1. Dreamer

I awoke yesterday, to the sound of my first heartbeat.

Today I took my first breath

Tomorrow I will take my first step

And the day after tomorrow, as the cold night falls, I will jump to the sky to bring back the distant moon, to wash away the dark.

נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים

2. פעם הייתי בסדר

אני בוער באש
איך אני מפסיק
איך אני מפסיק לבעור
איך אני משיג
איך אני משיג את הכוח
לקום ולחזור

פעם הייתי בסדר, הכול הלך כמתוכנן
פעם הייתי בסדר, והיה לי המון זמן
פעם הייתי בסדר ומלא כוח רצון
ועכשיו כל מאמץ מרגיש כאילו הוא יורד לטימיון

האש, היא לא נכבית ורק גוברת
האש, היא ממשיכה ומשתוללת
האש, היא מכלה אותי
האש מאכלת את מהותי

אני בוער ולא מפסיק
כל כך כואב שזה מצחיק
אבל מלבעור אני מותש
וזה, היה הקש.




פעם הייתי בסדר, הכול הלך כמתוכנן
פעם הייתי בסדר, והיה לי המון זמן
פעם הייתי בסדר
ומלא כוח רצון
ועכשיו כל מאמץ
מרגיש כאילו
הוא יורד
לטימיון

נכתב לפני 8 שנים ו-10 חודשים

3. אדם ללא צלקות

אדם ללא צלקות, הוא מעולם לא נפגע.
אדם ללא צלקות, לא יצא לשום הרפתקה בחייו.
אדם ללא צלקות, לא ניסה לשנות.
אדם ללא צלקות, מעולם לא טעה.
אדם ללא צלקות, לא למד הוא דבר.
אדם ללא צלקות, אין לו סיפור.
אדם ללא צלקות, אין לו שאיפות.
אדם ללא צלקות, אין לו סקרנות.
אדם ללא צלקות הוא דף ריק.




אדם ללא צלקות, האם הוא באמת אדם?

נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים

4. שחור

הצבע שחור הוא שחור, כי הוא בולע את האור,
את הקרניים הוא ממיר לחום ובתמורה לא מחזיר מאום.
אנשים לפעמים דומים לצבעים, הדמיון ביניהם ממש מרשים;
לובשים לבן,
לובשים אפור,
אבל אולי האנשים שלובשים שחור
מרגישים תמיד נותרים מאחור.
מרגישים אבודים, מרגישים חוסר תקווה
ובתור קריאה אחת אחרונה
לבשו לגופם, את צבע הפחם.
אל מול ים של אבדון מחפשים כוח רצון
והשחור אמור להמיר לכוח את האור
ושם הם תמיד נמצאים בפינה, מנסים להשיג פיסת כוח אחרונה
מקווים ששחור יוכל לספוג אותה, או להראות לעולם שהם צריכים קצת עזרה.
אבל אין קול ואין עונה
האדם יושב בצד, מעונה
נראה כאילו הם מתעבים את העולם
אך כל יום גם נאבקים בעצמם
מלאים בתסכול וזעם, אך גם רצון לשינוי
אך שנים שכוח הרצון שלהם תחת דיכוי
ועם תקווה ואמונה כל כך מעטות
כוח הרצון המתחלף בחרטות
ובסופו של דבר נוצר מעגל יאוש שלא נגמר
משקל שעובר מאתמול להיום ומחר
אבל לפחם השחור יש מאפיין מעניין, מעבר למה שאפשר לדמיין
הוא כל כך כהה מלוכלך ומתפורר
אך ניצוץ אחד ולחיים הוא מתעורר
ובלהבה מדהימה מתלקח ובוער
לרוע המזל אנשים לא כל כך דומים לפחם
ניצוץ יחיד לרוב לא מדליק אותם
הם צריכים קודם להפסיק להילחם בעצמם
לחפש את הנחישות עמוק בתוכם
וגם אז, אחרי הצעד הראשון, אסור להרפות מכוח הרצון
חייבים להמשיך, בלי לעצור
עד שמצליחים לצאת מהבור.


אבל... זה אפשרי, ואפשרי זה מספיק טוב בשבילי.

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

5. אזור הביניים

הלכתי לאיבוד.
אני נמצא בין שמיים וארץ, אבוד בין עולמות, עם אש מכלה וקור מקפיא וסופרנובות של תחושות ורגשות מסביב, אותן אני יכול להרגיש רק במעומעם, מייחל לעוד. ניפצתי את כל התבניות וכעת נותרתי לבדי לחקור את העולם הרחב. מצאתי בתים רבים אי שם בחלל הגדול, עם חברים מעניינים ורעיונות משונים, אבל... לא יכולתי להתיישב, לא יכולתי להתחייב.
אי שם בעבר איבדתי את דרכי, מאז ומעולם לא השתייכתי לשום קבוצה. זה האזור המוזר, אזור הביניים שמסוגל להוביל להידרדרות נוראה ולמקומות אפלים, לכאב רב ולשנאה.
אבל אני המשכתי קדימה, לחקור את העולם מחוץ לכל הקופסאות. מסוגל לראות את כל העולם ולאהוב את כולו, להרגיש כך תחושה ורגש שכל עולם מציע אבל לעולם לא לחוות שום תחושה לעומק כמו אחרים. אני צופה בעולם הזה לבד, ללא הקופסה המגוננת של אנשים זהים לי, שמבטיחים לי מקום, ואני יודע שלעולם לא אוכל לחזור. תמיד אצטרך להמשיך הלאה, לראות עוד ועוד, לגלות מקומות חדשים, ולעולם לא אוכל לבחור בית אחד ובודד.
באזור הזה מכה השאלה, באזור הזה מגיע הרעש. מי אתה? מה מצפים ממך לעשות? כיצד תתמודד עם החיים? היכן תמצא נחמה? איך יקבלו אותך? וכשיבוא פחד, כשיבוא כאב, כשתוכרע על ידי משקל הרעש שלעולם לא נפסק, מה תעשה?
ואני לא יודע מה לענות, כי אני לא מסוגל להתחייב לתשובה,
אבל כנראה שאשאר אופטימי
ואמשיך אל הלא נודע.


אל תיכנעו לכאב ולמחשבות שליליות, האזור האפור מפחיד, אבל הוא מדהים באופן שלו. אנשים אבודים מסוגלים לגלות את הדברים הכי מדהימים וגם בעתות הכי כבדות אפשר להמשיך הלאה, באיזו דרך שאתם רוצים, יש לכם כעת עולם חדש משלכם, ליצור או לגלות רעיונות משוגעים, ולשאלות הכי קשות אתם לא מחויבים לתת תשובה, כי אתם לגמרי חופשיים.

נכתב לפני 9 שנים ו-8 חודשים

6. ציור שציירתי.

http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/Pixel-art-training-first-picture-411728402?ga_submit_new=10%253A1383666089

הסיבה היחידה שלא העליתי את זה לפורום אמנות היא כי אף אחד לא באמת נכנס לשם.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

7. ראיתי שכולם עושים את זה, אז למה לא אני? ציירתי את הדמות שלי גם.

http://sta.sh/01dy1nol77a9

אזהרה: כנראה פועל רק בגוגל כרום.
הסריקה לא הייתה טובה ולכן אכתוב את מה שכתבתי שם:
"נאבלין בלינובסקי
(רק הרוסים שבינינו יבינו)

רוח התבונה, הידוע
גם בשם שלא אומר
כאן מחשש לפדופילים במסווה.
(קשקוש מוחלט)

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

8. הסוף של הקינה על מה שהיה ולא יהיה עוד.

(החלטתי שזה קצת אכזרי להרוג את הדמות שלי בייסורים ואובדן אז נתתי לו סוף שמח יותר, וזה לגמרי הסוף, אלא אם כן אחליט להרוג אותו שוב מסיבות אלו או אחרות. די אמללתי את החיים שלו.)


יללה ארוכה ומעורפלת חדרה מבין החשיכה הנצחית וחסרת המחשבות שעטפה אותו, קינה מתמשכת ובלתי מוחשית, שסחפה את נשמתו לרגעים רחוקים מעברו, אך היא נגמרה בסופו של דבר והוא שקע שוב בחשכה.

כשמודעתו חזרה שוב הוא החל לחוש בכאב, כאב עמוק ועמום תחת משככי הכאבים הרבים. הוא שמע במעורפל דיבור לא ברור, זמזום לא יציב של שיחה רצינית וברקע קולות צפצופים ונקישות צעדים.
הוא ניסה לחשוב, אך זה היה קשה מדי עבורו במצבו הקשה, ולכן הוא חיכה, אורב לרגע המתאים.
לאחר פרק זמן לא מוגדר הדברים החלו להתבהר בראשו והוא החל להיזכר, ועם הזיכרון באו הכאב והיגון. כאילו כתשובה אליהם עלתה יללה לאוויר, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, והקינה השתלבה בקינתו שלו, על תקוותיו שהיו כה קרובות, אך במרחק כה עצום, ועוצמת הכאב הזה הוא גייס כוח רצון, כדי לא לשקוע שוב בחשכה.

"דוקטור," אמרה האחות, "הוא זז." היא הצביעה על הנער המוזר שהגיע לבית החולים לפני חודש, עם פצע דקירה עמוק בחזה ובלי שום קרובי משפחה. הנער החווה תנועות שריטה חלושות על פני הנייר שכיסה את המיטה הלבנה שלו והרעיד את ראשו קלות. לפני שבועיים מצבו עוד היה מוגדר כחסר סיכוי וחיפשו את קרוביו כדי שיהיה מישהוא בהלווייתו. הוא החל לפלוט קולות חלושים, ולא חרחורים כצפוי לאדם שריאתו נוקבה ואחד ממובילי הדם הראשיים שלו ניזוק ללא תקנה. הלחישות הקטועות האלה דמו באופן מוזר למילים ומילאו את האחות במאות שאלות לגבי הנער המשונה.
על הנער התנפלו חצי תריסר רופאים ואחיות והזריקו לו מורפיום כדי שלא יפגע בעצמו, והנער השתתק בהדרגה, שוקע בשלווה כפויה.

לאחר עוד פרק זמן לא מוגדר של ציפייה מעורפלת ותוכניות על גבי תוכניות הנער החליט שהוא צריך לפעול. ללא כל הקדמות מיותרות הוא פקח את עיניו והתבונן מסביב, התאורה החזקה סנוורה אותו, אז הוא סגר את עיניו למחצה. הוא ניסה לעבור לתנוחת ישיבה אבל שריריו הכאיבו לו לאחר חודש ועשרה ימים של חוסר תזוזה, ולכן הוא רק פרכס קלות ועבר לשכיבה על הצד. אחד מהרופאים התבונן לכיוונו בהפתעה והלך במהירות אל עמוד העירוי כדי להרדים את הנער.
"לא." אמר הנער במהירות, קולו צרוד לאחר הזנחה ארוכה. הרופא נעצר מיד וכל תשומת הלב של האנשים שבסביבה עברה אל הנער.
"לא, אני לא אוהב שמסממים אותי" הוא אמר, וכעת קולו נשמע קצת יותר טוב לטעמו. גבותיהם של רוב האנשים התרוממו כמעט עד לקו השיער הקצר שלהם, ופיהם נפער באותה המידה, כמה מהאחיות נראו קרובות לעילפון. כעת פקח הנער את עיניו לגמרי ועבר לישיבה כשידו האחת אוחזת בעמוד העירוי והשנייה נשענת על המיטה. לחישות קלות עברו בקהל הרופאים והחולים, שכנראה שמעו על מצבו הקשה.
הוא ניתק את העירוי מידו למרות שהרופא, שכנראה היה גם האחראי עליו הרים את ידו מעט כדי להזהיר אותו.
"ילד," אמר הרופא בזהירות לבסוף והנער עיווה את פניו. "אתה פצוע מאוד, לא כדאי לך לדבר, זה לא בריא לך, תחזור למיטה, אנחנו נתן לך משככי כאבים ותוכל לחזור לישון, יש לנו אוכל אם אתה רעב-"
"אתה מנסה לשחד אותי?" שעל הנער בשילוב מלגלג של תמימות וזעזוע בעודו נשען חלושות על העמוד.
פתאום הנער נזכר והצביע מעבר לחלון אל הנוף המיוער והמושלג "מה...?" שאל בכלליות את הרופא, אך זה הבין אותו.
"אה, אלה רק זאבים מעצבנים, הם הגיעו לכאן לפני חודש והם מייללים מבוקר עד ערב ומפחידים את החולים, למזלנו הם שומרים מרחק, אף אחד לא ראה אותם. אם הם לא-" אמר הרופא בהרגעה, אך הנער קטע אותו שוב כשקם במהירות וכך מחה מעליו את כל ההצגות של החולשה. הוא רץ במהירות בין החולים והרופאים ההמומים בעוד אחת מהאחיות חזרה עשתונותיה ומיהרה לכפתור אזעקה אדום על הקיר שהפעיל את מטפי הכיבוי בו בזמן, כדי לחסוך בהוצאות בית החולים כנראה.
הנער דהר במורד המדרגות הרטובות לקומה השנייה, שם נאלץ לקפוץ בסצנה שהייתה יכולה להיות מאוד מרהיבה בסלואו מואושן מעל מיטת חולים מתגלגלת וגבוהה. צעקות החלו להדהד בבניין בזמן שהנער הגיע לקומה הראשונה, ומשם ללובי. השומר המופתע שלרוב ישב ליד הדלת שמע כנראה את הצעקות ותפס עמדה עם שוקר משטרתי מול היציאה. הנער הגיח לאזור ובחן אותו במהירות ואז רץ אליו בזריזות, פנה במפתיע הצידה ובעט את הדלת הקלה על פניו של השומר שנפל על הרצפה מיד באף מדמם.
הנער הגיע מהפתח לתוך היער בשניות ספורות ונעצר בפתאומיות.
שאיפה מהירה.
חיוך.

*איחוד לבבי*

סוף!

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים

9. האיקו

החתול הקט
תחת הירח נם,
על כר חלומות.

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים