א.מ.

א.מ.

בן 42 מאי שם

"לרגע נעלם הכאב שבכתפו, והרגשת חמימות פשטה בו ומילאה את כולו. לרגע שכח מכל מאורעות היום, ומכל חורשי המזימות ומכל אותם אלו שהתיימרו להוביל מהלכים לא ברורים בתוך אותו תהו ובהו בו היה שרוי מאז הגיע לצאר. מאז אותו כאוס בו היה מצוי מאז פציעתה של מארי, ומאז אותה תקרית ביער שבילבלה אותו כל כך.
לרגע הכל נעלם, וכל כולו היה נתון לחסדי אותה נשיקה שנמשכה לה לרגע קט, אך כמו שהתה עליו לנצח ממושך. לרגע חש בחום ובאהבה. לרגע לא היו לוזנים או חופשיים, אלא רק הוא והיא ואותה נשיקה.
היא נסוגה ממנו, מעט נבוכה, משפילה מבטה, ואז נעצה עיניה הגדולות בעיניו הכחולות.
"לחיי הדברים הפשוטים שהם הכי מסוכנים," לחשה בחיוך, ולפני שהספיקה להשלים את המשפט, הצמיד שון אותה בחזרה אליו לנשיקה סוערת."
(מתוך "המסע אחר הלב השחור" - פרק 20)

אתם מוזמנים להציץ לבלוג בו אני מפרסם סיפור בהמשכים בשם "המסע אחר הלב השחור" - אוצר אגדי נשכח שיכול לשנות את כל מאזן הכוח בממלכה הלוזנית, וליציאה אליו מתקבצים אנשים מחלקים שונים בממלכה, שבמהרה מגלים כי המשימה לעמוד יחד כקבוצה קשה יותר מהשלמת המסע.

http://kol-hasipur.blogspot.co.il/

שלכם,
הנאבק לחיים
ומשחק מול המוות
תופסת ומחבואים
ומוכן להפסיד בקרב
אם אנצח במערכה...




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 6 שנים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 29 דקות

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של א.מ.

1.


התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-11 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

כל אחד ו"העיר באפור" בעיניו.. ובאותה העיר רובעים ושכונות וסמטאות ציוריות ופיסות של היסטוריה.. ואני פונה אל כתובת אחת, בעי... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


פעמים רבות ברומנים אני מוצאת (במקרה הטוב רק) כמה קטעים (במקרה הרע כל הרומן) אווילים בעיני. פה זה לא קרה. כל הכבוד לגריי. וגם... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-7 חודשים


"רבה הדאגה לתמונות ופסלים ואוצרות אמנות פן יופצצו. אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים אל קירות וכבישים ירוצצו" (נתן אלתרמן, 19... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-7 חודשים


לזה אני קוראת הפתעה. נעימה. במקרה שלי, ממתק קליל לימים ולילות מורטי עצבים.. שלושה סיפורים של אשכול נבו, סיפורי חיים שפגשו ס... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


"הצטרפתי לשורות האס-אס מרצוני, והתאהבתי כל כך במדים השחורים שלא יכולתי מרצוני גם לעזוב" (רודולף הֶס, מפקד אושוויץ). אהה.. ... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-4 חודשים


ברלין. יא אללה ברלין. חזרתי משם מביקור, היום. פעם ראשונה בגרמניה. פעם שלא תאומן בברלין. לפני שנסעתי החלטתי - רוצה ללמוד ולר... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-4 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 3 שנים ו-11 חודשים
» מממממ.... (סערת נפש / יורם יובל)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

עמנואלה הייתה אישה מבוגרת. שום דבר לא היה יכול להחזיר את גלגלי הזמן לאחור, חשבה כאשר אספה את שערה האפור והביטה בפניה חרושות הקמטים המשתקפות בראי. אותות הזמן הותירו בה את רישומם, ובניגוד לאחרות, היא לא ניסתה ליפות או להסתיר זאת. היא לא הרגישה צורך בלעטות מסכה על פניה, מעבר לקליפות שכבר הגדירו אותה.
היא הייתה באמצע שנות השבעים לחייה, וכוחה עוד היה במותניה. היא עשתה את דרכה לתחנת הרכבת, מביטה בעוברים ושבים, קבורים עמוק בתוך מסכים, וחשבה עד כמה היא כבר לא שייכת למה שמתחולל כאן. פה חלף מולה גבר שמיהר לעבודה, וסגר פינות אחרונות וסידורים הקשורים לעבודה בשיחת טלפון מתרעמת, ושם ישבה נערה צעירה וחייכה אל מול המצלמה במראה מצודד, עד שהצליחה לצלם את תמונתה כראוי ולהעלות אותה לאיזה אתר אחוז תזזית, כשמאחוריה היא תופסת בצילום את הרכבת שבדיוק נכנסה לתחנה.
היא הביטה באותה נערה, שמיד בתום הצילום העצמי חזרה לעטות על עצמה מבט חמור סבר ומעורר דיכאון, גרוע יותר מכל שכבות האיפור אותן יכלה לשים על פניה. ודווקא עכשיו, בחלל הזה שהשתקף בפניה של אותה נערה, הרגישה עמנואלה אות חיים אמיתי וכנה יותר ממה ששידרה קודם. דווקא בקמט שהתרקם על עור פניה ומיצחה של אותה נערה כאשר עטתה על פניה ארשת קדרות עמוקה. דווקא אז שידרה הרבה יותר חיות מאותה עוית של שמחה לכאורה שידרה אל מול המצלמה.
עסקים כרגיל, חשבה עמנואלה לעצמה, ועתה את דרכה אל הרכבת שנעצרה בקול חריקה, ונכנסה פנימה.
רצה הגורל והיא התיישבה ליד אותה נערה. עמנואלה פזלה לכיוון אותה נערה, לראות מה כל כך מרתק אותה בשיממון המכשיר המרצד שמולה, ולא הצליחה לעקוב.
מעולם לא הבינה את הצורך הזה, גם לא בנכדים שלה שלא היו שונים מאותה נערה.
היא הייתה עכשיו בדרכה אליהם, לביקור, ומחשבותיה נדדו אליהם, נזכרת באותה שבת שהעבירה אצלם... איזה כיף היה. חייכה לעצמה ועל פניה נרשמו קמטי קמטים שכל כולם נחקקו בהרמוניה על פניה והעידו על שמחתה וערגתה אליהם.
סבתא בדרך, היא חשבה לעצמה... סבתא מינה, כך הם קראו לה.
"הרכבת תעצור ב..." החלה כריזת הרכבת לעלות ולהשתנק, אך סבתא מינה הייתה בשלה ובמחשבותיה ולא שמעה כלל את קול הכרוז המתכתי שהצטרד בחוזרו שוב על אותה אמירה לא מושלמת. ממילא גם שמיעתה הייתה ירודה, והיא טרם נתפנתה לטפל בכך. כמה שפחות רעש יותר טוב, כך ניתן להתעמק במחשבות ללא הפרעה, אמרה לעצמה והביטה בגבר שישב מולה.
הוא הביט לצדדים ולכיוון החלון והיה נראה מאד טרוד. לחוץ. המזוודה בידו כאילו הייתה כל עולמו. התחילה לחשוב מה כבר יכול להיות שם. למה הוא כל כך מתוח?
"הרכבת תעצור ב..." חזרה שוב הכריזה המקולקלת וסבתא מינה ניעורה ממחשבותיה כי שמעה משהו לא ברור בכל זאת, וניסתה לפתוח בשיחה עם אותו גבר, שנראה היה לה שפנה אליה ואמר לה דבר מה, אותו לא שמעה, בשל שמיעתה הלקויה.
מה אמרת? פנתה אליו בחיוך.
לא אמרתי דבר, ענה, ולא שמעה ברור את דבריו.
אמרת שהרכבת תעצור איפה? פנתה אליו שוב.
הרכבת לא עוצרת, ולא אני אמרתי, גברת. אלא הכריזה...
רק שאלתי, ענתה פגועה. אתה לא צריך לכעוס, ענתה.
חצוף, חשבה לעצמה. על מה ולמה הוא נכנס לקריזה, לא הבינה... והתקפלה במושבה במחשבות על נכדיה. גם הם לפעמים חצופים, חשבה...
הפקח נכנס ועורר מהומה, וכולם התחילו לקום ולנוע.
מה קרה? שאלה ולא קיבלה ממש תשובה, והבינה כי עליה לקום ולהצטרף לאחרים, אך החליטה לשבת ולחכות שלחץ הראשונים שקמו ירד.
הרכבת רעדה רעידה פתאומית חריגה וקול פיצוץ עז טלטל את הקרון.
סבתא מינה לא הספיקה לעכל את מה שקרה, וראשה הוטח במהירות בשולחן שמולה.
לא הרגישה בכאב. רק נפלה לחושך עמוק, עלטה ומאפליה.
נכתב לפני 5 שעות
הוא קם בבוקר לעבודה. עוד יום בשגרה ארוכה. עלה לרכבת ופתח את העיתון המחולק חינם.
מולו ישבה נערה שקועה מנותקת בחיבורה לאוזניות, ואישה מבוגרת מאופרת בקפידה.
הוא היה עייף הבוקר, אחרי לילה בו שוב הלך לישון מאוחר וקם מוקדם.
החופש הזה... שיחזרו לבית הספר... חשב לעצמו בעודו מעלעל בדפי העיתון.
"הרכבת תעצור ב..." החלה כריזת הרכבת לעלות ולהשתנק. תקלה בכריזה, כרגיל, חשב.
הרכבת תעצור ב..." חזר הכרוז בקול מתכתי צרוד.
הרכבת תעצור ב..." עתה זה היה נשמע בקול חלש יותר, ועם צפצופים צורמים וגבוהים ורעשי רקע.
הוא הביט החוצה ולא הבין. הרכבת לא מאיטה, אלא דווקא מאיצה, ונראה שהיא לא בדיוק מתכוונת לעצור.
הוא הביט תמה באישה שמולו, שחייכה אליו.
"הרכבת תעצור ב..." נשמעה הכריזה שוב.
מה אמרת? פנתה אליו האישה המבוגרת שמולו.
לא אמרתי דבר, ענה.
אמרת שהרכבת תעצור איפה? פנתה אליו שוב.
הרכבת לא עוצרת, ולא אני אמרתי, גברת. אלא הכריזה...
רק שאלתי, ענתה פגועה. אתה לא צריך לכעוס.
לא כועס... ענה בקול רם, מנסה להתגבר על הרעש של חריקות המסילה.
חייל נושא נשק עבר בדיוק במעבר, ונתמך במושב עליו ישב בשל תנודות הרכבת המהירות. סליחה, מלמל החייל כאשר התיק שלו פגע בראשו.
פקח הרכבת נכנס לקרון והשתלט על הכריזה.
לכל ציבור הנוסעים בקרון בוקר טוב. בשל בעיה בבידוד האוויר והמיזוג בקרון אתם מתבקשים לעבור לקרון מאחור, תודה.
הוא קם עם כולם, מסתרבל עם המזוודה במעבר הצר, ועשה דרכו לדלת האחורית, בעודו מייצב את עצמו בהליכה בקרון בשל רעידות הקרון.
קדימה, להזדרז, האיץ בהם הפקח, בדיוק כמו שהרכבת עשתה.
משהו לא הסתדר לו. הנערה שמאחוריו הביטה גם היא עכשיו החוצה והייתה נראית לחוצה.
מה זה? איפה אנחנו?
הוא רצה להתכופף לרגע ולהביט אבל אז הועף קדימה בעוצמה שלא יכל להתכונן אליה. הוא חש בשברי הזכוכית שקרעו את בשרו בעודו מוטח החוצה ללא שליטה דרך חלון הרכבת, בשבריר של שניה, ולא חש בכאב.
זמן עבר כנצח, אך הוא לא היה יכול לתפוס אותו, שכן הכל היה אחר כך חשוך ואפל. רק שמע כאילו מישהו קורא לו בשמו: "יהודה... יהודה!,
הכל היה מעט מעורפל עת ניסה לפתוח עיניים לשמיעת צעקות וקולות, וריח חרוך עלה באפו. לא היה לו כוח לפתוח עיניו, והוא נכנע וצלל שוב לחשכה.
נכתב אתמול
בשם השנאה מרחיקים אותי
פעם זה היה בשל חיצוניות הקליפה
כי לא השכילו לראות פנימה
ולראות שגם בלב שלי נפש יהודי
הומיה

ניסו לשנות אותי
שאתאים לתבנית
הכניסו בכוח
לכור של היתוך
ולא יצאתי דומה או שווה
רק יצאתי נמוך

מאז עברו עשורים
מתוך ריקנות אותן תבניות
ואי התאמה
צמחה לה ערגה ותשוקה
למסורת ישנה
חילצתי עצמות
ומתחתי שרירים
ועשיתי דרכי למחוזות אחרים

שלא במודע
או שאולי כן - סטיתי מיעדים קודמים
שנותבו עבורי
והיה כי טוב
כי מצאתי תשוקה
בקריאה לנתיב לעצמי

ומשום מקום התעוררה לה אותה השכבה
שכנראה נרדמה
או ששכחה מה מתחת
לגג מגדל השן בה מצאה היא נחת
על זרי דפנה וחמאה משומנת ובקולות צקצוק
השמיעה טענה מיושנת
לא קשורה ומנותקת מכבר

בראותה כי אין לה קהל, הרעישה
והחליטה לעשות מאמץ נוסף
ויצאה בקריאות גנאי
אל מולי וכמותי
שמצאו לעצמם תבנית
שלא לרוחם, וממשיכים לבנותה
למגינת ליבם.

ואני מביט בהם
אובדי עשתונות
מפרפרים כדג מרוצץ
רצים כתרנגולת שחוטה
וחושב -
הרי בידיכם היה הכוח
והשחתתם הכל...

הוי אותם מעמידי צלם בהיכל
שידם בכל ודם כל על ידם
הן ידעתם הכל
והסתרתם
מנמוכים שכמותי
את מכות חבורתי.

אז עכשיו לאחר כשבעה עשורים
מתחדש לו עמי ומעלה בירורים
ונקודות חשובות
של מי ומה ומהות
ושל מוצא ולאום
וחיפוש משמעות

והקליפה היא איתנה למכביר
וחזק הוא כוחה מבחוץ
אך מראה קמטים וסדקים פנימה ללא אותה זהות
וחוששת מריסוק מוחלט
מאובדן
מחוסר שליטה בנפילה חופשית
התרסקות.

ולאט לאט מתחת לאף
צמח לו הפרי הפנימי
ללא אותה קליפה
וללא תמיכתה
ועם זאת - בזכותה.

כי כמו בטבע, יש להשיל
קליפה נושנה ומיותרת
כאשר צומחות רקמות ונרקמים הגידים
שבעים שנה אחרי -
מתעוררים אנשים
ומחפשים - משמעות.

אמיתית.
כזו שמחברת - ישן וחדש
ולא מתנכרת.
כזו שמחברת שלוש נקודות של אבות
למירוץ החיים ולמילוי התקוות
בארץ כעם
מבראשית ממש.

ובלב אותם אנשים עוד עולה בשקט
קול נפש הומיה
וכל עוד משם יעלה בלחישה מתוך הלבב פנימה
יודע אני למה נפשי הומיה
ואת שאני מקווה לראות
עין בעין צופיה.
נכתב שלשום
אין לי מה לומר
ובטח לא לכתוב
ניסיתי בתחילה - אך לא יצא לי טוב
אז מחקתי וניסיתי בשנית
ויצא לי משהו ברמה בינונית
ואז החלטתי סתם לשרבט
איזה שורה מתחרזת
לתת לזה סתם כך לצאת.
בדרך החוצה.
לפעמים פשוט צריך להודות
שכשאין על מה לחשוב
עדיף שלא לכתוב
ואם לכתוב - אז על כך
שצריך לרוץ הביתה
ולכבות המסך.
נכתב לפני 4 ימים
הבה ונרימה כוסית אל על
לחיי האנונימיות ולחיי התבונה
שבדעת ובידיעה של מה שיש להראות
ומה שאין להראות בידיעה.
לאור התבונה שיש לשמור דברים
לעצמך - ולא לחלוק אחרים.

הבה ונישא קינה
לאותה צניעות, שאיננה
כי בשם הזכות לדעת
ערוות כל נסתר נחשפה
ובשם חופש אותו הביטוי
נשפך דם הבושה
ובשם הפרט נאנס
הכלל שרודף את
הפרט-
האונס,
ואין לי מנוח-ולו למעט...

והכל מסובב בידי אוחזי השקר
ומעוותי המציאות
הדוחפים את מרכולתם הזולה
מסנוורת ומתעתעת באור יקרות
של תאוה חשק ותשוקה
וגרגרנות לתהילה
בת רגע שחלף
מיד לאחר שנעלם
ברעבון החור השחור.

ללא צניעות, ללא בושה,
מתהלך עירום וחשוף וחפשי
בארצי.
מלוטף בשקר, מתלבש בכזב
ומסרסר באמת לטובת אותו
רגע - שחלף.

לחיי אותו התום
שנקבר
שיתעורר מחדש
שיותיר במחבוא,
בשם בושה וצניעות
מחשבות, שיוכים, תיוגים
וזהות.
לחיי אנונימיות, ביני לעצמי
ביני לבורא, ובתוך משפחתי
לא מחפש את הלייקים,
ושיתופים עצמיים,
מחפש את אותה ערגה
למה שהיה -
ברור כל כך
מרכז החיים
מה שהיה - ועתה נקבר ונשכח.
נכתב לפני שבוע
הכאב הזה
שבראש, הולם ברקה
לא מרפה לדקה
והוא קם איתי
הבוקר הזה
ועם פעמי וצעדי מביתי
ליווה אותי בפעימותיו
במקצב
והוא מכתיב לי את היום
הכאב הזה
ולא יעבור עד שאניח
ראשי לעת לילה על הכר
כה רחוק עכשיו
לא מציאותי ומנוכר
ובינתיים - מתדלק
בכוס קפה לצרבת
שאולי תשכיח
ומעט תשכך
את הכאב הזה
שבראש
מעין הימור והמרה
לכאב הזה
שעתה עולה בגרון
מעודף קפה ותחושת שריפה...
נכתב לפני שבוע
בחוץ שקט - אל מול הים
ובדרום רוח משחקת
בלהבות האש בשדות
מעלי עשן
ובשמיים ממעל שט לו אט
עפיפון לחוט מחובר -
ובקצהו ילד, נער
ובאצבעו הקטנה משחק לו בחוט
ומסובב על זרת קטנה
צבא, אומה ומדינה.

וברשת - סערה,
עת נביאי השקר
לא עוסקים באותה סוגיה
כי אל פתח פיהם המשסע
זרקו חדשה מרעישה
כי אם יש דבר שמוציא את כל השדים
זה לא אישי להבות הדרום
ולא רעידת האדמה בצפון
אלא סתם פלגנות שמתעוררת
כאשר מישהו העז לקרוא לילד בשמו.

נכתב לפני שבוע וחצי
"יש שתי צורות של התנהגויות אנושיות במצב שכזה: זו שאוחזת בחיים ותעשה הכל על מנת לחיות, וזו שאוחזת בחיים ותעשה הכל על מנת לחיות."
אני יודע שזה נשמע אותו הדבר, כי דווקא ההתנסחות במילה הפשוטה מתארת את זה כל כך טוב, ומראה את השונות.
בספור הזה, כל אחד מהם בחר בדרך אחת, ובשל אותה בחירה הם התרחקו. או יותר נכון לומר שאחד התרחק, והשני המשיך בדרך, באותו קו ישר, בדרך אל האושר. גם השני הלך בדרך אל האושר, אלא שלא המתין לו שם דבר וחצי דבר.
בשלב הזה של הסיפור אני תוהה אם לפרט, או להמשיך בסגנון החידתי והלא ברור, כזה שיכול גם להתפרש לעוד הרבה אופנים, כתלות ביד הדמיון הטובה של הקורא.
ככל שאפרט, הרי שאצמצם יותר, ואתחייב יותר למהלך אחד, אך מצד שני, הרי שגם אדייק.
כי אין דיוק יותר טוב מירידה לפרטים. וכאשר הפרטים עצמם ברורים, גם שורש הדברים עצמם נהיה ברור יותר.
אז עכשיו אני שם, בצמת ההחלטה האם להמשיך ולפרט, או להשאיר את הדבר בבחינת נעלם, ופילוסופי, ולא מחייב. וברור לי שאם אפתח את העניין לכדי פירוט, ואפילו דרך המשלה, הרי שאז השונות בין שני חלקי המשפט תקפוץ לעין ותסגיר את עצמה ממילא:
"יש שתי צורות של התנהגויות אנושיות במצב שכזה: זו שאוחזת בחיים ותעשה הכל על מנת לחיות, וזו שאוחזת בחיים ותעשה הכל על מנת לחיות."
כן... שונה לגמרי.
אני בחרתי באחת. בחירה ברורה.
נכתב לפני שבוע וחצי
אני יושב במקום בו כולם
בונים קניינים וקונים בקנאה למען קינם.
אני יושב וממתין
ומולי ישובים אנשים
משחקים בשלהם. שאננים.
בטוחים.
הכל משחק בשבילם העניין
משחק ילדים
אולי יצליחו ואולי לא
אולי יתמוטט הבנין.
ואני...?
ממתין.
לפגישה.
גם שחקן במשחק החיים
מעט בוגר מפעם. יותר זהיר.
מנסה לנתב כלי שחמט
מחשב מהלך באלתור מהיר
גדלתי. נפלתי כבר וקמתי
וחזרתי למשחק. מפוכח.
כדי שהפעם אקדים למכה
רפואה.
נכתב לפני שלושה שבועות
קבוצות קריאה:
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ