1. שייכים

זה קטע ג'יילרי שכתבתי ..

~.~

ג'ייס העיף מבט מרוכז בקליירי, שישבה על מיטתה וציירה אותו. זה היה הרעיון שלה, אחרי הכל, לצייר אותו. מאז שוולנטיין מת מצא את עצמו ג'ייס לעיתים קרובות מגיע אל ביתה של קליירי, ואימה, ג'וסלין, תמיד קיבלה אותו בפנים משמחות.
קליירי גרמה לו להרגיש שייך, היא גרמה לו להרגיש טוב עם עצמו. אחרי הכל, ג'ייס לא יכל לראות את עצמו בלעדייה, אם רק ניסה לראות את עצמו מתחתן עם אישה אחרת ועם ילדים שהם לא שלו ושל קליירי הדבר היחיד שראה זה מנהרה שחורה וארוכה שלא נגמרת. הוא לא הצליח להעלות בפניו את התמונה.
"כמעט סיימתי." אמרה לו קליירי והביטה בג'ייס בחיוך קל, ונעץ את עיניו בעינייה. "מה?" שאלה קליירי בשקט וקמה ממיטתה, הולכת לעבר הכיסא שג'ייס ישב. הוא תפס בידה וחייך, מרוצה. "את כל כך יפה.." מלמל בשקט, ונגע בלחייה בקצות אצבעותיו.
"אתה מגזים." ביטלה קליירי את דבריו והביטה בו, הוא כאן. המלאך שלה כאן. הכל בסדר.
ג'ייס צחקק חירשית ותפס את ידיה של קליירי, נותן לה הזדמנות להתנגד וכשלא התנגדה גרר אותה אל המיטה. ג'ייס נשכב על מיטתה וקליירי נשכבה לצידו, מביטה בו ומסיטה את תלתליו הזהובים אל מאחוריי אוזניו.
"אני לא מגזים." אמר ג'ייס בשקט והביט בה במבט מרוכז. "את הכי יפה בעולם, את יודעת." הוא אמר ואחז בידה.
קליירי הביטה בו בשאלה, שיערה רפוי ומבולגן על מיטתה, אבל לא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת מכלום, היא רק רצתה להיות עם ג'ייס לנצח.
"יש עוד הרבה בנות יפות בעולם." ציינה קליירי, "יפות יותר ממני." המשיכה.
ג'ייס גיחך, משועשע, והעביר את ידו שפתיו על שפתיה בהתגרות. "אבל אני לא מסתכל על הבנות האחרות שיש בעולם, הן לא מעניינות אותי. את הכי יפה בעולם בשבילי, ואני מסתכל עלייך ורק עלייך, קליירי." הוא אמר.
קליירי יכלה להרגיש את נשימתו על שפתיה, היא יכלה להרגיש את האוויר שנשם, היא יכלה להרגיש אותו. לא לקח לה הרבה זמן להגיב ולנשק אותו, בהתחלה הם התנשקו ברכות, ולאחר מכן בפראות. קליירי הרגישה שלמה.
"באותו היום, שהלכנו למסיבה של מגנוס, כשראיתי אותך אז עם השמלה הזאת והשיער, הרגשתי שאני רואה את הדבר הכי יפה בעולם, וככה כל הזמן. כשהבטתי בך הרגשתי שאני מביט בפניו של מלאך ששומר עליי, קליירי. שומר עליי אנושי. את גורמת לי להיות אנושי, את גורמת לי להיות שייך, את גורמת לי לאהוב את עצמי." אמר ג'ייס והביט בקליירי בדממה.
"אני אוהבת אותך." אמרה קליירי ועצמה את עיניה, משעינה את ראשה על חזהו של ג'ייס ועד ששקעה בשינה נטולת חלומות, קליירי הרגישה שייכת.
____
עכשיו קליירי מביטה בו, במלאך הבלונדיני שלה. הוא רודף אחרי בנם מקס. הוא משחק איתו בחצר שלהם, מחייך לעבר בנו ומרים אותו, ומקס צוחק צחוק מתגלגל.
קליירי מחייכת לעצמה ושמה את ידה על בטנה, מרגישה את התינוקת בועטת בבטנה. היא מביטה שוב בג'ייס ובמקס במבט מרוכז, והחיוך חוזר אל פרצופה כשהיא מבינה לאן היא שייכת. היא שייכת לג'ייס וג'ייס שייך לה ודבר לא ייפר את זה.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים

2. "אני אוהב אותך, את המלכה שלי."

זה משהו שהתחלתי, זה לא גמור. אני לא יודעת אם אני ארצה לגמור את זה ואם כן אז רק לעצמי.

~.~


הוא כורח את זרועותיו סביבי ואני יכולה להרגיש את הנשימות שלו על הפנים שלי, רכות, אבל יחד עם זאת מסוכנות.
אני עוצמת את עיניי, ונותנת לו לסובב אותי עד שאני עומדת מולו.
ג'ונתן מעביר את היד שלו על הלחי שלי, באיטיות, אולי ברכות. הוא מתנהג אליי כאילו אני יכולה להישבר אם יעשה או יגיד את הדברים הלא נכונים. את הדברים שלא צריכים להיאמר בשום מצב.
"אני אוהב אותך, את יודעת את זה?" הוא אומר לבסוף ומחייך, חיוך רך. השיער הבלונדיני שלו פרוע על ראשו והעיניים השחורות שלו נוצצות, עד כמה שהן יוכלו לנצוץ. "כן." אני לוחשת. "אני יודעת את זה."
הוא עוצר לרגע, וידו צונחת לידי גופו. אני מביטה בו בסקרנות, והוא נושם אוויר. "אני רוצה להיות נאהב, אני רוצה לאהוב, אני רוצה שיאהבו אותי."
אני מביטה בו, מופתעת לרגע. הוא רוצה להיות אנושי. כמובן שהוא אנושי, כמובן שאני יודעת שהוא אנושי למרות מה שהוא עשה והוא גם אמר שהוא יבקש סליחה מאלק על כך שאמר שצריך להעיף אותו מהמסדר כי הוא הומו.
"ג'ון," אני אומרת, הוא עושה פרצוף. הוא מעולם לא אהב את הכינוי הזה, ג'ון. "אתה נאהב. אני אוהבת אותך. אתה יכול לאהוב, אתה אוהב אותי. אני אוהבת אותך, ג'ון, ובחיים - בחיים לא הייתי מוותרת עלייך." אני ממלמלת שהוא מצמיד את שפתיו לשלי וגורר אותי לחדר שלו.
ג'ונתן נשכב על המיטה ומושך אותי לעברו, מתחיל לנשק את הצוואר שלי. אני מחייכת ומכחכחת בגרוני. "לא." אני שמה את ידי על שפתיו, הנשימות שלו רכות, שלוות. הוא למד. "לא הלילה, ג'ון. אני צריכה לחזור למכון ואולי אני אבקר את טל כי היא משתגעת." אני אומרת וקמה, כשהוא שרוע על המיטה, מחייך.
"מה?" אני שואלת.
"את כל כך יפה ככה." הוא אומר לי בזמן שאני שמה את המעיל שלי ומביטה בו במבט מעוניין, הוא קופץ מהמיטה ומציע שהוא ילווה אותי.
"אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב, ג'ון." אני אומרת ועוצמת את עיני לרגע, "הם לא מחבבים אותך."
הוא משתתק.
"לא אכפת לי." הוא אומר, "את אוהבת אותי, את אוהבת אותי באמת וזה מספיק לי. יש לי אותך, את המלכה שלי."
אני מערערת בדבריו כמה דקות ואז אומרת "אם כך, בחרת במלכה הלא נכונה, ג'ון. אני בוגדנית. אני .."
הוא משתיק אותי ומצמיד אותי לקיר, "את שלי הלילה."
אני שותקת לרגע, "בבקשה ג'ון, לא. לא הפעם. בבקשה." אני אומרת, קולי נשבר במקצת. הוא מביט בי, שפתיו מתעגלות לרגע לחיוך, אך לאחר מכן הוא חוזר להבעה האטומה שלו, חסרת הרגש.
"את פוחדת ממני?" הוא אומר ומביט בי, אני מהנהנת בשקט. הוא נאנח ומתיישב על המיטה שלו. "למה?"
למה? כי אתה לא כמו כולם. כי אני יוצאת עם חצי שד, כי ג'ייס איים עליי, אני מפחדת ממך ומכולם. אבל אני שותקת. "רק תבטיח לי דבר אחד, אתה לא פוגע בהם." אני אומרת, מתעלמת משאלתו.
הוא מחייך, את החיוך ששומר רק לי. חיוך לא מזלזל, אמיתי. "אני אוהב אותך."
אני לא יכולה שלא לחייך, "גם אני אוהבת אותך."


~.~

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

3. להיות שם, פרק 1.

חשוב לציין כי זה ההמשך של הפרולוג, הסיפור מתחיל משנת 1942. תהיו חזקים, אני מניחה.

~.~
גטו וורשה, שנת 1942


גשם. ואחרי הגשם קור מקפיא עצמות, שאפילו עם הסחבות של הבגדים שאני לובש על עצמי, אני מרגיש את הקור. קר ומאיים, והגשם מטפטף על פניי, יורד בזהירות על המעיל הצבאי הישן של סבא. השיער דבוק לפניי, ולשם שינוי, אינני ממהר להזיז אותו הצידה.
אני פותח את עיני, מעליי עומד ילד בעל עיניים כחולות. כחולות ונוצצות יותר מהכינרת. מושלמות, כמעט. אבל זה הדבר היחיד שמושלם בו, כי לאחר מכן אני עסוק בלהביט לעבר גופו. הוא לובש חולצה ארוכה ומעלייה מעיל קרוע, אם אפשר לקרוא לסחבות שהוא לובש מעיל. על מעילו יש טלאי צהוב, והוא נראה נורא.
שקית הבמבה שאחזתי בידי כמה דקות קודם לכן נקרעה ונשפכה על הרצפה, והנער מיהר להרים את מה שנפל, שזה בערך כל השקית כולה. הוא אסף אותם אחת-אחת, במהירות, בזריזות שאין כמוה והיישר את מבטו לעברי. הידיים שלו, עור ועצמות, וכך גם רגליו.
הוא התיישב לידי בזהירות מיותרת והחל לאכול, מעוות את פיו בשל הטעם הלא מוכר, אך מיד מחייך שמגלה שבמבה זה לא נורא אחרי הכל.
"איך קוראים לך?" אני שואל אותו, הוא מביט בי, עיניו הכחולות שנצצו דקות קודם לכן כבויות. "ישוע." הוא אומר את שמו במבטא מוזר, מצחיק מעט.
הגשם הפסיק לרדת, והנער נראה מפוחד. "הם יבואו, והם יהרגו אותך. אתה מוזר. אתה לא מכאן. מוות.. זה מה שיקרה לך." הוא אומר במהירות וקם, עד כמה שהוא יכול לקום. אני רואה את רגליו, את הצליעה שלו, את הנסיון שלו לברוח.
אני קם, מוריד את המעיל, ולאחר מכן את אחד הצעיפים ששמתי, ונותן לו את ג'קט העור השחור ואת הצעיף.
ישוע מביט בי במבט של הכרת תודה, ואני מחייך. "תעלה על גבי. אל תדאג, אני לא אפגע בך." אני לוחש, שנים שלא דיברתי יידיש. ישוע מבין שאני מדבר יידיש, ושהוא יכול לבטוח בי, ממהר לעלות על גבי.
אני אוחז ברגליו, שהן עור ועצמות, ומתחיל ללכת לאן שישוע מוביל אותי. אני שם לב שהוא החביא את הבמבה בכיס של המעיל, ואני חושב על כולם כאן.
איפה אני?
"ישוע," אני מקפיד שלא לצרוח כמו תמיד, זה שיגע את סבא. העובדה שאני מדבר בצעקות. ישוע לא עונה. אני שומע ירייה, היא חזקה מידי.
אני מביט לאחור, חייל נאצי מתקרב, הוא צועק בגרמנית משהו. ידעתי שהייתי צריך להקשיב לסבא ולדעת לדבר גרמנית. לעזאזל.
אני מתחיל לרוץ, במהירות כזאת שכמה חיילים נאצים מבחינים בי ורודפים אחריי. אני עדיין מחזיק בישוע, הוא לא מדבר. לא מגיב.
לאחר שאחד הנאצים מעיף את ישוע מגבי, הוא תופס בגופי, וממהר לקחת אותי לאחד החדרים.
אני מביט אל ישוע, הוא שם, חסר חיים, והנאצים מביטים בו. הוא עטוף בצעיף שלי ובמעיל העור, ולאחר שהנאצים מסיימים להתעלל בגופו הם הולכים משם, צוחקים.


החייל הנאצי מכניס אותי לתוך חדר סגור, ופוקד עליי להוריד את הבגדים ולהישאר עירום מולו. אני עושה את זה, חושב על מליון ואחת הדברים שיכולתי לעשות עכשיו בבית.
"הינה." אני אומר לאחר שאני מוריד את התחתונים. הוא מביט על הבגדים המשונים, ואני בוהה בגופי.
החייל הנאצי מכה אותי ברובו, בפנים. "אל תענה לי, יהודון. לי לא עונים." הוא אומר ובועט בי.
כאב. זה מה שאני מרגיש שהחייל הנאצי מכה אותי.
הוא מביט בי, ודוחף אותי לקיר, מוריד את בגדיו ומנשק אותי. אני מחייך, כמרוצה ממעשיו, ומשכיב אותו על המיטה, עולה מעליו ומנשק את צווארו.
הוא הציל לי את החיים כשלקח אותי איתו. גם אם אני מנשק עכשיו חייל נאצי סקסי ברמות בעל עיניים כחולות ושיער בלונדיני, הוא הציל לי את החיים.
~.~

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

4. להיות שם.

- כתבתי את זה אחרי מ"ת שאפילו לא התחיל, אל תשאלו מה זה מ"ת, זה עדיין לא גמור.

_______

- שנת 2013, יום השואה -

היום הזה לא נגמר. אני עומד שם, שהם שרים את התקווה, ואני מביט בסבא. הוא מחייך לעצמו בזמן שאני עומד שם ועוצם את עיניי, רק כדי לעצור את הזוועות, את הדרך בה דחפו אותי. הם הכריחו אותי להתפשט. זה היה מגעיל.
אני מעביר את ידי על השיער המלא שכבר צמח במלואו ועכשיו פרוע על כל ראשי ושותק לרגע, ממשיך להביט בסבא.
אני מתיישב שהם אומרים להתיישב ושותק. תוהה לעצמי למה אני, ואיך חזרתי לכאן, ואני עומד כאן, מביט בתמונות. רק תמונות.
הם לא יודעים מה עברתי על בשרי.
רוב הילדים יודעים שאני ביליתי בבית חולים פסיכאטרי באותה התקופה, אבל בעצם הייתי עסוק בלחפור את הבור שבו יקברו אותי.
לשם שינוי, זה מעודד אותי שאני חושב על החייל הנאצי שהרבצתי לו. שהכנסתי בו מכות רצח, ולקחתי את האקדח שהיה לי ביד ויריתי בו. היה בזה משהו מעודד, להצמיד את האקדח לרכה שלו ולירות בו.
אני לא כמוהם. אני לא רצחתי אלפים. רצחתי רק אחד שהתעלל בי.
"תום," מעירה אותי אלה ממחשבותי ודוחפת אותי לעבר הבמה. אני אוחז במיקרופון ונושם אוויר, "אם להגיד לכם את האמת, אתם לא יודעים שום דבר על השואה. אתם לא יודעים כלום, אתם יושבים כאן, בחדר הזה, ובעוד כמה דקות תחזרו לחיים המפגרים שלכם עם האייפונים וכל זה, ותשכחו מזה. מהיום הזה. אז אני יודע שהייתי אמור להקריא קטע אידיוטי שהמורה לספרות הביאה לי, אבל מצטער, אני לא יכול." אני מסיים ויורד מהבמה, יוצא מהאולם ומנסה לא לחשוב על שום דבר שקרה לי שם, בגטו וורשה. אבל זה חזק ממני.

___________

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

5. השטן, פרולוג.

"אתה צוחק עליי, נכון?" אני מטיחה את האשמה, או לפחות, ככה זה נראה, במגנוס. הוא מחפש את החולצה שלו בזמן שאני מביטה בו מתהלך בבית ובחתול המעצבן שלו עולה על אחת הספות.
"לא, למען האמת, אני רציני לגמרי." הוא אומר ומוצא את החולצה שלו, לובש אותה, ואחר כך הולך לחדר האמבטיה כדי לשים על עצמו נצנצים. זה מצחיק אותי, כי הוא חשב שאני מטרד, משהו לא צפוי, כמו קליירי. מסתבר שהוא דווקא נהנה לשכב איתי הלילה. אוקיי, סליחה, אני לא אטריד אותכם.
פשוט ברחתי מהמכון ולא היה לי איפה לישון ולמגנוס לא היה איפה לתת לי לישון, אז שכבתי איתו במיטה. "אני נערה בת ארבע עשרה, מגנוס!" אני לא יכולה שלא לצרוח, שלא להתעצבן. מגנוס מגחך, ומצביע לכיוון לוח השנה המיוחד שיצר. השביעי לשני. "אם להודות באמת, את בת חמש עשרה, יום הולדת שמח." הוא מחייך ומבקש ממני לשים לו נצנצים. אני נהנת בחיוב ומתחילה לשים את הנצנצים על הפרצוף שלו, בזמן שהוא מגחך. הוא מושלם.
"לא ככה." אומר מגנוס ואוחז ביד שלי, מקרב אותה לפרצופו, ומורח עם ידי נצנצים על הפרצוף שלו. אני לא יכולה שלא לצחוק.
"מה מצחיק?" הוא שואל ואז אומר, כאילו נזכר בזה רק עכשיו, "עדי התקשרה כדי להגיד לך יום הולדת שמח, אבל את ישנת, אז עניתי לה. היא מאוד דאגה לך שעזבת את המכון."
"אז עכשיו היא דואגת לי?" אני מסננת מבין שיניי ומביטה בו, מגנוס מניד בראשו בגיחוך קל, כמעט חסר משמעות, בלתי נראה. "היא תמיד דאגה לך. את זו שלא ראית את זה."
אני שותקת, אני לא אודה בחיים שיש אמת בדבריו, אבל אני לא מאמינה שהדבר הבא שאני עושה זה לנשק אותו. והוא, במקום להגיד שיש לו חבר, שיש לו את אלק, מנשק אותי חזרה.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

6. הלילה האחרון .

"זה לא יכול לכאוב יותר ממה שזה כבר כואב." שגיא מזכיר לי, כאילו שאני צריכה שמישהו יזכיר לי שאני לא בסדר. שאני כאן רק כי אני מטורפת, כי אני לא בסדר. אבל זה לא נכון, אני הכי בסדר בעולם, האנשים שחושבים שאני לא בסדר הם הלא בסדר.
אני שותקת, נותנת לו לדבר. הוא יכול לדבר, אני לא רוצה לשמוע אותו, למרות שאני זקוקה לו. "זה יכול לכאוב, אתה לא יודע כמה זה יכול לכאוב." אני אומרת לאחר שתיקה וקמה ממקומי, נועצת את מבטי בדלת של החדר.
אני יכולה לצאת, אני יכולה להגיד שגיא שאני אבוא אחר כך, ואולי בכלל לא, אני יכולה לספר לו את האמת. שאני לא בסדר, שאני רוצה למות, שאני צריכה למות.
זה מטופש, כמובן, הרי אני לא באמת צריכה את זה, ואם אני אעשה את זה לא ייתן שום דבר לאף אחד, אפילו לא ייתרון. אפילו לא זה. זה ייתן להם רק כאב, רק חרטה על העובדה שהם היו צריכים לדבר איתי יותר, להקשיב לי יותר, לקבל אותי יותר. לא להגיד לי להפסיק לקרוא פנטזיה, זה לא יעזור במילא. אני תמיד אמצא באינטרנט מה לקרוא.
"אל תלכי." אני שומעת את הקול שלו מהדהד באוזניי, חלש, אבל אני יכולה לשמוע את הקול השקט, ההבעה שלו, אני מרפה מאחיזתי בידית הדלת ומסתובבת, "אני לא אלך, לא הלילה." אני אומרת, לשגיא זה סתם אומר שאני אשאר איתו הלילה, לי זה אומר שאני לא הולכת למות הלילה.
לא יכולתי לבקש דבר יותר טוב מזה, את הלילה האחרון שלי לחגוג עם שגיא.
ואולי זה לא האחרון, לא אם אני רוצה בזה, אני יכולה לחיות חיים שלמים, אולי עם סבל ועם העובדה שאף אחד לא באמת ייקבל אותי כפי שאני, אבל בכל זאת, לחיות.
"את בסדר?" קולו הרך כמשי של שגיא מעיר אותי מערעורי כשאני מתיישבת בחזרה על המיטה, הטלוויזיה פועלת, אבל אין שום דבר לראות. או לפחות, משהו שיעניין אותי.
"לא, אבל אני אהיה בסדר." אני מתאמצת לחייך, רק חיוך. זה הלילה האחרון שלי בחיים, אני יודעת. נמאס לי לסבול את כל זה. אני פשוט זקוקה לזה.
"אני צריך לשאול אותך משהו," מתחיל שגיא, "למה את כל כך אנטי?"
אני לא יכולה שלא לחייך, "תמיד הייתי אנטי. זה חלק ממני."

--
הוא ישן. אני מכסה את גופו העירום לחלוטין בחיוך קל, ומתכסה בעצמי, לוקחת לי כוס מים ומשחקת בבקבוק של הכדורים. אלה כדורים שאפשר למות איתם, אותם כדורים שהמורה המפגרת דיברה איתם, שותים אותם ולא קמים בבוקר המחשבה חולפת בראשי כאשר אני פותחת את הבקבוק בזהירות, שופכת על כף ידי הפתוחה כדור אחד וממהרת לסגור את הבקבוק, להניח אותו על השידה.
אני מתכופפת לעבר שגיא, השיער האדמוני שלו פרוע, והוא נראה כל כך ילדותי בשנתו. כל כך ילד. "אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך. אני לא יכולה לחשוב איך אני פוגעת בך, אני עושה את זה בשבילך, כדי שלא תיפגע. אני אוהבת אותך, תזכור את זה." אני ממלמלת ונושקת לראשו, מלטפת אותו.
אני מתיישרת, לוקחת את כוס המים על השידה, שמה את הכדור בפי, ובולעת את המים. לאחר מכן אני מניחה את ראשי על הכרית, כשפרצופו של שגיא מופנה אליי ועוצמת את העיניים. הדבר האחרון שאני רואה הוא שגיא, וזה מה שרציתי לראות.

---
כתבתי את זה מתוך רגע חולשה.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

7. מאלק זה מאלק, ומאלק זה לנצח.

אזהרה: לא אכפת לי שזה סוטה, הקריאה באחריות הקורא בלבד!

אה כן, זה מוקדש לאשתי 3>
מאלקקקקק

--
מאלק זה מאלק .

״אלק! ראית את המגבת שלי?״ צרח מגנוס כשהוא מסתובב בדירה שלו, עירום. אלק באותו הזמן שתה קפה. ״לא מגנוס, רק הרגע הגעתי.״ אמר.
לראות את בכיר המכשפים בברוקלין מסתובב בבית עירום זה פרס, אבל זה רק בגלל שהוא לא הביא לעצמו מגבת, או שהחתול שלו לקח אותה.
מגנוס לקח לעצמו מגבת והחל להתלבש, לובש תחתונים ומכנס, ובלי חולצה. הוא הלך לעבר אלק שישב בשולחן, ״רוצה קצת?״ הציע אלק למגנוס.
מגנוס הנהן ושתה לאלק את כל הקפה, ״שאמרתי קצת, לא התכוונתי להכל!״
״לא נורא, אני אכין לך חדש.״ חייך מגנוס והחל להכין לאלק קפה חדש, עם מעט אלכוהול בפנים.
כשמגנוס הביא לאלק את הקפה, הוא שאל אותו אם הוא רוצה לעלות למעלה, אלק הנהן ועלה.
מגנוס נשכב על המיטה, שאלק מעליו, והחל להוריד את חולצתו של אלק מגופו. אלק התעסק בלנשק את הפטמה של מגנוס.
״זה סקס?״ שאל אלק שהעביר את ידו על גופו החטוב של מגנוס. מגנוס שתק לרגע והפסיק להוריד את התחתונים של אלק. ״אה-הא. זה גם הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים.״
״ממ..״ מלמל אלק והעביר את ידו על גבו של מגנוס, ומגנוס הוריד לאלק את התחתונים.
״אני אוהב אותך.״
״גם אני, לייטווד. עכשיו תתלבש. לא היום.״
אלק התלבש, והביט במגנוס, לא הבין למה לא היום, אבל מגנוס הבין. הוא לא רצה לעשות סקס עם אלק שהוא שיכור, הוא יחכה, הוא יהפוך את אלק לבן אל מוות, יהיה להם נצח.
--

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

8. Baby, I was born this way . / פרולוג, אולי יהיה לזה המשך, לא בטוחה,

* זה מבוסס על גליי, אז אני מזהירה, וזה הפרולוג, אולי יהיה לזה המשך.
--


אני עומד באמצע הרכבת התחתית של ניו יורק, ונושם אוויר. אימא לא מפסיקה להתקשר, ואני לא עונה לה. אני הולך ברכבת, מוצא תא מתאים ונופל לתוך המושב, מוציא בזהירות מהכיס שלי חבילת סיגריות ומצית. לא ממש אכפת לי שאסור לעשן כאן, אני פשוט נער בן ארבע עשרה, ללא חיים, שמעשן רק כי הכלבה אמרה לו שאבא שלו הוא סוחר סמים.
"הלו?" אני עונה לטלפון שמצלצל מחסום, שואף את העשן של הסיגריה, מכניס אותו לראותי ומוציא אותו החוצה לאחר כמה שניות. בפעם הראשונה שעישנתי, זה היה לפני שנה, במסיבת הסיום של בית הספר. הלכתי לשבת במגרש הבייסבול וראיתי כמה נערים בני שבע עשרה מעשנים, הם הציעו לי סיגריה, אז לקחתי. את האמת שבאותו הרגע נחנקתי, אבל אז הבנתי שאם טוב לי לעשן, אני אעשן.
"תקשיב לי טוב, קול, לא מספיק שהיבבות הבלתי פוסקות של אימא שלך יותר גרועות מהיבבות שהיו לקורט שהוא נפרד מבליין, והיבבות של אימא שלך באמת יותר גרועות מהיבבות של קורט, אתה תחזור עכשיו לבוסטון." אומרת סנטנה בצד השני של הקו, ואני נותן לכלבה לדבר.
"אני לא חוזר, כלבה." אני אומר, ומנתק לה בפרצוף. סנטנה אולי זונה, אבל אני גדלתי איתה כל החיים שלי, כי אימא שלי צריכה לבחור יותר טוב את החברים שלה, ואני אומר את זה ברצינות, כי פעם קורט והחבר שלו (והחבר שלו באותו הזמן לא היה בליין) התמזמזו ועשו סקס מול העיניים שלי. עמדתי בחדר רק כי זה יותר טוב מפרקים של QAF שנתקעים באמצע.
הרכבת נעצרת, ואני נדחף ביציאה עם אנשים שדוחפים אותי, ואני די בטוח שאיזה זקן הומלס מכוער ומסריח ליקק לי כרגע את המכנס. שיהיה. יש אנשים שרוטים ומגעילים בניו יורק, אני חושב שאני אוהב את העיר הזאת.


אני יורד מהמונית ומביט בבניין הדירות הכי הרוס בכל העיר הזאת. אני מתחיל ללכת ופותח את הדלת של הבניין, ומחפש את השם 'ברודי ווסטון'. כן, הוא אבא שלי, בסדר? למרות שאימא שלי החליטה פתאום שהיא וקווין חיות ביחד, ושאלתי את הכלבה ממתי אימא שלי לסבית, וסנטנה אמרה שאימא שלי תמיד הייתה לסבית ושפין הדסון (שדרך אגב, לפרוטוקול, בחיים לא פגשתי אותו, ועל פי סנטנה, הוא הדבר הכי מכוער שקיים) היה רק בחור שמזיין בנות בשדרת הכוכבים של הוליווד, אבל רגע, זה לא היה פאקמן שזיין בנות ברחבת הכוכבים בהוליווד?
אני פורץ את השער ועולה במעלית הגם ככה הרוסה, ועומד מול הדלת, דופק.
"רגע!" נשמע קול ובחור בן שבע עשרה בערך פותח לי. אני בטח נראה דפוק, עם השיער הפריקי, השרשרת שקורט קנה לי ואימא הכריחה אותי לשים אותה, והסיגריה ביד שלי. כן, אני לא משהו, האמת. "אני מחפש את ברודי." אני אומר, משועמם. לאחר כמה דקות, בחור שהוא עירום בחלק העליון שלו, מגיע לדלת.
"מי אתה?" הוא שואל, ואני יודע שזה אבא שלי. "קוראים לי קול בריי-ווסטון, ואני הבן שלך. אני גר עם הומו, לסבית בהכחשה, זונה שמכחישה את אהבתה לבריטני שבטוחה שהיא בריטני ספירס, ואימא שבחיים לא תהיה זמרת וסתם ביזבזה את השנים שלמה בניא"דה. אגב, אני יכול להיכנס, נכון? וברכבת התחתית, מישהו ליקק לי את המכנס, זה יותר גרוע מקורט שפוזל אליי כל עשר דקות רצוף." אני אומר ונכנס, ברודי עדיין אוחז בידית של הדלת.
הוא מבקש מהנער בן השבע עשרה לצאת, וזה נותן לברודי נשיקה על השפתיים והולך. אני מכחכח בשקט, "אין לי שום בן." אומר ברודי לאחר שסגר את הדלת והתיישב מולי במטבח.
"טוב, כן, היה ברור שזה מה שתגיד." אני אומר, "אבל אני הבן שלך. תאמין לי או לא, אתה יצאת פעם עם רייצ'ל ברי, שכבתם, ואני נולדתי. היא גם הבינה שאתה שוכר סמים ועזבה אותך, רעיון גרוע, כי אחרי הכל אני באתי לכאן כדי לדעת מי הוא אבא שלי. אז אין לך בררה, אלא להיות תקוע איתי בשבועות הקרובים." אני מסיים וברודי מביט בי, "המצב אצלך ממש קשה?" הוא שואל.
אני מגחך, נשכב על הספה, "את זה אומר שוכר סמים שהבן שלו מעשן מגיל שלוש עשרה."
"היי, היי, היי! בן כמה אתה עכשיו?" ממהר ברודי לומר.
"בן ארבע עשרה, אבל אני גר עם הומו, לסבית בהכחשה, זונה, אימא שהיא כנראה לסבית. אז המצב אצלי קשה, כן."
ברודי מביט בי, "טוב, כנראה שאתה תיקח את חדר האורחים."
אני מחייך לעצמי שברודי נכנס להתקלח, אני כאן, בניו יורק, גר בבית של שוכר סמים אבל לא אכפת לי.

--
כן .. טוב .. סנטנה זונה 3>

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

9. למה אתם שונאים אותי?

למה?
אם אתם אומרים שאני נשמעת כל כך מגניבה ואדירה, למה אתם שונאים אותי?
אם אתם אומרים שאני מיוחדת, למה אתם שונאים אותי?
נמאס לי לנסות לעזור לכולם, ואף אחד לא עוזר לי.

כן, אני עצלנית, אני מפגרת, אני חסרת חיים-
לא, אני לא חסרת חיים. זה שאני כל היום במחשב או באייפד זה לא אומר שאני חסרת חיים, כי במקום ללמוד אני עושה דברים של ילדים מגניבים. כי לימודים זה רע. זה הורס אותך.
אני אדירה, למה אתם שונאים אותי?
אם יש כאן אנשים הומופובים, עדיף שלא יגיבו בכלל.
אני מיוחדת כי הנטייה המינית שלי אדירה יותר,
אתם יודעים, חשבתי על משהו, אבל זה בטח לא עניין אותכם כי אתם שונאים אותי.

אני חסרת חיים אדירה,
ואתם רוצים להיות אני ובחיים לא תהיו אני.

ושוב, למה אתם שונאים אותי?

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים