אני תוהה לפעמים.

(חמש תנועות זחילה עד קצה המיטה)

האם כשהדמעות יתקשחו והמסיכות יתערבבו חזרה בין

פריטי הלבוש...

(ריכוך כאבי התופת בשתי תנועות חיכוך משולבות. הנחת כפותיי אל עיסת הבד המרוטשת.)

יהיה זה זיכרון מנעד קולי הרועד?

(שלושה צעדים אל הכיסא לאיזון הוורטיגו)

המגע המהוסס? הלוחמנות הריקנית?

(ארבעה צעדים כושלים ושניים נופלים. נחבטים. מזדחלים אל חדר האמבטיה.)

העקשנות המתישה? היצירתיות הקריפטולוגית?

(מכנס וחולצה, מתקפלים, מתכווצים מהבשר המתוח והקפוץ. מותירים אותי חשוף להשתקפות עכורה.)

אוסף רסיסי הזכוכיות שניסה לבנות תווי מתאר לקיומי וכשל?

הגשם נוחת עלייי מלמעלה. בעיניים עצומות אני חש שמפל של דם מטהר אותי מהטינופת הפנימית.)

האם תהיה זו התמונה המרופטת שעוד שמרה חלק מנעוריי?

(שלוש מחשבות רעות. אחת עייפה. שתיים קשות ומשולחות יד. אחת עצובה.)

הכתובת המחוקה מהגשם שעל הסלע השבור?

(אני חש את גופי נמס לתוך הגשם. נשטף אל הביבים. הדם, הבשר, המלנכוליה שחורכת את תוכי מתפזרת כמארג ויראלי אל בטן האדמה.)

אולי, אולי רק התולעים יוכלו לומר אם ראוי הייתי מבפנים.

(אולי רק הקיום העקשן של מילותיי יתמזג בתהודת האוויר גם כשאפרי יישכח.)

"לא תחייך?" היא אומרת לי. "אתה כמעט ומת." היא משחררת עוד קצת מהאחיזה. כל גופי נשען על זרועה שהרגישה כמו מסת מאחז של שרירנית. יכולתי לראות את הוורידים מתפקעים בבשר השכמות שלה דרך מסך הגשם כשהרמתי את עצמי אל פניה כמו משיערותיה של רפונזל. העיניים שלי בערו כמו אבני איזמרגד והיא נשכה את גב היד שלה, מתאפקת לא להתנפל.

התחבושות נפרמו קצת וחשפו את בקיעי הדם ואת רקמת הצלקת. היא חשה את העור החרוך באצבעותיה כמו שמלטפים את גבה החשוף של מאהבת ועטפה מחדש את העיסה, מנשקת את פצעיי כמו חתול המלקק את כפותיו.

היא לא נתנה לדמעותיי לחמוק ממנה גם כשניסיתי לנטות על צידי הרחק מהקיום, גם כשנבחתי רסיסים מריאותיי. היא לקחה את כף ידי ומשחה את אצבעותיי כמו רופאת אלילים, לוחשת באוזניי על המילים שאסור להן למות איתי כל עוד זה אפשרי. העט שהניחה בידי כשל ונבלע באדמה. ראשה נעטף בשערותיה הספוגות בדמעותיי ובדמי כשהטילה את עצמה על החזה שלי. נעטפת בזרועותיי. מתחננת שבחשיכה אליה אגיע, אמצא את האמצעים המטא-טכנולוגים לא להניח לעולם לוותר על השאריות שנותרו מעולמותיי ומבוכי ראשי. לא הצלחתי לאפשר לגרוני לבטא מילים מרוב שנשתנקתי מדמעות.

אתה שוכב במיטה, רגע לפני הסוף המר. כמו חומצה גופריתנית שמעכלת את הלשון שלך מלדבר על טעם האפר. מעולם לא טבעת בטיפה המרה כדי להיחנק בכלוב איברייך הפנימיים העכורים הנשפכים אל הרפש. אך הדמעות משכרות אותך למלנכוליה גסה בכדי להדחיק לרגע מחליא את הבדידות התהומית שאוכלת לך את הלב ומפרקת לך את תאי המוח כדי שיהיה לתולעים קל יותר להפריד בין השטויות שאתה חושב להבלים שאתה מרגיש.

אתה מונשם בחדר המיון עם מטורפים מרוסקים אחרים; מהרהר בקומתוזה ברגעים בהם תשכב במיטה רגע לפני הסוף המר ותהרהר למה לא טבעת בחומצה המרה אי שם בילדותך הפצועה ונותרת מפרכס בין העצים והגשם כדי לחסוך את כל שעתיד היה להגיע. בלוטת האיצטרובל הנרקבת מיותרת בתוך הראש שלך כשהיא מזליחה רחשים תת-קרקעיים שאתה מפרש כהזיות שעדיין לא התפלשו בפתטיות הגופנית של מוות מוחי ואין עוד מישהו בעולם הזה שמודע לזה שאתה עדיין חי ורוצה שתמשיך להיאבק בטחנת הרוח הכושלת הזו. אתה תוהה האם לא היה טוב יותר לו היית בוחר להישאר עם הריקבון הרגשי שבחרת לזרוק מאשר עם השבר כלי שנותרת להיות.

אתה טורק את הדלת מאחוריך ומשליך את המפתחות בהיסח דעת למקום שקיווית שיהיה חור הצתת הלב שלך כדי שתשאיר את הטירוף הזה מאחוריך. היא כבר לא שומעת אותך כשאתה צורח מאחורי עיניים מדממות. אתה אפילו לא שם לב שאתה מת.