א.מ.

א.מ.

בן 42 מאי שם

"לרגע נעלם הכאב שבכתפו, והרגשת חמימות פשטה בו ומילאה את כולו. לרגע שכח מכל מאורעות היום, ומכל חורשי המזימות ומכל אותם אלו שהתיימרו להוביל מהלכים לא ברורים בתוך אותו תהו ובהו בו היה שרוי מאז הגיע לצאר. מאז אותו כאוס בו היה מצוי מאז פציעתה של מארי, ומאז אותה תקרית ביער שבילבלה אותו כל כך.
לרגע הכל נעלם, וכל כולו היה נתון לחסדי אותה נשיקה שנמשכה לה לרגע קט, אך כמו שהתה עליו לנצח ממושך. לרגע חש בחום ובאהבה. לרגע לא היו לוזנים או חופשיים, אלא רק הוא והיא ואותה נשיקה.
היא נסוגה ממנו, מעט נבוכה, משפילה מבטה, ואז נעצה עיניה הגדולות בעיניו הכחולות.
"לחיי הדברים הפשוטים שהם הכי מסוכנים," לחשה בחיוך, ולפני שהספיקה להשלים את המשפט, הצמיד שון אותה בחזרה אליו לנשיקה סוערת."
(מתוך "המסע אחר הלב השחור" - פרק 20)

אתם מוזמנים להציץ לבלוג בו אני מפרסם סיפור בהמשכים בשם "המסע אחר הלב השחור" - אוצר אגדי נשכח שיכול לשנות את כל מאזן הכוח בממלכה הלוזנית, וליציאה אליו מתקבצים אנשים מחלקים שונים בממלכה, שבמהרה מגלים כי המשימה לעמוד יחד כקבוצה קשה יותר מהשלמת המסע.

http://kol-hasipur.blogspot.co.il/

שלכם,
הנאבק לחיים
ומשחק מול המוות
תופסת ומחבואים
ומוכן להפסיד בקרב
אם אנצח במערכה...




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 5 שנים ו-10 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של א.מ.

1.


התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-9 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

כל אחד ו"העיר באפור" בעיניו.. ובאותה העיר רובעים ושכונות וסמטאות ציוריות ופיסות של היסטוריה.. ואני פונה אל כתובת אחת, בעי... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


פעמים רבות ברומנים אני מוצאת (במקרה הטוב רק) כמה קטעים (במקרה הרע כל הרומן) אווילים בעיני. פה זה לא קרה. כל הכבוד לגריי. וגם... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-5 חודשים


"רבה הדאגה לתמונות ופסלים ואוצרות אמנות פן יופצצו. אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים אל קירות וכבישים ירוצצו" (נתן אלתרמן, 19... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


לזה אני קוראת הפתעה. נעימה. במקרה שלי, ממתק קליל לימים ולילות מורטי עצבים.. שלושה סיפורים של אשכול נבו, סיפורי חיים שפגשו ס... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


"הצטרפתי לשורות האס-אס מרצוני, והתאהבתי כל כך במדים השחורים שלא יכולתי מרצוני גם לעזוב" (רודולף הֶס, מפקד אושוויץ). אהה.. ... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים


ברלין. יא אללה ברלין. חזרתי משם מביקור, היום. פעם ראשונה בגרמניה. פעם שלא תאומן בברלין. לפני שנסעתי החלטתי - רוצה ללמוד ולר... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 3 שנים ו-10 חודשים
» מממממ.... (סערת נפש / יורם יובל)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

כמה זה רע
להיות תלוי ברוע הזה
המדכא
שמוצץ את לשד העצמות
מרסק
מכתת ומפרק

כמה זה רע ומייאש
להיות נישא ולשאת
לריק הזה
כשידוע שיש
פתרון
ומבט אחד לדשא הירק של האחר

כמה זה טוב
יכול להיות
אם הרוע הזה
יחבור כרע וכחבר
אל הטוב האחד
כי ידוע הרי
שהכל לטובה
ורק הבודד הנפרד
לא מוצא מקומו בהכל הזה
ומופקר לרע הזה הנחלק
כי הכל לטובה -
כן, גם הרע הזה
ורק הנפרד מהכל הזה
יישאר אבוד
יוותר מבודד
מופקר
מאחור
לרע הזה.
נכתב לפני 3 חודשים
ועוד דבר אחד זכור לי
מאותו מאבק
בו כמעט נכנעתי לרוע
משותק

באותו רגע אחד של זעם
בו הנחית מכתו האיומה
ראיתי את פניו
וחיוכו השבור
בהיתי באותו ריק
בסוף ללא סיפור

ובאמת בנס של התערבות מלמעלה
ניצלתי בכוח האל
ומתוך הכאב פתאום חשתי
בליטוף השגחה
בצלצול הגואל

וקמתי כאמור שבור מאותו מאבק
צולע ומדדה חצי משותק
וכשאותי נשאו אל על
על אותה אלונקה
נשמט ראשי הצידה
לכיוון הרצפה
וראיתי את הצל
של הרוע הזה שהכה בי ללא רחם
מוטל תחת גופי

הצל הזה
מגופי מתהווה
לא נותן לאור לנצח
וגופי שמגיף את האור
נותן לי לסבול עוד מאבק
ועוד התכתשות ועוד לחימה
ואני נותר הלום קרב משותק
מביט ושואל על מי עד מתי ועל מה?

ושוב אפנה בתפילה אלוהי
יחיד ומיוחד
כשלתי ונפלתי
ואם עתה קמתי
אדע את סוד התנועה
השיבני ואשובה
לא בייסורים כי אם באהבה.

נכתב לפני 3 חודשים
נצחתי את הרוע הזה
בפעם הקודמת
בשניה האחרונה ממש
ללא נשימה
שכמעט ועזבה אותי
בסיבוב האחרון
הוא גהר מעלי
אני חבול
ראשי מפוצץ
שותת דם אל הזירה וממנה
כמו שביל מכאיב
שמזכיר פעימות לא סדירות
וקו ישר שלפני המוות
הוא הנחית עלי
מכה אחר מכה
וחבט ללא רחמים
הוא חייך וריקד כשטן
וקרניו מהלכות עלי אימים
ואני לא אזרתי כוח
לא יכולתי כלכל שאיפה
של מעט האוויר שניסיתי
להכניס ברוחי
כולי הייתי שבור
ואבוד מבלי מציאה
ואז באותה מכה אחרונה
ניצחת של מוות
שהוטחה בי מלמעלה
פתאום ניעורתי לחיים
לקול הצלצול המבשר את בוא האביב
נישאתי אל על באלונקה
ושכבתי
וקמתי כאוב לבסוף
מדדה
וצולע
מהוסס
אך מאמין
כי המאבק לא תם
המאבק לא סתם...

ועתה נראה כי הוא מתחדש
אלהי...
עד מתי ימשך אותו הסיבוב?
אין בי כוח
אל תעמידי לא בניסיון ולא בבזיון
כי אני מרגיש כבר עתה מבוזה
חסר כוח
באין יכולת לעלות ולחטוף עוד מכה
ורק שלווה אני מחפש
ואמונה.
אני מאמין בך.
באמונה שלמה. ומייחל לרגע שהכל כבר יתם
ובאחדות אחת של פעם
כעובר במעי אימו
אתבטל אליך
ואהיה אשר יהיה
ולא תפילני
ולא תשפילני
ותאספני
לדבוק בך
אחד באהבתך.



נכתב לפני 3 חודשים
יש בי פקפוק
שנכנס פנימה
בין חוליות הגב
מחשמל כשהדברים
עומדים ולא זזים
כשמרגיש שאין הגשמת מטרה

את היעד סמנתי
בדרך הטוב
ואת התחנות קבעתי
לאט לאט לטווח הקרוב
לא רץ ולא פוסע בגסות
אבל אקפוץ כשצריך
גם מתוך שוחה
אסתער קדימה
אם אמצא הסיבה

כבר לא עוד חייל על הלוח
כבר לא נע ללא מטרה
את המשחק של שחור ולבן
לפי משבצות
צבעתי במשיכות רכות
אני שם
בין הקווים
באפור שבין הגוונים
הכה ברורים
אני הקו העבה
על הגבול
בין המשפתיים
בחרתי שלא להחליט
לשחק
או לשבות.

אני המסך שמכה בשחור
ומוציא ניצוצות נשרפים
אני הסדן שעומד מול קרן
האור הלבן
שמפילה עלטה
שחורה מסינוור שמש כה חזקה
לא ממשש
כעיוור בגלל כהות העיניים
לא נתמך באחר
אלא הולך נכוחה
מאמין
ודבק
במי שאמר.

אבל עם זאת
יש בי פקפוק
בעצמי
כזה שנרכש עם שנים
מעומס תלאות
מסיפורים ישנים
מאגדות העבר
הן צמחתי משם
זה ידוע מכבר
ומובן
ולעקמומיות מסוימת
הייתי מוכן
כי בכל זאת זה מה שעושה
אותי רק אותי
עם קול שבור
וצרוד מפקפוק
ומיוחד -
יהיו שיקראו לזה
מקורי
איכותי
בינינו...
מה שעקום יפעל ויונף כשצריך
ויכה בהלמות פטישים
וימלא ייעודו
במהירות וללא היסוסים

אך עם זאת
תחושת הפקפוק
מתגנבת
בין חוליות הגב
אותו גב שעבר המכסה
שעמס שנים על שנים
בנפתולי כאב וברמיסה
זו תחושה שכזו
מעקצצת
מטרידה
מפילה הירך
אך לא נוגעת כלל
ברוח

והיא הרי הכי חשובה
כי היא זו
הנושבת וממלאת מפרשים
ומניעה אותי
מפיחה בי חיים חדשים
בהפלגה חדשה
דרך אניית בלב ים
לא אדע
על פני מים רבים
אך אדע כי דרכי
אלי יבשה.

וזכרו את אשר אומר
ומבטיח
וזה שאמר
הוא עדי
הפקפוק הזה
שהתעורר לו פתאום
בא כדי להזכיר
לעגון בסופו של יום
שלא אלך לאיבוד בין גלים ורסיסים
של קצף לבן
שלא אתרסק אל צוקים

הפקפוק הזה בא רק להזהיר
ולהאיר
את הדרך
בלב הים
דרך אניה היא דרכי
ואני והוא שאמר
מתחברים כמו מים אל חוף
כמו גל שהתקרב ונשבר
רק כי בדק
כי פקפק
וגילה כי החול עוד מצוי שם
עודנו קיים.

רק פקפק
רק בדק
וחזר לאחור
הכה ונשבר כקרן של אור
ונעלם באחת בתוך כל השחור.


נכתב לפני 4 חודשים
אחרי הרבה זמן חזרתי
בוגר
בשל ומכוון מטרה
שרוולים שכיסו חבלות ישנות
מקופלים אלי מעל
וחושפים
נחשפים
בלי חשש
את אותה הזרוע
אשר בתנועת שרירים ישנים
מיומנת
מרקידה צלקות המעטרות את העור
כלהב שלהבת
במדורה במדבר
מספרות סיפורים שהחלימו
שהיו זה מכבר
ופצעו וחתכו
והכאיבו
בבשר החתוך
עד העצב המר.

ותנועת הלהב כשיר,
כשורה משלימה בסיפור
וכל מילה וכל אות
קושרת ונקשרת
למהלך אחד
למתווה לא ברור

בשלתי
גדלתי מתוך טעויות
לא הולך עוד בדרך
בתלם
לא נלחץ לקירות
מביט ומקשיב לכל שריטה ושריטה
לעתים אף פוצע
ובוחן את טיפת הדם
כדי להבין מהותה

אני שוב פה
ושם
הולך את הדרך
לאורכה ולרוחבה
שם עצמי עליה
ומלמד אחרים
לעקוב בפסיעה זהירה
לא ליפול אל הבור
אלא לרדת לעומקו
ולחקור
בלי חשש
להגיע עד לנקודת המפגש
עם הפחד המחשיך
בו רק קצה החבל יכוון חזרה.

כן...
גם אצלי החבל שזור מכאב
עלבונות וקשרי שתיקה
הכרוכים לתחנות העבר
שקרסו
תחת מפולות האבק.
הבטחתי לעצמי שאליהן
עוד אחזור.
הבטחה לכשתבוא העת
לגלות
מכל שנותר קבור.

כבר שכחתי הרוב הטמון
או שבחרתי לנטוש
לא אדע כי אם זאת

אחרי הרבה זמן חזרתי
ללכת את הדרך
לא עימה
רק איתה
לא קרבן
לא מובל
אלא מבטל ומבוטל
ומקבל על עצמי
ללכת בדרך
למשוך גם את הרע
ומה שמרוחק
להאיר בתוך עלטה
כי הכל שם בדרך
הכל לטובה
ואני איתה ממש.
לא עימה.
רק איתה.



נכתב לפני 4 חודשים
קשה לו. ממש ממש קשה לו. הוא התניע את הרכב. הביט על מד הדלק וידע שכדאי לעצור ולתדלק לפני שיתחיל שוב בנסיעה הארוכה הביתה. עוד יום עבודה הסתיים, והבית היה נראה רחוק מתמיד, רחוק מדי.
מה עדיף? חשב לעצמו...
משהו בו רצה לגור קרוב יותר, להביא את כל מי שיקר לו הנה, קרוב ככל שיכל, אבל הם היו רחוקים מדי... ולא ראו את מה שהוא ראה, את מה שחווה.
לא הבינו עד כמה היה לו בזה צורך.
לא חשו כל כך קשה כמוהו.

קשה לה. ממש ממש קשה לה. היא חיכתה לאוטובוס, הביטה על השעון בצג הטלפון. שוב איחרה לצאת מהבית, למרות שהילדים כבר גדולים ויצאו כבר כולם ואפילו המטפלת הגיעה מוקדם מהרגיל ולקחה את מי שהיה צריך ליווי למעון או לגן. עוד יום מתחיל, ובית ועבודה מתבלבלים לה ביחד במחול שדים מטורף. והכל היה נראה לה בתהו ובהו יותר מתמיד, כזה שמעולם היה שם, ממש מבראשית.
משהו בה רצה לעזוב הכל, להיות בבית, לא למהר כל כך, למה לרוץ לכל מה שהיא רצה אליו? ולשם מה? אבל היא הייתה מחויבת מדי, ופסעה כבר רחוק מדי... ולא ראו את מה שראתה, ולא חווה את מה שחוותה.
לא הבינו עד כמה היה לה בזה צורך.
לא חשו כל כך קשה כמוה.

הוא הבין וידע שרק אם תסכים, הכל יהיה קל יותר, רך יותר. ולהפך... אפילו מפתח יותר ובונה יותר. רק אם תקום לעזרו...

היא הבינה וידעה שעליה להסכים והכל תלוי בה, אך רצתה בטחון בדרך ובהחלטה, ולשם כך הייתה קשה יותר, ולהפך, אפילו עקשנית יותר ובולמת יותר. היא הייתה כנגדו...
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
היא הרגישה מושפלת, ככה נעמדת עם כפית בידה, כשהכוס כבר בכיור, שפוכה, והבוץ השחור ניגר ממנה מטה לביוב... הרגישה כאילו היא כמו הקפה, נעלמת אל תוך הלא כלום הזה, לפתח הכיור שהוביל לביוב המטונף שהשמיע קולות צחקוק לעומתה. כולן הביטו בה, והיא חשה כה מובכת. איילת הביטה בה וחיוך מרוצה מרוח על שפתיה. היא ניצחה. לא היה ספק בכך.
קראו לה מיכל, והיה זה היום הראשון שלה בעבודתה בבית החולים.

התחלה חדשה, ראשונה, ואחרונה בשרשרת המזון.
היא התכוונה לקום מוקדם הבוקר, אבל השעון לא צלצל, או שכן והיא לא ממש התעוררה. החברות שלה חגגו איתה את הסוף וההתחלה החדשה והותירו אותה מותשת ומבושמת אלכוהול במיטה לבדה. היא קמה בבוקר במהירות, מדלגת על הקפה בבית מתוך הנחה שתספיק לשתות ביומה הראשון במחלקה, והנה כאמור התבדתה.
עם הגעתה למחלקה הכירורגית ישר ננעץ בה מבט חמור סבר של אחד המתמחים הצעירים, כזה שרק אתמול למד להתגלח ועכשיו בחר להתגלח עליה ככל שיכל.
שמו היה ד"ר נועם הרשקוביץ. נועם, היא חשבה... שם קליט.
הוא הסביר לה בנועם, כשמו, שזה לא מקובל, להגיע ככה, באיחור, ושתיגש מהר לישיבת הבוקר. לה היה נראה כאילו הוא ציטט אמירות נוזפות שנאמרו לו יותר מפעם אחת.
היא שתקה וחייכה, הנהנה באדיבות, ונכנסה איתו פנימה לישיבה כשהוא מציג אותה בפני כולם כסיבה בגינה אף הוא התעכב ואיחר מעט.
הייתי צריך להראות לה איפה...
היא תלתה בו עיניים נוגות, בד"ר הרשקוביץ שכבר לא היה לה לנועם. לא הבינה כיצד נבגדה על ידי מישהו שטרם הכירה, והתיישבה לה בשקט במקום שנותר פנוי מאחור.
הקיר הלבן, הקר והמנוכר היה לה למשענת, והיא פזלה לצדדים, סוקרת את מי שסביב...
אף לא פרצוף אחד מוכר, וכולם חמורי סבר, ומדי פעם יש את השמנמן הזה שמשחרר איזו אמירה מעל הכרס שגורמת לו ולזה שלידו לצחקק בשקט.
המתמחה שטען שלא ישן כל הלילה, היה נראה עירני מתמיד, לאחר מקלחת ומוכן כבר ליציאה, והיה נראה לחוץ יותר ממנה. משהו בה אמר לה שהוא קיווה יותר מכולם שישיבת הבוקר תגמר היות וכבר תכנן תכנונים לאינספור ליום הקרוב. אצבעותיו נקשו וטפפו על השולחן בחוסר סבלנות מופגן, אבל הוא היה מאופק, כמוה. למרות שחשה שהיה מסוגל להתפוצץ.
מבטיהם נפגשו לרגע, בזמן שמנהל המחלקה העלה בינו ובין עצמו תהיות על ניהול כזה או אחר של חולה שהיה יכול להיות אחרת, בייחוד אם הדברים היו בתקופתו... אבל לא, הזמנים והדברים השתנו, והמתמחים כבר לא כמו פעם, אמר... נכון? זרק את השאלה לחלל החדר ולא קיבל מענה של ממש.
המתמחה התורן חייך והרים את כוס הקפה אל שפתיו ולגם מעט.
היא הביטה אליו בתשוקה, והוא התבלבל ממבטה, ועיניו נעו ממנה ואל כוס הקפה ששתה, ספק במבוכה, באי הבנה. היא רצתה קפה... כבר חשה כיצד מעקצץ לה בפה.
כבר הייתה רגילה לזה, מהימים והלילות חסרי השינה בהם לא עצמה עין אל מול ספרים עבי כרך ומעלי סימני שאלה. מאותה תקופה של לימודים בצוותא ולחוד למבחנים כה קשים, ואילו עכשיו, משהו בה קיוווה לחזור לשם, לישן ולמוכר, ולכוס הקפה שליד.

הישיבה הסתיימה וכולם התפנו לעיסוקיהם, אך אותו ד"ר הרשקוביץ עצר אותה ורופא צעיר נוסף מללכת. טוב... אתם חדשים פה וזה היום הראשון שלכם, אמר.
היא רצתה לשאול אותו איפה אפשר להכין קפה, והוא הקדים אותה ואמר שיראה להם איפה אפשר, אבל לפני כן פרש את משנתו המייבשת ולמודת חוסר הניסיון על פני רבע השעה הקרובה.
משהו בתוכה בז לו. היא הביטה לכיוון הסטאז'ר השני שישב לידה. הוא היה נראה בטוח בעצמו, ופניו לא מסגירות את אשר חש בפנים.
אז בואו איתי, אמר ד"ר הרשקוביץ וערך להם סיבוב במחלקה כאילו הייתה היא אך ורק שלו, והם עוקבים אחריו ככלבים ממושמעים, ומבטים סקרנים מצוות המחלקה ננעצו בהם.
נעים מאד, מיכל, אמרה והושיטה יד לסטאזר שלידה. יואב, ענה, ומיד נענו שניהם במבט זועף של ד"ר הרשקוביץ שהוביל אותם. שיחות אחר כך... יש עבודה.

בקצה המסדרון עמדה אחות ועיניה נעוצות באופן בוטה בחבורה שהתקדמה לעברה. זו הייתה האחות אחראית המשמרת והיא עמדה במרכז המסדרון, שולטת, עושה עצמה כאילו לא שמה לב שהם מתקרבים אליה, וממשיכה בעיסוקיה מול המחשב הנייד והתרופות הקבועות. קראו לה איילת.
דוקטור, הפסיקה אותו באמצע ההדרכה במסדרון, חסרה לי הוראה לתרופה כאן אצל מר כהן. כבר אמרתי לך קודם ולא עשית את זה.
אמרתי לך שאעשה את זה, ענה לה בנועם.
נו? אמרת ולא עשית. מה חדש? הצליפה בו.
אל תדאגי, ההוראה תכתב, ענה בצורה סבילה על מנת להמלט מפעולה, והתרחק משם כאילו הדיון תם.
אני לא נותנת תרופה אם זה לא כתוב, ענתה בקול אחריו, והמשיכה לנוע עם עגלת התרופות והמחשב הנייד במסדרון כמשחרת לטרף.
ודוקטור... תסביר להם על הקפה, כן? קראה אחריו.

קפה... היא כל כך רצתה קפה. עם סוכר... הרגישה את הלשון שלה יבשה. צמאה. ואת כאב הראש הקל מאתמול.

זהו חדר הצוות, הכריז ד"ר הרשקוביץ ונתן להם להציץ פנימה. היו שם ארבע כיסאות וכולם היו תפוסים. אחיות המחלקה ישבו להן בניחותא ולגמו מכוסות קפה מהביל. לפני שהספיק להסביר, נדחפה מאחור איילת האחות והסבירה כך שלא ישתמע לשתי פנים: "רק המים החמים שייכים לכולם, כי זה מהמכונה. ויש קפה של האחיות, אז אל תגעו בו!"
מיכל הביטה בד"ר הרשקוביץ מעט מבולבלת... והוא כמו קרא את מחשבותיה.
אני אישית לא שותה קפה, אבל יש כמה רופאים שיש להם את שלהם בארון.

בארון!? חשבה לעצמה. והרי גם לה יש קפה בארון... בבית!!! ואילו עכשיו היא מרחק 27 דקות נסיעה בפקקים מאותו קפה מנחם.
מה תעשה? חשבה לעצמה. איפה הקפיטריה? העזה לשאול, ונענתה במבט נוזף מזה שכבר לא היה לה לנועם, כשמו.
לא יהיה לכם זמן לקפיטריה, ענה בקצרה.
היא תלתה עיניים מיואשות ביואב שלא הסגיר תחושותיו.
יש שאלות? שאל ד"ר הרשקוביץ ולא המתין למענה. עכשיו בואו ואראה לכם מה אתם צריכים לעשות.
לפני שהספיק להמשיך בדבריו, צלצל ביפר שהיה בחגורתו, הוא הביט בביפר כאילו ראה אותו בפעם הראשונה, בדרמטיות מעושה, אולי כדי להרשים את עצמו, שכן אותה כבר לא הרשים כלל. בוא איתי, פקד על יואב שנמתח כחייל ועקב אחריו במהירות, כששניהם מתרחקים ממנה במעלה המסדרון.

ברוך שפטרנו, חשבה לעצמה וחזרה לחדר הצוות שהעלה קולות צחוק ושיחה קולחת.
היא נכנסה פנימה ובבת אחת נשתתקו כולן. איילת האחות גם הייתה שם. נראה שהיא הובילה את השיחה שרק הופסקה לפני רגע.
בוקר טוב, בירכה מיכל את השוהות בחדר, נמנעת מלהביט אל האחות איילת שעמדה שם במרכז החדר, בעמדת שליטה החולשת על כל הגזרה.
איילת היסתה במבטה את האחיות האחרות ומיכל לא נענתה חזרה בברכה.
בוקר טוב, ענתה איילת לבסוף, במעין לחישה שרק מתחה את השקט הדרוך.
מיכל היססה לרגע, ולבסוף הלכה לה לארון שמעל הכיור, חשבה שאולי שם תמצא לעצמה כוס לשתיה.
ומי את? שאלה האחות.
אני מיכל, ענתה.
לא.. לא... ענתה האחות בביטול. מה את? סטודנטית?
אני סטאזרית, ענתה והמשיכה בשלה מעט חוששת, והוציאה כוס חד פעמית וכפית מהארון.
וככה לימדו אותך להכנס? בלי לבדוק אם את מפריעה? באמצע שיחה?
אני מצטערת... ענתה.
מול עיניה נחה קופסת קפה קטנה וקופסת סוכר. הרגישה כאילו הייתה עכשיו בשדה מוקשים וכל תנועה שלה עלולה לפוצץ הכל.
היא פתחה את קופסת הקפה וארומת הקפה מילאה את נחיריה, לרגע הרגישה שוב חיונית ובעלת כוח. הרגישה חיות... ומבלי משים שמה לה כפית גדושה בכוס שבידה.
לכמה זמן באת? הצליפה בה האחות.
מצידי ללכת עכשיו הביתה, חשבה לעצמה כשכוס הקפה בידה.
היא נעמדה בחדר מול איילת, והריחה מעט את הקפה שבכוס. היה לו ריח טוב. שחיזק אותה. היא שתקה ולא אמרה דבר.
אז ככה זה אצלכם בבית ספר לרפואה? מלמדים אותכם לא להתייחס לאחיות? התריסה כנגדה איילת. ולקחת קפה ככה בלי לבקש רשות?
היא שאפה עוד קצת מהארומה אל תוכה, ונעמדה מולה.
אני פשוט מעדיפה שלא לענות לך, אמרה מיכל ונעה למיכל המים החמים. את פשוט מתנהגת בצורה גסה ולא אדיבה, אמרה ומילאה את הכוס. תחשבי שהיית במקומי, יום חדש בעבודה חדשה... וזו קבלת הפנים שאני מקבלת ממך. לא בקשתי להיות חברה שלך, ולא בקשתי דבר, אמרה ושמה כפית סוכר בקפה המבעבע. אני מבינה שזה מבאס אותך שאני רופאה ואת אחות ואת תצטרכי בסופו של יום לעשות את מה שאני אגיד לך. היא ערבבה את הקפה בכפית שבידה והוסיפה: אבל את יודעת שמבחינתי, האמת שממש לא אכפת לי...
איפה את? קטע אותה ד"ר הרשקוביץ בדבריה. אני מתקשר אלייך כבר שעה ואת לא עונה. שיט... נזכרה. היא שמה את הטלפון על שקט בזמן הישיבה.
צריכים עזרה בחדר ניתוח, עכשיו!!! לכי תהיי רטרקטור, נזף בה ולקח את כוס הקפה מידה. לזה יהיה לך זמן אחר כך, אמר ושפך את הכוס לכיור.

היא הרגישה מושפלת, ככה נעמדת עם כפית בידה, כשהכוס כבר בכיור, שפוכה, והבוץ השחור ניגר ממנה מטה לביוב... הרגישה כאילו היא כמו הקפה, נעלמת אל תוך הלא כלום הזה, לפתח הכיור שהוביל לביוב המטונף שהשמיע קולות צחקוק לעומתה. כולן הביטו בה, והיא חשה כה מובכת. איילת הביטה בה וחיוך מרוצה מרוח על שפתיה. היא ניצחה. לא היה ספק בכך.

כמה דקות לאחר מכן הייתה כבר רחוצה לניתוח דחוף. מסתבר שמישהו הגיע למיון עם כיב שעשה פרפורציה. כנראה כוס קפה אחת יותר מדי...
המנתח היה נשמע אדיב, והסביר לה על כל צעד וצעד בניתוח. היא רק חשבה על כך שהיא צמאה כל כך, ועייפה עוד מאתמול, ועל כך שכל כך חם לה עם בגדי חדר הניתוח והחלוק וחבל שלא הורידה שכבה אחת לפני שהתרחצה לניתוח, אבל מצד שני, מתי היה לה זמן? חשבה לעצמה, הרי אפילו זמן לקפה לא היה לה.
המנתח חייך אליה, או לפחות הביט בה בעיניים מחייכות, חשבה כשניסתה לקרוא את פניו תחת המסכה. היה לה חם, ומעיק...
הוא התעניין בשלומה.
את בסדר? שאל בקול מעט מהוסס והיא ניסתה להשאר חזקה, מנסה למשוך בכוח את הרטרקטור שיוכל להמשיך לעבוד בניחותא. לא נשאר לנו הרבה, עוד קצת, אמר בניסיונו לעודד אותה. ברגע האחרון לפני שנפלה ניסתה לומר שהיא מרגישה חלשה, מסוחררת, שבא לה להקיא. מישהו תמך בה מאחור עזר לה לשבת. אחר כך הכל היה מעורפל, והביאו מיטה, והיא נשכבה עליה מעולפת, מטושטשת וצמאה. בזוית העין ראתה את המנתח מביט אליה לסירוגין, מתעניין בשלומה וממשיך לנתח, עד שהוסעה מיטתה והיא הוצאה מחדר הניתוח למנוחה במחלקה.

זו משלכם? אמר הסניטר שהוביל את האלונקה חזרה למחלקה. איפה את רוצה שאשים אותה?
מה קרה לה?
לא יודע... אמרו לי שהתעלפה בחדר ניתוח.
היא ניגשה אליה, ומיכל הביטה בפניה של איילת שחייכו לעומתה: מה קרה חמודה? קצת דם וכבר עושה וזו וגאל?
מיכל שתקה. לא פתחה את פיה כי פחדה להקיא.
היא הובלה במסדרון עם הסניטר, איילת מובילה בראש ומכריזה על בואה.
עכשיו ידעו כולם - יש סטאזרית חדשה במחלקה.
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
לא הצלחתי לזהות
אך בתוכי זה הדהד
רענן צליל מוכר
כזה שהיה שם
אי שם בשכחה
לרגע עלה, כאילו נזכר
ונמוג
לא הצלחתי לזהות
אך משהו בי רעד
נגע
ליטף, לרגע ריחף
לא נשאר
רק נותר
געגוע למשהו שהיה
ועבר
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
ואלה שמות בני ישראל
הבאים מצרימה
תום ודין וליאם
ולא ברור אם יש לו אב
קים וסול
מכל התוים
יולי ומאי מהחודשים
אמי, שון ורוי
והשם רועי כן חסר
ואף אילי וגאי...
ובמצרים אותם השמות
נהפכו לטיט
ויצרו לבנים
בקירות פירמידות גבוהות
ואף שטו בעוז
על מימי נהרות
ויצאו ובאו בתוך חצרות.
ועם הזמן, ועם השנים,
נותר רק סיפור על שמות
ומי ששמע ומי שהכיר
נזכר בשמו
ושם אביו
ושם סביו
מדור לדור ולא נעלם
ומצא את דרכו במיצר
ישראל
זהו שמו לעולם
הוא אמר
וזה זכרו לדר דר
יצא ממצרים ויותר לא חזר.
נכתב לפני שנה ו-5 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:
  • לפני שבועיים אנקה בת מקרית אתא
  • לפני שבועיים ה בן 36 מחולון
  • לפני חודש תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 3 חודשים Manu בן 58 מהרצליה
  • לפני 4 חודשים אינס בת 32 מירושלים
  • לפני 4 חודשים הקורא לשדים בן 16 מעצבן מאוד וחסר טקט
  • לפני 4 חודשים סקאוט בת 23 מרמת גן
  • לפני 4 חודשים פוליאנה :-) בת 24 מארץ לעולם לא.
  • לפני 5 חודשים בן
  • לפני 7 חודשים gp200 בת 24 מtel aviv
  • לפני 8 חודשים אופיר :) בת 21 מנתניה
  • לפני 10 חודשים אוקי (אורית) בת 49
  • לפני שנה The Wolf בן 28 מהאין אל האבדון
  • לפני שנה michalro בת מור וקינמון
  • לפני שנה ו-2 חודשים akita בן 26
  • לפני שנה ו-3 חודשים Braveheart בן 34 מזכרון יעקב
  • לפני שנה ו-4 חודשים שרלוק בן 16 מהארץ התיכונה
  • לפני שנה ו-4 חודשים You know who בת 17 מבין הספרים
  • לפני שנה ו-4 חודשים מר מאני בן 29
  • לפני שנה ו-4 חודשים The old gods בן 17 מ Earth 1
  • לפני שנה ו-4 חודשים הרמיוני בת 16 מהבית ההוא ששם
  • לפני שנה ו-4 חודשים היוש אני פדופיל בת 15 מהטלפון ( לא הצלחתי להתחבר לאותו חשבון דרך הטלפון)
  • לפני שנה ו-4 חודשים אילסוס בן 101 מגבעתיים
  • לפני שנה ו-4 חודשים פַּפְּרִיקָה בת 22 מכאן
  • לפני שנה ו-5 חודשים שלמה י. כהן בן 62 מחיפה
  • לפני שנה ו-5 חודשים ספרים יובל בן 62 ממעלה אדומים
  • לפני שנה ו-5 חודשים Tammy בת 23 מצפת
  • לפני שנה ו-7 חודשים Thousand Needles בן 23
  • לפני שנה ו-9 חודשים קוראת וקוראת בת 16 מבת ים
  • לפני שנה ו-11 חודשים יסמין בת מחיפה
  • לפני שנתיים shila1973 בת 44 מAustin
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים אלי גידו בן 58 מפוריה עלית
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים קורא הרבה בן
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים ישנוני בן 17 מנווה-לימלומים
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים ירמיה בן 26 מעלי
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים רחלי (live) בת 43
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים יאיר בן 33 מגוש עציון
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים Command בן 20 מהנהר שיוצא מעדן
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים אפרתי בת מבני ברק
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים ג'ים בן 19
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים Tuval בן 32 מת
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים עוף החול בת 38 מכרמיאל
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים ruha בת ממהצפון
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים שרון מוזס בת 45 מבית חורון
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים יאיר בן 24 מהמרכז
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים rebeka בת 26 מאשדוד
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים בן
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים אסף בן 44 מרעננה
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים רוסיננטה בן 42 מMalmö
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים read and write בת 27 מפתח תקווה



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ