1. פעם הרגשת.

שמעתי שפעם אהבת,
שפעם הרגשת
האמנת באהבה.

שמעתי שפעם לא היססת,
חצית גבולות
טיפסת על צוקים
האמנת בעצמך.

שמעתי שפעם בכית,
כאבת
נזקקת לחיבוק
האמנת שלבכות זה בסדר.

שמעתי שפעם שמחת,
צחקת גם שלא היה צריך
חיכת חיוך רחב לעולם
האמנת שהחיים טובים.

אז חבר יקר, אמור לי מה קרה לך?
אמור לי מדוע אינך מרגיש כבר?
מדוע אינך אוהב? מהסס? בוכה? שמח?
אמור לי מדוע אינך מאמין יותר בכלום.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

2. הצדדים האפלים באבא.

"אני הולכת לישון קצת."
"את בסדר?"
כן, רק עייפה."
אבל את חייבת לאכול לפני שאת הולכת ל-"
"אמא אני לא רעבה!" מאיזשהי סיבה הייתי ממש עצבנית. "אני הולכת למיטה." צעדתי לכוון חדרי בשקט.
"לא!" היא צעקה וחסמה את הכניסה לחדרי, "את לא תרעיבי את עצמך למוות, את תאכלי קודם."
"לא, אני הולכת לישון." אמרתי באיפוק ומשכתי בקטפי.
"את לא הולכת לשום מקום, את תאכלי עם כולנו ארוחת ערב."
"לא רוצה." אמרתי ודחפתי אותה מפתח הדלת.
"סילבר!" אבא שלי, שעד כו שתק וצפה במתרחש צעק ברשמיות מהספה בסלון , שעליה הוא יושב לכוון חדרי.
"מה?" צעקתי חזרה בחוסר סבלנות.
"תתנצלי בפני אמא שלך." הוא ענה באדישות והחל להתעסק בעיתון שהונך על שולחן הזכוכית שבסלון.
"לא רוצה." סיננתי את בקשתו וטרקתי את הדלת בעצבנות. התיישבתי על מיטת חדרי ופתחתי את הספר שלי בשקט והחלתי לקרוא אותו בניסיון להעלים את המחשבות מראשי .
הדלת נפתחה והסיחה את דעתי מהספר. מולי נעמדו אמי ואבי, אמי תלויה על קטפו של אבי ולוחשת לו דברים באוזן, מנסה להרגיעה אותו. "אני חושב שלא שמעתי אותך טוב קודם, את רוצה לחזור בשבילי על מה שאמרת?" קולו היה מאופק ופרצופו התעקם לפרצוף חמוץ וקריר. "לא-רוצה." הדגשתי את המילים בביטחון והרמתי גבות בהתנשאות.
"מה זה?"
"מה ששמעת." המשכתי וחזרתי להתרכז בספר שלי.
"תתנצלי בפני אמא שלך על מה שאמרת, אני לא אחזר על זה שוב," אימי המשיכה למשוך בקטפו, עיניה היו מפוחדות וכאובות. "עכשיו!" הוא צעק צעקה שהחרישה את אוזני והשתחרר מאחיזתה של אימי והתקרב לכווני. "ואת תסתכלי עלי שאני מדבר איתך." הוא משך מידי את הספר והפיל אותו לרצפה. "לא-רוצה." המשכתי בעקשנותי והתכופפתי להרים את הספר מהרצפה, אך ברגע שהתכופפתי ידו המוצקה של אבי אחזה בשלי והרימה אותי אל על באגרסיביות, ידו מוחצת את ידי הקטנה והצנומה בכוח.
"את תתחילי להקשיב לי, חצופה קטנה!" קולו היה תקיף וקר.
"אדמונד, בבקשה מספיק." אמא שלי התחננה בפניו בעיניה שרו דמעות.
"לא! היא תלמד להתנהג כמו בן אדם." אבי סירב להקשיב לאמי, הוא היה תקיף יותר משאי פעם ראיתי אותו.
"אני שונאת אותך!" צעקתי ובעטתי בבטנו מספר פעמים עד ששחרר את ידי, התפתלתי במיטתי בכאב ודחיתי את הדמעות מעיני.
"חתיכת-" אבי השליך לעברי קללות חסרות משמעות והחל להזדחל לעברי בכאב "מספיק! בבקשה." אמא שלי המשיכה לנקוט באבי, אך הוא המשיך להתעלם מדבריה.
"תתרחק ממני!" צעקתי לעברו והחלתי להתפרע במיטה, מנערת את כל גופי ובועטת ברגלי אך זה לא עזר, אבי אחז ברגלי בחוזקה ביד אחת ובשניה החל לאחוז בצווארי בכוח וללחוץ עליו, נשימתי פסקה והרגשתי את רעותי מתפוצצות בחזי, עינו ננעצו בשלי, היו חסרות משמעות, קרות, מפחידות. החלתי להתפתל במיטה בניסיון להשתחרר מאחיזתו של אבי, אך זה היה חסר טעם.
"אדמונד!" אמי צעקה בפחד והחלה למשוך אותו בכוח בידיה, אך גופה הקטן לא הצליח להזיז את גופו הגדול והמוצק של אבי. "אדמונד זאת הבת שלך מספיק, שחרר אותה." היא התקרבה לכוון פרצופו והביטה בעינו, החלה ללטף את פרצופו בעדינות בעוד אני מתפתלת במיטה מהחניקה שלו. "ששש אהוב שלי, שחרר אותה בבקשה." עיניה הכחולות היו מלאות דמעות שהאדימו את כל פרצופה. "בבקשה." היא אמרה, קולה שבור וחנוק. הוא הרפה את אחיזתו מצווארי והחל להשליך את גופו אחורה בבהלה, מלמל שרשראות מילים שבקושי הצלחתי להבין, "מה עשיתי? מה עשיתי? הבת שלי, מה עשיתי?" עיניו היו מפוחדות, הוא היה מבולבל והביט בי ברחמים. אמי חיבקה את צווארו וטפחה על גבו ואני החלתי להשתעל בחוזקה, בקושי מצליחה ליצב שוב את נשימתי בחזרה, ראשי מכווץ בתוך רגלי וגופי רועד וקר.
"אני מצטער, אני כל כך , כל כך מצטער. בבקשה תסלחי לי." אבא שלי או שמוטב והחיל לקרוא לו אדמונד התקרב אלי בידיים מושטות, מתקרבות ללטף את פרצופי.
"תתרחק ממני! אל תיגע בי!" צעקתי בפחד ונצמדתי לקיר, כולי רועדת.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

3. ממה אתה מפחד? (קטע קצר שכתבתי)

"הפחד הוא פרי דמיונך ילד." נשמע קול סמכותי ומעורפל מתגודד בחשכה "ומפני שהוא פרי דמיונך יש בידיך את הכוח לגבור עליו. להביס אותו." הקול המשיך בדבריו.
"איך אוכל? אנא ממך הסבר לי." איאן היה מוטל על בטנו על רצפת השיש הקרה, ראשו טמון בברכיו ועינו מקווצות בכוח.
"זה פשוט." הקול הדהד במרחבי החדר, "פשוט, תפסיק לחשוב על זה."הקול לחש באוזניו של איאן "תפסיק לפחד."
"והוו אתה עזרתה לי מאוד." איאן אמר בציניות.
"אין בעד מה." הקול צחקק בין הצללים "ממה אתה מפחד ילד?"
"לא יודע." איאן הודה ברצינות.
"אתה חייב לדעת,אחרת, איך תדע שאתה מפחד?" הקול נהם בכעס
"אני לא אדע." איאן ניסה לשמור על קור רוח ולהתחכם. "אל תנסה אותי ילד, אתה לא רוצה לחוש את זעמי, תאמין לי." צעקה איומה נשמע בין הצללים, זעזע את איאן. "אתה שומע אותה? טוב, זאת האחרונה שניסתה אותי." קולו צחקק בממזרות. "אתה לא רוצה לסיים כמוה נכון חמודי? יופי, אז תתחיל לדבר. ממה אתה מפחד?" הקול אפילו לא חיכה לתשובה של איאן והתקיף אותו שוב עם שאלותיו.
"א-אני מצטער איני יודע, אני באמת לא יודע." הוא שכב שם באפיסת כוחות. גופו היה צמוד לאבן הקרה רועד מפחד, מפחד שהוא עצמו אינו יודע מה מקורו.
"קדימה ילד, תחשוב, תשתמש בשכל שלך, בתקווה שיש לך אחד כזה." קולו היה מזלזל, "נו ילד תחשוב!" קולו החל להישמע חסר סבלנות.
"אני יודע ממה אני פוחד." איאן נדרך לפתע,
"אובחן, דבר ילדי."
"אם אגיג לך שאתה הפחד שלי? " איאן נעמד והביט בחשכה.
"אז אומר לך שהעונג כולו שלי." אמר הקול וגופו יצא מתוך החשכה.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים