1. משלב דימועי, מרעד סגפני

אני תוהה לפעמים.
(חמש תנועות זחילה עד קצה המיטה)
האם כשהדמעות יתקשחו והמסיכות יתערבבו חזרה בין
פריטי הלבוש...
(ריכוך כאבי התופת בשתי תנועות חיכוך משולבות. הנחת כפותיי אל עיסת הבד המרוטשת.)
יהיה זה זיכרון מנעד קולי הרועד?
(שלושה צעדים אל הכיסא לאיזון הוורטיגו)
המגע המהוסס? הלוחמנות הריקנית?
(ארבעה צעדים כושלים ושניים נופלים. נחבטים. מזדחלים אל חדר האמבטיה.)
העקשנות המתישה? היצירתיות הקריפטולוגית?
(מכנס וחולצה, מתקפלים, מתכווצים מהבשר המתוח והקפוץ. מותירים אותי חשוף להשתקפות עכורה.)
אוסף רסיסי הזכוכיות שניסה לבנות תווי מתאר לקיומי וכשל?
הגשם נוחת עלייי מלמעלה. בעיניים עצומות אני חש שמפל של דם מטהר אותי מהטינופת הפנימית.)
האם תהיה זו התמונה המרופטת שעוד שמרה חלק מנעוריי?
(שלוש מחשבות רעות. אחת עייפה. שתיים קשות ומשולחות יד. אחת עצובה.)
הכתובת המחוקה מהגשם שעל הסלע השבור?
(אני חש את גופי נמס לתוך הגשם. נשטף אל הביבים. הדם, הבשר, המלנכוליה שחורכת את תוכי מתפזרת כמארג ויראלי אל בטן האדמה.)
אולי, אולי רק התולעים יוכלו לומר אם ראוי הייתי מבפנים.
(אולי רק הקיום העקשן של מילותיי יתמזג בתהודת האוויר גם כשאפרי יישכח.)

נכתב לפני 9 שנים ו-8 חודשים

2. כשהיא רכנה בעצב בצידי.

"לא תחייך?" היא אומרת לי. "אתה כמעט ומת." היא משחררת עוד קצת מהאחיזה. כל גופי נשען על זרועה שהרגישה כמו מסת מאחז של שרירנית. יכולתי לראות את הוורידים מתפקעים בבשר השכמות שלה דרך מסך הגשם כשהרמתי את עצמי אל פניה כמו משיערותיה של רפונזל. העיניים שלי בערו כמו אבני איזמרגד והיא נשכה את גב היד שלה, מתאפקת לא להתנפל.
התחבושות נפרמו קצת וחשפו את בקיעי הדם ואת רקמת הצלקת. היא חשה את העור החרוך באצבעותיה כמו שמלטפים את גבה החשוף של מאהבת ועטפה מחדש את העיסה, מנשקת את פצעיי כמו חתול המלקק את כפותיו.
היא לא נתנה לדמעותיי לחמוק ממנה גם כשניסיתי לנטות על צידי הרחק מהקיום, גם כשנבחתי רסיסים מריאותיי. היא לקחה את כף ידי ומשחה את אצבעותיי כמו רופאת אלילים, לוחשת באוזניי על המילים שאסור להן למות איתי כל עוד זה אפשרי. העט שהניחה בידי כשל ונבלע באדמה. ראשה נעטף בשערותיה הספוגות בדמעותיי ובדמי כשהטילה את עצמה על החזה שלי. נעטפת בזרועותיי. מתחננת שבחשיכה אליה אגיע, אמצא את האמצעים המטא-טכנולוגים לא להניח לעולם לוותר על השאריות שנותרו מעולמותיי ומבוכי ראשי. לא הצלחתי לאפשר לגרוני לבטא מילים מרוב שנשתנקתי מדמעות.

נכתב לפני 9 שנים ו-8 חודשים

3. "שפיות? במקום אליו אנחנו הולכים--לא צריך שפיות."

אתה שוכב במיטה, רגע לפני הסוף המר. כמו חומצה גופריתנית שמעכלת את הלשון שלך מלדבר על טעם האפר. מעולם לא טבעת בטיפה המרה כדי להיחנק בכלוב איברייך הפנימיים העכורים הנשפכים אל הרפש. אך הדמעות משכרות אותך למלנכוליה גסה בכדי להדחיק לרגע מחליא את הבדידות התהומית שאוכלת לך את הלב ומפרקת לך את תאי המוח כדי שיהיה לתולעים קל יותר להפריד בין השטויות שאתה חושב להבלים שאתה מרגיש.

אתה מונשם בחדר המיון עם מטורפים מרוסקים אחרים; מהרהר בקומתוזה ברגעים בהם תשכב במיטה רגע לפני הסוף המר ותהרהר למה לא טבעת בחומצה המרה אי שם בילדותך הפצועה ונותרת מפרכס בין העצים והגשם כדי לחסוך את כל שעתיד היה להגיע. בלוטת האיצטרובל הנרקבת מיותרת בתוך הראש שלך כשהיא מזליחה רחשים תת-קרקעיים שאתה מפרש כהזיות שעדיין לא התפלשו בפתטיות הגופנית של מוות מוחי ואין עוד מישהו בעולם הזה שמודע לזה שאתה עדיין חי ורוצה שתמשיך להיאבק בטחנת הרוח הכושלת הזו. אתה תוהה האם לא היה טוב יותר לו היית בוחר להישאר עם הריקבון הרגשי שבחרת לזרוק מאשר עם השבר כלי שנותרת להיות.

אתה טורק את הדלת מאחוריך ומשליך את המפתחות בהיסח דעת למקום שקיווית שיהיה חור הצתת הלב שלך כדי שתשאיר את הטירוף הזה מאחוריך. היא כבר לא שומעת אותך כשאתה צורח מאחורי עיניים מדממות. אתה אפילו לא שם לב שאתה מת.

נכתב לפני 9 שנים ו-8 חודשים

4. הסימולקרה ואני: מסעות במבוכי הקומתוזה

המדריך השלם והלא מצונזר למקמתז המתחיל:
1. היוולד אל העולם בכורח.
2. הכר בני אדם.
3. נסה לשוחח איתם ולהתחבר אל עולמם.
4. הבן כי כל אכזבה כזו מפרקת ממך עוד רבדי מציאות.
5. הרגש חוסר חיבור למציאות והחל לבנות את הממלכה הפנימית שבראשך.
6. עולמך הפנימי אינו עשיר מספיק? חזור על צעדים 2 עד 4 כדי לקבל מוטיבציה.
7. ברגעי ייאוש סופני, החל בתהליך הניתוק מעולם בני האדם.
8. חזור אל המיטה. עצום עיניים ותן לדמעות להוביל אותך פנימה הרחק מהחשיכה שבחוץ.
9. קבל את הוורטקס. שכח שהיית חי.
ברכותיי, אתה בקומתוזה.

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים

5. ברונכיטיס קיומי

אני נושם עוד מהאוויר הרעיל. המחשבות שלי הרעילו
אותו, והוא, בתמורה מותיר זאת.
העיניים שלך לא רואות אותי.
'שלך' יכול להיות את, אתה, או אני שבמראה. אך איש
לא רואה כמה
עיוורון ובכמה מחדל התפתלתי
ושתקתי. כשכתבו את שמי בין הנידונים, הגו אותו היטב אך שגו במתאר ליבי. זהו לא שיר. זה אינו משל. אין בי
צורך לנקד לקוראיי העיוורים אשליות.

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים

6. Puroboros

אני שוכב במיטה ומרגיש אותו מתחיל לכרסם לי את כפות הרגליים. מתחיל מהבהונות, הוא מחכך את האף הרטוב והשפם שלו ברקמה המתקלפת של שרירי הרגל הכואבים שלי. אני מדמיין אותו ככה, לפעמים, מתחיל לאכול אותי כי מזמן לא הואכל או קיבל ליטוף ואני עייף מדיי מכדי להתרומם או להזיז אותו עם הרגל השנייה. אז אני מרפה את השרירים כדי שיהיה לו יותר נוח ללעיסה ולעיכול. אחרי כמה זמן קילוחי הדם פחות אלימים והם נרגעים כמו נהר שהסכר שלו החל לאט להיסגר. זה מרגיש כמעט אופורי. הכל כמובן בדיחה פנימית שחורה. זאת רק פנטזיה מוקדמת. במציאות פריסי כבר כירסם את חצי הגוף התחתון שלי ואני מנסה להשתמש ברגעי ההכרה האחרונים שלי כדי לרשום את הרגעים הבודדים האלו לפני שליבי יחדל מלפעום כדי שלא ירשמו בסיבת המוות שזו הייתה רק התאבדות יצירתית ושהכתובת הייתה על הקיר.

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים

7. If we must die.

אם עלינו למות,
שיהא זה מבלי שנבחין בכך כלל.
כמו מוטציה ויראלית פתאומית
שמפילה את כל כוורת המוחות האנושיים בבת אחת.
גופות אדם ריקות המתמוטטות חסרי תוכן, חסרי אשמה או אכזבה.
ללא מחשבות קדחתניות
על מה היה יכול להיות אם לא.
ואחרי כמה זמן גם המכונות יפסיקו לעבוד כי לא יהיה מי שיתחזק אותן
וכדור הארץ יחזור להיות שקט.
כפי שהיה לפני שהזדחלנו פנימה עם הלמבורגינים והיהירות
הנהנתנית שלנו וטיסות במחלקה ראשונה ללא ארוחות כי זה לא
מספיק זול כשהכיסא לא זז מספיק נוח בשביל שיהיה לנו מרווח
לקום אל השירותים מבלי להביט בנוסעים האומללים המורעבים
מאחורה חושקים בבוטנים המלוחים שגורמים לנו לרצות לחרבן
ולהקיא את צואתנו הפנימית החוצה על התרבות המתה שעזרנו
להשמיד.

אם עלינו למות, שיהא זה עכשיו.
כי פינטזנו מספיק על השמדה המונית
ולסרטים אפוקליפטים כבר מתחילים להיגמר הרעיונות האובדניים היצירתיים
וכבר נגמרו לנו הדרכים להתעלל אחד בשני
ואנחנו עייפים ומותשים ורוצים
לישון
ולחלום
על חושך ושקט ושלווה.

אם עלינו למות,
בבקשה--בבקשה. שלא יישאר מאיתנו זכר.

נכתב לפני 9 שנים ו-11 חודשים

8. נבואות שווא

כשאמות, דמעותיכם יזלחו, אך לא אדע זאת.
בכו עבורי כעת.
תביעו מילות כאב וצער, אך לא אשמע אותן.
אמרו אותן כעת.
תשכחו את חולשותיי ופגמיי, אך לא ארגיש זאת.
שכחו אותם כעת.
תתגעגעו אליי אז, אך לא אכיל זאת עוד.
התגעגעו אליי כעת.
תייחלו שיכולתם להיות עוד קצת זמן בקרבתי.
היו איתי כעת.
תצטערו שלא הספקתם לאהוב אותי.
אהבו אותי כעת.

נכתב לפני 10 שנים

9. החיה רדומה מתענוגות לא מסונכרנות

המילים שלנו הטביעו את נשמותינו במקלטי הטלוויזיה ובכותרות זועקות אימים בעיתון המרופט שאבא היה קורא כמה דקות חטופות לפני צאתו לעבודה. לפני השקט המבעית שנותרנו חופשיים לרגע מדומיין מצעקות או זעקות או אשליות שווא. הפכנו למגיפה צרופה, טרופה, של וירוס דמוי ספינה טקסטואלית הטובעת לקולות התותחים של מורדי הבאונטי והזרועות התמנוניות של הקראקן הלאבקראפטי השואב את הכרתו מסיוטינו הפולחניים, השנויים בשוקת, הסוטרים בתערובת עילגת והו כה פושעת של נברנות באצבעות גרומות בין דפים מצהיבים בספריית המפלט שבנו, אלכסנדריה או איזה מקום נטוש ומכושף שהכרתנו נמלטה אליו כדי להצילנו ממבטי לייזר שדופי טוהר, מרוסקי קילוחי דם ותוכחה על שהעזנו, על שהותרנו להיוותר בחיים. והחשיכה שבחדר האמבטיה מפחידה אותי עד כלות, כמו ילד קטן שמבקש מאחותי הקטנה לשוחח איתי מבעד לעץ הבלתי מגן, כדי שארגיש לפחות במנעד הברות וורבליות את הביטחון המזוייף שאיבדתי עם הדמעות הראשונות שהזלחתי אל הקיום הכפוי והנאלח שנותרתי להיות על מיטת בית החולים. הנפש שלי ביקשה חסד, אך המוח שלי נותר רקוב.

נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים