יש לי בעיה שאני חושב על ספר שלם ואני יודע מה לעשות איתו אבל ברגע שאני מתחיל לכתוב אני לא מצליח.
יש איזה פיתרון?
אם כן, תגידו

היי!
החלטתי להצתרף כי אני כותבת סדרה של ספרים :)
כל ספר באורך 100 עמודים.
עכשיו אני באמצע הספר השני.
אני עושה את זה בעיקר לכיף ומקדישה לזה המון זמן מזמני הפנוי...
הבעייה היא שאני כן חושבת שהספרים טובים, אבל הדמויות הראשיות מושלמות מדי.
אתם חושבים שאם אני רוצה שזה יהיה באמת מעולה - הדמויות חייבות להיות קצת סתומות או מפגרות או טיפשות?
אני מנסה ליצור בהם פגמים כלשהם אבל זה לא הכי מצליח... יש לכם רעיונות?
אשמח אם תגיבו ל2 השאלות! :)

היי, אני בקרוב פותחת בלוג בהקשר לספרים וכל הנוגע לזה.
המטרה של הבלוג שלאט לאט אני אשתף הסיפור שאני כותבת, האם לדעתכם יש קהילה רחבה של אנשים שאוהבים ספרים?
כי אני לא ממש מכירה את כל הפורומים של האנשים שקוראים ואוהבים את כל הנושא שסביב זה.

זאת התחלה של סיפור שאני קותבת, מה אתם חושבים?
נילסון קאיקוס מעולם לא אחל פאי תפוחים, מעולם לא רקחב על גמל ומעולם לא ראה אופאהה של מוזיקת קנטרי
(הוא תיחנן לאסות את שלושת הדברים האלו באתיד הקרוב מעוד)
לאחרונה הוא טס במעבורת חלל במשך 10 שעות, נסע בשתיי רקבות שונות במשך 6 שעות וחיקה במשך שעה וחצי בתחנת רקבת עם מיץ רימונים תיבאי ביד סמול.
למרבית הילדים בניי האחת אסרה יש הרגל משונה לא לשבת בתחנות רקבת לבדם במשך שאה וחצי ונילסון שלנו לא היה יוצה מין הקלל, אך הוא היה צריך לחקות למבוגר אחראי כל שהוא לאסוף אותו מתחנת הרקבת (המבוגר האחראי הנל איחר ב85 וחמש דקות והיום שלו לא היה מוצלך בימיוחד אד אחב, לימיקרה שתהיתם). לחן לא הייתה לנילס אלה להיסתקל מיסביב, דבר שגרם לו להיצתאיר מידית על האובדה שהוא מסוגל ליראות- תחנת הרקבת הייתה צבוע בשילוב הצבעים המלבב ירוק וקתום עים קתמים של קסף במקומות רנדומיליים. הרפד, לאומת זאת אסה אבודה מצויינת בריפוד הספסלים.
לאחר שהבין שתואלת לא תבוא מבחינה של המקום בוא הוא נימצה אבר נילס למחשבות מואילות בהרבה שקללו באיקר כמה וופלים פיב יחול להחיל, קמה קשה היה להסיג קמות קזאת של וופלים ואזה חלק מהוופלים הוא ייאלץ להקי לאחר מיכן

היי אני מתכוונת להוציא בקרוב ספר באתר עיר הספרים אך לפני אני אשמח אם תוכלי להגיד מה דעתכם על הקטע הבא שהוא גם חלק מתחילת הספר: עיניי מבזיקות אל עבר מראת הקיר התלויה לצד הכיור שבחדרי, בידיעה שמבטים ביקורתיים יופנו אליי כמו בכל שנה ברגע שאצא מפתח הבקתה ואצעד אל כיכר הכפר. היום הכפר חוגג את חגיגות מאה השנה, ומאות ערפדים בעלי לבוש אחיד ותסרוקות זהות וערפדיות בעלות שמלות ערב ושיער אסוף יחגגו בריקודים עם הכפר השכן - כפר אנשי הזאב, את השלום השורר בנינו יותר ממאה שנים. מלבדי. אני אלבש שמלה שחורה מתחרה אשר אורכה קצר יותר מהנדרש ושיערי יישאר פזור מלבד סרט המונע מכמה קבוצות שיער ליפול על פניי, בזמן שכולן ילבשו את אותן שמלות ערב המגיעות עד בירכיהן ותסרוקות זהות בעלות צמה יחידה. בכל חגיגה כזו הנערכת בכל שנה מאות ערפדים ואנשי זאב מביטים בי בביקורתיות על אי הציות שלי ואף לא מטעמי צניעות, מכיוון שהופעתי שונה משל הערפדיות האחרות וצבע עורי אף גם הוא שונה מבני עמי הערפדים. בילדותי, אמי נהגה להזכיר לי שירשתי את צבע עורי הייחודי מאבי ואין לצבע עורי יכולת לשנות את מי שאני - ערפדית. אבל כשאני מביטה במראה איני רואה את שיערי הכהה היפהפה, את סרט השיער בצבע ירוק בהיר הקשור בקשר פפיון לשיערי ומחמיא לעיניי הזורחות בירוק בהיר יפהפה, את שמלת התחרה השחורה שנפתרה בידיי טובי התופרים בכפר, את נעליי העקב השחורות בעלי הנצנוץ המבריק ואת התליון שאני מקפידה להשאיר תלוי על צווארי מידי יום. אלא את שיערי הפזור הנוגד את חוקי החברה באירועים אלה, את סרט השיער שגורם לעיניי לבלוט יותר מעיניים אחרות, את נעלי העקב שנוקשות בהליכתי אל הכיור, ועלולות להסיח את דעת הרוקדים, את התליון - התכשיט שלא יביא שום תועלת מלבד תשומת לב שלילית וביקורתית מכיוון שבפירוש חל איסור על תכשיטים מיותרים. עיניי סוקרות בביקורתיות את מראי בבואתי, ואינן מביטות בי, אלא בילדה הקטנה השונה משאר חבריה לכיתה שנהגו ללעוג לה על צבע עורה הכהה יותר משלהם הדומה לבני האדם.