I.V olokita

I.V olokita

בן 40 מכאן

אני כותב. אינני סופר אלא כותב פשוט, לפחות עד שיחליטו הבריות אחרת וישכנעו אותי שכך הדבר.

www.olokita.co.il




» דירג 3 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 3 ספרים
» מוכר 3 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 3 שנים ו-6 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 21 דקות

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של I.V olokita

ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

אני יושבת כבר כמה שעות כדי לכתוב את הסקירה הזאת. זו פעם שלישית שאני מוחקת וכותבת מחדש. האמת היא שכל מי שמכירה אותי יודעת שד... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 9 חודשים


בגילי הדברים מתחילים להתבהר. הברירות נעשות מצומצמות יותר ברוב המקרים והבחירות מדוייקות יותר, לטוב או לרע. בגילי את נעשית ... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 10 חודשים


אני מעשנת. הנה אמרתי את זה. אם יש פרט מידע בחי שאני משתדלת לחסוך מאחרים שאינם מכירים אותי הרי הוא זה, שאני מעשנת. האמת הי... המשך לקרוא
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 10 חודשים


פעם עוד לפני שהתחתנתי הלכנו בעלי שיחיה ואני לקזינו השושנים ברודוס. זו היתה עבורי פעם ראשונה במקום שכזה. היכל ענק ומפואר ו... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 10 חודשים


להרוג את אלוהים / איי.וי אילוקיטה כשראיתי את הספר שמכיל רק 142 עמודים, לא חשבתי שהוא יותיר בי רושם כזה עמוק. זה מסוג הספרים ... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-3 חודשים


ספר ביכורים קטן (156 עמודים) המכיל עשרה חוקים פשוטים. תחילת הספר מלווה בהקדמה: בשנת 1985 עיתון הבוקר בישר על כך שנעמי איננה ... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

ביום ראשון התרווחתי בכיסא.
תוכנית העבודה השבועית שלי נראתה כמו חלום. הזמן עמד לרשותי. חמש דקות לאחר מכן התנפצתי אל אחד השבועות העמוסים ביותר שהיו לי בתקופה האחרונה. המציאות חזקה יותר מהתכנון.
ולפעמים החלום המתוק הזה הופך לסיוט.

בדרך הביתה כמעט ונרדמתי על ההגה, ראשון עד חמישי, השבוע הזה הוציא ממני כל טיפת אנרגיה, זה כבר לא בן אדם, רק שלד מותש של עובד.
ארבע פעמים עצרתי בצד הדרך להתרענן.
שרדתי. נכנסתי הביתה אל שגרה של חיים קיימים.

אחר הצהריים המאוחרות נרדמתי על הספה בסלון. כולם התנהגו כרגיל, 'אחרי שבוע נטול שינה כלום לא יעיר את אבא' הם בטח אומרים לעצמם.
חלמתי, כמעט מיד זה בא לי החלום הזה.
מי שמכיר אותי יודע שבדרך כלל אין לי חלומות. אבל הפעם חלמתי.
היה שם מבנה תת קרקעי וכולנו היינו בו, כן, גם את וגם אתה, אנשים ללא
שם או פנים. והיו מידי פעם גם רעידות חזקות מאוד שהזיזו את כל המבנה הזה וטלטלו אותו, האורות התעמעמו ואנחנו רעדנו. פאניקה. כולם היו בהיסטריה מוחלטת אבל אף אחד לא יצא החוצה, הרבה קומות מתחת לפני הקרקע במבנה בטון ענק ואף אחד לא בורח מהחושך והמחנק הזה.

התעוררתי בקפיצה, הראש הסתובב לי, הדופק משתולל. האורות בסלון היו עמומים, החלונות והתריסים סגורים ורק משב רוח קריר ממזגן מטרטר. שקט מהסוג הפשוט, כמעט ומוחלט.
הבן רץ להביא לי כוס מים, שתיתי ונשכבתי חזרה על הספה. הבת הקטנה שלי התיישבה לצידי וליטפה את ראשי בעדינות. הם לא אמרו מילה, פשוט הסתכלו עליי. התיישבתי במקומי והחזקתי את הראש בין ידיי.

"הפעם זה היה ממש אמיתי" לחשתי אליה ואשתי הרצינה במבט. היא כבר מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאצלי חלומות הם עניין רציני.

"בסדר, תנוח" היא השיבה לאחר דקה קצרה, "עוד מעט תחזור לעצמך והכל יהיה בסדר".

"אני חייב לצאת החוצה לשאוף קצת אויר" מלמלתי אחר דקה נוספת של מחשבה עמוקה וקמתי מהספה לעמידה נחושה.

"השתגעת?" היא ענתה, "אסור לטפס. למעלה הרי, כל היציאות חסומות".


www.olokita.co.il
נכתב אתמול
לאבא יש פנים חתומות.
פנים שאומרות כלום ושום דבר בעצם.
העיניים שלו פקוחות באופן בינוני, השפתיים נינוחות והמצח חסר כל קמט.
מאז שאני זוכר אותו, לאבא תמיד היו כדורים אדומים שאמא דחפה לו לבלוע ופנים חתומות שלא רמזו בדבר מה קורה לו שם בפנים, בתוך הלב שלו.

אמא אומרת שאבא שומר את כל הרגשות שלו בשקים סגורים שהוא מחביא במרתף לרגעים שיהיו אחר כך.
"ככה הכי טוב בעולם כל כך נורא" היא אומרת, "שיהיו לך חלונות במקום עיניים".

אמא לא יודעת, בעוד יום היא כבר לא תהיה פה יותר ולאבא יחליפו את החלונות בעיניים ויכופפו את הפה, אחר כך הוא יסתגר במרתף שלנו ויצעק במשך הרבה מאוד ימים, ממש עד שיגמרו לו הרגשות בשקים של העצב והעצבים. מידי פעם אני אנסה לשכנע אותו שיפתח את השק של כל מה שאי פעם היה לו שמח אבל הוא לא יסכים.

בלילה אבא יקח את כל השקים של הרגשות הטובים שהוא אסף אל האשפתון הגדול שבקצה הרחוב, אני אעקוב אחריו מבלי שירגיש.

"ילדים קטנים לא יכולים לראות שקים כאלו, של רגשות" ככה אמא הסבירה לי פעם. אבל אני מיוחד, אני אראה אותם בכל זאת. ערמה גדולה של שקים שחורים שהוא ידחס לתוך הפח הירוק.

"רגשות של מבוגרים מסובכים מידי לילדים קטנים" אמא אמרה לי פעם.
אחר כך היא חייכה, למרות שתמיד החיוך הכאיב לאבא מאוד.
ואני אתעצבן על כל הדברים שאמא אמרה לי.
כי אין רגשות בשקים שאבא החביא.



www.olokita.co.il
נכתב לפני חודש
אני אוהב זוויות שדוקרות וגם מטפורות ועצב.
בעיקר כי הן בדיוק ההפך.
ועל הבמה הן יהיו לקונפליקט או אמת שהפכת לדרך.
והנה מעט מאותה מחשבה להפוך כוונה לאחרת;
שבגולם פרפר שיבקיע לחיות,
ובעצם יכריע למות.

וזו גם בעיקר הסיבה שמאותו יום למדתי לאהוב ולשנוא פרפרים.

זה קרה כשהאישה המוזרה קמה מהכיסא של האורחים החשובים באמת, אמא סוף סוף שחררה את כל הבכי שהיה לה בשקיות שמתחת לעיניים. אחר כך היא צחקה וקיללה את כל הפרפרים שהיו בשמיים.

כבר שישה ימים שהיא מתפתלת ומייסרת את כולנו ובעיקר, היא לא הבינה איך זה קרה לה. אחר כך היא הייתה נעצרת ומספרת; כמה יפה אבא היה וכמה מיוחד הוא ואיך ככה הלך מאיתנו פתאום, כמו הפרפר הכי מיוחד בעולם.

אבל לאישה הזאת שבדיוק סגרה אחריה את הדלת בכלל לא היה אכפת מאמא או מהבכי שלה, לה היו שקיות אחרות למלא ומבחינתה, פרפרים תמיד יהיו ברכה. אז היא ביקשה מהבן הקטן שלה שישב על הרצפה לידי והיא התיישבה על הכיסא של האורחים המכובדים, לספר לאמא בקול רם במיוחד, שכולנו נשמע, כמה אבא היה יפה ומיוחד וכמה אמא צריכה לשלם בגלל שהוא הלך ממנה ככה פתאום, ממש כמו אותם פרפרים בשמיים.


Www.olokita.co.il
נכתב לפני חודש
באמת באמת
כששואלים אז קשה לי אפילו להסביר כמה החודש האחרון לא נוח לי מכל בחינה אפשרית.
בגדול, אין לי זמן. לכלום. אפילו לא להעלב מטעויות של מס הכנסה או לקרוא פוסטים פוליטיים ולהגיב. זו תקופה מחורבנת שיש בה יותר מידי עשייה לפרנסה ופחות הנאה. תקופה של חייב לעשות, אין ברירה. תקופות כאלו מזכירות לי לפעמים כמה אני שונא להיות מבוגר.

והחודש הזה של עכשיו, זה שאין בו זמן אפילו למעט שמחה, הוא מביא אותי לקצוות חדים. שם על שפת הקרחון מטר מעל המיים הקפואים עולות מחשבות שאת רובן אני מתעקש לכתוב כדי לזכור, בעיקר את הדברים שבתקופות טובות יותר אני מבקש לשכוח.

מילים כמו קלבוצ'קה.

בלילה בקיבוץ, במיוחד בלילות בלי שינה, היינו מתגנבים בשקט מהמיטות לעשות דברים שילדים חייבים לעשות.

היינו בני חמש או שש ביחד בגן בקיבוץ כששמעתי בפעם הראשונה מאורי את המילה קלבוצ'קה.
את הפנים של אורי אני לא זוכר, רק את השם שלו ואת השיער השחור שקפץ בזמן שהוא ברח מהפתח של המקלט ליד הגן. אחר כך אני לא זוכר במדוייק, הגננת יצאה בריצה אחריו, הוא נעלם כבר באופק וכל הילדים הגדולים יותר צעקו שאורי השאיר קלבוצ'קה במקלט. מיריים התישבה על הרצפה ונשענה על הדלת של המקלט, לרגע היא הניחה את כפות ידייה על הפנים להסתירן.

שמחתי שהיא נחה. מיריים היתה הגננת שלנו, קבוצת הקטנים, הגננת הכי חרוצה בעולם. אז צעקתי גם אני. לכבודה, שתשמח.
שם נחמד הקלבוצ'קה הזה.
קלבוצ'קה.
מתגלגל על הלשון.

אבל מיריים בכלל לא שמחה מהשם הזה. אני זוכר את הפרצוף שלה כשכפות הידיים ירדו למטה. כאילו נזלו לה העיניים והפה מהפנים על הלחיים והסנטר. ריק, פנים ריקות וחיוורות. וזהו, היא קמה והסתלקה משם, יותר היא כבר לא חזרה.

אחר כך ירדנו למקלט של הגן שלנו.
מבוגרים לא מבינים כלום בקלבוצ'קה. ילדים כן. מבחינתנו קלבוצ'קה זה הדבר הטוב ביותר בעולם, בעצם, זה כל מה שטוב בעולם.

בהתחלה הריח היה מוזר ואז אפילו יותר. מסקרן. משהו שילד לא יכול להסביר. ריח חם אבל לא של שריפה, משהו מגעיל שנדבק אלייך ולא עוזב גם שנים אחר כך. ירדנו בחושך. ערן הוביל ואמרי מאחור האיר עם הפנס שאבא שלו הביא לו מהצבא. הוא תמיד השוויץ בפנס המשוכלל הזה. גם עכשיו כשהריח הלך והתחזק אמרי התרברב וכולנו חשבנו, אבל רק בלב, שטוב שאמרי פחד לישון בחושך כדי שיהיה לנו פנס לראות קלבוצ'קה. ואני רק צעדתי אחריהם. חשבתי שזה יהיה נחמד אם יהיה, אבל שבכלל לא אמור להיות קלבוצ'קה משום סוג במקלט שלנו. סתם מקלט ריק של קיבוץ, קירות עבים, חושך גדול ונצנוץ עיניים של חתולה מייללת עם כמה גורים שמריים הגננת הרשתה לנו להאכיל בגבינה כמעט כל בוקר.

"קלבוצ'קה" אמרי צעק פתאום והאיר את פינת המקלט.

"קלבוצ'קה" צעקה אחת הבנות וכולנו התקבצנו סביב אלומת האור.

הקלבוצ'קה הזה היה מוזר. הוא היה רטוב והיו לו אוזניים של הרבה חתולים עם אבנים אדומות בתוכו.
אמרי בכה ראשון, לקח לו זמן. אני חושב שגם אני בכיתי איתו וגם ערן והבנות. מישהו מאיתנו אמר שחייבים למצוא את אורי ולעשות לו קלבוצ'קה גם כן. כולנו הסכמנו איתו. אין ברירה.

כשעלינו למעלה, בדלת של המקלט ההורים כבר הגיעו לקחת אותנו הביתה.
באותו הלילה לא ישנו ביחד בגן.
בכלל.
חשבנו על מילים אחרות מצחיקות, על מיריים וגם על אורי, ובאותו הלילה גם לא ישנו בכלל.


Www.olokita.co.il
נכתב לפני חודש
חם היום. אלוהים אדירים כמה חם.

כשהיית עליו רק כמה דקות לפני כן, החום היה עוד סביר.
אבל עכשיו חם.
הוא עוצר מתנועה. את מתבוננת בו במבט קפוא. הטמבל שלך מחייך ומזיע, הוא יודע לספק אותך כמו השמש, ממלא אותך בחום עד השיא הבלתי אפשרי עוד.

מקלחת, גילוח רגליים, בישום.
מיני קצר וגופיה הכי צמודה שאפשר.
את זוכרת שהשמש נמצאת גם שם; בחוץ, שהיא לא רק בין הרגליים שלך.

תחנת אוטובוס. נשענת על עמוד שגם השמש תראה, כמו בובת ראווה, זוכרת שיש חוק שעשו אחרים עבור שכמותך; להסתכל, אין לגעת.
מאוהבת בגוף המושלם שלך, גם את שולחת רגל אחת קדימה ומסתכלת, אחר כך רגל שניה. בלתי אפשרי האיפוק, חייבת לגעת.
את מתכופפת מעט וקרן שמש חצופה נצמדת אלייך מאחור. מתיישרת במהירות, התרגלת. מעיפה אל השמש הזאת מבט כועס, אבל רק בכאילו. חוקים, את חושבת, הם רק עבור שמש אחרת.

תקתוק מחוגי השעון ממהר. השמש זזה עוד מעלה קטנה מערבה, רוצה להציץ בך, להשחים רק תיקון מגוון צבע העור. גם אליה את שוב פעם קורצת, יפה לך חיוך. בובת ראווה שובבה.

אוטובוס נכנס לתחנה ואת מטפסת עליו. מבטים סקרניים ננעצים בך, כאלו של קרני שמש מזיעות בקופסת מתכת ממונעת.
הנהג מושיט יד קדימה לבקש כסף. את נרתעת בטעות לאחור ואז מחייכת חיוך קטן ומשלמת.
הוא רק ענן לבן שתכף יעלם. את עומדת וזזה לצד העמוד, מחזיקה בו.
אם תשבי ליד החלון תשרוף אותך השמש משני הכיוונים.

עבודה. דווקא ביום החם הזה. את ממהרת אל בניין משרדים אפור. יום שישי ורק אותך מכל העובדים השמש הזמינה לפגישת עבודה דחופה. רק הוא ואת, לבד, בכל הבניין הזה.

מה יש לה לשמש בין קירות בניינים ורחובות של ערים?
את נעצרת למחשבה, אחר כך את שוב ממהרת.
בכל זאת הרהרת בדבר; שהשמש הזאת היא טובה לבובת ראווה שכמותך.

Www.olokita.co.il
נכתב לפני 4 חודשים
היום הכל הרבה יותר פשוט.
באמת.
וזה לא רק בגלל שכבר מותר לשקר או שכולם אומרים ככה בכל הזדמנות.
ואני חושב שזה מצחיק, כי תמיד האמנתי שברגע שאביט אחורה, אל זמן שחלף, אל היום ההוא בשנת אלפיים ושבע עשרה, אז בכל זאת הצבעים יהיו יפים קצת יותר. וחשבתי גם שבספרים יכתבו רק אמת, ובכלל, שכל אהבה שהיתה תלויה באוויר, שהיא תמיד תישאר אמיתית ממש כמו שיש לנו היום. ואז אני אצחק את הצחוק שנעלם לי, כי לאמא היה נמרח חיוך קטן על הפנים ואבא לא התעקש שאקרא ספרים, וכל אחד מאיתנו החזיק בכוח עמוק בין עצמות החזה, רק את הלב שלו.

אבל הם צודקים האנשים, כי היום הכל באמת הרבה יותר פשוט.

וככה בדיוק אני נזכר גם בימים בהם השמש עוד בוערת במרכז השמיים, ממש כמה מעלות לפני סוף הקיץ, כשהעננים הרעים עוד לא כאן כדי לכסות וטיפות הגשם לא מרעישות. ובימים האלו עוד אפשר להתבלבל בתהודת פעימות לב הנשמעת ממרחק. אחר כך בא הסתיו וענן כבד מלווה מעל ברעש רעם וטפטוף טורדני מוחק כל זכר לקול, מותיר בך רק דמיון.

פעם, לפני, תשע עשרה שנים בערך, בחורף בעיקר, אהבתי תחנות אוטובוסים. וגם את אמא אהבתי באותם ימים. אבל רק בלחש, שאף אחד לא ישמע.
ככה הייתי מתגעגע אליה. בין קירות זכוכית ומדבקות פרסומת דהויה הנעלמת במגע טיפות הגשם, ממש רגעים בין הזמן הזה שאבא היה מוריד אותי בדרך לעבודה, נושק לי בלחי וממשיך לדרכו עד שאבוא קרוב מספיק אל תנועתו המתנשפת של נהג האוטובוס העצבני. ובזמן הביניים הזה אני עוד הייתי עומד ומביט בהן. תמיד הייתי מתבונן בפרסומות על קירות תחנת האוטובוס שלי, במיוחד על הפרסומת עם הלב הגדול וחיילת מחייכת שעמדה לצידו. "תן ליבך לליבי" צעקה הפרסומת בקול אדום עבה ואני רק חשבתי, 'כמה מוזר זה שהיא מחייכת'.

זה היה אבא שלימד אותי לקרוא כשהייתי בן ארבע בלבד, מאז אהבתי ספרים. אמא צעקה עליו שילדים בגיל כל כך צעיר בכלל לא צריכים לקרוא, "הם זקוקים לירקות, לחלב ולהרבה אהבה. בטח לא לספרים". אבל אבא התעקש, "שלא יצא טיפש" היה אומר, "במשפחה כמו שלנו ההסתברות היא חצי חצי, מי כמוך יודעת את זה". אחר כך הוא היה צועק עליה והיא היתה בוכה מעט, דמעות פנימיות כאלו, מהסוג שרק נשים יודעות לייצר.

והיום, כבר הרבה שנים אחרי, אני יושב בתחנת אוטובוס שמזמן איננו עוצר לכבודו של איש, ואני ממתין לך. יש לי ספר פתוח על הברכיים ואני מחכה. ואת בטח יודעת, כבר לא מייצרים כאלו ספרים מנייר יותר בימינו. ויש לי גם הרבה סבלנות לקראתך שתשובי אלי. ובין לבין אני נזכר איך חמש שנים אחרי שכבר למדתי לקרוא, אבא התעצבן על אמא מאוד, ולה כבר נגמרו הדמעות מהסוג המיוחד אז היא התביישה בעצמה, החזירה לו את הלב שהיה לה והלכה. לתמיד.

"אתה יודע" הוא לחש לי יומיים אחר כך, "קראתי פעם בספר שגברים תמיד מסיימים עם שני לבבות, ככה זה". ואני עוד זוכר איך הבטתי בו ושאלתי, "אם זה בטוח שגם לי יהיו שניים כאלו כמו שיש לך", והוא חייך חיוך נבוך חזרה, ובמקום לענות רק הנהן ושתק.

אבא שלי באמת היה איש גדול, הרבה יותר ממבנה גופה הקטן של אמא. אצלו בחזה יכלו לגור שלושה לבבות ואולי גם יותר. "לאמא שלך" הוא היה ממלמל מאז, כל אימת ששאלתי אותו, "כבר מזמן אין לב".

ועכשיו, כמעט תשע עשרה שנים אחר כך, הצבעים של הזמן של שנינו עדיין יפים יותר מבעבר. את מתיישבת לידי על ספסל תחנת האוטובוס של ילדותי ואני מקפל את הספר לצורת המקור בה נולד, כל כך הרבה זמן עבר מאז אותו היום בו נעלמה הפרסומת ההיא מקיר הזכוכית, ופתאום המחשבה הזאת שאין לך לב קצת מציקה לי כרגע. אז אני מתבונן בך ואת מחייכת אלי חזרה, מגניבה נשיקה וחיבוק של מכרים כשהם נפגשים. ואני נזכר בפניה של אמא רגע לפני שהיא נתנה לאבא את הלב שלה, דקה אחרי שנגמרו לה הדמעות. ואני נושם לרווחה ושב ומביט בך, אחר כך מתבונן בשלולית צלולה על קצה הכביש, השתקפות פניי היום, ובכל זאת בבואה של הילד שפעם הייתי.

"מה שלום הילד?" את שואלת ואני עונה שהכל אצלו בסדר.
"את יודעת" אני לפתע נזכר להגיד, שאבא קרא לי פעם בספר, "שגברים תמיד מסיימים עם שני לבבות".
"ונשים?" היא שואלת בצחוק שנשפך ואני רק משפיל מבט ומנסה להקשיב לדבריה, נחרד שוב מרעם חיי ההופך לשקט שבין הצבעים שמזמן הסתפקתי בהם. והנה שוב דמיון תהודת הלמות לב מהוסות נשמעות לי באופן ברור.

"קח" היא אומרת, ואני מתעורר כמו מחלום ביעותים להביט בה, עיניה לארץ, ידיה אלי. והיא מושיטה לקראתי לב פועם ומבט מתנצל בעיניה, "נו תיקח אותו כבר. ואל תאמין לכל הדברים שפעם כתבו בספרים".

איי.וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
נכתב לפני חצי שנה
עברו כבר כמה פגישות מאז שהכרנו. הפעם הבטחתי לעצמי, אתרכז מעט יותר. תמיד אחרי פגישות איתך אני חושב על זה שבמקום להניח לעצמי לטבוע בעיניי השקד שלך, לצוף בדמיונות על חיים ביחד, אני צריך פשוט להגיד לך כמה את יפה.
לפחות לומר לך כמה את מושלמת עבורי.
מאותו הרגע, אני חושב, הכל כבר יהיה פשוט, פחות או יותר.

את תגידי כן ואני אחזור לנשום.
ומה אם תגידי לא?

פתאום נזכרתי למה קראתי לך 'דובי לא לא'. הדבקתי לך את השם הזה כבר מהפגישה הראשונה ככינוי חיבה והשתעשעתי בו, אבל רק בלב, שלא תכעסי.

ועכשיו אני נלחץ והעיניים שלי עמוק בעינייך.
ככה זה כשאתה רק מתחיל משהו עם מישהי שאתה אוהב. אפילו אבא תמיד אמר שאסור למתוח את הגבול על ההתחלה. כל גבול.

אז אולי גם הפעם אמשיך לדמיין אותך מחייכת אלי ולא אומר דבר, אצייר את חיי איתך כפי שלעולם לא אעז לחיות אותם?

אבל ברגע הבא, מעט אחרי שרטנת באוטו שזה ממש לא בסדר וביקשת שאעצור בצד, הורדתי את עיניי מעינייך וחייכתי. את הזעפת פנים כהרגלך, הפעם על הקשת החצופה שבאה אחרי הגשם. אחר כך יצאת מהרכב וניגשת אל מרכז הדרך בכעס.

'דובי לא לא' קראתי לך בקול. החלונות היו סגורים והמנוע פעל ובכל זאת נבהלתי שאולי שמעת אותי צוחק בקול רם מידי. אז הבטתי כאילו אל הצד השני של הכביש. רק לא אלייך. אבל את לא ויתרת אף פעם לאף אחד.
אפילו לא לחיוך הצבעוני של אלוהים.
את כעסת.
רתחת על הקשת הזאת שנעמדה שם באמצע הכביש, נמתחת ממנו אל השדה הסמוך. שמעתי אותך צועקת עליה משהו בקשר לאמא שלה ונעלבתי בשמה. היא ניסתה להסביר, אחר כך זזה מעט ושאלה אם ככה זה בסדר. פתאום חייכת, אמרת לה מילים של תודה וכולם בפקק שנוצר מאחורינו מחאו לך כפיים, בעצם, הם מחאו לשתיכן.

את שבת אל האוטו, ישבת לצידי ושתקת. אולי בעצם ביקשת שאחליף תחנה ברדיו. העברתי מיד וחייכתי אלייך חזרה.
את נשענת לאחור ועצמת את עינייך מעט.

'דובי לא לא' כמעט ונפלט לי מהלשון אל החוץ אך את לא הבחנת בי למרות שקצת קיוויתי שכן. המשכתי ליסוע מהר. את פקחת את עינייך.

"אתה רוצה ששנינו נמות?" קמה נהמה בצורת שאלה מגרונך ואני הסמקתי מעט להאט.

"אז מה את בעצם אוהבת?" שאלתי בשקט, שאלה של תבוסה.

"מה? דבר בקול רם! לא שמעתי אותך", החזרת נזיפה כתשובה.

"אז מה את בכל זאת אוהבת אם את כל הדברים בעולם את שונאת?" היססתי לשאול, כמעט ומוכן לוותר.

ואת נשענת עוד מעט לאחור וחייכת, נתת לי חיוך אמיתי ובקצהו דמעה.
אחר כך ענית בשיעול מדומה, "את אמא ואבא וכן, גם אותך".

איי.וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
נכתב לפני 8 חודשים
לפעמים אתה מסתכל החוצה מעבר לקיר הזכוכית שאתה קורא לו חלון. העשבים הבולטים במדשאה המתייבשת שלך מעצבנים ואתה מתעקש לקום לגזום אותם, להכריח את הטבע להיות בן אדם. אחר כך אתה חוזר בשביעות רצון מלאה לשבת בסלון הקטן והחם שטיפחת במשך שנים, נהנה מקרני שמש קרירות ושוכח, שבעצם גם לדשא חום יש זיכרונות מתקופות ירוקות יותר.

וזה כמו שאת תמיד תהי זיכרון.

וגם אני נזכרתי היום בריח של דשא מכוסח מיד אחרי הגשם. ואני לא יודע למה דווקא הריח הזה נכנס לי לראש ואיננו מרפה, הרי אצלנו במדבר נדירים הם הדשא והגשם וגם הריחות הנעימים המגיעים איתם.

ואני נזכר, איך כשהייתי בן שש קיבלתי את המתנה הראשונה בחיי. זוג אופניים כחולות וגדולות. רכבתי עליהן בכל הזדמנות אפשרית. לפחות עד שהתרסקתי. ושוב היום ממש כמו אז, הריח הזה שחודר אל הנחיריים מזכיר גם מתנה אחרת. תמצית מיוחדת שמרחפת אחת לכמה ימים רק בתקופת החורף, במיוחד כששמש נעימה מחממת את האויר הקפוא בשעות בוקר צעירות, נודדת ממקום למקום כדי להזכיר לנו שעדיין לא נגמרו לנו הזיכרונות.

אחר כך אני אזכר בדבר אחר, נעים אפילו יותר. כשהייתי כמעט בן שלוש עשרה בקולנוע הדר בחיפה בסרט הראשון שראיתי בחיי. הפעם ההיא שאהבתי את אבא ממש, באמת. הוא הביט בי מזמן לזמן ואני העמדתי פנים שמייקל ג'יי פוקס באמת מעניין אותי.

ואני נזכר שחשבתי שגאווה היא דבר כל כך מעניין, שבזמן שאתה כל כך גאה בעצמך אתה בעצם מחמיץ את כל הדברים האחרים שהיו עשויים לעצבן אותך מאוד. ואני מצטער עכשיו שמעולם לא אמרתי לו וגם לך. שבכל אותו הזמן בקולנוע בכלל לא התרכזתי בסרט הזה, שהחיוך שהיה מרוח על פניי היה רק בגללך, שבזמן שהוא הביט בי, אז את עוד היית נערה שלא הכרתי. ככה באורות הסרט המרצדים חייכת אלי בחזרה מהמשך שורה מספר שש בקולנוע.

ואני חושב שבכלל, כל הזיכרונות הטובים שיש בי מאז, קשורים רק אלייך. אפילו שתמיד היית רק חלום.


איי.וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
נכתב לפני 8 חודשים
אף פעם לא ידעתי מי אני. כנראה לעולם גם לא אדע.
ואני שונא שאנשים מספרים לי מה או מי לדעתם אני צריך להיות. אז אני כותב על זה. משרטט בעט כחולה ובמקלדת המחשב את המלחמה ההיא שדחפה אותי להתחיל לכתוב. אותה אני בחיים לא אשכח, לפחות לא בכל זמן ימיי חיי. גם לא את פניו של עמית. עשרים שנים כמעט עברו מאז ואני עדיין מנסה לכתוב על אותה מלחמה ועל חברים שכבר אינם, ואני לא מצליח. כי במקום הזה בראש, איפה שהיו מאופסנים כל הזיכרונות על עמית ועל הפיצוץ האחרון, כעת יש רק זיכרונות מאנשים אחרים בחלוקים לבנים.

"אתה נראה סובל" אני שומע קול עמום מאחורי ומסתובב לגלות ששוב אני מדמיין את הרוח השורקת מרחמת עליי.

פעם עברתי ליד בניין גדול ולבן, עמדו שם אנשים בחניה ורופא אחד בחלוק ארוך שאל אותם לשמותיהם והם כלל לא ענו. רציתי לחוס עליו, לומר לו את שמי אבל הוא התעלם, אחר כך הסתובב ונעלם כמו מעולם לא היה שם בכלל.

ומעבר לשם שאני נושא עימי כבר שנים, אני יודע גם כמה דברים אחרים. למשל שהכי נורא זה למות בתאונת אופניים. ואני יודע את זה כי פעם אחת לפחות מתתי ככה. והזיכרון הזה גם הוא, לעולם לא מרפה. תמיד הוא מגיע לך מאחורה, בלי שאתה מוכן לזה בכלל. תחילה אתה לא מבין מה קורה לך, לאן האופניים נעלמו ולמה אתה באוויר כל כך קרוב לעננים. אחר כך בראש עוברות לך כל מיני מחשבות מוזרות וקולות פצפוץ נוראיים שגורמים אפילו לחושך בפנסים שאמורים לזרוח כל ערב להפוך דבר לזניח.

ועכשיו אני נזכר שפעם, כשעברתי ליד הבניין הלבן והגדול ההוא, חשבתי שאני רוצה להיות מת ממש כמו עמית, אחר כך התחרטתי. מוות כנראה הוא דבר סופני מידי עבור בן אדם, בטח ובטח כזה של תאונת אופניים. מאז אני מחפש, מתיימר לעיתים להיות דברים שאני יודע שלעולם לא אוכל להיות. רופא עם חלוק ארוך, גיבור מלחמה, רוכב אופניים. ואני הולך ברחוב בשעת ערב מוקדמת, מידי פעם אני מעיף מבט אל שדרת פנסיי הרחוב החשוכים, תוהה מתי ההוא שאחראי על החשמל במועצה ידליק אותם כבר. ומידי פעם מתגנבת אליי ההבנה שכנראה גם הוא התיימר פעם להיות מישהו אחר אבל נדבק בו התואר הזה של איש חשמל במועצה, ומאז הוא נשאר רק אחד שאמור היה להיות מישהו אחר.

ובנתיים הפנסים כבר התחילו להאיר, תאורה כתומה עמומה, נראית כמו מעשה של איש עצלן, חצי מהכוח בלבד. וחשבתי פעם שגם אני כזה. ואני מצטער עכשיו שבאותו היום ליד הבניין הגדול ההוא הרופא פספס אותי, שאם רק היה אומר לי מי או מה אני בכלל, הייתי יכול כבר היום להיות מישהו אחר.


איי.וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
נכתב לפני 8 חודשים
הקוראים:



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ