"אתה יודע? בניתוח פשוט אתה יכול להציל את החיים שלך".
זאב הרים את עיניו אל האיש המוזר ומיד השיב מבטו אל שקיות הסופר בעגלת הקניות. במגרש החניה המוצרים מתחממים במהירות וקורדיליה אשתו חסרת סבלנות לצידו. השעה היתה זמן צהריים לוהט. קדושת יום שבת כמעט נכנסה וזאב מיהר לפיכך.
"פעם הייתי ממש כמוך, אפילו יותר". המשיך האיש המוזר, מתעלם מכל רמז אחר. "הייתי שמן כמו לוויתן. אבל הניתוח הזה הציל לי את החיים".
"סליחה אדוני" התפרצה קורדיליה אל דבריו של המוזר. "למה שבעלי יעשה ניתוח?"
"כי זה לא בריא. את לא רואה שהוא שמן מידי?".
קורדיליה חייכה. "אתה נשוי אדוני?"
"פעם הייתה לי אישה, גברתי" השיב המוזר. "אך לא מזמן התגרשנו".
"ומה אשתך חשבה כשאמרת לה שאתה מתכוון לעבור ניתוח?"
"האמת היא..." היסס האיש בתשובתו. "שכלל לא שאלתי לדעתה. שכן, אם הייתי שואל ודאי היתה מניעה אותי ממעשיי. אומרת שכך בדיוק היא אוהבת".
קורדיליה חייכה. עיניה נחו על דמותו הפעלתנית של זאב זמן שזה היה מעמיס את שקיות הקניות מהעגלה אל הרכב. לרגע זאב הרים את ידיו ומחה אגלי זיעה מציקים מפניו. כרס גדולה שהייתה לו בצבצה תחת שולי חולצתו וקורדיליה חייכה אליו במבט הערצה אוהב.
"ועכשיו?" נזכרה קורדיליה לשאול את הזר המוזר.
"עכשיו?" היתמם המוזר, "עכשיו אני רזה".
"רזה ויפה" צעק זאב ונכנס להתיישב במושב הנהג של הרכב. "ומי מלבדך נותר לאהוב אותך כזה?".
https://headstart.co.il/project/44224#/support#header
נכתב לפני 7 שנים ו-1 חודשים
אני נוהג על כל סוג רכב שיש. דו גלגלי, זחלי, סילוני, מתחת למים, מעל המים, ארבע רגליים ותיש בן קרניים. בקיצור, כל סוג רכב שרק תבחרו.
העיקר שאין ברכב קודן.
אוקי... לא מדויק. אין בעיה עם קודן, העיקר שיהיה בכך הגיון. כלומר, בצרוף המספרים שבקודן. שיהיה משהו עם תוחלת, כמו תאריך הלידה של סטיבן שפילברג או מועד ירידת החיוב באשראי ואפילו יום ההולדת שלי.
בעצם לא, בלי ימי הולדת. העיקר שיהיה בדבר היגיון.
האמת היא שבאופן כללי אני חייב למצוא הגיון בכל דבר בעולם. ממש כמו בסיפורים שאני כותב או במדינה שאני בוחר כמגורים עבור ילדיי. והדבר הזה הוא שלי, פרטי ואף אחד לא יצליח להתווכח איתו או להזים אותו.
אלא מה? שממש כפי שההיגיון שלי הוא שלי, אז גם ההיגיון שלך הוא רק שלך, ולא תמצאו אותי מביע דעה על הגיון של אף אדם אחר. וזה נכון שלעתים אנשים מתקבצים לקבוצות הגיון משותפות ומנוגדות לזו שלי, אך עדיין, אני בחיים לא אביע ביקורת על ההיגיון הדפוק שלהם.
ובכל מקרה, כך גם מצאתי את עצמי בפעם ההיא עומד בדוכן הגלידה מול מוכר משתהה. לפחות עד שלבסוף נמאס לו.
"אחי, מה זה משנה הגוון של הגלידה? אתה בוחר טעמים לא צבעים."
"לא, לא, לא. אני בוחר טעמים לפי הצבעים שלהם. הרי זה לא הגיוני לשים כדור גלידה חום לצד כדור ורוד. אתה יכול לסדר את זה לפי גוון ולהגיע מלבן לחום בסדר גוונים עולה אבל זה ידרוש ממך לפחות ארבע קילו גלידה בכדורים. וגם גביע ענק. יש לך גביע ענק?" שאלתי לבסוף אך הוא לא הבין דבר והתרגז עוד יותר.
"לך מפה. תעשה טובה ולך" הוא ביקש ממני ואני הסמקתי. רציתי ללמד אותו, שידע להבא ובאותה העת תהיתי גם מה מניע אדם לפתוח גלידריה אם אין בו כל חוש או הגיון קולינרי.
"חכה רגע" קראתי אליו, "עזוב, אנחנו כאן לבד. תן לי להסביר לך רגע".
האמת, הופתעתי. הבחור לא רצה לשמוע לקול ההיגיון. אז יצאתי החוצה להמשיך את חיי, מותיר את המסכן לבדו בחנות.
'מה הפלא שאין לו לקוחות' הרהרתי לעצמי ומיד אחר כך התיישבתי על ספסל עץ פינתי. גבר זר ורחב מימדים שישב לצידי הביט בי בעיניים בוחנות. השבתי לו מבט חזרה והוא חייך בנימוס.
"אולי תוכל לסייע לי" שאלתי בנועם.
"בשמחה" הוא ענה ואני שמחתי מאוד מתשובתו המנומסת.
"הפחית הזאת של הקוקה קולה, זו שכאן על השולחן. היא שלך?"
"לא" הוא השיב בפשטות תהומית, בחור כלבבי.
"אם כך, אולי תואיל לפתוח אותה עבורי?" צפצפתי אליו בקול מגמגם מהתרגשות. 'בכל זאת' חשבתי לעצמי, 'איש גדול כל כך... לא יהיה בכך כל היגיון אם לא ינצל את כישוריו המיוחדים למעני'.
כעת צד את מבטי גיליון מעריב שהיה זרוק על הארץ למרגלותיי, וזה קרץ אלי כמבקש שאניח אותו מול עיני לקרוא.
'שטויות' זעקו הקולות בראשי כמבקשים למנוע טעות הרת גורל. 'הרי מעריב קוראים רק אם שותים פפסי'.
"לכל הרוחות" רטנתי ומיד ביקשתי את המגודל שלצדי, אם יאות להניח עבורי את הפחית על השולחן ואולי אף יסכים לגשת אל המכולת הקרובה ולרכוש עבורי פחית אחרת. "אבל הפעם שיהיה פפסי" לחשתי אליו ובת צחוק קטנה עלתה על פני.
"תגיד, אתה בסדר?" ביקש המגודל לברר. אך בטרם הספקתי לענות לו, ממש שניה לפני שפתחתי את פי לדבר, מעך אותי האיש בין שתי כפות ידיו, כנראה כסימן לחיבה.
וכשהוא סיים התרוממתי על רגליי וחייכתי, ממש אל דמותו המתרחקת לעבר המכולת חייכתי. ובפה חסר שיניים השבתי, נושא אליו מבט מטושטש ומוסיף צעקה.
"כן אדוני ותודה ששאלת. רק אל תשכח את הפפסי בבקשה".
נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים
לאט לאט
צעד אחר צעד, מילים חרוצות, חכמות ונקודות רבות אחריהן. הן עוקבות במרדף אין סופי, משפטים מבקשות לסיים. הכתיבה היא איננה חובה משתלמת. זוהי זכות ייסורים שאין עוד סיפוק הדומה לה. זהו מוות איטי שהראש מתכנן והגוף לא יוכל להבין.
זו שעה אחת ביום.
או תרצה לדמיין ולכתוב, שאולי זה היה גם הפוך.
היא עומדת שעה בחלון להרדים את הילד. שלושים וארבע שנים של אישה, שלוש מתוכן באותו החלון בדיוק.
ואתה ממרפסת שכנה יושב ובוהה בה, כל יום באותה השעה, כל שעה באותה התנוחה.
השכנה מהבית ממול היא אותה אהובה שכבר פעם הכרת. שאז היא חייכה ביציאה מאותו הבניין הסמוך.
והיא שאהבת בסתר, זו המצפה לגיבור בחלון.
ואתה הסופר שכותב, ההוא שיושב ובוהה בה.
או תרצה לדמיין ולכתוב, שאולי זה היה גם הפוך.
וסופו של דבר אז כתבת.
איך שעה בכל יום, אבל רק עת אתה מתבונן בה.
צל אישה מתבגרת וילד אהוב. ותכתוב באותה המחברת, איך היו הם השניים שלך.
או תרצה לדמיין ולכתוב, שאולי זה היה גם הפוך.
נכתב לפני 7 שנים ו-8 חודשים
לעיתים אני עומד על קצה הפראבולה שאלוהים ברא במיוחד עבורי, פעמים אחרות אני מביט בקימוריה ממבט דשאים צוננים.
כשהייתי צעיר יותר טיפסתי עליה, חיפשתי תשובות לשאלות שהניחו לי החיים, שאלות על אהבות שהכזיבו. אחר כך האמנתי שהסיבה שאלוהים נתן קשת גבוהה שכזאת עבור כל אחד מבני האדם, כדי שיהיה לנו מקום ממנו נוכל לקפוץ כשיגיע הרגע הקשה ביותר.
וביקשתי אותו שייתן פתרונות בידי והרוח דחפה בי לרדת.
שנים מאוחר יותר התבגרתי, שוכב מתחת לפראבולה הפרטית שלי ומביט בה במבט אוהב, פורט את הצבעים שאלוהים צייר בה ובמיוחד את ערבוב השוליים בין הגוונים שלו, מעשה אומנות. ממקד את עיני באחד העננים ששט מעליה ומדמיין בו את פנייך היפים כמהים לקראתי.
ובמבט הזה שיש מלמטה אלייך למעלה, ויש בי פתרון.
נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים
הלוואי והייתי זונה מהסוג הנקרא ביותר, אלו הכי מצליחים, שתדעי.
הלוואי והייתי יוצא במבצע של זונות לחגים, לתת לך מילים מעצמי כמעט בחינם.
תאמיני. אם היתה לי הדרך, הייתי זונה ספרותית משתלמת. לא רק לך, את יודעת הרי זו מהות המקצוע, זונה.
ויש לי עיצור ומנח ופסקה גם לז'אנר שלך, כל פיסוק שתרצי, אם יש ז'אנר בכלל לזונות. תבחרי.
כל מה שתגידי אמת.
ורק את תבחרי.
והלוואי תבחרי בי הלילה. זונה בודדה מהסוג שיודע לתת.
ואולי זה הלילה שלי ושלך, אפילו שעה בודדה בחיקך.
ובמי תבחרי אם לא בי?
אל תהי בת זונה.
בהוא שהיה או בזה שרוצה להיות?
תבחרי בזונה בודדה שכמותי.
שלא אהיה עוד אחד שכזה לשאר החיים.
www.olokita.co.il
נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים
ביום ראשון התרווחתי בכיסא.
תוכנית העבודה השבועית שלי נראתה כמו חלום. הזמן עמד לרשותי. חמש דקות לאחר מכן התנפצתי אל אחד השבועות העמוסים ביותר שהיו לי בתקופה האחרונה. המציאות חזקה יותר מהתכנון.
ולפעמים החלום המתוק הזה הופך לסיוט.
בדרך הביתה כמעט ונרדמתי על ההגה, ראשון עד חמישי, השבוע הזה הוציא ממני כל טיפת אנרגיה, זה כבר לא בן אדם, רק שלד מותש של עובד.
ארבע פעמים עצרתי בצד הדרך להתרענן.
שרדתי. נכנסתי הביתה אל שגרה של חיים קיימים.
אחר הצהריים המאוחרות נרדמתי על הספה בסלון. כולם התנהגו כרגיל, 'אחרי שבוע נטול שינה כלום לא יעיר את אבא' הם בטח אומרים לעצמם.
חלמתי, כמעט מיד זה בא לי החלום הזה.
מי שמכיר אותי יודע שבדרך כלל אין לי חלומות. אבל הפעם חלמתי.
היה שם מבנה תת קרקעי וכולנו היינו בו, כן, גם את וגם אתה, אנשים ללא
שם או פנים. והיו מידי פעם גם רעידות חזקות מאוד שהזיזו את כל המבנה הזה וטלטלו אותו, האורות התעמעמו ואנחנו רעדנו. פאניקה. כולם היו בהיסטריה מוחלטת אבל אף אחד לא יצא החוצה, הרבה קומות מתחת לפני הקרקע במבנה בטון ענק ואף אחד לא בורח מהחושך והמחנק הזה.
התעוררתי בקפיצה, הראש הסתובב לי, הדופק משתולל. האורות בסלון היו עמומים, החלונות והתריסים סגורים ורק משב רוח קריר ממזגן מטרטר. שקט מהסוג הפשוט, כמעט ומוחלט.
הבן רץ להביא לי כוס מים, שתיתי ונשכבתי חזרה על הספה. הבת הקטנה שלי התיישבה לצידי וליטפה את ראשי בעדינות. הם לא אמרו מילה, פשוט הסתכלו עליי. התיישבתי במקומי והחזקתי את הראש בין ידיי.
"הפעם זה היה ממש אמיתי" לחשתי אליה ואשתי הרצינה במבט. היא כבר מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאצלי חלומות הם עניין רציני.
"בסדר, תנוח" היא השיבה לאחר דקה קצרה, "עוד מעט תחזור לעצמך והכל יהיה בסדר".
"אני חייב לצאת החוצה לשאוף קצת אויר" מלמלתי אחר דקה נוספת של מחשבה עמוקה וקמתי מהספה לעמידה נחושה.
"השתגעת?" היא ענתה, "אסור לטפס. למעלה הרי, כל היציאות חסומות".
www.olokita.co.il
נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים
לאבא יש פנים חתומות.
פנים שאומרות כלום ושום דבר בעצם.
העיניים שלו פקוחות באופן בינוני, השפתיים נינוחות והמצח חסר כל קמט.
מאז שאני זוכר אותו, לאבא תמיד היו כדורים אדומים שאמא דחפה לו לבלוע ופנים חתומות שלא רמזו בדבר מה קורה לו שם בפנים, בתוך הלב שלו.
אמא אומרת שאבא שומר את כל הרגשות שלו בשקים סגורים שהוא מחביא במרתף לרגעים שיהיו אחר כך.
"ככה הכי טוב בעולם כל כך נורא" היא אומרת, "שיהיו לך חלונות במקום עיניים".
אמא לא יודעת, בעוד יום היא כבר לא תהיה פה יותר ולאבא יחליפו את החלונות בעיניים ויכופפו את הפה, אחר כך הוא יסתגר במרתף שלנו ויצעק במשך הרבה מאוד ימים, ממש עד שיגמרו לו הרגשות בשקים של העצב והעצבים. מידי פעם אני אנסה לשכנע אותו שיפתח את השק של כל מה שאי פעם היה לו שמח אבל הוא לא יסכים.
בלילה אבא יקח את כל השקים של הרגשות הטובים שהוא אסף אל האשפתון הגדול שבקצה הרחוב, אני אעקוב אחריו מבלי שירגיש.
"ילדים קטנים לא יכולים לראות שקים כאלו, של רגשות" ככה אמא הסבירה לי פעם. אבל אני מיוחד, אני אראה אותם בכל זאת. ערמה גדולה של שקים שחורים שהוא ידחס לתוך הפח הירוק.
"רגשות של מבוגרים מסובכים מידי לילדים קטנים" אמא אמרה לי פעם.
אחר כך היא חייכה, למרות שתמיד החיוך הכאיב לאבא מאוד.
ואני אתעצבן על כל הדברים שאמא אמרה לי.
כי אין רגשות בשקים שאבא החביא.
www.olokita.co.il
נכתב לפני 7 שנים ו-11 חודשים
אני אוהב זוויות שדוקרות וגם מטפורות ועצב.
בעיקר כי הן בדיוק ההפך.
ועל הבמה הן יהיו לקונפליקט או אמת שהפכת לדרך.
והנה מעט מאותה מחשבה להפוך כוונה לאחרת;
שבגולם פרפר שיבקיע לחיות,
ובעצם יכריע למות.
וזו גם בעיקר הסיבה שמאותו יום למדתי לאהוב ולשנוא פרפרים.
זה קרה כשהאישה המוזרה קמה מהכיסא של האורחים החשובים באמת, אמא סוף סוף שחררה את כל הבכי שהיה לה בשקיות שמתחת לעיניים. אחר כך היא צחקה וקיללה את כל הפרפרים שהיו בשמיים.
כבר שישה ימים שהיא מתפתלת ומייסרת את כולנו ובעיקר, היא לא הבינה איך זה קרה לה. אחר כך היא הייתה נעצרת ומספרת; כמה יפה אבא היה וכמה מיוחד הוא ואיך ככה הלך מאיתנו פתאום, כמו הפרפר הכי מיוחד בעולם.
אבל לאישה הזאת שבדיוק סגרה אחריה את הדלת בכלל לא היה אכפת מאמא או מהבכי שלה, לה היו שקיות אחרות למלא ומבחינתה, פרפרים תמיד יהיו ברכה. אז היא ביקשה מהבן הקטן שלה שישב על הרצפה לידי והיא התיישבה על הכיסא של האורחים המכובדים, לספר לאמא בקול רם במיוחד, שכולנו נשמע, כמה אבא היה יפה ומיוחד וכמה אמא צריכה לשלם בגלל שהוא הלך ממנה ככה פתאום, ממש כמו אותם פרפרים בשמיים.
Www.olokita.co.il
נכתב לפני 8 שנים
באמת באמת
כששואלים אז קשה לי אפילו להסביר כמה החודש האחרון לא נוח לי מכל בחינה אפשרית.
בגדול, אין לי זמן. לכלום. אפילו לא להעלב מטעויות של מס הכנסה או לקרוא פוסטים פוליטיים ולהגיב. זו תקופה מחורבנת שיש בה יותר מידי עשייה לפרנסה ופחות הנאה. תקופה של חייב לעשות, אין ברירה. תקופות כאלו מזכירות לי לפעמים כמה אני שונא להיות מבוגר.
והחודש הזה של עכשיו, זה שאין בו זמן אפילו למעט שמחה, הוא מביא אותי לקצוות חדים. שם על שפת הקרחון מטר מעל המיים הקפואים עולות מחשבות שאת רובן אני מתעקש לכתוב כדי לזכור, בעיקר את הדברים שבתקופות טובות יותר אני מבקש לשכוח.
מילים כמו קלבוצ'קה.
בלילה בקיבוץ, במיוחד בלילות בלי שינה, היינו מתגנבים בשקט מהמיטות לעשות דברים שילדים חייבים לעשות.
היינו בני חמש או שש ביחד בגן בקיבוץ כששמעתי בפעם הראשונה מאורי את המילה קלבוצ'קה.
את הפנים של אורי אני לא זוכר, רק את השם שלו ואת השיער השחור שקפץ בזמן שהוא ברח מהפתח של המקלט ליד הגן. אחר כך אני לא זוכר במדוייק, הגננת יצאה בריצה אחריו, הוא נעלם כבר באופק וכל הילדים הגדולים יותר צעקו שאורי השאיר קלבוצ'קה במקלט. מיריים התישבה על הרצפה ונשענה על הדלת של המקלט, לרגע היא הניחה את כפות ידייה על הפנים להסתירן.
שמחתי שהיא נחה. מיריים היתה הגננת שלנו, קבוצת הקטנים, הגננת הכי חרוצה בעולם. אז צעקתי גם אני. לכבודה, שתשמח.
שם נחמד הקלבוצ'קה הזה.
קלבוצ'קה.
מתגלגל על הלשון.
אבל מיריים בכלל לא שמחה מהשם הזה. אני זוכר את הפרצוף שלה כשכפות הידיים ירדו למטה. כאילו נזלו לה העיניים והפה מהפנים על הלחיים והסנטר. ריק, פנים ריקות וחיוורות. וזהו, היא קמה והסתלקה משם, יותר היא כבר לא חזרה.
אחר כך ירדנו למקלט של הגן שלנו.
מבוגרים לא מבינים כלום בקלבוצ'קה. ילדים כן. מבחינתנו קלבוצ'קה זה הדבר הטוב ביותר בעולם, בעצם, זה כל מה שטוב בעולם.
בהתחלה הריח היה מוזר ואז אפילו יותר. מסקרן. משהו שילד לא יכול להסביר. ריח חם אבל לא של שריפה, משהו מגעיל שנדבק אלייך ולא עוזב גם שנים אחר כך. ירדנו בחושך. ערן הוביל ואמרי מאחור האיר עם הפנס שאבא שלו הביא לו מהצבא. הוא תמיד השוויץ בפנס המשוכלל הזה. גם עכשיו כשהריח הלך והתחזק אמרי התרברב וכולנו חשבנו, אבל רק בלב, שטוב שאמרי פחד לישון בחושך כדי שיהיה לנו פנס לראות קלבוצ'קה. ואני רק צעדתי אחריהם. חשבתי שזה יהיה נחמד אם יהיה, אבל שבכלל לא אמור להיות קלבוצ'קה משום סוג במקלט שלנו. סתם מקלט ריק של קיבוץ, קירות עבים, חושך גדול ונצנוץ עיניים של חתולה מייללת עם כמה גורים שמריים הגננת הרשתה לנו להאכיל בגבינה כמעט כל בוקר.
"קלבוצ'קה" אמרי צעק פתאום והאיר את פינת המקלט.
"קלבוצ'קה" צעקה אחת הבנות וכולנו התקבצנו סביב אלומת האור.
הקלבוצ'קה הזה היה מוזר. הוא היה רטוב והיו לו אוזניים של הרבה חתולים עם אבנים אדומות בתוכו.
אמרי בכה ראשון, לקח לו זמן. אני חושב שגם אני בכיתי איתו וגם ערן והבנות. מישהו מאיתנו אמר שחייבים למצוא את אורי ולעשות לו קלבוצ'קה גם כן. כולנו הסכמנו איתו. אין ברירה.
כשעלינו למעלה, בדלת של המקלט ההורים כבר הגיעו לקחת אותנו הביתה.
באותו הלילה לא ישנו ביחד בגן.
בכלל.
חשבנו על מילים אחרות מצחיקות, על מיריים וגם על אורי, ובאותו הלילה גם לא ישנו בכלל.
Www.olokita.co.il
נכתב לפני 8 שנים
