"את העלמה viatris gs? " הוא שאל באנגלית.
" yes" עניתי.
הוא הניח לידי את זר הפרחים ואמר "for you"
תמהתי מאוד. מי יכול לשלוח לי פרחים...
"thanks" אמרתי לשליח, וסגרתי את הדלת.
"מי זה היה?
שאל אפיק בדאגה
"שליח מחנות פרחים...."
"תפתחי את הפרחים. "
בקושי רב, התגברתי על התרגשותי, בעודי קוראת את כרטיס הברכה המצורף הכתוב בברייל בעברית רהוטה.


בטי,

דאגתי לך עולה על כל דמיון.
אני נקרע בין הרצון לעזור, לבין הרצון לחכות ולראות מה יהיה.
שנעלמת פתאום, מהמייל ומהסקייפ, שלא דיברנו כרגיל, התחלתי לדאוג מאוד.
בלית ברירה, התקשרתי עם קונסוליית שגרירות ישראל בארה"ב וביקשתי את עזרתם.
הקשר בינינו מאוד מאוד חשוב לי, את חשובה לי...
בהערכה רבה,
אפיק
מרוב התרגשות, לא ידעתי מה לעשות.... ההלם, ששוב אפיק חוצה עולמות כדי להגיד לי משהו והפרחים.... ריגשו אותי מאוד....
בסוף אמרתי
"לא האמנתי שתדאג לי כל כך, ושתדבר עם מי שצריך... אבל פשוט היית צריך לבקש את מספר הנייד שלי. אתה מקסים!!!
גם לי הקשר איתך מאוד חשוב! אתה לא יודע עד כמה...."
"אני יודע בטי, כבר הספקתי להכיר אותך קצת...."
"אני מפחדת"
"ממה?"
"לפתוח את המחשב?"
"בדיוק. אחותי תגלה בסוף את הסיסמה. ו..."
"את יכולה להיות רגועה. היא לא תגלה את הסיסמא. וחוץ מזה, יש לך אפשרות במחשב שרק את יודעת עליה נכון?"
"איזה אפשרות?"
."סורק האצבע. כך לא תצטרכי להקליד סיסמא. כל אדם אחר שינסה לגעת לך במחשב, לא יצליח הודות לסיסמא."
"איך עושים את זה?"
אפיק, הדריך אותי בסבלנות אין קץ, עד שסיימנו.
"תודה... אני מאוד מעריכה את הכנות שלך והעזרה...."
"אין בעד מה, תמיד כאן"
עברנו להתכתבות במחשב שצלצול הנייד קטע את השיחה.
מספר חסוי....

16.

לאחר שהדרכתי את ביאטריס, בטלפון, חזרתי למחשב.
התכתבנו שעה ארוכה, עד 23:30 שנאלצתי ללכת לישון.
בלילות, אני נוהג להשאיר את המכשיר הנייד שלי פתוח, על מצב רוטט.
----------------------------------------------
זמזום מהנייד הקפיץ אותי באמצע הלילה.
מי זה יכול להיות באמצע הלילה? חשבתי
השעה בארה"ב הייתה כרגע 00:30.
אולי קרה משהו שם?
מיהרתי לענות בלחש
"כן?"
"אפיק... זו אני.... התקשרו אלי כרגע ממס' חסום ודיווחו שהוריי נפצעו קשה... ואז השיחה התנתקה באמצע" בכתה בטי בטלפון.
"התקשרת למשטרת ניו יורק?"
"כן, הם בודקים מה קרה, לא ידוע להם כרגע על כלום.. אבל אני צריכה אותך... פשוט הייתי חייבת ליידע אותך..." "אני יודעת שהתקשרתי באמצע הלילה, ואני ממש ממש מצטערת..."
"זה בסדר, אפילו שהתקשרת באמצע הלילה, כמו שאמרתי לך קודם, את יכולה כן. אבל... "
"זה בסדר, תהיי רגועה. תלכי לנוח קצת.. תתקשרי אם יהיה לך מידע
"בסדר אפיקוש, תודה עזרת לי מאוד"
----------------------------
אינני יודע מתי נרדמתי, אבל דקה אחרי שהשעון המדבר המוצב על השולחן שלי אמר "השעה שמונה" שוב הגיע זמזום שקט מהנייד...
"בוקר טוב?"
"אפיק... המצב שלהם מתדרדר מרגע לרגע... הם התנגשו במשאית... אתה יכול להגיע למחשב? אני ממש צריכה אותך?"
"כמובן. עוד כמה דקות בסדר ביאטריס? פשוט, הרגע קמתי ו..."
"אין בעיה. אבל בבקשה! מהר!!!! אני בלחץ גדול מאוד"
"תהיי רגועה. מה אמרו במשטרה?"
"מה שאמרתי לך... הם אמרו שיתקשרו אם יהיה להם מידע חדש"
"תהיי רגועה. אני כאן."

17.

עניתי
"שלום"
"שלום, ביאטריס?"
"נכון, עם מי אני מדברת?"
"משטרת ניו יורק"
"מה קרה?"
"הורייך נפצעו בתאונת דרכים. הם כרגע בבית החולים. אנחנו מודעים לעיוורון שלך, ואנחנו נדאג לך להכל..."
נכנסתי ללחץ
"מה מצבם?"
"בינוני"
"בסדר"
"אל תכנסי ללחץ
"בסדר, תודה רבה לך"
ניתקתי וטלפנתי מייד לאפיק.
השעה בישראל כנראה הייתה מאוחרת מאוד, כי אפיק לחש, ודיבר מהר
"כן?"
"אפיק... זאת אני... התקשרו אליי ממשטרת ניו יורק... ההורים שלי נפצעו בתאונת דרכים... אני ממש צריכה אותך..."
הייתי חייבת לידע אותך..."
תישארי רגועה....
"אני כאן.
"תתקשרי אם יהיה לך מידע חדש.
"אין בעיה.
18.

כמו שביקשה ביאטריס, לאחר התארגנות מהירה, הפעלתי את המחשב שלי.
"עדכונים חשובים זמינים. windows צריך להפעיל את המחשב מחדש כדי להתקין אותם. האם להפעיל כעת?"
סימנתי למחשב "דחה" ונכנסתי לסקייפ.
חיפשתי את בטי ברשימת אנשי הקשר המחוברים, לא מצאתי אותה.
עוד לפני שהספקתי לשלוח לה מייל, שוב רטט הנייד.
"שלום" אמרתי בשקט, ככל האפשר.
"אפיק.... אני... ההורים שלי..." ביאטריס, דיברה מהר, ובו זמנית בכתה.
"מה קרה?"
"התקשרו שוב ממשטרת ניו יורק. הם אמרו... הם אמרו....
לא היה צורך בהמשך המשפט. הבנתי. הוריה של ביאטריס, מתו.
בגלל שידעתי שאין לה משפחה, כבר דיברתי עם הוריי על האפשרות לשכן אותה בפניימייה הקרובה לביית, כך אוכל לבקר אותה, וכך נלמד באותו בית ספר.
"אני מצטער מאוד.... את צריכה שאהיה איתך?"
"כן..." בכתה בטלפון, חשתי את כאבה ובאמת הצטערתי, מכל ליבי.
"מאוד... אני ממש צריכה אותך... אתה היחיד שיכול לעזור לי. המשטרה רוצה לשכן אותי במשפחת אומנה. אני אמרתי שאתה קרוב משפחה שלי... מחר אני מגיעה לישראל.
"אין בעיה, רשמתי אותך לפנימייה קרובה לביתי. כך גם תוכלי לבוא וללכת מתי שתרצי, וגם נלמד באותו בית ספר.
"אתה... אתה פשוט מדהים... מלאך.... "
התרגשתי מאוד.
"אל תגזימי ביאטריס,אני רק רוצה לעזור."
"אתה יכול להגיע למחשב?"
"אני שם, מחכה שתתחברי לסקייפ"
"אין בעיה. אני כבר מתחברת"

19.

לא ידעתי מה לעשות.
הייתי בלחץ . לחץ גדול מאוד.
אפיק, הגיע בסופו של דבר למחשב, אחרי שכבר בישרו לי שהוריי מתו...
הוא תמך, הרגיע, ובישר לי בשורה משמחת מאוד..
הוא רשם אותי לפנימיה בישראל, הקרובה לביתו, כך שנוכל לפגוש אחד את השני.
גם נלמד באותו בית ספר, ובאותה כיתה... לא ידעתי כיצד אסתגל לישראל ולעברית, אומנם אני יודעת עברית בשפה גבוהה, אבל אצטרך עוד קצת עזרה מאפיק...
אפיק הבטיח שיעזור.
לאחר כל התמיכה, ההרגעה והבשורות המשמחות. הגיע יום המחרת.
שלחתי לאפיק מייל שאני בדרכי לנתב"ג, לקחתי את המחשב הנייד וצג הברייל איתי כמובן.
לא הייתה תשובה.
מה קרה לאפיק?
השעה בישראל, הייתה די סבירה. שמונה.
ניסיתי בנייד שלו.
"בוקר טוב"
"אפיק?"
"כן בטי"
"אני תכף מגיעה לנתב"ג. אתה תוכל להגיע לאסוף אותי?"
"בטי... שכחתי להגיד לך... אני בטיול של ב"גובה העיניים..." אדבר עם סבא, שיבוא לאסוף אותך. הוריי בחו"ל ואני גר כרגע אצל סבתא. תתקשרי אלי בערך עוד.. חמש דקות בסדר?"
"אין בעיה. אבל יהיה לי מקום שם?"
"כמובן. יש ביית למטה, של דודתי, תוכלי לישון איתה שם..."
"אין בעיה.
."תעדכן אותי.

20.
טלפנתי לנייד של סבי, והמתנתי.
"כן אפיק?"
"אתה זוכר את האורחת שסיפרתי לך עליה? היא מחכה בנתב"ג."
"אני כבר יוצא לכיוון"
"צריך לעזור לה, אל תשכח שגם היא עיוורת"
"אין בעיות, אל תדאג. נהיה בקשר"
סיימתי את השיחה.
המחנה הזה עבר כל כך מהר, עם כל כך הרבה... בעיות.
"אפיק?" נשמע קולה של שיר, אחת החניכות, שבעבר הייתה קרובה אלי מאוד.
"כן שיר?"
"אתה צריך משהו?" שאלה, וקולה רימז כי היא אכן מתכוונת לעזור .
"לא, אבל תודה. אפנה אלייך אם אצטרך."
"אוקיי, אני ממש כאן לידך אם אתה צריך. אני ממש מולך"
עצם הפנייה של שיר אלי, הפליאה אותי מאוד.
הרי עד לפני כמה שעות היא לא הייתה פנה אלי בעד שום הון שבעולם...
"תודה" אמרתי ובקולי החיוך שניסיתי להסתיר.
----------------------
שיר הלכה, היא שוב חזרה לאחר כמה דקות.
כבר לפי הבושם הקל, שמתי לב שזו היא.
היא לקחה את ידי ואמרה:
"אפיק אתה רוצה לשבת לידי?"
מכיוון שזה היה זמן חופשי, ומכיוון שכבר רציתי לגלות מה קרה לה שהיא פתאום פונה אלי, הסכמתי.
ישבתי מולה. באותו רגע בדיוק, צלצל הנייד.
מכיוון שהנייד לא אמר את שם המתקשר, ניחשתי שהשם אינו שמור בנייד.
"שיר מה המספר שכתוב על המסך?"
היא הקריאה לי אותו.
מספר לא מוכר.
עניתי
"בוקר טוב?"
"אפיק, אני בדרך לגדרה עם סבא שלך, מתי אתה חוזר מהמחנה?"
"היום בערב"
"יופי, נתראה בקרוב"
21.
סבא של אפיק, הגיע להיכן שחיכיתי לו, לאחר שבירר באמצעות הטלפון איפה אני מחכה.
אפיק כנראה סיפר לו שאני עיוורת, ושאצטרך קצת עזרה, משום שהוא עזר לי המון, ולא הפסקתי להודות לו על כך.
הגענו לביתם של סבו וסבתו של אפיק...
כל כך חיכיתי שאפיק יחזור כבר... לא ידעתי מה אעשה...
ואז.... הטלפון הנייד שלי החל מצלצל את הצלצול המיוחד של אפיק.
"היי... הציעו לי כרגע לנסוע לחו"ל להרצות על עיוורים. הם ישלמו לי על זה. הרבה"
"אבל... אפיק..."
"את יכולה להירגע, נתתי להם תשובה שלילית!"
"אתה מדהים אתה יודע?"
"ביאטריס, שאזכיר לך כמה פעם אמרת ת זה בזמן האחרון?" היה חיוך בקולו של אפיק, מה שגרם לי לחייך.
לשם הנימוס, דיברתי רק, אנגלית. לא דיברתי קצת עברית, עד שסבו של אפיק הביא אותו מהמחנה.

22.
חזרתי מהמחנה, בטי חיכתה לי בסלון ולמשמע קולה הבנתי שהיא נרגשת שאנחנו סוף סוף נפגשים.
"אני יכולה לדבר כאן רק אנגלית? אני מתביישת בעברית שלי?" היא שאלה בלחש באנגלית.
"את לא צריכה להתבייש בעברית שלך, אבל אם את רוצה... תדברי גם וגם, איתי את יכולה לדבר אם את רוצה גם אנגלית וגם עברית, אבל עם סבא וסבתא תדברי עברית כי הם לא שולטים באנגלית כמוני"
"וגם עם האחים שלי." הוספתי
"אני יכולה לפגוש אותם?" היא שאלה.
"כן, כמובן."
"הבאת את המחשב שלך?"
"כמובן, אבל... איך אני אתרגל לעברית.. אני..."
"הכול יהיה בסדר ביאטריס, אני אעזור לך כמה שתצטרכי"
"לא ידעתי אם להביא את המקל, צריך אותו בכלל כאן בישראל?"
כמובן שכל השיחה התנהלה באנגלית.
כמובן שצריך אותו, את המקל צריך בכל מקום, בכל מדינה"
"תוכל להכיר לי את הסביבה?"
"כמובן, אבל חכי, אבקש עזרה מדודתי הדר כי גם אני בעצמי לא מכיר כל כך את הסביבה"
טלפנתי לדודתי הדר והסברתי לה בקצרה מה בקשתה של ביאטריס.
הסברתי לה באנגלית, ותגובתה הייתה,
"שאחזור הביתה, בינתיים תעזור לה לארגן את הדברים למטה אצל נועה"
23
חיכיתי לאפיק בסלון, ממש התרגשתי שסוף סוף ניפגש.
שאפיק סוף סוף הגיע, שאלתי אם אוכל לדבר כאן רק אנגלית כי אני מתביישת בעברית שלי.
"את לא צריכה להתבייש בעברית שלך, אבל אם את רוצה.... איתי את יכולה לדבר גם עברית, וגם אנגלית אבל עם סבא וסבתא תדברי רק עברית כי הם לא שולטים באנגלית כמוני"
"וגם עם האחים שלי" הוסיף אפיק במהירות
"אוכל לפגוש אותם?"
"כמובן"
"הבאת את המחשב שלך?" שאל אפיק.
"כן, אבל... אני לא יודעת איך אתרגל לעברית..."
"הכל יהיה בסדר ביאטריס, אעזור לך כמה שתצטרכי" הרגיע אותי אפיק בדרכו המיוחדת.
"לא ידעתי אם להביא את המקל, צריך אותו כאן בישראל?" שאלתי
"כמובן, את המקל צריך בכל מדינה, בכל מקום..."
"תוכל להכיר לי את הסביבה?" שאלתי
"כן, אבל חכי, אצטרך עזרה מדודתי הדר, כי גם אני לא כל כך מכיר את הסביבה "
אפיק הוציא את הטלפון הנייד שלו, חייג מספר טלפון במהירות, והקשיב.
לאחר ששמע את קולה של דודתו, הוא הסביר לה באנגלית מה ביקשתי, כדי שגם אני אבין.
תשובתה של הדר הייתה
"שאחזור הבייתה, בינתיים תעזור לה לאגן את הדברים שלה אצל נועה"
ירדנו למטה, לביתה של נועה דודתו של אפיק.
אפיק, עזר לי לסדר את הדברים, ותוך כדי כך ביקש, שאולי כדאי שנעבור לדבר בעברית, כדי שאתרגל אליה שוב...




"אשתדל, למרות שאני כמעט כל הזמן מדברת עברית בבית, אבל העברית של ישראל... טיפונת שונה" אמרתי
"היא .. כן קצת שונה, אבל אל תדאגי, את תלמדי מהר, זה קל.
"אני מקווה"

24.

כמו שהציעה הדר, ירדנו למטה לביתה של נועה, כדי לסדר לבטי את הדברים.
תוך כדי פריקת המזוודות, (מן הסתם בטי הביאה המון דברים מכיוון שהיא תשהה בישראל המון זמן), ביקשתי ממנה בעדינות
"ביאטריס, אולי כדאי שנעבור לדבר בעברית, כדי שתתרגלי אליה?"
"אני אשתדל, למרות שאני מדברת כמעט כל הזמן עברית בבית, העברית של ישראל קצת... שונה"
לא יכולתי שלא לחייך, ברור שהעברית שונה, הרי כל הסליינג וכל הבלגן שהוא יצר...
"היא... קצת שונה, אבל את תתרגלי אליה, את לומדת מהר.
"אני מקווה" השיבה ביאטריס, בשעה שניסתה לפתוח את הרוכסן של המזוודה השנייה ללא הצלחה.
איך ידעתי שהיא ניסתה לפתוח את הרוכסן? שמעתי את הרוכסן מנסה להיפתח, אבל נתקע באמצע.
"את צריכה עזרה עם הרוכסן?" שאלתי בשקט.
"כן, אני לא מצליחה לפתוח אותו..." אמרה ביאטריס, ובקולה ניכר שמץ חיוך קל.
חשתי שהיא רומזת לי משהו.
"תוכלי רק לכוון אותי אלייך? כדי שאעזור לך?" שאלתי. לא רציתי להיתקל במזוודה וליפול...
במקום לכוון אותי אליה במילים, היא ניסתה לעקוף את המזוודה מצד שמאל, אבל לא ידעה, שסבא הניח שם עוד מזוודה.
קול זכוכית נשברת נשמע... היא נפלה היישר על משטח הזכוכית ששימש את נועה כשולחן לסלון.
נכנסתי ללחץ.

"בטי את בסדר?" שאלתי בהיסטריה.
"בערך, רק איך אני אמורה לקום עכשיו.... " היא עצמה נשמעה בלחץ, היא ניסה להתגונן מפני שברי הזכוכית שהמשיכו ליפול וליפול, אבל לא הצליחה.
הוצאתי את הטלפון הנייד שלי מהכיס, וחייגתי להדר.
"השיחה מועברת למענה הקולי..." ענה לי קול אלקטרוני.
חייגתי לסבא.
גם שם לא הייתה תשובה.
האפשרויות שעמדו בפני הן- להזעיק את עינב, אחותה הנוספת של אימא, או להזעיק את נועה שלא הייתה בבית..
העדפתי להזעיק את עינב, היא הייתה הכי קרובה.
חייגתי אליה, בעודי שומע את בטי מתחילה להתייפח בהיסטרייה....

25.
סיימתי לפרוק את המזוודה הראשונה, תוך כדי שסיכמתי עם אפיק, שנדבר מעכשיו רק עברית, לפחות, שאשתדל.
עברתי למזוודה השנייה... אבל כאן הייתה בעיה, הרוכסן, נתקע, ועוד נתקע באמצע, כך שבכלל לא יכולתי להזיז אותו...
"את צריכה עזרה עם הרוכסן?" שאל אפיק בשקט המיוחד שלו...
"כן.. אני לא מצליחה לפתוח אותו" אמרתי וניסיתי להסתיר את החיוך בקולי, אבל זה לא הצליח כל כך... נראה לי...
למה חייכתי? בגלל שאפיק תמיד מדהים אותי, הוא מבין אותי עוד לפני שבכלל אמרתי משהו... הוא כל כך... מדהים.
שקעתי במחשבות בעודי מנסה ומנסה שוב ו שוב את הרוכסן העיקש.
"תוכלי לכוון אותי אלייך, כדאי שאוכל לעזור לך?" קטע לי אפיק את חוט המחשבה ובעצם, הציל אותי.
במקום לענות, ניסיתי לעקוף את המזוודה מצד שמאל, כדי להגיע לאפיק ולעזור לו בעצמי להגיע למזוודה (לא רציתי שייתקל במזוודה וייפול, בגללי)...
מה שלא ידעתי הוא, שכשסבא של אפיק הוריד לכאן את המזוודות, הוא שם בצד שמאל את המזוודה ה3.ת, ולכן, נפלתי עליה, ושניסיתי להיאחז במשהו כדי לקום, נתקלה ידי במשטח זכוכית, משכתי אותו אלי....
המשטח נפל עליי, ונשבר..
אפיק, שכנראה שמע את כל ההתרסקות של הזכוכית, שאל בדאגה
"בטי? את בסדר?"
"כן... בערך... אבל אני לא יכולה לקום... אני קבורה תחת השולחן...
"השולחן" שהפך לזכוכיות קטנות...
שמעתי את אפיק מחייג מספר, וכשלא קיבל תשובה עוד מס', ושוב לאחר מכן עוד מספר.
"עינב! תגיעי לבית של נועה במהירות האפשרית! בטי קבורה מתחת לשולחן הזכוכית.... " התחיל אפיק בלחץ.
"מה? את לא בבית? אז מה אני אמור לעשות...? סבא לא עונה... הדר לא זמינה... אפיק כמעט בכה מרוב לחץ...
אני, בינתיים התחלתי לבכות גם מתוך לחץ.
עינב שכנראה הבינה את המצב, אמרה שתיצור מיידית קשר עם סבתו של אפיק...
"בסדר, תודה עינב, רק בבקשה מהר,..."

26.

עינב ענתה, ורעש של מכוניות נשמע לידה.
היא נשמעה צועדת למקום כלשהו.
"עינב? תגיעי בבקשה במהירות האפשרית לביתה של נועה... בטי קבורה מתחת לשולחן הזכוכית... הוא נשבר ונפל עליה....." כמעט בכיתי מרוב לחץ, הגם שאיך שעינב לחצה על ה send, לקבלת השיחה, לא השתהיתי, ודיברתי במהירות.
כך שהיא הבינה את המצב היטב.
"אפיק... אני לא בבית... אני בקופת חולים..."
"מה?? את לא בבית? אז מה אני אמור לעשות עכשיו.... סבא לא עונה... הדר לא זמינה...." התחלתי כבר להרגיש את הדמעות, ובכיה של בטי הלך ונעשה עוד יותר היסטרי, מה שהילחיץ אותי עוד יותר...
עינב כבר הבינה את המצב מצויין, לפי הטון שבו ענתה
"אנסה להשיג את סבתא. אם לא, את נועה.. אם לא, אגיע במהירות האפשרית.
תרגמתי לבטי את דבריה, ואמרתי לעינב
"תודה, עינב, רק בבקשה מהר"
תרגמתי לבטי שעינב תיצור קשר עם סבתא, כדי לא להלחיצה יותר.
עברו כחמש דקות... כל תגובה לא הגיעה מאף אחד...
בכייה של בטי רק הלך והתחזק מרגע לרגע...
ואז, בסופו של דבר, צלצל הנייד...
מספר חסוי.

27.
אפיק סיים את השיחה עם עינב.

עברו עוד חמש דקות, וכלום לא קרה. הזכוכיות בינתיים התחילו ממש להכאיב... התחלתי לבכות שוב, שוב, מתוך לחץ.

הנייד של אפיק הפר את השקט.

"כן?" ענה אפיק במהירות.
"נכון? "
מי זה יכול להיות... שאלתי את עצמי.
"שיר.... כן הגעתי הביתה, תודה שאת שואלת.... "
אפיק החל לספר לה מה קרה, ונדהמתי ששמעתי אותו אומר לה-
"באמת? זה ממש יכול לעזור. איין בעיה"
השיחה הסתיימה.
"אפיק... מי זאת שיר? ומה היא רצתה?": שאלתי בכעס ובלחץ.
"לבדוק אם אני בבית, ושסיפרתי לה מה קרה, היא אמרה שהיא מייד באה. היא במקרה בגדרה.
"וואו... תודה... תמסור לה תודה...." אמרתי לאפיק יותר מרוככת.
"תכף תמסרי לה את.

28.
עניתי-
"כן?"
"אפיק?" שמעתי, ברוב תדהמתי את קולה של שיר.
"נכון?"
"רק רציתי לבדוק שאתה בבית והכל בסדר" אמרה בכנותה המיוחדת ושובת הלב.
"כן, אני בבית." עניתי לה, התחלתי לספר לה מה קרה לביאטריס, אבל לא ציפיתי שתגיד
"אני כעיקרון תכף בגדרה, אז אוכל לבוא לעזור.
"באמת? זה ממש יעזור. אין בעיה" עניתי וניתקתי.
"אפיק... מי זאת שיר?" שאלה ביאטריס,ובקולה נשמע קמצוץ כעס שניסתה להסתיר ללא הצלחה.
"חניכה מבגובה העיניים, היא בדרך לכאן לעזור לנו" אמרתי לה בשקט.
"וואו... תודה... תמסור לה תודה..." אמרה יותר מרוככת.
"תיכף תמסרי לה את" החזרתי לה ובקולי חיוך.

29.

אפיק ענה לשיר במהירות
"כן שיר"
הוא הקשיב מס' רגעים, ואז אמר באכזבה
"אוקיי... תודה בכל מקרה על הרצון. לא, זה בסדר, כן. תהיי רגועה." אפיק בעצמו לא היה רגוע
הוא ניתק את השיחה
"מה היא אמרה?" שאלתי בקול רווי דאגה.
"שהיא לא תוכל להגיע, כי "צץ " לה משהו דחוף..."
אמר אפיק.
לפתע, נשמע סיבוב המפתח בדלת.
נועה, דודתו של אפיק עמדה במפתן, ולפי קולה הבנו שהזעיקו אותה במהירות האפשרית
"מה הולך כאן? ולמה התקשרת לכל העולם ולא אלי? הייתי אצל חברה ואם היית מתקשר הייתי מייד באה" אמרה לאפיק.
אפיק החל לספר לה מה קרה, והיא בינתיים "שלתה" אותי מתוך שברי הזכוכית, והושיבה אותי על הספה. אפיק התיישב ליידי.
"הדר והרעיונות שלה.... איך היא שולחת שני עיוורים לסדר מזוודות שיכולות ליפול או משהו... כאילו שאין לה נסיון... " מלמלה נועה בקול שיכולנו לשמוע.
"תודה.. " אמרתי חלושות לנועה, מקווה שהיא שמעה אותי.

30.
צלצול הנייד קטע את השקט
"שיר " אמר הדובר
"כן שיר"
הקשבתי כמה רגעים.
"אפיק, צץ לי משהו חשוב, לא אוכל להגיע בסוף"
"אוקיי..." אמרתי וניתקתי את השיחה
"מה היא אמרה?" שאלה ביאטריס"
"שהיא לא תוכל להגיע... צץ לה משהו דחוף." עניתי
לפתע, נשמע סיבוב המפתח במנעול. נועה עמדה על מפתן הדלת.
"למה התקשרת לכל עולם ולא אלי? אם היית מתקשר הייתי מייד באה" התחילה בטרם נכנסה, ובטרם שמעה בכלל מה קרה.
לא הגבתי על שאלתה, רק התחלתי להסביר לה מה קרה
תוך כדי כך, היא "שלתה" את בטי מתוך שברי הזכוכית והושיבה אותה על הספה
התיישבתי ליידה.
"תודה... " היא אמרה לנועה חלושות

31.
"אני בינתיים אסדר כאן הכל, תעלו למעלה טוב?" פנתה אלינו נועה
"אין בעיה" ענה לה א]פיק.
קמתי, וצעדתי אל הדלת מזל שאפיק שם לכך לב ראשון, וכיוון אותי לעקוף עוד מזוודה.
"תודה" אמרתי בהכרת תודה.
את הדרך למעלה, לא זכרתי, כך שנעזרתי בידו של אפיק, שהסתדר כצפוי בלי מקל.
"לאט לאט תתרגלי להכל, אל תדאגי" ניחם אותי בשקט המיוחד שלו
"אני מקווה" אמרתי
שאר הערב עבר בלי דברים מיוחדים, פגשתי את אחיו של אפיק, ולאחר כשעה נועה קראה לי למטה כדי שאראה איפה הכל מסודר. לפי דבריה היא לא כל הזמן בבית, כך שלפחות לעת עתה, עד שאעבור לפנימיה, הבית יהיה רוב הזמן לרשותי
הלכתי לישון מייד אחרי השיחה איתה, הייתי מותשת. הייתה לי הרגשה שהתבררה בבוקר כנכונה שגם אפיק הלך לישון דיי מוקדם כמה דקות אחרי. המחנה, כנראה התיש אותו מאוד
בבוקר, בסביבות תשע, ציפתה לי הפתעה
32.
"אני בינתיים אסדר כאן הכל, תעלו למעלה טוב?" אמרה נועה לי ולבטי
"אין בעיה" עניתי, וקמתי. בדרך לדלת, נתקלתי בעוד מזוודה, ועצרתי את ביאטריס, בדיוקבזמן.. אחרת הייתה שוב נופלת. עזרתי לה להגיע לדלת, וכשאמרה שהיא לא זוכרת את הדרך למעלה עזרתי לה בעזרת הקול ובעזרת היד
כלומר, הושטתי לה את ידי, ועזרתי לה להגיע לסלון הבית בבטחה, תוך כדי שאני מכוון אותה בקול
פלג שחף ונווה (אחיי) ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה, כרגיל בעוצמה לא נורמאלית.
הצגתי לפניהם את ביאטריס, לא לפני שכיביתי את הטלוויזיה מה שלווה בתעומת גדולה מאוד מצידם. בטי שתקה כמו דג באותם רגעים.
אחר כך, אמרתי לה שאני עייף מכל היום הזה, והיא אמרה שגם היא מאוד מאוד עייפה. עזרתי לה לרדת לביתה של נועה, נשארתי איתה קצת לבקשתה, ועליתי בעצמי למעלה לנסות לישון.
בבוקר, קמתי בסביבות 08:20
התארגנתי, התלבשתי, וחיכיתי לתשע ועוד כמה דקות. כשראיתי שבטי מתמהמת ולא מתעוררת, ירדתי אל ביתה של נועה... אבל שכחתי שצריך מפתח לדלת הבית.
לאחר שעליתי שוב ובידי המפתח, נכנסתי בשקט ככל האפשר לביתה של נועה שלא הייתה בבית, כנראה יצאה מוקדם לעבודה.
לא הערתי את ביאטריס, לא הייתה לי כוונה כזו. רק ישבתי לידה .
לאחר כמה דקות של שקט, היא הסתובבה אלי, ואין לי אפילו צל של מושג איך ידעה שאני לידה
היא שאלה
"מה השעה?"
הוצאתי את הנייד שלי ואמרתי לה שהשעה כרגע היא בסביבות תשע ועשרים.
היא שאלה אם אוכל להישאר איתה קצת, ואמרה שתכף היא תקום אבל שאשאר איתה קצת כי היא קצת מפחדת להיות לבד.
הבנתי את הרגשתה, ונישארתי איתה עד שקמה מקץ כמה דקות
"תודה..." אמרה בקול ישנוני לאחר שהתארגנה.
"אין בעד מה, שטויות" החזרתי לה וניסיתי להבליט חיוך.
"רוצה שנעלה למעלה?" שאלתי אותה.
"כן, למה לא"
עלינו יחד למעלה, שלושת אחי עדיין ישנו.
דיברנו בינינו בקולות שקטים מאוד, ופתאום, בלי שום התרעה מוקדמת, הנייד שלי החל מזמזם את הצלצול המיוחד של הדר.

דיברתי איתה ממש בקצרה וממש בשקט, והיא אמרה שהיא עוד כמה דקות באה ושאלה אם אכלנו משהו.
בטי אמרה שהיא לא רעבה ואני ביקשתי שתביא לי בבקשה משהו קטן.
קול נשמע מכיוון חדר השינה"
קול הודעת טקסט שהתקבלה בזה הרגע.
אחד הילדים... תהיתי ביני לבין עצמי.
חשתי את ידה של בטי מנסה למצוא את ידי, והושטתי אותה אליה. "אנחנו... צריכים לדבר.." אמרה בקול שקט.
"קרה משהו?" יצר הדאגה שלי החל לעבוד שעות נוספות.
"לא..." השיבה לי בקול קטן
"בואי נצא לפרגולה, נדבר שם" הצעתי
יצאנו לפרגולה, בטי כמובן התיישבה לידי.
שמתי לב לפי הקול כבר בבית, שקרה משהו. נתתי לה זמן להתחיל לדבר
"אפיק... אני... צריכה להגיד לך משהו.. אני מקווה שלא תכעס עליי.." אמרה, ומשום מה היא עברה לאנגלית.
"אין בעיה, אני מקשיב. מה שתרצי"
"אני... מחבבת אותך מאוד"
"זה ישב לי המון זמן על הלב, לא ידעתי איך להגיד ואם להגיד, " הוסיפה
"זה בסדר, וגם.. וגם אני מחבב אותך מאוד "
"בתור ידידה?" שאלה, ובקולה היה שמץ תקווה.
"לא"
"בתור חברה...?" הוסיפה, והתקווה בקולה הורגשה כעת הייטב.
"כן!" אמרתי בשקט.
"כנראה שהייתי צריכה להגיד את זה קודם... " שמעתי אותה אומרת בשקט
"לא, זה בסדר "
"אתה בטוח?"
"כן ברור, עדיף מאוחר מאשר אף פעם"
"חכי כאן, אלך להביא לנו מים. את עדיין לא רעבה?"
"לא אפיקוש, זה בסדר."
"אוקיי. גם ככה עד שהדר תבוא לא נוכל לאכול כלום..."
"אוקיי. אני מחכה "
צעדתי לכיוון הבית, מרחק של כמה פסיעות. חיפשתי במקרר שני בקבוקי מים קטנים, ולא מצאתי. לא ידעתי מה אעשה. הייתי צמא מאוד, ולמלא לעצמי ולבטי מים ביד אחת? זה בלתי אפשרי. אין לי מושג איפה נמצאים הבקבוקים הריקים, ו... מכונית נכנסה פתאום לרחבה.
זיהיתי כי זו מכוניתו של סבא.
בטי ניסתה לבקש ממנו באנגלית מהוססת שהיא רוצה מים, ומשלא הבין אותה קרא לי וביקש שאתרגם.
אמרתי לו מה בקשתה של בטי וביקשתי שיביא גם לי בקבוק מים ומשהו קטן לאכול.
לא חשבתי שתצפה לי הפתעה כבר לאחר כמה דקות..
33.
דלת הבית נפתחה בשקט, וצעדים חרשיים נשמעו בקרבת מקום.
הרגשתי מישהו יושב לידי. לפי הבושם, זיהיתי שזה אפיק. עשיתי את עצמי ישנה , קיוויתי שיעיר אותי, קיוויתי שהוא יודע מה אני מרגישה אליו. אבל אפיק רק ישב, בגבו אלי, וחיכה. למה חיכה? כנראה שאקום. הוא לא שם לב שאני כבר ערה כמובן.
לאחר כמה דקות של ציפיה, הסתובבתי אליו.
"מה השעה?" שאלתי כדי לנסות לפתח שיחה.
"09:20" ענה לי בקול וניסה להסתיר חיוך.
לא האמנתי לעצמי! ממתי אני קמה בשעות כאלה?
"אני תכף אקום, רק.. אתה יכול להישאר איתי קצת? אני.. קצת מפחדת להיות לבד"
"כן בטח" ענה בחצי חיוך.
קמתי,והתארגנתי במהירות.
"תודה..." אמרתי בקול קצת ישנוני.
"אין בעד מה" ענה שוב בחצי חיוך.
"רוצה שנעלה למעלה?" שאל
"כן, למה לא." אמרתי, וחשבתי שאולי שם, אוכל להגיד לו מה אני באמת מרגישה אליו
עלינו למעלה, אחיו של אפיק ישנו בממ"ד אז היינו צריכים לדבר בקולות שקטים מאוד.
כמעט לא דיברנו, עד שפתאום, הנייד של אפיק החל מנגן את הצלצול המיוחד של הדר
הוא ענה במהירות, דיבר מהר ובשקט אך הבנתי כל מילה מכיוון שהשיחה הייתה באנגלית. בכלל, מאז שהגעתי לארץ אתמול, כל שיחה שאפיק עושה היא באנגלית כדי שאבין.
זה כל כך מתוק מצידו... חשבתי לעצמי בעודי תוהה מתי סוף סוף אגיד לו מה אני באמת מרגישה אליו... כמה זמן זה כבר יכול לשבת לי בלב..
אפיק סיים את השיחה עם הדר, גיששתי אחר ידו
הוא כנראה שם לב לזה, והושיט לי אותה.
"אנחנו צריכים לדבר..." אמרתי בקול מהול התרגשות וקיוויתי שלא שם לב לזה.
"אין בעיה, בואי נצא לפרגולה נדבר שם"
יצאנו לפרגולה, התיישבתי לייד אפיק וחשבתי מה אני הולכת להגיד
"אפיק... אני... צריכה להגיד לך משהו... אני מקווה שלא תכעס עליי" אמרתי בקול מהול התרגשות ובאמת קיוויתי שיבין.
"אין בעיה אני מקשיב, מה שתרצי " אמר בשקט
"אני... מחבבת אותך מאוד..." אמרתי את מה שכל כך קיוויתי שיבין לבד..
"זה ישב לי על הלב כבר כמה ימים... אבל לא ידעתי אם להגיד ואיך להגיד.." אמרתי בהתרגשות
"זה בסדר ו... גם אני מחבב אותך מאוד.." אמר אפיק בכנותו המיוחדת.
"בתור ידידה?" אמרתי וקיוויתי שהתשובה תהיה לא
"לא "
"בתור חברה?"
"כן!" אמר אפיק בשקט ולפי הקול זיהיתי שהוא רצה להגיד את זה כבר הרבה זמן
"כנראה שהייתי צריכה להגיד את זה קודם..." אמרתי בשקט
"לא זה בסדר"
"אתה בטוח?"
"כן ברור, עדיף מאוחר מאשר אף פעם"
"חכי כאן אלך להביא לנו מים. את עדיין לא רעבה?" שאל
"לא אפיקוש, זה בסדר"
"גם ככה עד שהדר תבוא לא נוכל לאכול כלום..." הוסיף
"אוקיי אני מחכה.
אפיק צעד לכיוון הבית. שמעתי אותו מחפש במקרר משהו, ולא מוצא. שיערתי שלא מצא בקבוקי מים, ולמלא לבד שני בקבוקים ביד אחת.. קצת בעיה
רעש מכונית מתקרבת נשמע פתאום.
היא עצרה וסבא של אפיק ירד ממנה.
I and afik want to drink water"
אמרתי באנגלית מהוססת
"מה?" אמר סבא של אפיק
הוא קרא לאפיק וביקש לדעת מה אמרתי.
חזרתי על המשפט ואפיק תירגם וביקש שיביא לו בבקשה משהו לאכול
לא חשבתי, ומסתבר שגם אפיק לא ידע עד כמה סבא שלו יכול להפתיע
34.
סבא נסע שוב לדרכו, ואני ובטי המשכנו לדבר
"ניסיתי לרמוז לך כבר קודם..." אמרה בשקט.
"זה לא חשוב עכשיו מתוקה, עכשיו אני יודע."אמרתי בשקט
"וואו... תודה"
"על מה? מה כבר אמרתי?"
"מתוקה."
"נכון, כי את באמת כזו.."
"אתה יודע כמה זמן לא קראו לי ככה..?"
"חבל מאוד " אמרתי בכנות
רעש מכוניתו של סבא המתקרבת שוב נשמע.
הוא ירד, והניח על השולחן ארוחת בוקר לשניים שכללה פיתה עם שניצל וכדורי פלאפל לשנינו.
הוא פתח לשנינו את אריזות האוכל כי ידע שלשנינו יש c.p, ושאל אם אנחנו צריכים עוד משהו
"לא תודה.. אבל באאמת שלא היית צריך להביא גם לה... "
"נראה לך שאשאיר אותה רעבה? ראו שהיא רעבה.. "
"טוב, בכל מקרה תודה." אמרתי
"בתיאבון"
"תודה" אמרה בטי בשקט
סבא נסע לדרכו, ואני ובטי התחלנו לאכול לאט
"עכשיו את עדיין לא רעבה?" שאלתי אותה בחיוך בעוד היא אוכלת.
"האוכל עשה לי תיאבון.. וכן באמת הייתי קצת רעבה.." אמרה בגילוי לב.
אחרי שכילינו את הארוחה, וזרקנו את כל האריזות והכל לפח, נכנסנו הביתה. אחותי הקטנה כבר הייתה ערה וצפתה בטלוויזיה בלי קול.
בטי ואני התיישבנו בספה אחת, ובלי לשים לב אפילו החזקנו ידיים
"אפיק, אתה יכול ללכת בבקשה להביא לי מים?" שאלה אחותי הקטנה.
"לא, לא מצאתי את הבקבוקים הקטנים"
"יש במקרר "
"חיפשתי, אין"
כאן נגמרה השיחה איתה והיא כנראה חזרה לבהות במסך כי השתרר שקט
בטי עשתה לי סימן בעזרת ידה שהיא רוצה לדבר איתי לבד. רק יומים, והיו ביננו כבר סימנים מוסכמים .
קמתי והלכתי לכיוון הפרגולה. בטי באה אחרי. היא לא זכרה שיש עציצים בדרך וכמעט נתקלה בהם אם לא הייתי מזכיר לה "עציצים!!!"
"תודה" אמרה ובקולה חיוך.
"שטויות.."
היא ביקשה שליתר ביטחון אלווה אותה בעזרת הקול, וכך עשיתי עד שהגענו לפרגולה והתיישבנו.
"אפיק.... אני.. יכולה לתקן את עצמי, את הדברים שאמרתי קודם?"
"בקשר לרגשות שלך? יש לי הרגשה שאני יודע מה תגידי. גם אני אוהב אותך"
בטי שתקה רגע ארוך, ואז בלי שום התרעה מוקדמת, התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום.
"אתה באמת אוהב אותי?"
"כן באמת"
"אני מצטערת שלא אמרתי את זה קודם... פשוט לא ידעתי איך להגיד..."אמרה בכנות
"זה בסדר"
"התחלתי לאהוב אותך עוד בהתכתבויות שלנו, שעזרת לי והכל.." אמרה
"גם אני..."
צלצול הנייד שלי נשמע.
זו הייתה הדר שרצתה לדעת אם אכלנו והכל בסדר. אמרתי לה שכן ושהכל בסדר.והשיחה הסתיימה
"יותר קל לי עכשיו כי שנינו מרגישים אותו דבר אחד לשני" אמרה בטי בשקט
"כן האמת שאני מרגיש אותו דבר"
המשכנו לדבר עוד קצת, ואחר כך נכנסנו הביתה
פתחתי את המחשב

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים

3. משהו בלתי צפוי

היי
זה פרק ראשון מתוך סיפור שכתבתי.
הסיפור הוא משתי נקודות מבט, נקודת מבט שלי ונקודת מבט של בטי, דמות דימיונית.
אין צורך שאציג את עצמי כאן, לפי הסיפור כבר תבינו לפי הסיפור.

אשמח לתגובותיכם.
.

התעוררתי מוקדם מהרגיל היום.
הגשם הכה בחלונות בעוצמה הולכת וגוברת. ידעתי שלא אלך לבית הספר.
אני שונאת ללכת לבית הספר. במיוחד בימים כאלה.
אני אינני כל כך מקובלת, ולעיתים אני לבד בהפסקות.
עד אותו יום, חשבתי שאני היחידה שסובלת מזה. מהמחדלים בסייעות, מאי ההנגשה של חומר כתוב לברייל או העברתו במייל, ומהחברה הלא מודעת לעיוורון, ושאם אתה עיוור- זה לא אומר שאתה חייזר.
עד אותו יום, הרגשתי כל כך אבודה, כל כך צריכה שיבינו אותי.
אפילו אימי, שבדרך כלל מבינה אותי - אכזבה ולא הבינה.
בזמן האחרון התרחקנו מאוד, ובכלל קשרי עם הוריי התרופפו מאוד.
עד אותו יום, הרגשתי שאני זקוקה לאדם כמוני, בגילי פחות או יותר, שיבין, שיזדהה, שיתמוך, אבל לא ידעתי איך למצוא.
ואז, שנכנסתי לאתר בלוגר ופתחתי בלוג, חשבתי שאכתוב על כל מה שקורה לי.
אבל עוד לפני שהספקתי לעשות משהו, מצאתי משהו שממש הדהים אותי.

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים

4. קטע שכתבתי- עיוורון

שלום לכולם, ובמיוחד לבני הנוער שבנינו אבל לא רק.
מצרף קטע שכתבתי מזמן, אבל אשמח לתגובות עליו כאן..
אני חווה את הכתוב בקטע יום יום.. ה

נכתב לפני 11 שנים

5. וייאטריס ואפיק פרק א

שלום לכולם.
שמי הוא אפיק סופיר, אני נער עיוור בן 14.
הסיפורים שאפרסם כאן, הם לא אמיתיים, אך משקפים מה אני עובר בבית הספר, ועוד דברים שתגלו בעצמכם.
את הסיפור הספציפי הזה, כתבתי בעברית, אך הוא שמור לי בקובץ מתורגם לאנגלית, לכן, מפאת נוחות, ו ומי שלא מבין יעזר בשירותי התרגום למיניהם, או לחלופין, יפנה אליי במייל בכתובת
afik.sofer@gmail.com
להלן, הפרק הראשון
1 viatris
al today.
The rain hit the windows like a lot of hammers. I knew I would not go to school.
I hate going to school. Especially these days.
I am not so common, and sometimes I'm alone at recess.
Until that day, I thought I was the only one suffering from it. Blunders help in May accessibility of text to Braille or e-mail transmission, and from
the unconscious blindness, and if you are blind - that does not mean you're an alien.
Until that day, I felt so lost, so needs to be understood.
Even my mother, who usually understands me - disappointed and did not understand.
Lately we are very far, including the relationship with my parents has weakened.
Until that day, I felt I needed a person like me, more or less my age, understand, sympathize, to support, but did not know how to find.
Then, I went to a blogger, and I opened a blog, I write about everything that happens to me.

But before I do something, I found something that really amazed me
אשמח לחוות דעת כנה

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים