הוא נפל מהעץ הבודד שבחצר הגדולה. נפל ונפגם בחלקו התחתון.

אדמדם בחציו האחד וצהבהב בחציו האחר. לא בשל לגמרי וכבר צנח אל סופו מצמרת העץ.

תולעת קטנטנה וורדרדה הרגישה בנפילתו על מצע העלים שמתחת לעץ ומיהרה לגשת אליו, לכרסם בו. היא כרסמה חור בצידו וכעבור זמן קצר יצאה מצידו הנגדי, שמנמנה משנכנסה.

היא חזרה וכרסמה, ושוב כרסמה, ודי.

טיפה אדומה וסמיכה צנחה על השלג הרך והנקי.

זה היה דם. הדם שלה.

לרגע היה נדמה כאילו הכל נעצר.

היינו רק אני והיא על הסוס באמצע יער מושלג שנראה כאילו לא דרכה בו רגל אדם מעולם.

המטרה שלי היא להביא אותה במהירות למקום מבטחים.

אולי אפילו אחזיר אותה לביתה.

מה שחשוב זה שזה יהיה מהר.

כי בינתיים, היא גוססת.

היא גוססת לי בידיים.

שערה החום החלק כבר איבד מהברק שלו.

עורה הבהיר שתמיד נראה בריא ויפהפה, נראה עכשיו עייף וקר מתמיד.

והעיניים...

הו, עיניה החומות, העמוקות, המבינות..

בוהות כרגע בהבעה ריקה בנקודה כלשהי באוויר.

הייתי צריך לדעת.

היא לא כמוני.

היא שונה ממני.

היא צעירה, עוד לא יודעת להשתלט על מה שטמון בה.

סקרלט גילתה שהיא אחת מאיתנו רק לפני כמה שבועות.

לקחתי אותה לבקתה שלי ביער הזה כדי ללמד אותה להתמודד עם מה שהכי קשה להתמודד איתו.

היא צריכה ללמוד להתמודד עם עצמה.

היא עומדת שם.

ליד פסי הרכבת.

לבה דופק.

היא רועדת.

אוחזת בגדר המתכת.

מרעידה אותה.

מצמידה אליה את פניה.

רואה את עצמה בעיני רוחה שכובה עליהם. מתה.

היא מתחילה לבכות.

דמעה ועוד דמעה.

כמעט נכנעת לרצון לטפס מעל לגדר, לשכב שם ולא לקום עוד.

היא עומדת שם.

ליד פסי הרכבת.