1. סטאר

חידוש לטקסט שכתבתי לפני מספר שנים, משום מה אני כל הזמן חוזרת אליו (:
טריגר - טקסט אפל, מכיל אובדנות ואונס.

"היא קצת אבודה, הייתה לה ילדות די קשה, אתם מבינים?" אמא שלי אמרה.
ובקיצור,
נולדתי לדבר הזה שאני לא יודעת אם אפשר לקרוא לו משפחה.
אבא שלי מכור לסמים ואמא שלי אלכוהוליסטית מאז ומתמיד,
אחותי הגדולה פותחת את הרגליים בשביל כסף,
ואני? אני הכי דפוקה,
כי אני חותכת.

נולדתי בשביעי במאי בשנת 1995,
ההורים שלי היו כל כך מסטולים שהם החליטו לקרוא לי סטאר,
הם האמינו שאתבגר אהיה כוכבת גדולה.
בגיל שמונה הם שלחו אותי לחבר של אבא, הוא היה החצי השני שלו,
הוא היה סוכן, תמיד מחפש ומרחרח אחר הטאלנט הבא.

ובכן, הוא רחרח אותי כהוגן.
כשהייתי מגיעה הוא היה מפעיל את המצלמה המאובקת שלו בחדר,
מאפר אותי בכבדות ואונס אותי.
וכשהיה מסיים וממהר לכבות את המצלמה,
אני הייתי נשארת על הרצפה.
אחר כך הוא היה חוזר ומספר לי על החיים הדפוקים שלו, על הסמים שהוא לוקח ועל האישה שברחה,
הוא לקח הרואין ישר לוריד והשתמש בפטריות הזיה,
זה עזר לו לדמיין שאני אותה אישה.

וכשהיה חוטף קריז? הוא היה תופס אותי מהגרון ולוחץ,
בהתחלה נלחמתי,
אחר כך הפסקתי,
בשלב מסוים אולי מתתי.

בגיל עשר הרגשתי כמו בת עשרים,
טיפלתי בהורים שלי כשהם לא ידעו מעצורים,
ואחותי הגדולה, מרוב רעב, יצאה לרחוב לחפש אנשים שיתנו לה קצת כסף.
בגיל חמש עשרה היא התחילה להביא לקוחות הביתה,
בזמן הזה אני ניגבתי את הקיא של אבא או שאספתי את כל הבקבוקים השבורים מהרצפה.
אמא ואבא ישבו בסלון עם חיוכים מרוחים, חצי ערומים, מדברים על ימים ישנים.
כשהיו מסיימים עם אחותי זה היה לרוב באמצע הלילה,
היא לא נתנה לי להיכנס אף פעם.
אז ישבתי מחוץ לדלת שלה לילות שלמים,
שמעתי אותה נחנקת מדמעות,
זמזמתי לה שירים מפעם שהיא אוהבת,
ובכיתי איתה בדממה.

בגיל שתיים עשרה נתנו לי לעשן סיגריה בפעם ראשונה,
שאפתי אותה לתוך הריאות ואחרי זה התחלתי להשתעל כמו טיפשה.
בגיל שלוש עשרה התחלתי לשתות אלכוהול כל הזמן,
זה גרם לי לצחוק על עצמי ועל אחרים,
ולראשונה בחיים הבנתי למה אמא שלי מכורה.

בגיל ארבע עשרה אבא שלי פוטר מהעבודה,
אמא שלי האשימה אותו שזאת אשמתו שככה נראית המשפחה.
הוא נתן לה סטירה.
ואחותי, אחותי כבר התרגלה לעבודה החדשה שלה,
היא חסכה לעצמה קצת כסף כדי לקנות תכשיטים ובגדים יפים,
היא התנתקה.
ואני, אני הסתפקתי בחולצות קטנות עם חורים,
וכשהייתי צריכה חזייה הייתי גונבת מהבת של השכנים.

בגיל חמש עשרה הבנתי שנאנסתי,
איזה בחור רצה להיות חבר שלי, לא הבנתי שזה לא בגלל האישיות הקורנת שלי,
או החולצות המפוררות שלי.
הסכמתי, לא היה לי אכפת,
אבל אז הוא נגע,
ברחתי.

בימים שלאחר מכן התחלתי לחוות התקפי חרדה,
אחותי כבר לא ישנה בבית,
לא היה לי לאן ללכת ואבא כל הזמן היה עצבני.
אז הייתי שוכבת במיטה, מצטנפת לכדור ומייבבת בדממה.
אף אחד לעולם לא בא לתת עזרה.

כמה חודשים אחר כך התחלתי לחתוך,
הכרתי איזה אחת מהשכונה ליד, היא לימדה אותי.
היא תפסה את הסכין וחתכה אותי,
אחר כך היא אמרה לי לנסות בחזרה.
שנייה לפני שחתכתי, היא פלטה שאחותי הפכה להיות זונה,
זה לא היה בקטע רע, היא לא התכוונה.
לפני שהיא הספיקה להתנצל,
חתכתי אותה חזרה, לא התכוונתי,
בדוח שלה נרשם באדום 'התאבדה'.

אף פעם לא סיפרתי שזה קרה בגללי,
זאת הייתה טעות. לא חשבתי,
אז התחלתי לחתוך ולחתוך,
את הידיים, הרגליים, הבטן.
קיוויתי שזה יהרוג אותי כמו שהרג אותה,
ידעתי שהיא במקום טוב,
אז למה לא הצלחתי ללכת לשם גם?

בגיל שבע עשרה עברתי בית ובית ספר אחר,
אבא מצא עבודה, אמא התחילה לעבור שיקום,
היה אפשר לחשוב שאנחנו משפחה חדשה.
אחותי הגדולה כבר הייתה אבודה,
היא עברה לגור עם הסרסור וניתקה קשר עם כל המשפחה.
אמא אמרה לכולם שיש לה בת יחידה.

ואני, אני התאהבתי באיזה אחד חתיך מהשכבה.
מפה לשם, הורדתי את הסוודר באמצע הבחינה,
אולי בגלל זה הבוחנת שלפה אותי מהכיתה.
למרות שהיום דווקא לבשתי מתחת גופיה.

אז הגעתי ליועצת שהביטה בי בעיניים גדולות,
היא שאלה בעדינות מה יש לי על הידיים.
רציתי להתגאות במעשה ידי, אז הורדתי את כל הגופיה.
הראיתי לה את כל הצלקות המכוערות שעשיתי עם השם של הבחור שחיבבתי.
"להראות לך איך עושים את זה?" שאלתי,
אולי חייכתי יותר מדי ובגלל זה היא התקשרה למשטרה?

אמא שלי הגיעה בריצה כששמעה מה קרה.
מפה לשם, מצאתי את עצמי בחקירה.
הם ביקשו לדעת מי אני.
אז התחלתי לספר מה קרה מאז שנולדתי,
דיברתי על המשפחה הדפוקה,
שהיא כלום למעט תפאורה יפה.
אחר כך עברתי לספר על האנס הבן זונה,
ועל כמה אני שונאת את עצמי.
בשלב מסוים התחלתי לדבר על אחותי,
לא יודעת למה,
אבל אמרתי להם שלא הצלחתי להציל אותה.
אני חושבת שהתחלתי לבכות בשלב מסוים כשהודיתי,
שהיא כבר לא עונה.

והם ישבו שם,
אני אפילו לא זוכרת כמה,
הייתה שם אישה, היא לא הפסיקה לבכות,
היו לה עיניים טובות.
היא ניסתה לגרום לי לחייך,
היא דיברה על אושר וחיים טובים ושאני ילדה מדהימה,
ובטח שלא אשמה.
רציתי לומר לה שיש לה עיניים טובות,
רחמניות כאלה, שהצליחו לראות אותי באמת.
אבל לא יכולתי,
כי כבר התנתקתי ולא הייתי שם.
לא סיפרתי להם שלקחתי כדורי הרדמה,
במכה, בשירותים,
שנייה לפני שהגיעה המשטרה.

נכתב לפני 3 שנים ו-6 חודשים

2. רכבת

פספסתי את הרכבת.
לא משנה כמה ארוץ אחריה, היא לעולם לא תיעצר.
בדיוק כמו האהבה הישנה שלי,
שלכבודה היום אני מרים לחיים.
הרכבת נוסעת במהירות ונעלמת מעיניי לפני שאני מספיק למצמץ,
וזה מזכיר לי איך לקחתי את הרגליים ובחרתי ללכת.
זה מזכיר לי שאם רק יכולתי לחזור אחורה בזמן,
הייתי בוחר אחרת.
בזמנו הייתי ילד, אחד כזה עם ציפיות גדולות מדי מהחיים.
בגיל הזה שהראש לא מחובר לקרקע והכול מסביב נראה כל כך מפתה וזמין,
בגיל הזה שכולנו צעירים ויפים מבחוץ,
אבל הבפנים שלנו רקוב ומלא בלחפש ריגושים.

בדיעבד, האהבה הישנה שלי הייתה בדיוק מה שהייתי צריך בחיים האלה.
פשוט לא קלטתי את זה בזמן.
הייתי ילד בדמות של בחור שחשב שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו,
אז השארתי אותה מאחור.
מסתבר שהפרסומות והלחץ של החברה עושה לך משהו, אתה חושב שהכל יכול לקרות, אתה הופך אהבה למושג נזיל, מסתכל על אחרות וחושב שהן בקלות יוכלו להחליף את המקום של זאת שהייתה בלב שלך.
כי זה קל.
קל להחליף אותה בכולן, לא ככה?
מסתבר שלא.
אחרי כל האופוריה והאטרף של החיים אתה חוזר למציאות, שהיא קשה ואכזרית כמעט כמו סטירה מצלצלת.
אז רדפתי אחרי הרכבת, ניסיתי לעצור אותה,
להאט.
לנסות להסביר.
הרכבת באותו הרגע הפכה להיות הדבר הכי חשוב בחיים האלה, הייתי חייב שתפתח בחזרה את הדלתות.
הייתי צריך אותה.
והרכבת שלי, האהבה הישנה היפיפייה שלי כבר מזמן חלפה על פניי,
היא חייכה בנימוס כשניסיתי להתנצל ולהסביר למה הייתי ילד טיפש,
וניסיתי לתרץ את זה שהייתי ילד, כאילו זה באמת יעזור.
והאהבה הישנה שלי שאלה אותי אם אי פעם הייתי על רכבת,
עניתי לה שכן.
היא אמרה לי שזה בדיוק מה שקרה בינינו, הגעתי מהר, הלכתי מהר, השארתי מסילה ריקה והיא נאלצה להמשיך ללכת על אותה המסילה עד שהיא התפצלה למסילה אחרת.
עד שהבינה שמגיע לה יותר.
היא אמרה לי שמבחינתה אהבה זה כוח, זה להיות הכל אחד בשביל השני. להיות הבנאדם הראשון והאחרון שאתה חושב עליו כשאתה מתעורר והולך לישון.
כל העולם מוקף בבני אדם, זה לא אומר שאתה יוצא עם כולם. אתה יכול להתאהב בהם, השאלה אם בלילה אתה מרגיש מאושר ובר מזל.
האהבה היקרה שלי חייכה, ואמרה שהיא חושבת שהיא מיוחדת גם אם היא לא באמת כזו. היא רוצה להאמין שהיא מיוחדת, והיא רוצה להיות עם בן אדם שיראה את זה, שלא יוכל לעזוב אותה, שלא יחשוב בכלל על חיים בלעדיה, שבגלל זה הוא כל כך התאהב בה.
ואני, אני שחררתי אותה בקלות, כמעט כמו שאני משחרר אנקה לאוויר הקר, אז איך אפשר בכלל לקרוא לזה אהבה?
האהבה שלנו הייתה כמו רכבת, אני רדפתי אחרי הרכבת, אחרי הפיתויים של החיים, והיא הלכה במסילה, אחרי החיים עצמם.
כשאני חשבתי שהרכבת זה הדבר שאני הכי רוצה בחיים,
זה היה בעצם המסילה.

נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים

3. למדתי

למדתי לעצור.
למדתי לעצור את הלב, ככה, בפתאומיות.
למדתי, למדתי לחשוב, לעבד נתונים, לנתח.

למדתי לנשום, למדתי שלפני כל נפילה כואבת כדאי לנשום עמוק ולזכור שתמיד יש יותר גרוע.
למדתי שכאב יכול להיגרם גם מצחוק ולא רק מדמעות.
למדתי שתחליף זאת כבר לא מילה שאסור להשתמש בה.
למדתי שהדרך לאושר לא חייבת להיות רצופה בכאב וקשיים, ושתמיד יהיו כאלה שיחייכו רק בסוף וכאלו שיהיו מאושרים בכל הדרך.
למדתי שהחיים זה עניין של בחירות וויתורים, אתה בוחר עם מה אתה מתעורר בידיים ואיך אתה הולך לישון.
למדתי שלהילחם זה לא תמיד כדאי, אתה נלחם כי אתה מאמין או שנהיית עיוור למצב?
למדתי שאני נכס, שאני לעולם לא אלחם על המקום שלי בחיים של בן אדם אם הוא בוחר לעזוב מרצונו.
למדתי שהערכה עצמית זאת לא מילה מפחידה, שכשאתה יודע להעריך את עצמך כמו שצריך, אתה אף פעם לא מפחד
להיות לבד.
למדתי שאני רוצה להיות מיוחדת בחיים של בן אדם אחר.
למדתי שאני רוצה לתת אהבה כמו שאני נותנת, גדולה, אבסולוטית, אחת כזו ששואבת אותך פנימה.
למדתי שאני רוצה דלת סתרים משלי בעולם של בן אדם אחר, שכל פעם שארצה להתנתק אלך אליה, אם לא המקום השקט שלנו בעולם של אחר, אז מה הטעם?
והכי חשוב,
למדתי לאהוב את עצמי, מכל מקום, מכל היבט, בלי תלות,
בלי לקבל אישור.

ומה איתך,
הצלחת ללמוד את כל הדברים האלה?

נכתב לפני 7 שנים ו-4 חודשים

4. קשה

לא מחמיא לך,
לא מחמיא לך הטון העוקצני והדורסני הזה,
שפתאום דורש שתהיי במרכז הרחבה.
לא מחמיאות לך העיניים הבוערות הללו, שזועקות מתוכן את כל הזעם האינסופי שבתוכך.
לא מחמיא לך השפתיים הקפוצות והנשימות העמוקות,
לא מתאים לך לדמות פשוט.

את מבינה?
לא, את כנראה לא מבינה.
כי אם את עושה את זה, את עדיין לא מבינה את מקומך בחברה.
לא מתאים לך לדמות.
לא הקנאה,לא הפחד, לא התסכול, לא החוסר ביטחון ולא השיגעון.
את יודעת מה יושב עלייך? הכוח, ואיך הוא יושב יפה,
פורס רגליים ניחוחות קדימה, נשען על האינסופיות של התהום שלך.

את אחת כזו, נו, מאלה, החזקות.
אלו שאתה מסתכל עליהן ואומר לעצמך שהיא תשרוד את כל זה, היא מאלו שיהיו מאושרות בכל הדרך,
ולא רק בסופה.
זו מי שאת אמורה להיות.
אז תפסיקי לבכות, כי קצת קשה לי להכיל אותך עכשיו.

קשה להכיל, קשה לי. את מבינה? אז אולי תתחשבי?
את לא יכולה לנפץ לי את האשליה,
את לא יכולה להגיד לי שכל זה לא באמת קיים.
את לא יכולה להגיד שאת כמו מראה שבורה שעדיין מנסה לאסוף את כל החתיכות שלה.
את לא יכולה להגיד שאת מוכרת הצגה, את לא יכולה לזלזל בעצמך ככה.
והכי חשוב, את לא יכולה לפוצץ את הלב הקטן הזה שלך כל פעם, להכניס לתוכו מטען חבלה ולהתפוצץ בכל הכוח.
תסתכלי,
הדם שלך מרוח בכל מקום.

ואני, מי אני בכלל? סתם איזה אהבל שהתאהב בך באמצע הדרך,
והאהבל הזה מנגב בכל פעם את כל הקירות המדממים האלה,
כדי להקל על הכאב שלך.
האהבל הזה מנסה לעטוף את הלב שלך בפלסטרים,
כדי שתפסיקי לגמור את עצמך.
האהבל הזה מסתכל עלייך דרך המראה השבורה שלך,
ומנסה להושיט לך יד מהצד השני של ההשתקפות השבורה,
אבל לא משנה כמה אנסה,
אף פעם לא אפסיק להיחתך.

נכתב לפני 7 שנים ו-6 חודשים

5. לב גדול

יש לי לב גדול,
רחב כזה,
אחד שיכול להכיל הכל.
יש לי לב גדול,
אוהב המון,
נותן הכל.

יש לי לב גדול,
והיום,
בחברה שלנו,
זה חיסרון יותר מיתרון.
יש לי לב גדול,
ואותו אני מחביאה טוב טוב,
כדי שאף אחד לא יכאיב ויפגע.

יש לי לב גדול,
אותו אני מסתירה מאחורי פנים אדישות וקרות.
יש לי לב גדול,
ועליו המוח שומר טוב טוב.
יש לי לב גדול,
עליו אני כועסת כמעט כל יום.

יש לי לב גדול,
בגלל זה אני מסורה ונותנת מעצמי כל כך.
כי ככה אני,
זה או הכל או כלום.
ואני יודעת שבחיים האלה זה לא המוטו הנכון,
אבל הלב שלי גדול,
והוא מקשה עלי לחשוב.

יש לי לב גדול,
ואני מטומטמת,
כי אני נותנת לאנשים להיכנס,
חושבת שאני שולטת במשחק,
ומגלה שעם הזמן,
הם מתחילים לשלוט בו.
ואני מתחילה לאבד את הראש,
ואת עצמי.

יש לי לב גדול,
והייתי שמחה,
אם היה קטן לכמה רגעים,
אם היה מתקשה לכמה חודשים,
אם היה מפסיק להתרגש לכמה שנים,
אם רק היה לומד,
פעם אחת בחיים.

נכתב לפני 7 שנים ו-11 חודשים

6. זרים

צעדים כבדים.

מלמולים.

צללים שחורים.

היא הריחה אותם כבר מהקצה השני של המסדרון. בכל זאת, איך אפשר להתעלם מזוהמה שכזו? גוויות הריחו יותר טוב מהם. הרעש שכפות רגליהם חוללו במסדרון היה בלתי נסבל, הנעליים הכבדות שלהם רקעו בכוח על הרצפה המתכתית, כאילו רצו להכריז על בואם בגאווה.
שדים. מלאכי רוע. זרע השטן. מי היו הזרים הללו לעזאזל? כל מילה שלמדה במהלך שנות חייה לא תאמה לרוע שכזה.
הנשימה שלה נעצרת מרוב פחד וגופה שלה מתקשה בבת אחת כשהצללים של הזרים משתקפים על הרצפה צמוד לדלת הברזל והאבן אשר מפרידה בינה לביניהם.
הם חולפים על פניה. היא נושפת לרווחה ומחבקת את גופה הרועד והמפוחד, כבר אין מי שיחבק אותה יותר כשהיא מפחדת.
עיניה לא סרות מהדלת, כבר יומם וליל שהיא מרכזת את כל מחשבותיה וכוחה במנעולים הכבדים שעל הדלת בתקווה שישברו.
בהתחלה, בימים הראשונים, כשרק הגיעה לכאן, חשבה שתוכל לגבור על כולם ולפרוץ את הדלת בקלות. ובכן, זה לא קרה, היום היא תולה תקוות בניסים וכל סוגי האלוהים. היא מתבוננת בחדרון הקטן והעלוב שבו מוחזקת. הקירות עשויים מאבנים כבדות וישנות שעליהן יש הצטברות של טחב, הצטברות של שנים.
בצד השמאלי של החדר עומדת מיטת עץ ישנה ומתפרקת שרגליה כבר דהו והרקיבו, ועליהן התקבצו תולעים גדולות. על המיטה היו סדינים קרועים שפעם צבעם היה לבן, היום הם בגוון אפרפר עם כתמים של דם קרוש, פירורי אוכל מכוסים בחרקים ותולעים, שתן, מיצי קיבה, שאריות של ציפורניים כסוסות וסימני שריטות. בצד הימני של החדר היו שירותים מזוהמים ושבורים עם ידית מתפרקת, והספק שהם לא עבדו היה גבוה מאשר עבדו. האסלה כוסתה באבק, אפר, דם חיוור, שאריות של גללים יבשים ושתן צהבהב.
כשרק הגיעה לכאן היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בריח הנוראי של הגללים והשתן והקיאה פעמיים, היום היא השתדלה לשבת כמה שיותר רחוק מהשירותים ולכסות את פיה מהזוהמה שהתרוצצה סביבה. בתוך החדרון היה רק חלון אחד, קטן, אפילו פצפון, הוא היה ממוקם כל כך גבוה שהיא בחיים לא הייתה מצליחה להגיע אליו, ואפילו אם כן, הוא כוסה בסורגים כפולים וחוטי חשמל חשופים.
זה היה מסר קטלני וברור שנועד לשבור אותם – אתם לעולם לא תצליחו לברוח מכאן. בהתחלה, בימיה הראשונים, היא לא הפסיקה לצרוח, הם צעקו לה חזרה מבעד לדלת שאף אחד לא שומע אותה, ולפעמים צחקו בקול רם רק כדי להכאיב לה. היא לא האמינה להם, אבל הימים חלפו, ושום רעש לא נשמע מבעד לחלון הקטנטן. לא מנועי מכוניות, לא צפצופים, לא ריחות של עצים, לא רוח נושבת, לא צעקות, לא ריחות מבושמים.
כלום.
פעם אמה אמרה לה שיש אנשים רעים בעולם, ובגלל זה אסור לה להסתובב בחופשיות. היום, אם הייתה יכולה לחזור אחורה ולדבר עם אמא שלה, הייתה אומרת לה שהזרים האלה לא אנשים רעים, הם היו כבר הרבה מעבר לזה.
אנשים? היא הייתה בספק. בני אדם לא יכולים להגיע לעוצמת רוע שכזה, הם פשוט לא. מה שהזרים הללו היו היה תערובת שטנית של חוסר שפיות, שיגעון, טירוף, פסיכיות, סדיסטיות ושנאה.
לא היה להם אכפת אם היא רעבה, מפוחדת, כואבת או מתחרפנת. לא הפריע להם שהיא רק ילדה, לא עניין אותם שהיא לא מבינה או אשמה.
הם התעלמו מכל היבבות, הדמעות, הבקשות והצרחות שלה ושל כל הילדים האחרים שנכלאו פה.


תא נפתח. שוב מישהו צועק. היא מרימה את הידיים ומניחה בכוח על האוזניים כדי לאטום את הפחד והחרדה מהאין נודע. הם לא ידעו מה פשר הצעקות של חבריהם לתאים האחרים, אך דבר אחד היה ברור- זה בגלל הזרים.
היא ושאר הילדים נשאו תפילות, תחינות מלוות בדמעות שהם לא יהיו הבאים בתור, שהזרים לא יפתחו את הדלת, שהם לא יצרחו, שיצליחו להתנגד, לברוח, שיצעקו לכל השאר מה הזרים עושים להם כשהם נכנסים פנימה.
היא רוצה לוותר, כל כך קשה להילחם במה שלא יודעים, במיוחד שהם מפזרים את הסמים המחורבנים שלהם באוויר. זה גורם לה להיות חלשה מתמיד, בגלל זה הכוח שלה לא עובד פה, השרירים שלה כואבים כל כך, והטעם בפה מתכתי ויבש.
היא מנסה להשאיר את העיניים פקוחות, הפיתוי ליפול לתרדמת גדול מדי, אף אחד לא ידע מה יקרה אחרי שתירדם, אולי לא תוכל לקום יותר לעולם.
הבטן שלה מקרקרת בקול רם, והיא נושכת את השפתיים ומתכווצת בתוך עצמה. עברו כבר עשרים וחמישה ימים.
הזרים פותחים תא אחר תא, ואחרי כל תא נשמעת צרחה צורמת אוזניים ואז הדלת נטרקת וננעלת בחזרה. היא שומעת את הצעדים שלהם מחוץ לתא שלה. הם הגיעו גם אליה.
ליבה מחסיר פעימה. דלת הברזל נפתחת בכוח סוס וחורקת על הרצפה שכוסתה בסימני גרירה שחורים שהתבצעו הרבה לפניה, ויקרו גם אחריה. הם עומדים מולה במדים לבנים וממלמלים בשפה לא מוכרת, ולא משנה כמה היא מסתכלת עליהם ומנסה להבין את פשר הפרצופים ותנועות הגוף, זה עדיין חסר אונים.
הם מתחילים להתקרב לעברה בזמן שאחד מהם מדפדף במסך וברשימות ומצביע עליה כשמוצא את מה שהוא צריך. היא רוצה להתגונן, לצרוח, לתקוף, לבכות, אבל אין לה כוח לעמוד מולם ולחטוף מכות.
"האנטר" זה הדבר היחיד שהבינה ממה שאמרו, כי זה היה שמה שלה. מיד לאחר מכן היא מרגישה את כאב המחט העבה שחודרת אל תוך ידה, היא מתפתלת ופולטת יבבה כאובה.
"האנטר" השני אומר, ולפני שהיא מספיקה למשוך את ידה הימנית, הוא מצמיד אליה חתיכת ברזל לוהטת שצורבת את עורה וגורמת לה לצרוח חזק,
חזק עד שכולם מתעוררים.
חזק עד שכל האלים שומעים.

נכתב לפני 8 שנים ו-1 חודשים

7. מאסתי

מאסתי אותך.
שמעת?
מאסתי את הפרצוף שלך,
את הקול, הידיים,
אולי גם את השפתיים.

מאסתי אותך כי הפחד להתרגל אלייך הגיע.
מאסתי אותך כי האיזון התחיל להיהרס,
כי הדממה הפכה רועשת,
כי השקט הפך מכאוב.

מאסתי.
מאסתי אחרים ממך בעבר, ואת כולם השלכתי.
אתה יודע למה? למדתי, למדתי שכולם תחליפים, גרביים שאפשר להחליף.
ככה זה בני אדם, יש כל כך הרבה, ואין דבר כזה אחד ומיוחד.
צורם לך?

מצוין, שימשיך.
מאסתי אותך כי רגש הפך פאסה, כי מחויבות נהייתה מועקה.
כי אהבה הפכה לסיפור ישן שאף אחד כבר לא טורח לפתוח.
מאסתי אותך כי נוצר לי בבטן חור שחור, והוא לוקח ממני הכל.

ולא,
אני לא רוצה את זה,
אבל רוצה אותך.
יודע למה מאסתי אותך? כי אני לא יודעת לזרום, כי אצלי הכל שחור או לבן, כי אם לא תיתן לי הבטחה לא אוכל לישון בלילה.
מאסתי אותך כי אם כואב לי אז אני רוצה שיכאב גם לך, רוצה שהחור השחור הזה יתפתח גם בך.
מאסתי אותך כי השיתוק והפחד גדולים ממני, והם מתחננים שאנוס ממך...
לפני שאפגע.

מאסתי אותך כי הפחד להתמכר אלייך נושם ובועט,
מאסתי אותך כי אני מעדיפה לדחוף אותך החוצה מאשר להכניס פנימה.
מאסתי אותך כי יש זכוכיות על השביל שלי,
ואתה לא רואה,
ומנפץ אותן.

נכתב לפני 8 שנים ו-3 חודשים

8. גלים

הגל הראשון הטביע אותי ללא אזהרה מוקדמת,
בלי התראה, בלי איזו נורה אדומה,
הוא פשוט הגיע,
ומשך אותי עד למטה.

אתה יודע,
חשבתי שאני שחיינית טובה.
מהגל הזה לא הצלחתי לעלות,
אפילו לא לצוף,
לא הצלחתי לקחת את הנשימה האחרונה שתיתן לי כוח.

גדול עלי, אתה יודע מה זה גדול עלי?
גלים גדולים כאלה, כמו שיש בחורף,
אימתניים, חזקים, מלאים בעוצמה ומלווים ברוח קרה,
ככה הידיעה הגיעה.

פעם חשבתי שהידיעה זה הדבר הכי קשה,
היום אני מבינה שזאת רק ההתחלה של הצונמי,
כי משם הגלים רק עולים,
ומתחיל להיווצר סחף מטורף.

סחף של געגוע,
של מחשבות, של זיכרונות,
של רגעים, של שאלות,
של כאב שלא נרגע,
שלא נעצר אף פעם,
אפילו בחלום הוא שם,
פועם, מזכיר, גומר.

תחזור,
אני עדיין מחליפה מצעים.
תחזור,
אני לא מסוגלת לישון.
תחזור,
אני רוצה להריח אותך קצת.
תחזור,
הקול שלך מתחיל להיעלם,
אני צריכה להיכנס לסרטונים כדי לזכור.
תחזור,
הלב שלי דועך.
תחזור,
רק תבלגן את החדר כמו פעם ותלך.
תחזור,
הנפש כבר לא עומדת בלחץ.
תחזור,
הדמעות לא מפסיקות,
כמו גאות בלי שפל.
תחזור,
תגיד לאלוהים שהמשחק הזה נגמר,
ושיש אמא שמחכה לך,
וזה עלול לעלות לה בבריאות.

רק תגיד לאלוהים,
שבגל הבא שיגיע,
זה או שתחזור אלי,
או שתיקח אותי איתך.

נכתב לפני 8 שנים ו-4 חודשים

9. מי אני

מי אני?
אני רעם באמצע שרב,
אני מטאור מתרסק בגלקסיה.
אני זעקה באמצע שממה,
אני הרואין,
הרעל המסוכן ביותר שתיקח,
ולא תשים לב שאתה לוקח מנת יתר.

מי אני?
אני מלאך בדמות אדם,
תמיד אעזור כשיצטרכו,
אגן, אשמור, ואעמוד איתנה ונאמנה.
אתה כנראה תתאהב בחיוך שלי,
אולי גם בכנות.
מי אני?
אני מפלצת,
אני הרס עצמי,
אני שנאה מהלכת,
אני שיגעון,
טירוף,
ופיצוץ.
כנראה בגלל זה תכווה ממני כל כך חזק.

מי אני?
אני שחקנית, לא במכוון,
אבל כשהנתיב שלך יפנה לנתיב שלי,
והמוח שלך יתחיל להתרגל לשם שלי,
ותהיה בטוח שעוד רגע אני שם,
אתייחס אלייך כאילו אתה אדם זר.

מי אני?
אני נפש גדולה ואנושית, מלאת חמלה ורגישות.
אני חבל דק בין שפיות לשיגעון,
אני גאות שלא נפסקת.
אני אתן הכל כשיתבקש,
אני אכיל את כל מה שלא תוכל עוד לשאת.

מי אני?
בן אדם ששם את כל הקלפים על השולחן,
את כל מה שתרצה לשמוע,
ואת כל מה שלא.
אז תאמר לי עכשיו,
מי אתה?

נכתב לפני 8 שנים ו-4 חודשים