1. התפוח

הוא נפל מהעץ הבודד שבחצר הגדולה. נפל ונפגם בחלקו התחתון.
אדמדם בחציו האחד וצהבהב בחציו האחר. לא בשל לגמרי וכבר צנח אל סופו מצמרת העץ.
תולעת קטנטנה וורדרדה הרגישה בנפילתו על מצע העלים שמתחת לעץ ומיהרה לגשת אליו, לכרסם בו. היא כרסמה חור בצידו וכעבור זמן קצר יצאה מצידו הנגדי, שמנמנה משנכנסה.
היא חזרה וכרסמה, ושוב כרסמה, ודי.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

2. (בינתיים אין שם)

טיפה אדומה וסמיכה צנחה על השלג הרך והנקי.
זה היה דם. הדם שלה.
לרגע היה נדמה כאילו הכל נעצר.
היינו רק אני והיא על הסוס באמצע יער מושלג שנראה כאילו לא דרכה בו רגל אדם מעולם.
המטרה שלי היא להביא אותה במהירות למקום מבטחים.
אולי אפילו אחזיר אותה לביתה.
מה שחשוב זה שזה יהיה מהר.
כי בינתיים, היא גוססת.
היא גוססת לי בידיים.
שערה החום החלק כבר איבד מהברק שלו.
עורה הבהיר שתמיד נראה בריא ויפהפה, נראה עכשיו עייף וקר מתמיד.
והעיניים...
הו, עיניה החומות, העמוקות, המבינות..
בוהות כרגע בהבעה ריקה בנקודה כלשהי באוויר.
הייתי צריך לדעת.
היא לא כמוני.
היא שונה ממני.
היא צעירה, עוד לא יודעת להשתלט על מה שטמון בה.
סקרלט גילתה שהיא אחת מאיתנו רק לפני כמה שבועות.
לקחתי אותה לבקתה שלי ביער הזה כדי ללמד אותה להתמודד עם מה שהכי קשה להתמודד איתו.
היא צריכה ללמוד להתמודד עם עצמה.

נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים

3. היא עומדת שם, ליד פסי הרכבת.

היא עומדת שם.
ליד פסי הרכבת.
לבה דופק.
היא רועדת.
אוחזת בגדר המתכת.
מרעידה אותה.
מצמידה אליה את פניה.
רואה את עצמה בעיני רוחה שכובה עליהם. מתה.
היא מתחילה לבכות.
דמעה ועוד דמעה.
כמעט נכנעת לרצון לטפס מעל לגדר, לשכב שם ולא לקום עוד.
היא עומדת שם.
ליד פסי הרכבת.

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים

4. אלמוות- סיפור

"יש אנשים שחושבים שהמוות הוא הסוף. הוא לא."
הוא היה ברחוב הומה אדם.
הרעש הפריע לו להתרכז.
לרחוב הזה היו חומות.
חומות גבוהות מלבנים גדולות.
על החומות גדלו צמחים מטפסים רעננים וירוקים.
האוויר היה קריר, הרוח צלולה.
העננים כיסו את השמש כמעט לגמרי, ונראה היה שירד גשם בקרוב.
הוא לבש חולצת T (טי שירט) שחורה וג'ינס משופשף עם קרעים באזור הברכיים.
היה לו קר, אבל הוא אהב את זה.
העננים כיסו את השמש כמעט לגמרי, ונראה היה שירד גשם בקרוב.
גשם, בוא. חורף, תגיע כבר. אני רוצה אותך.
שערו השחור הגיע עד כתפיו והרוח המתחזקת מרגע לרגע חלפה על פניו.
אנשים התחילו ללכת לביתם.
הם נעצו בו מבט.
זה בגלל שהיה שונה, שונה מהם.
"פריק". סיננו אנשים כשראו אותו.
זה בגלל שהוא לבש רק שחור.
בגלל האיפור השחור שהוא כל כך אהב בעיניו.
בגלל העגילים הרבים בפניו.
בגלל הצלקות והחתכים הבולטים שעל מפרקי ידיו.
הוא צעד למקום מבודד יותר, שקט יותר.
מקום לחשוב בו, להירגע.
מקום לצרוח בו, להתפרק.
המקום שלו.
המגדל.
המגדל היה גבוה והשקיף על הרחוב שהיה בו זה עתה.
החל לרדת גשם.
כעת, הוא כבר רעד מקור.
אבל הניח לגשם לזלוג עליו.
לפתע, קרה דבר.
דבר מוזר, שלא חש בו כבר זמן רב.
דמעה חמה ורטובה פילסה לה דרך במורד פניו.
כל כך הרבה עבר עליו.
כל כך הרבה ששמר.
כמעט ולא ניתן היה לנחש שהוא כבר לא חי, מת.
אם סופרים בשנים את כל הזמן שהוא קיים, תגלו שגילו עולה על 7831 שנות אדם.
יש אנשים רבים שהיו רוצים להיות כמוהו- אלמוות.
הוא היה לגמרי מוכן להתחלף איתם.
אף אחד לעולם לא יוכל לדמיין כמה סבל וכאב כרוכים בהיותך בן אלמוות.
כמה אנשים שאהב איבד...
פעמים רבות ניסה להרוג את עצמו. כולן היו כישלון מוחץ.
למזלו, הוא חש כאב. אחרת היו עורכים עליו ניסויים במעבדות או שורפים אותו כבר בימי הביניים, בטענה שהוא מכשפה.
כבר לא היה אכפת לו מחייו. הוא אפילו לא קרא להם חיים.

"לחיות זו גדולה. העובדה שאתה קיים, לא בהכרח מעידה על היותך חי."

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

5. העולם היה נראה אחרת

זה לא סיפור זה שיר. אבל לא משנה.


סוף סוף,
הרוח, השלג, השמש,
הקשת בענן.
סוף סוף,
הם כולם הגיעו לכאן.

סוף סוף,
השקט, השלווה, הביטחון,
האמונה.
סוף סוף,
הם כולם הגיעו לכאן.

סוף הוא כמו כל סוף,
המילים, המשפטים, הסיפורים,
הרעיונות.
הם כבר לא יגיעו לכאן...

אם רק היה ניתן
לשכתב את הסיפור מחדש,
הייתי חושבת וחושבת,
כי העולם היה נראה אחרת...





אז זה השיר שלי.
הראשון והאחרון שכתבתי עד כה.
אני לא יודעת למה כתבתי אותו,
אבל אני מקדישה אותו לאבלנה
(ילדה בת 5 שנפטרה ממחלת הסרטן).
השיר הזה הוא ספק שיר ספק חיבור.

אתם יותר ממוזמנים לכתוב ולהביע דעה.... :)

נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים

6. סיפור שכתבתי.

"פגשתי אותו בשנה שעברה.
היום ההוא היה אפרורי ומעונן.
עלי שלכת התעופפו ברוח הקלה, באוויר הסתיו - שכמעט הופך לחורף - הקריר והצלול.
אני ישבתי על הדשא הלח שבחורשה. אוזניות נעוצות באוזני והשיר מתנגן.
אני עיינתי בספר ההיסטוריה שקיבלתי אמש מאמי. היא רוצה שאמשיך ללמוד.
***
'זה לא יקרה!' אמרתי לה. 'לפחות לא היסטוריה'..
הסיפורים כאן כל כך לא מעניינים. מה אכפת לי איך נפוליאון מת, וממה?
'את אף פעם לא אהבת היסטוריה. זו ההזדמנות שלך!' היא אמרה.
'אני תמיד נכשלת במקצוע הזה! הסיפורים ממש משעממים, ואלה אנשים שכבר מתו..!' עניתי לה.
'אני בטוחה שברגע שתתאמצי ותנסי להצליח ולהתעניין, הסיפורים כאן ייראו לך מקסימים!'
'לא יקרה. אמרתי לך. לא יקרה. שום דבר לא יכול לעזור..'
'את עוד תראי. דיברתי עם מישהי שתהיה לך למורה פרטית. אתן תתחילו ללמוד בשבוע הבא. בינתיים אני מצפה ממך לפחות לעיין בספר הזה.'
היא הניחה ספר חום, עבה ומעט מאובק על השולחן.
הספר לא היה חדש והרגשתי כמו באחד מסיפורי הפנטזיה שאחותי קוראת עליהם.
פניה התעצבו מעט. 'את מבינה שאני עושה את זה לטובתך בלבד, נכון?' היא הבהירה לי.
'כן..' עניתי. אני לא אוהבת לגרום לאמא שלי להתאכז או להרגיש עצובה.
חיבקתי אותה בכוח והלכתי לישון.
***
הייתי כאן בשעת בוקר מוקדמת. אני אוהבת את השקט מסביב ואת קול הציפורים.
הייתי רגילה להיות כאן כל בוקר, לבד. בכל זאת- רוב האנשים הנורמלים ישנים בשעה 6 בבוקר....
לפתע, ראיתי אותו. הוא התהלך לעברי והוא נראה כאילו עבר עליו משהו.... אולי ריב עם ההורים?
הוא פנה אליי.

הוא פנה אלי.
האיש רכן לעברי.
"מה את עושה פה?" הוא שאל.
"לומדת." עניתי.
"מה את לומדת?"
"היסטוריה"
"כדאי לך ללכת."
"למה לי? זה מקום ציבורי! ואני אפילו לא מכירה אותך"
"אבל אני מכיר אותך."
"...?" הבעת פליאה נמתחה על פני.
"את עוד תגלי מי אני..."
"למה שלא תגיד לי כבר עכשיו?"
הוא התעלם מהשאלה שלי.
בכל מקרה, נמאס לי לשבת ולעיין בספר. החלטתי לחזור הביתה.
אספתי את חפצי והרמתי את ספר ההיסטוריה הכבד.
"מה זה הספר הזה?? מאיפה השגת אותו??" האיש כמעט צעק.
"ספר היסטוריה. יותר מזה אני לא חייבת להגיד לך." מה הסיפור של האיש הזה???
הוא מלמל משהו בשפה שלא הצלחתי להבין. לא הגבתי.
האיש הסתכל לי לתוך העיניים.
לפתע השתנתה הבעת פניו, והפכה ממבט נעים, אולי מעט מפחיד, למבט מפוחד לחלוטין.
הסטתי מהר את מבטי, וברגע שלא הבחנתי בכך, האיש נעלם כלא היה מעולם...
-----------------

התחלתי לכתוב את הסיפור הזה.
אני לא יודעת איך אקרא לו. אדע זאת כשאסיים.
רוצים המשך??

נ.ב. אתם בהחלט מוזמנים להגיב! *אני מקבלת גם ביקורת רעה\ בונה (תלוי איך תחליטו לקרוא לזה :P).

נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים