א.מ.

א.מ.

בן 41 מאי שם

"לרגע נעלם הכאב שבכתפו, והרגשת חמימות פשטה בו ומילאה את כולו. לרגע שכח מכל מאורעות היום, ומכל חורשי המזימות ומכל אותם אלו שהתיימרו להוביל מהלכים לא ברורים בתוך אותו תהו ובהו בו היה שרוי מאז הגיע לצאר. מאז אותו כאוס בו היה מצוי מאז פציעתה של מארי, ומאז אותה תקרית ביער שבילבלה אותו כל כך.
לרגע הכל נעלם, וכל כולו היה נתון לחסדי אותה נשיקה שנמשכה לה לרגע קט, אך כמו שהתה עליו לנצח ממושך. לרגע חש בחום ובאהבה. לרגע לא היו לוזנים או חופשיים, אלא רק הוא והיא ואותה נשיקה.
היא נסוגה ממנו, מעט נבוכה, משפילה מבטה, ואז נעצה עיניה הגדולות בעיניו הכחולות.
"לחיי הדברים הפשוטים שהם הכי מסוכנים," לחשה בחיוך, ולפני שהספיקה להשלים את המשפט, הצמיד שון אותה בחזרה אליו לנשיקה סוערת."
(מתוך "המסע אחר הלב השחור" - פרק 20)

אתם מוזמנים להציץ לבלוג בו אני מפרסם סיפור בהמשכים בשם "המסע אחר הלב השחור" - אוצר אגדי נשכח שיכול לשנות את כל מאזן הכוח בממלכה הלוזנית, וליציאה אליו מתקבצים אנשים מחלקים שונים בממלכה, שבמהרה מגלים כי המשימה לעמוד יחד כקבוצה קשה יותר מהשלמת המסע.

http://kol-hasipur.blogspot.co.il/

שלכם,
הנאבק לחיים
ומשחק מול המוות
תופסת ומחבואים
ומוכן להפסיד בקרב
אם אנצח במערכה...




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 5 שנים ו-2 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של א.מ.

1.


התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-1 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

כל אחד ו"העיר באפור" בעיניו.. ובאותה העיר רובעים ושכונות וסמטאות ציוריות ופיסות של היסטוריה.. ואני פונה אל כתובת אחת, בעי... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-8 חודשים


פעמים רבות ברומנים אני מוצאת (במקרה הטוב רק) כמה קטעים (במקרה הרע כל הרומן) אווילים בעיני. פה זה לא קרה. כל הכבוד לגריי. וגם... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-9 חודשים


"רבה הדאגה לתמונות ופסלים ואוצרות אמנות פן יופצצו. אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים אל קירות וכבישים ירוצצו" (נתן אלתרמן, 19... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-10 חודשים


לזה אני קוראת הפתעה. נעימה. במקרה שלי, ממתק קליל לימים ולילות מורטי עצבים.. שלושה סיפורים של אשכול נבו, סיפורי חיים שפגשו ס... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-11 חודשים


"הצטרפתי לשורות האס-אס מרצוני, והתאהבתי כל כך במדים השחורים שלא יכולתי מרצוני גם לעזוב" (רודולף הֶס, מפקד אושוויץ). אהה.. ... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


ברלין. יא אללה ברלין. חזרתי משם מביקור, היום. פעם ראשונה בגרמניה. פעם שלא תאומן בברלין. לפני שנסעתי החלטתי - רוצה ללמוד ולר... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 3 שנים ו-2 חודשים
» מממממ.... (סערת נפש / יורם יובל)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

קשה לו. ממש ממש קשה לו. הוא התניע את הרכב. הביט על מד הדלק וידע שכדאי לעצור ולתדלק לפני שיתחיל שוב בנסיעה הארוכה הביתה. עוד יום עבודה הסתיים, והבית היה נראה רחוק מתמיד, רחוק מדי.
מה עדיף? חשב לעצמו...
משהו בו רצה לגור קרוב יותר, להביא את כל מי שיקר לו הנה, קרוב ככל שיכל, אבל הם היו רחוקים מדי... ולא ראו את מה שהוא ראה, את מה שחווה.
לא הבינו עד כמה היה לו בזה צורך.
לא חשו כל כך קשה כמוהו.

קשה לה. ממש ממש קשה לה. היא חיכתה לאוטובוס, הביטה על השעון בצג הטלפון. שוב איחרה לצאת מהבית, למרות שהילדים כבר גדולים ויצאו כבר כולם ואפילו המטפלת הגיעה מוקדם מהרגיל ולקחה את מי שהיה צריך ליווי למעון או לגן. עוד יום מתחיל, ובית ועבודה מתבלבלים לה ביחד במחול שדים מטורף. והכל היה נראה לה בתהו ובהו יותר מתמיד, כזה שמעולם היה שם, ממש מבראשית.
משהו בה רצה לעזוב הכל, להיות בבית, לא למהר כל כך, למה לרוץ לכל מה שהיא רצה אליו? ולשם מה? אבל היא הייתה מחויבת מדי, ופסעה כבר רחוק מדי... ולא ראו את מה שראתה, ולא חווה את מה שחוותה.
לא הבינו עד כמה היה לה בזה צורך.
לא חשו כל כך קשה כמוה.

הוא הבין וידע שרק אם תסכים, הכל יהיה קל יותר, רך יותר. ולהפך... אפילו מפתח יותר ובונה יותר. רק אם תקום לעזרו...

היא הבינה וידעה שעליה להסכים והכל תלוי בה, אך רצתה בטחון בדרך ובהחלטה, ולשם כך הייתה קשה יותר, ולהפך, אפילו עקשנית יותר ובולמת יותר. היא הייתה כנגדו...
נכתב לפני 8 חודשים
היא הרגישה מושפלת, ככה נעמדת עם כפית בידה, כשהכוס כבר בכיור, שפוכה, והבוץ השחור ניגר ממנה מטה לביוב... הרגישה כאילו היא כמו הקפה, נעלמת אל תוך הלא כלום הזה, לפתח הכיור שהוביל לביוב המטונף שהשמיע קולות צחקוק לעומתה. כולן הביטו בה, והיא חשה כה מובכת. איילת הביטה בה וחיוך מרוצה מרוח על שפתיה. היא ניצחה. לא היה ספק בכך.
קראו לה מיכל, והיה זה היום הראשון שלה בעבודתה בבית החולים.

התחלה חדשה, ראשונה, ואחרונה בשרשרת המזון.
היא התכוונה לקום מוקדם הבוקר, אבל השעון לא צלצל, או שכן והיא לא ממש התעוררה. החברות שלה חגגו איתה את הסוף וההתחלה החדשה והותירו אותה מותשת ומבושמת אלכוהול במיטה לבדה. היא קמה בבוקר במהירות, מדלגת על הקפה בבית מתוך הנחה שתספיק לשתות ביומה הראשון במחלקה, והנה כאמור התבדתה.
עם הגעתה למחלקה הכירורגית ישר ננעץ בה מבט חמור סבר של אחד המתמחים הצעירים, כזה שרק אתמול למד להתגלח ועכשיו בחר להתגלח עליה ככל שיכל.
שמו היה ד"ר נועם הרשקוביץ. נועם, היא חשבה... שם קליט.
הוא הסביר לה בנועם, כשמו, שזה לא מקובל, להגיע ככה, באיחור, ושתיגש מהר לישיבת הבוקר. לה היה נראה כאילו הוא ציטט אמירות נוזפות שנאמרו לו יותר מפעם אחת.
היא שתקה וחייכה, הנהנה באדיבות, ונכנסה איתו פנימה לישיבה כשהוא מציג אותה בפני כולם כסיבה בגינה אף הוא התעכב ואיחר מעט.
הייתי צריך להראות לה איפה...
היא תלתה בו עיניים נוגות, בד"ר הרשקוביץ שכבר לא היה לה לנועם. לא הבינה כיצד נבגדה על ידי מישהו שטרם הכירה, והתיישבה לה בשקט במקום שנותר פנוי מאחור.
הקיר הלבן, הקר והמנוכר היה לה למשענת, והיא פזלה לצדדים, סוקרת את מי שסביב...
אף לא פרצוף אחד מוכר, וכולם חמורי סבר, ומדי פעם יש את השמנמן הזה שמשחרר איזו אמירה מעל הכרס שגורמת לו ולזה שלידו לצחקק בשקט.
המתמחה שטען שלא ישן כל הלילה, היה נראה עירני מתמיד, לאחר מקלחת ומוכן כבר ליציאה, והיה נראה לחוץ יותר ממנה. משהו בה אמר לה שהוא קיווה יותר מכולם שישיבת הבוקר תגמר היות וכבר תכנן תכנונים לאינספור ליום הקרוב. אצבעותיו נקשו וטפפו על השולחן בחוסר סבלנות מופגן, אבל הוא היה מאופק, כמוה. למרות שחשה שהיה מסוגל להתפוצץ.
מבטיהם נפגשו לרגע, בזמן שמנהל המחלקה העלה בינו ובין עצמו תהיות על ניהול כזה או אחר של חולה שהיה יכול להיות אחרת, בייחוד אם הדברים היו בתקופתו... אבל לא, הזמנים והדברים השתנו, והמתמחים כבר לא כמו פעם, אמר... נכון? זרק את השאלה לחלל החדר ולא קיבל מענה של ממש.
המתמחה התורן חייך והרים את כוס הקפה אל שפתיו ולגם מעט.
היא הביטה אליו בתשוקה, והוא התבלבל ממבטה, ועיניו נעו ממנה ואל כוס הקפה ששתה, ספק במבוכה, באי הבנה. היא רצתה קפה... כבר חשה כיצד מעקצץ לה בפה.
כבר הייתה רגילה לזה, מהימים והלילות חסרי השינה בהם לא עצמה עין אל מול ספרים עבי כרך ומעלי סימני שאלה. מאותה תקופה של לימודים בצוותא ולחוד למבחנים כה קשים, ואילו עכשיו, משהו בה קיוווה לחזור לשם, לישן ולמוכר, ולכוס הקפה שליד.

הישיבה הסתיימה וכולם התפנו לעיסוקיהם, אך אותו ד"ר הרשקוביץ עצר אותה ורופא צעיר נוסף מללכת. טוב... אתם חדשים פה וזה היום הראשון שלכם, אמר.
היא רצתה לשאול אותו איפה אפשר להכין קפה, והוא הקדים אותה ואמר שיראה להם איפה אפשר, אבל לפני כן פרש את משנתו המייבשת ולמודת חוסר הניסיון על פני רבע השעה הקרובה.
משהו בתוכה בז לו. היא הביטה לכיוון הסטאז'ר השני שישב לידה. הוא היה נראה בטוח בעצמו, ופניו לא מסגירות את אשר חש בפנים.
אז בואו איתי, אמר ד"ר הרשקוביץ וערך להם סיבוב במחלקה כאילו הייתה היא אך ורק שלו, והם עוקבים אחריו ככלבים ממושמעים, ומבטים סקרנים מצוות המחלקה ננעצו בהם.
נעים מאד, מיכל, אמרה והושיטה יד לסטאזר שלידה. יואב, ענה, ומיד נענו שניהם במבט זועף של ד"ר הרשקוביץ שהוביל אותם. שיחות אחר כך... יש עבודה.

בקצה המסדרון עמדה אחות ועיניה נעוצות באופן בוטה בחבורה שהתקדמה לעברה. זו הייתה האחות אחראית המשמרת והיא עמדה במרכז המסדרון, שולטת, עושה עצמה כאילו לא שמה לב שהם מתקרבים אליה, וממשיכה בעיסוקיה מול המחשב הנייד והתרופות הקבועות. קראו לה איילת.
דוקטור, הפסיקה אותו באמצע ההדרכה במסדרון, חסרה לי הוראה לתרופה כאן אצל מר כהן. כבר אמרתי לך קודם ולא עשית את זה.
אמרתי לך שאעשה את זה, ענה לה בנועם.
נו? אמרת ולא עשית. מה חדש? הצליפה בו.
אל תדאגי, ההוראה תכתב, ענה בצורה סבילה על מנת להמלט מפעולה, והתרחק משם כאילו הדיון תם.
אני לא נותנת תרופה אם זה לא כתוב, ענתה בקול אחריו, והמשיכה לנוע עם עגלת התרופות והמחשב הנייד במסדרון כמשחרת לטרף.
ודוקטור... תסביר להם על הקפה, כן? קראה אחריו.

קפה... היא כל כך רצתה קפה. עם סוכר... הרגישה את הלשון שלה יבשה. צמאה. ואת כאב הראש הקל מאתמול.

זהו חדר הצוות, הכריז ד"ר הרשקוביץ ונתן להם להציץ פנימה. היו שם ארבע כיסאות וכולם היו תפוסים. אחיות המחלקה ישבו להן בניחותא ולגמו מכוסות קפה מהביל. לפני שהספיק להסביר, נדחפה מאחור איילת האחות והסבירה כך שלא ישתמע לשתי פנים: "רק המים החמים שייכים לכולם, כי זה מהמכונה. ויש קפה של האחיות, אז אל תגעו בו!"
מיכל הביטה בד"ר הרשקוביץ מעט מבולבלת... והוא כמו קרא את מחשבותיה.
אני אישית לא שותה קפה, אבל יש כמה רופאים שיש להם את שלהם בארון.

בארון!? חשבה לעצמה. והרי גם לה יש קפה בארון... בבית!!! ואילו עכשיו היא מרחק 27 דקות נסיעה בפקקים מאותו קפה מנחם.
מה תעשה? חשבה לעצמה. איפה הקפיטריה? העזה לשאול, ונענתה במבט נוזף מזה שכבר לא היה לה לנועם, כשמו.
לא יהיה לכם זמן לקפיטריה, ענה בקצרה.
היא תלתה עיניים מיואשות ביואב שלא הסגיר תחושותיו.
יש שאלות? שאל ד"ר הרשקוביץ ולא המתין למענה. עכשיו בואו ואראה לכם מה אתם צריכים לעשות.
לפני שהספיק להמשיך בדבריו, צלצל ביפר שהיה בחגורתו, הוא הביט בביפר כאילו ראה אותו בפעם הראשונה, בדרמטיות מעושה, אולי כדי להרשים את עצמו, שכן אותה כבר לא הרשים כלל. בוא איתי, פקד על יואב שנמתח כחייל ועקב אחריו במהירות, כששניהם מתרחקים ממנה במעלה המסדרון.

ברוך שפטרנו, חשבה לעצמה וחזרה לחדר הצוות שהעלה קולות צחוק ושיחה קולחת.
היא נכנסה פנימה ובבת אחת נשתתקו כולן. איילת האחות גם הייתה שם. נראה שהיא הובילה את השיחה שרק הופסקה לפני רגע.
בוקר טוב, בירכה מיכל את השוהות בחדר, נמנעת מלהביט אל האחות איילת שעמדה שם במרכז החדר, בעמדת שליטה החולשת על כל הגזרה.
איילת היסתה במבטה את האחיות האחרות ומיכל לא נענתה חזרה בברכה.
בוקר טוב, ענתה איילת לבסוף, במעין לחישה שרק מתחה את השקט הדרוך.
מיכל היססה לרגע, ולבסוף הלכה לה לארון שמעל הכיור, חשבה שאולי שם תמצא לעצמה כוס לשתיה.
ומי את? שאלה האחות.
אני מיכל, ענתה.
לא.. לא... ענתה האחות בביטול. מה את? סטודנטית?
אני סטאזרית, ענתה והמשיכה בשלה מעט חוששת, והוציאה כוס חד פעמית וכפית מהארון.
וככה לימדו אותך להכנס? בלי לבדוק אם את מפריעה? באמצע שיחה?
אני מצטערת... ענתה.
מול עיניה נחה קופסת קפה קטנה וקופסת סוכר. הרגישה כאילו הייתה עכשיו בשדה מוקשים וכל תנועה שלה עלולה לפוצץ הכל.
היא פתחה את קופסת הקפה וארומת הקפה מילאה את נחיריה, לרגע הרגישה שוב חיונית ובעלת כוח. הרגישה חיות... ומבלי משים שמה לה כפית גדושה בכוס שבידה.
לכמה זמן באת? הצליפה בה האחות.
מצידי ללכת עכשיו הביתה, חשבה לעצמה כשכוס הקפה בידה.
היא נעמדה בחדר מול איילת, והריחה מעט את הקפה שבכוס. היה לו ריח טוב. שחיזק אותה. היא שתקה ולא אמרה דבר.
אז ככה זה אצלכם בבית ספר לרפואה? מלמדים אותכם לא להתייחס לאחיות? התריסה כנגדה איילת. ולקחת קפה ככה בלי לבקש רשות?
היא שאפה עוד קצת מהארומה אל תוכה, ונעמדה מולה.
אני פשוט מעדיפה שלא לענות לך, אמרה מיכל ונעה למיכל המים החמים. את פשוט מתנהגת בצורה גסה ולא אדיבה, אמרה ומילאה את הכוס. תחשבי שהיית במקומי, יום חדש בעבודה חדשה... וזו קבלת הפנים שאני מקבלת ממך. לא בקשתי להיות חברה שלך, ולא בקשתי דבר, אמרה ושמה כפית סוכר בקפה המבעבע. אני מבינה שזה מבאס אותך שאני רופאה ואת אחות ואת תצטרכי בסופו של יום לעשות את מה שאני אגיד לך. היא ערבבה את הקפה בכפית שבידה והוסיפה: אבל את יודעת שמבחינתי, האמת שממש לא אכפת לי...
איפה את? קטע אותה ד"ר הרשקוביץ בדבריה. אני מתקשר אלייך כבר שעה ואת לא עונה. שיט... נזכרה. היא שמה את הטלפון על שקט בזמן הישיבה.
צריכים עזרה בחדר ניתוח, עכשיו!!! לכי תהיי רטרקטור, נזף בה ולקח את כוס הקפה מידה. לזה יהיה לך זמן אחר כך, אמר ושפך את הכוס לכיור.

היא הרגישה מושפלת, ככה נעמדת עם כפית בידה, כשהכוס כבר בכיור, שפוכה, והבוץ השחור ניגר ממנה מטה לביוב... הרגישה כאילו היא כמו הקפה, נעלמת אל תוך הלא כלום הזה, לפתח הכיור שהוביל לביוב המטונף שהשמיע קולות צחקוק לעומתה. כולן הביטו בה, והיא חשה כה מובכת. איילת הביטה בה וחיוך מרוצה מרוח על שפתיה. היא ניצחה. לא היה ספק בכך.

כמה דקות לאחר מכן הייתה כבר רחוצה לניתוח דחוף. מסתבר שמישהו הגיע למיון עם כיב שעשה פרפורציה. כנראה כוס קפה אחת יותר מדי...
המנתח היה נשמע אדיב, והסביר לה על כל צעד וצעד בניתוח. היא רק חשבה על כך שהיא צמאה כל כך, ועייפה עוד מאתמול, ועל כך שכל כך חם לה עם בגדי חדר הניתוח והחלוק וחבל שלא הורידה שכבה אחת לפני שהתרחצה לניתוח, אבל מצד שני, מתי היה לה זמן? חשבה לעצמה, הרי אפילו זמן לקפה לא היה לה.
המנתח חייך אליה, או לפחות הביט בה בעיניים מחייכות, חשבה כשניסתה לקרוא את פניו תחת המסכה. היה לה חם, ומעיק...
הוא התעניין בשלומה.
את בסדר? שאל בקול מעט מהוסס והיא ניסתה להשאר חזקה, מנסה למשוך בכוח את הרטרקטור שיוכל להמשיך לעבוד בניחותא. לא נשאר לנו הרבה, עוד קצת, אמר בניסיונו לעודד אותה. ברגע האחרון לפני שנפלה ניסתה לומר שהיא מרגישה חלשה, מסוחררת, שבא לה להקיא. מישהו תמך בה מאחור עזר לה לשבת. אחר כך הכל היה מעורפל, והביאו מיטה, והיא נשכבה עליה מעולפת, מטושטשת וצמאה. בזוית העין ראתה את המנתח מביט אליה לסירוגין, מתעניין בשלומה וממשיך לנתח, עד שהוסעה מיטתה והיא הוצאה מחדר הניתוח למנוחה במחלקה.

זו משלכם? אמר הסניטר שהוביל את האלונקה חזרה למחלקה. איפה את רוצה שאשים אותה?
מה קרה לה?
לא יודע... אמרו לי שהתעלפה בחדר ניתוח.
היא ניגשה אליה, ומיכל הביטה בפניה של איילת שחייכו לעומתה: מה קרה חמודה? קצת דם וכבר עושה וזו וגאל?
מיכל שתקה. לא פתחה את פיה כי פחדה להקיא.
היא הובלה במסדרון עם הסניטר, איילת מובילה בראש ומכריזה על בואה.
עכשיו ידעו כולם - יש סטאזרית חדשה במחלקה.
נכתב לפני 8 חודשים
לא הצלחתי לזהות
אך בתוכי זה הדהד
רענן צליל מוכר
כזה שהיה שם
אי שם בשכחה
לרגע עלה, כאילו נזכר
ונמוג
לא הצלחתי לזהות
אך משהו בי רעד
נגע
ליטף, לרגע ריחף
לא נשאר
רק נותר
געגוע למשהו שהיה
ועבר
נכתב לפני 8 חודשים
ואלה שמות בני ישראל
הבאים מצרימה
תום ודין וליאם
ולא ברור אם יש לו אב
קים וסול
מכל התוים
יולי ומאי מהחודשים
אמי, שון ורוי
והשם רועי כן חסר
ואף אילי וגאי...
ובמצרים אותם השמות
נהפכו לטיט
ויצרו לבנים
בקירות פירמידות גבוהות
ואף שטו בעוז
על מימי נהרות
ויצאו ובאו בתוך חצרות.
ועם הזמן, ועם השנים,
נותר רק סיפור על שמות
ומי ששמע ומי שהכיר
נזכר בשמו
ושם אביו
ושם סביו
מדור לדור ולא נעלם
ומצא את דרכו במיצר
ישראל
זהו שמו לעולם
הוא אמר
וזה זכרו לדר דר
יצא ממצרים ויותר לא חזר.
נכתב לפני 8 חודשים
הרבה זמן עבר
מאז שהוא היה שם
מאז ביקר בתוך האפלה
ועתה פתאום עשה סדר
נכנס והוריד מהמדפים
אבק וכתבי עפר
חריטות ישנות על בשר
ורוח עבשה ממשחק ילדים ישן
הרבה זמן לא סידר
וכלל לא ידע
לא זכר
ומצא עצמו מתבונן מתפעל
מהזמן שכה הרבה ממנו עבר
נכתב לפני 9 חודשים
כמה עוד יש לי
במסע הזה
כמה נפילות, כמה עליות
כמה נשימות אקח ממש עמוק וכמה סתם אשתנק בלי
אויר
ובלי ידע
וללא הבנה שאין יעד
ואין מטרה
רק יגיעה
ועוד עליה לאחר ירידה
ושוב שאלה ללא
תשובה שבסוף
ומנוחה שלא תמצא
למעט מציאה
אחרונה
בתום יגיעה
אני מאמין.
נכתב לפני 11 חודשים
תחת העור שלי מזדחל מישהו אחר.
משהו אחר שלעתים משתלט על כל התמונה ומתוך מטמנה הוא מוציא את מה שהיה חבוי בתוכי.
החוצה.
הייתי רוצה שיסתלק מתחת לעור שלי.
שיזחל לו עמוק אל תוך החשכה ממנה הוא בא.
שייעלם.
יכמוש ויתיבש כמו עלה שדוף ויישרף לאפר.
ורק האבק וריח השריפה ישאר. ישאיר רושם רשום וזכרון מעומעם.
על מה שהיה.
לעתים זה קורה.
שהוא נשכח.
ואז בשל אותה שכחה, נוצר געגוע.
בהתחלה למה שלא כל כך ברור, כי כבר מזמן אפרו נעלם ברוח כאבק האתמול. בהתחלה זו רק תשוקה למשהו שלא ניתן לבטא. מעין התאוות שותקת לתשוקה מוגדרת יותר.
ואז נעשים נסיונות לסיפוק.
חלקם מהססים, חלקם מתבררים לאט לאט...
ואז הוא ניצת ובוער מחדש ונדלק, ולרגע ממלא את החסר, ומשקיט את גלי הרעב, וסוחף עימם את כל מה שנבנה לאט לאט בסערה שוצפת, והורס את הכל, כי שוב בער ושרף.
ונותרת רק תחושת הצריבה וההפסד שמזדחלת לה בשקט, בדממה, יודעת ששוב זה קרה, תחת העור שלי.
ואני הפעם עומד על משמר - ולא אתן לו לחמוק
מתחת לעור שלי.
אמצא אותו באפלה שבי, ואביא אותו החוצה
אל האור
תחת העור שלי.
נכתב לפני 11 חודשים
יש כתם כחול שעולה מולי
מאיר את פני
את הנשמה שבי
הוא מבעיר
מרפא את גופי
הכתם הזה
שנגלה עת אני מקרטע במעלה הכביש השחור
במכונית מאובקת
ביום תחילת העמל.
והכתם הזה, שמבהיק,
והעיגול המזהיר שעליו
מאיילים ליאותי
מחיים ומוחים עצבותי
ומחדשים בי כח מה
עמוק
מים החכמה.
נכתב לפני 11 חודשים
לו יכולתי להביע את מה שלא ניתן
במילים
אז הייתם חווים את זה כמוני
קרע גדול
ובהלה בלב עמוק בפנים
וקפאון כאילו אין רוח
ואין חיים
ואין שלווה
ורק הפחד מהאובדן והצער והמועקה

לו יכולתי להסביר את מה שקרה לי
במילים
אז הייתם מבינים מול מה אני עומד
בפתח שנה חדשה
הכל מתערבל לי
ומתרסק מתפורר ונישא באבק
מרוחק
משותק
מהמחשבה שאת במצוקה
בגללי

לו יכולתי הייתי זועק וצורח את מה שאי אפשר
במילים
הייתי חובט באותיות
מכה בחוזקה בין השורות
רומס את הבתים
ומפרק את הפזמון
כי הותשתי ודי לי
חשבתי שאוכל
עדיין מקווה שכן - כי לא אפסה התקוה
אבל בכל זאת - מהבוקר
עת עזבתי אותך בחיבוק ונשיקה
נותרתי לבד עם כובדה של אותה מועקה.
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ