א.מ.

א.מ.

בן 42 מאי שם

"לרגע נעלם הכאב שבכתפו, והרגשת חמימות פשטה בו ומילאה את כולו. לרגע שכח מכל מאורעות היום, ומכל חורשי המזימות ומכל אותם אלו שהתיימרו להוביל מהלכים לא ברורים בתוך אותו תהו ובהו בו היה שרוי מאז הגיע לצאר. מאז אותו כאוס בו היה מצוי מאז פציעתה של מארי, ומאז אותה תקרית ביער שבילבלה אותו כל כך.
לרגע הכל נעלם, וכל כולו היה נתון לחסדי אותה נשיקה שנמשכה לה לרגע קט, אך כמו שהתה עליו לנצח ממושך. לרגע חש בחום ובאהבה. לרגע לא היו לוזנים או חופשיים, אלא רק הוא והיא ואותה נשיקה.
היא נסוגה ממנו, מעט נבוכה, משפילה מבטה, ואז נעצה עיניה הגדולות בעיניו הכחולות.
"לחיי הדברים הפשוטים שהם הכי מסוכנים," לחשה בחיוך, ולפני שהספיקה להשלים את המשפט, הצמיד שון אותה בחזרה אליו לנשיקה סוערת."
(מתוך "המסע אחר הלב השחור" - פרק 20)

אתם מוזמנים להציץ לבלוג בו אני מפרסם סיפור בהמשכים בשם "המסע אחר הלב השחור" - אוצר אגדי נשכח שיכול לשנות את כל מאזן הכוח בממלכה הלוזנית, וליציאה אליו מתקבצים אנשים מחלקים שונים בממלכה, שבמהרה מגלים כי המשימה לעמוד יחד כקבוצה קשה יותר מהשלמת המסע.

http://kol-hasipur.blogspot.co.il/

שלכם,
הנאבק לחיים
ומשחק מול המוות
תופסת ומחבואים
ומוכן להפסיד בקרב
אם אנצח במערכה...




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 6 שנים ו-3 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של א.מ.

1.


התחלתי לקרוא לפני 6 שנים ו-2 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

כל אחד ו"העיר באפור" בעיניו.. ובאותה העיר רובעים ושכונות וסמטאות ציוריות ופיסות של היסטוריה.. ואני פונה אל כתובת אחת, בעי... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


פעמים רבות ברומנים אני מוצאת (במקרה הטוב רק) כמה קטעים (במקרה הרע כל הרומן) אווילים בעיני. פה זה לא קרה. כל הכבוד לגריי. וגם... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-10 חודשים


"רבה הדאגה לתמונות ופסלים ואוצרות אמנות פן יופצצו. אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים אל קירות וכבישים ירוצצו" (נתן אלתרמן, 19... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים


לזה אני קוראת הפתעה. נעימה. במקרה שלי, ממתק קליל לימים ולילות מורטי עצבים.. שלושה סיפורים של אשכול נבו, סיפורי חיים שפגשו ס... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


"הצטרפתי לשורות האס-אס מרצוני, והתאהבתי כל כך במדים השחורים שלא יכולתי מרצוני גם לעזוב" (רודולף הֶס, מפקד אושוויץ). אהה.. ... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-7 חודשים


ברלין. יא אללה ברלין. חזרתי משם מביקור, היום. פעם ראשונה בגרמניה. פעם שלא תאומן בברלין. לפני שנסעתי החלטתי - רוצה ללמוד ולר... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-7 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 4 שנים ו-3 חודשים
» מממממ.... (סערת נפש / יורם יובל)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

עירית הביטה באדם שמולה. היו חסרות לו שיניים בפה, והיה נראה שאלו שנותרו העלו ריקבון וסירחון נוראי. עם זאת, היא לא הסיטה את מבטו ממנו, ונעצה עיניה בעיניו, ופניה מביטות ענין והשתאות למשמע דבריו. היא בחנה את הצלקת שעיטרה את לחיו, ותהתה מהו הסיפור מאחורי אותה פציעה, בעודה ממלמלת עוד כן, כן... של הקשבה אקטיבית לדבריו.
ככה לימדו אותה בלימודים לעבודה סוציאלית, והיא כבר מזמן הייתה בוגרת ועובדת בנושא.
אבל הרגישה שזה לא זה... אולי צריכה שינוי כיוון. מחלקת הגריאטריה בה עבדה בבית החולים הציפה אותה במקרים דומים החוזרים על עצמם. כולם היו זקנים שבורים הלומי החיים עצמם, וכולם היו מנותקים מילדיהם מזה שנים. היא תמיד העלתה את האפשרות ליצור קשר מחדש ולהתחבר, אך לעתים כאשר ראה את הנפשות המדוברות, הצטערה שחיברה.

מחשבותיה נקטעו עם צלצול הטלפון שלה,ש חשבה ששמה על שקט. הביטה וראתה את שמה של דנה מרצד... הרבה זמן לא דיברה איתה, חשבה, וסימנה לאדון שמולה שלא ידעה את שמו להמתין. ממילא בעיותיו לא ייפתרו היום, חשבה.

היא יצאה מהבנין החוצה לאויר החם, בשמש הקיצית, ותחת אחורי המזגן שצינן את המחלקה. האוויר החם שנפלט ממנו לא עשה לה טוב, אבל זה היה המקום היחידי בו יכלה לדבר כעת בשקט, מבלי שיפריעו לה.
היי עירית, נשמע קולה של דנה מרחוק מהצד השני, מהוסס.
היי דנה, ענתה. שנים... מה שלומך? איך במרפאה?
את יודעת איך זה... חורים, סתימות... השיבה. לא עבודה מעניינת כמו שלך... את מדברת עם אנשים. אצלי זה רק לפתוח את הפה, בלי לדבר.
כן... צחקה עירית וייחלה שאולי גם בעבודתה יהיה זה כך.
החליפו חוויות והתעדכנו מעט, ואז ניסתה עירית לברר מדוע התקשרה אליה אחרי זמן רב כל כך...
דנה הודתה שזכרה שעירית היא עובדת סוציאלית, ובגין כך פנתה אליה לעזרה, כחברת טובה מעברה, ידעה שלא תספר.
בשביל מה יש חברות? השיבה עירית ושתקה, והקשיבה לסיפורה של דנה בדקות הקרובות.
ראית את זה במחשב? שאלה עירית כדי להבהיר את הנקודה. את יודעת שלפעמים יש כל מיני חלונות שקופצים סתם ככה. זה לא אומר ש... הפסיקה עירית וניסתה להשקיט את הבכי בצד השני.
יהיה בסדר, דני'לה... ניסתה להרגיעה.
אני לא יכולה לדבר! נזעקה דנה מהצד השני. הוא נכנס. אני מנתקת, לחשה והשיחה הסתיימה.
עירית הביטה באחורי המזגן שהרעיש מעליה, ונתנה לאוויר החם לפזר את שערה הבלונדיני הארוך והחלק. היא העבירה את ידה בין שערותיה... ממש כמו פן במספרה, חשבה.
חמש דקות לאחר מכן הייתה ברכבה, מתניעה ושמה בוויז מסלול לביתה של דנה. מוטב שאלך לעזור לה... אי אפשר לדעת מתי שוב אצטרך טיפול שיניים, חשבה וחייכה חיוך בריא ומושך למראה שמולה.
נכתב לפני חודשיים
מיטל קמה מוקדם לפנות בבוקר משנתה, הרבה לפני שהשעון היה אמור לצלצל, כאילו מישהו קרא לה... הרגישה שמישהו נמצא בחדר, מתוך שנתה, אך לא ממש התעוררה. החלון היה מוגף, בחוץ היה חשוך עדיין, וקולו של החתול שאימצה השכנה למורת רוחה החל מיילל בסמוך לפח האשפה. היא סרקה את החדר בעיניה, כאילו הזמן קפא לרגע, הכל חשוך ושקט, ועם זאת... מישהו העיר אותה. הייתה בטוחה.
משהו היה שם בחדר. בסמוך לפתח. על הרצפה.
עיניה נפערו לרווחה בבהלה והיא זינקה ממיטתה כלביאה, עוטה את כתונת הלילה של שנתה.
מוטי!!! צרחה ומוטי בעלה ניעור אף הוא משנתו כאחוז תזזית. נכנס לחדר בבהלה.
מה... מה... מה את צורחת? מה קרה?
פני מוטי הלבינו כסיד. מיטל ישבה שם מולו על הרצפה, צורחת, סמוך לכניסה, ובידיה אחזה את בנם הקטן איתן, מטלטלת אותו כבובה, מנסה להעירו, אך הוא קפוא בידיה, ללא כל תנועה.

הם ישבו במתח מאחורי הוילון, מחכים שמישהו מהרופאים יצא אליהם. ברקע שמעו את המכשירים מצפצפים, ואת אורות המוניטור, ואת אותם מינוחים מקצועיים שעברו מעל ראשם כאילו היו שניהם נוכחים בסצנה לא להם.
זה חלום... הדבר הזה... זה חלום. לא אמיתי... אמרה מיטל והחלה צובטת את עצמה בידה. זה לא הגיוני... זה חלום אני אומרת לך. מוטי... זה חלום.
מוטי שתק והניח ידו עליה, והיא התרחקה, נמנעה ממגע. רוצה להיות לבד.

רק אתמול היינו שנינו אצל יהודה, חשב. הם העדיפו לפנות ליהודה כי הוא הכיר את שניהם. היה חבר ילדות שלה, שלאחר היכרותו איתה, הפך להיות גם חברו.
איך החיים מתעתעים בך, חשב.

הוילון הוסט ואל מולם יצא רופא שניסה לחייך. התעניין בשלומם, ושאל אם הילד קיבל מכה. מיטל הביטה אל מוטי מבולבלת, שגם לא הבין על מה מדובר.
מה פתאום!? למה אתה שואל? התרעם מוטי. קודם כל תגיד לנו מה קורה איתו.
הוא סובל מדימום בטני פנימי לפי התסמינים ולפי בדיקת הסונאר שעשינו. נדע יותר בהמשך אחרי בדיקת ההדמיה. חשוב לנו לדעת אם הוא נפל או קיבל מכה, מישהו הרביץ לו...? שאל והפנה את דבריו אל מיטל, כאילו מנסה להוציא ממנה דברים שלא ייאמרו על ידי אבי הילד.
לא קיבל מכה ולא הוכה! מה זה השטויות האלה!? נזעק מוטי והחל נעמד וכולו אדום. מי אתה בכלל!? אתה מדבר איתה ואיתי ביחד! וזה הבן שלנו!
תירגע מוטי! צעקה מולו מיטל. תשב ותירגע!
בקצה המסדרון עמד מאבטח חמור סבר שהחל להתקרב, וכאשר נוצר קשר עין בינו וביניהם, נעצר ונעמד, ממשיך לשים עינו עליהם.
הזמן עבר, ומוטי פתח עוד קופסת סיגריות, למורת רוחה של מיטל. אמרת שתפסיק...
הפסקתי להפסיק, טוב לך? ענה בעצבנות.
אל תענה לי ככה! התריסה מולו והאדימה.
אל תגידי לי איך...
סליחה... אתם ההורים של איתן? הדוברת הייתה רופאה שהייתה נראית מבוגרת מעט מהרופא הקודם שטיפל בהם.
מיטל ומוטי נדרכו שניהם והיטו אזנם לדברי הרופאה.
הדימום בשליטה, ככל הנראה נחבל או אולי היה זה דימום ספונטני, כי אין סימני חבלה חיצוניים. שוב שאלה אותם אם קיבל מכה, והפעם ענתה מיטל שאתמול אכן השתולל ונפל על בטנו, אך לא ייחסה לזה משמעות. בסך הכל ילד קטן, בן 4. הרופאה הנהנה והביטה בהם חמורת סבר.
אז מה עכשיו קורה איתנו? איתו? שאל מוטי.
אז זהו שעשינו סיטי כדי לראות מה דימם, אמרה הרופאה.
כן, אמרת כבר... אמרה מיטל והביטה בה בחשדנות. מה את מנסה לומר.
אני אומרת שאיתן הקטן מדמם מגידול ענקי בבטן, הוסיפה.
חושך. ושקט. איבוד הכרה... מיטל לא הייתה שם. רק נשכבה כמו משותקת על הספסל.
מוטי השתולל וצרח, אוחז בפח האשפה ומטיח אותו על הרצפה, מנסה להכות את מר גורלו, ואז נפל מלוא קומתו על הארץ, וראשו נחבל ברצפה.
מוטי חצי הרגיש, חצי מעולף, נכנע לקול המהדהד שבראשו ושקע בעילפון, תחת גוף המאבטח הגברתן שנשכב עליו בכל כובד משקלו, מכריע אותו במכה אחת.


נכתב לפני חודשיים
עצה לי לכם
ולא תופר
אם בכח
המחשבה מדובר
הרי שהכל בראש
ובמחשבה נתונה
ולפיכך בוודאי
אם מדובר בראש השנה
אז את כוח
המחשבה יש להעלות
כדי שכך היא בפני יושב מרומים
תרצה להתגלות
ואם תשזרו בה שמחה
להיטיב עם ריעכם
הרי שטוב ומקובל
ורצוי יהיה חלקכם
כי במשפט הזה מול בורא
בראש השנה
תישפטו בעצמכם
על עליתה של מחשבה ראשונה
ואותם צדיקים יהיו
המעלים נחת רוח והחושבים נכונה
ואשריהם שעליהם ייאמר
כמה טוב שעלתה מחשבה ראשונה.
נכתב לפני חודשיים
עת קריאה אחרונה לעולים השנה נשמעת
ובלבי נמסכת לה תקווה
הן גם עתה כמו אז נפלה וקמה פצועה וצולעת
נפשי כמעט אבודה לה תחת האבק שכבה.
ובהתחדש עלי ענן ובעטותו הקשת
גם שמי חמסין של שרב הסתיו
יהפכו לרקיע חסדים נוצץ
של טיפ טיפה וטיפותיים
מכות בשלוליות להן אייחל
שיקוו בהן המים
ארצה או לא - זוהי הקריאה האחרונה
שבוע ימים בודדים לפני תחילת סוף השנה
אנשי הצינה והרצינות יביטו בי בזעף
ומה נשתנה? הן לא ישתנה דבר בי או בך, לכאורה.
ובהביטי בראי לעתים אצדיק אותם לרגע
אך בחיוך מלא אורה שלא לכאורה
יימס הכל ויתגלה נהר השפע.
הוא היה תמיד כאן - היה והוה ויהיה.
מעולם לא עזב, מעולם לא נטש, משיח וגואל.
תכלה שנה וקללותיה עימם תבוא לברית
בית יעקב התעלה בסוף שנה לאהליך ישראל.
נכתב לפני חודשיים
כמו הולך עלי מדבר בצהרי שמשו
מוכה מחום ומשרב בלהטי אישו
ומחורצת ופצועה לשוני היבשה
ובעילפון ובשיגרון אני מוכה כדי בושה.

מי זה בא לי כמו אויב ומעלה קצפו
כגל טורף של ים אורב וזעם באפו
אותי מכה ומכסה במימי מלחו
וכלהב חד וכמו גחל שורף עורי בהירתחו.

אלוהי חוס על עמלך אשר מוטל ככלי שבור
עורי תפח והתאנח ובמכוות גופי עטור
ומולי הוא מרקד ובידיו אני סגור
ובאין אונים אני אובד ולייצרי מכור.

הן אתה מלכי ואני לך נתין ובן מלך
למה תעלים עינך מראות אדם ואיש והלך
אשר נפל לתוך הבור כמו נשר כשלך
השיבני ואשובה הושיעה נא המלך.

ועם כל זאת אחר לכתו של זה הסער
נעמדתי בבושתי ערום ומתהלך בשער
ואז ניעורה בי המחשבה מושחזת כתער
בי אין שמחה לשם שמחה רק אנחה ביער.

ועל כך אתפללה אל להסתלקות עצבת
ולהידבק במבוכה ובאבן השואבת
של החיות והשמחה שבי בכל נכתבת
עלי שורות גופי הדל בבת צחוק רוכבת.
נכתב לפני חודשיים
סיפור בהמשכים
הוא כמו שיר
וכל גיבור הוא בית שלם
מתחרז עם הקונפליקט
ועם נקודת המפנה
ואם אפשר חרוז מורכב ומפתיע
בפואנטה
העיקר שבכל בית
גם אם נגמר
יש המשך.
שלא כמו שיר.

כי בשיר, לעניות דעתי
הקורא קצת נכנס לקרבי
ומחטט כך עמוק
בין שורות חרוזי,
וייתכן וישים לב
או שלא
ויחשוב
שזוהי תחושתו שלו
אך האמת זה אני שם
כמו תאונה
קרון אחר קרון
בתאונת רכבת איומה.

ואילו בסיפור -
גם אם תחנה אחר תחנה
הסיפור הולך לאבדון
הרי שיש שם חיים שלמים
ועוד שאם זה אכן
סיפור - בהמשכים -
הרי שלא תם הסיפור בכל תחנה
כי מסלול הרכבת
וכוח המספר
הוא הרבה הרבה
מעבר למסילה.

מוקדש לגל שלא אוהבת נסיעות ברכבת...:)
נכתב לפני חודשיים
לילך יצאה בבוקר כהרגלה, מעט מאוחר. לא עזרו ההשכמות החוזרות וניסיונות ההקצה מאימה, שכן היא רק התהפכה לצד השני ומיאנה לקום ולהתמודד עם הבוקר.
לבסוף השתרכה לה למקלחת ושטפה את עצמה. הרגישה מלוכלכת... בדקה את עצמה, שוב ברח לה...
אימא שלה לא הבינה אותה, איך זה יכול להיות שאת לא שמה לב, הייתה גוערת בה. איך זה יכול להיות שבגיל שלך זה קורה לך...לילך! שימי משהו שם לפחות, שלא תתלכלכי, היתה אומרת.
היא השתדלה לשים כשזכרה, אבל לעתים נרדמה רק לאחר לילה סוער של דיונים וירטואליים בטלפון. היה שם בחור אחד שכל הזמן חיזר אחריה ופנה אליה, והיא הייתה מגלה אדישות עקבית כלפיו, אך מדי פעם פותחת לו פתח שימשיך בחיזורו האינסופי אליה. ממש כמו פרפר הנמשך אל השמש... חשבה.
היא התרחצה במים חמימים והמשיכה להתקלח גם כאשר מישהו בחוץ זירז אותה. את לא צריכה כבר לצאת? את תאחרי את הרכבת, הוסיף וברגע האחרון אזרה עוז במתניה כשהבינה שאכן אחיה הקטן צודק, ומיהרה החוצה עטויה במגבת בלבד, אל לב הבית המתארגן החוצה אל תחילת יום חדש.
כמה פעמים אמרתי לך לא לצאת ככה מהמקלחת? גערה בה אימה. את כבר לא ילדה! את אישה!
מכוערת!!! הוסיף אחיה שחייך לעומת לשונה שהשתרבבה החוצה כלפיו בהתרסה חזרה.
כשרצתה למהר, ידעה לעשות זאת, וכעבור זמן קצר עמדה כבר בפתח הבית שקועה בטלפון שלה במבט שצמא למלא את כל החסר שנוצר במהלך הזמן בו ישנה והייתה מנותקת מסביבתה החברתית. כמה דקות לאחר מכן כבר המתינה בתחנה, מפזרת את שערה החלק והמשיי לאחור, מטה כתף לימין ולשמאל, עד שמצאה את התנוחה המתאימה אל מול הטלפון שלה, ואז צילמה את עצמה בסלפי עטוי חיוך מאושר שכיסה את פניה כמסיכה.
הרבה עצב היה שם. ודכדוך.
אישה זקנה הביטה בה במבט אילם, בעוד הרכבת שנכנסה לתחנה נעצרה בקול חריקה, ובלמה סופית.
רצה הגורל והיא התיישבה ליד אותה זקנה. היא ניסתה להיות שקועה בהודעות הקבוצה האחרונה, ולהתעדכן בו זמנית בכמות הלייקים שקיבלה תמונתה החדשה שרק העלתה מאותו הבוקר, אך הזקנה שלידה הפריעה לה.
משהו בנוכחות שלה, בנשימות שלה, בהיותה שם - זקנה. אל מולה... נערה.
וכאילו זקנותה העידה בה כמראה על הפגם שבה. על הלכלוך שבה הלא יפה, המטונף והמודחק.
גבר בגיל העמידה שישב מולה, היה נראה טרוד ולחוץ, ונעץ בה מבטים. היא סידרה את המחשוף שבחולצתה, דבר שרק גרם לו להגניב מבט נוסף לתחושתה... אני יכולה להיות הבת שלך, חשבה לעצמה בגועל.
היא הייתה נערה יפה, ובתוך תוכה ידעה זאת, אך לא הרגישה כך, ועל פניה היה איפור כבד מדי שכאילו עצר את האור שיכול היה להיות מוקרן ממנה החוצה. כאילו הוא כבה עוד טרם באמת האיר. מחשבותיה נדדו לאחור... לא היה לה נוח עם נעיצות המבט של זה שישב מולה, וניסתה להסתגר בטלפון שבידיה.
"הרכבת תעצור ב..." החלה כריזת הרכבת לעלות ולהשתנק, אך אותה נערה במחשבותיה, שקועה עמוק ומחוברת למוזיקה דרך אוזניות הטלפון, שניתק אותה מרעשי הסביבה.
במחשבותיה הרגישה את מגע ידו עליה, על ירכה, בעודה בחדרה.
"הרכבת תעצור ב..."
אבל ידו לא עצרה, והיא עשתה את עצמה כישנה, אולי הוא יעצור מאליו וייעלם, מתכווצת במיטתה.
לפתע הקיצה ממחשבותיה, כשהפקח נכנס ועורר מהומה, וכולם התחילו לקום ולנוע.
מה קרה? חלפה מחשבה בראשה שלא נענתה. היא קמה במהירות והצטרפה לטור האנשים שנע החוצה מהקרון לקריאות הפקח. החרדה הייתה באוויר ולילך נתקפה בפחד איום ועמוק, והבינה שמשהו לא טוב הולך להתרחש בכל שניה, ובאופן אינסטנקטיבי לחצה על פונקציית ההקלטה בטלפון שלה, כדי לתעד את המתרחש.
הרכבת רעדה רעידה פתאומית חריגה וקול פיצוץ עז טלטל את הקרון.
היא ניסתה להיות בשליטה, אך לא הצליחה.
מרוב פחד ברח לה, ושניה לאחר מכן נחבלה ממזוודה שהוטחה בראשה ואיבדה את הכרתה.
נכתב לפני חודשיים
עמנואלה הייתה אישה מבוגרת. שום דבר לא היה יכול להחזיר את גלגלי הזמן לאחור, חשבה כאשר אספה את שערה האפור והביטה בפניה חרושות הקמטים המשתקפות בראי. אותות הזמן הותירו בה את רישומם, ובניגוד לאחרות, היא לא ניסתה ליפות או להסתיר זאת. היא לא הרגישה צורך בלעטות מסכה על פניה, מעבר לקליפות שכבר הגדירו אותה.
היא הייתה באמצע שנות השבעים לחייה, וכוחה עוד היה במותניה. היא עשתה את דרכה לתחנת הרכבת, מביטה בעוברים ושבים, קבורים עמוק בתוך מסכים, וחשבה עד כמה היא כבר לא שייכת למה שמתחולל כאן. פה חלף מולה גבר שמיהר לעבודה, וסגר פינות אחרונות וסידורים הקשורים לעבודה בשיחת טלפון מתרעמת, ושם ישבה נערה צעירה וחייכה אל מול המצלמה במראה מצודד, עד שהצליחה לצלם את תמונתה כראוי ולהעלות אותה לאיזה אתר אחוז תזזית, כשמאחוריה היא תופסת בצילום את הרכבת שבדיוק נכנסה לתחנה.
היא הביטה באותה נערה, שמיד בתום הצילום העצמי חזרה לעטות על עצמה מבט חמור סבר ומעורר דיכאון, גרוע יותר מכל שכבות האיפור אותן יכלה לשים על פניה. ודווקא עכשיו, בחלל הזה שהשתקף בפניה של אותה נערה, הרגישה עמנואלה אות חיים אמיתי וכנה יותר ממה ששידרה קודם. דווקא בקמט שהתרקם על עור פניה ומיצחה של אותה נערה כאשר עטתה על פניה ארשת קדרות עמוקה. דווקא אז שידרה הרבה יותר חיות מאותה עוית של שמחה לכאורה שידרה אל מול המצלמה.
עסקים כרגיל, חשבה עמנואלה לעצמה, ועתה את דרכה אל הרכבת שנעצרה בקול חריקה, ונכנסה פנימה.
רצה הגורל והיא התיישבה ליד אותה נערה. עמנואלה פזלה לכיוון אותה נערה, לראות מה כל כך מרתק אותה בשיממון המכשיר המרצד שמולה, ולא הצליחה לעקוב.
מעולם לא הבינה את הצורך הזה, גם לא בנכדים שלה שלא היו שונים מאותה נערה.
היא הייתה עכשיו בדרכה אליהם, לביקור, ומחשבותיה נדדו אליהם, נזכרת באותה שבת שהעבירה אצלם... איזה כיף היה. חייכה לעצמה ועל פניה נרשמו קמטי קמטים שכל כולם נחקקו בהרמוניה על פניה והעידו על שמחתה וערגתה אליהם.
סבתא בדרך, היא חשבה לעצמה... סבתא מינה, כך הם קראו לה.
"הרכבת תעצור ב..." החלה כריזת הרכבת לעלות ולהשתנק, אך סבתא מינה הייתה בשלה ובמחשבותיה ולא שמעה כלל את קול הכרוז המתכתי שהצטרד בחוזרו שוב על אותה אמירה לא מושלמת. ממילא גם שמיעתה הייתה ירודה, והיא טרם נתפנתה לטפל בכך. כמה שפחות רעש יותר טוב, כך ניתן להתעמק במחשבות ללא הפרעה, אמרה לעצמה והביטה בגבר שישב מולה.
הוא הביט לצדדים ולכיוון החלון והיה נראה מאד טרוד. לחוץ. המזוודה בידו כאילו הייתה כל עולמו. התחילה לחשוב מה כבר יכול להיות שם. למה הוא כל כך מתוח?
"הרכבת תעצור ב..." חזרה שוב הכריזה המקולקלת וסבתא מינה ניעורה ממחשבותיה כי שמעה משהו לא ברור בכל זאת, וניסתה לפתוח בשיחה עם אותו גבר, שנראה היה לה שפנה אליה ואמר לה דבר מה, אותו לא שמעה, בשל שמיעתה הלקויה.
מה אמרת? פנתה אליו בחיוך.
לא אמרתי דבר, ענה, ולא שמעה ברור את דבריו.
אמרת שהרכבת תעצור איפה? פנתה אליו שוב.
הרכבת לא עוצרת, ולא אני אמרתי, גברת. אלא הכריזה...
רק שאלתי, ענתה פגועה. אתה לא צריך לכעוס, ענתה.
חצוף, חשבה לעצמה. על מה ולמה הוא נכנס לקריזה, לא הבינה... והתקפלה במושבה במחשבות על נכדיה. גם הם לפעמים חצופים, חשבה...
הפקח נכנס ועורר מהומה, וכולם התחילו לקום ולנוע.
מה קרה? שאלה ולא קיבלה ממש תשובה, והבינה כי עליה לקום ולהצטרף לאחרים, אך החליטה לשבת ולחכות שלחץ הראשונים שקמו ירד.
הרכבת רעדה רעידה פתאומית חריגה וקול פיצוץ עז טלטל את הקרון.
סבתא מינה לא הספיקה לעכל את מה שקרה, וראשה הוטח במהירות בשולחן שמולה.
לא הרגישה בכאב. רק נפלה לחושך עמוק, עלטה ומאפליה.
נכתב לפני 3 חודשים
הוא קם בבוקר לעבודה. עוד יום בשגרה ארוכה. עלה לרכבת ופתח את העיתון המחולק חינם.
מולו ישבה נערה שקועה מנותקת בחיבורה לאוזניות, ואישה מבוגרת מאופרת בקפידה.
הוא היה עייף הבוקר, אחרי לילה בו שוב הלך לישון מאוחר וקם מוקדם.
החופש הזה... שיחזרו לבית הספר... חשב לעצמו בעודו מעלעל בדפי העיתון.
"הרכבת תעצור ב..." החלה כריזת הרכבת לעלות ולהשתנק. תקלה בכריזה, כרגיל, חשב.
הרכבת תעצור ב..." חזר הכרוז בקול מתכתי צרוד.
הרכבת תעצור ב..." עתה זה היה נשמע בקול חלש יותר, ועם צפצופים צורמים וגבוהים ורעשי רקע.
הוא הביט החוצה ולא הבין. הרכבת לא מאיטה, אלא דווקא מאיצה, ונראה שהיא לא בדיוק מתכוונת לעצור.
הוא הביט תמה באישה שמולו, שחייכה אליו.
"הרכבת תעצור ב..." נשמעה הכריזה שוב.
מה אמרת? פנתה אליו האישה המבוגרת שמולו.
לא אמרתי דבר, ענה.
אמרת שהרכבת תעצור איפה? פנתה אליו שוב.
הרכבת לא עוצרת, ולא אני אמרתי, גברת. אלא הכריזה...
רק שאלתי, ענתה פגועה. אתה לא צריך לכעוס.
לא כועס... ענה בקול רם, מנסה להתגבר על הרעש של חריקות המסילה.
חייל נושא נשק עבר בדיוק במעבר, ונתמך במושב עליו ישב בשל תנודות הרכבת המהירות. סליחה, מלמל החייל כאשר התיק שלו פגע בראשו.
פקח הרכבת נכנס לקרון והשתלט על הכריזה.
לכל ציבור הנוסעים בקרון בוקר טוב. בשל בעיה בבידוד האוויר והמיזוג בקרון אתם מתבקשים לעבור לקרון מאחור, תודה.
הוא קם עם כולם, מסתרבל עם המזוודה במעבר הצר, ועשה דרכו לדלת האחורית, בעודו מייצב את עצמו בהליכה בקרון בשל רעידות הקרון.
קדימה, להזדרז, האיץ בהם הפקח, בדיוק כמו שהרכבת עשתה.
משהו לא הסתדר לו. הנערה שמאחוריו הביטה גם היא עכשיו החוצה והייתה נראית לחוצה.
מה זה? איפה אנחנו?
הוא רצה להתכופף לרגע ולהביט אבל אז הועף קדימה בעוצמה שלא יכל להתכונן אליה. הוא חש בשברי הזכוכית שקרעו את בשרו בעודו מוטח החוצה ללא שליטה דרך חלון הרכבת, בשבריר של שניה, ולא חש בכאב.
זמן עבר כנצח, אך הוא לא היה יכול לתפוס אותו, שכן הכל היה אחר כך חשוך ואפל. רק שמע כאילו מישהו קורא לו בשמו: "יהודה... יהודה!,
הכל היה מעט מעורפל עת ניסה לפתוח עיניים לשמיעת צעקות וקולות, וריח חרוך עלה באפו. לא היה לו כוח לפתוח עיניו, והוא נכנע וצלל שוב לחשכה.
נכתב לפני 3 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ