מחשבות על רוחניות.
כשנרשמתי לסימניה לפני כארבע עשרה שנים כשהתחלתי להוציא ספרים בהוצאה עצמית - עדיין חשבתי שאישאר בעולם הדתי, וכנראה זה מה שמשך אותי מלכתחילה לאתר הזה שבו לא הכרתי אף אחד.
חשבתי שיש כאן הרבה אנשים רוחניים והתלהבתי פתאום להכיר אנשים כפי שהם מציגים את עצמם מבחינה רוחנית, לא בהכרח לדעת מי דתי "במציאות" או לא, שהרי אצלנו במושבים ויישובים קטנים זה מה שמשנה, לצערי. אם את עם חצאית או אם אתה בכיפה... בניגוד לחוצניקים ששם כל הקהילה או חרדית או מסורתית וכולם חוזרים בתשובה כל הזמן (כתבתי בטעות חייזרים חחח),
הולכים עם מכנסים או בכל דרך אחרת מקובלת ואף אחד לא אומר לפי זה "אתה דתי" או "אתה לא".
פתאום הבנתי כמה שגדלתי במקומות שיפוטיים, וכאילו נפתח לי עולם חדש שבו אני יכולה להציג את עצמי ולהסביר את עצמי.
הייתה לי הפריבילגיה המסוימת כחוזרת בתשובה מובהקת - שלא מצפים שאתחתן ראשונה, כי עד שמוצאים שידוך בין מבחר לכאורה גדול של חוזרים בתשובה או מתגיירים או כל מי שהוא לא "אתרוג" בוא נקרא לזה ככה, אז בדרך כלל יוצאים לשידוך רשמי בגיל שכבר מחליטים יותר לפי התאמה רוחנית ולא לפי שמלות ודברים כאלה.
ואולי באיזשהו מקום כן היה חשוב לי האלמנט של השמלה, ואף אחד לא הבין למה.
אבל דווקא מכיוון שגדלתי בחברה שהיא כמו צבאית מבחינת המסורות שלה, די אחידה ומדויקת בזמנים (מסיבות אישיות שקשורות לעדה)
היה חשוב לי לשמור על המסורת בעוד שבעלי תשובה אחרים שהכרתי התלהבו מהאפשרות לבחור הכול מחדש.
בסופו של דבר הבנתי שהרוחניות שלי היא שאני לא רוצה לבחור מחדש, וגם אם המשפחה שלי נחשבת לא מספיק דתיה אני מעדיפה זאת ככה.

מחשבות עושות דרך
פתיח
הבטתי בעיפרון, ובדף שהיה מונח לפניי ועל עשרים הדפים שמתחתיו. המחק שהיה מונח על יד העיפרון היה בצבע אפור דכאוני ובגודל של אגרוף. הבטתי בדף, הייתה כתובה עליו רק מילה אחת ויחידה. "עכשיו " את המחק הגדול והמרתיע הזזתי הצידה.
משפחה
1.
נולדתי לתוך משפחה דתית אם כל המנהגים המסורת הלבוש .עד גיל שמונה עשר התנהלתי לפי המסורת המקובלת על אף שבתוכי רציתי להשתחרר ממנה ,ולא אין לי שום דבר נגד הדת אבל המנהגים הלבוש, חנקו את נפשי. היו לי עוד שני אחים בוגרים ממני שאיתם לא היו לי הרבה שיחות נפש, גם כי הם היו שונים ממני, ובתור בנים למדו בישיבה ולכך הקדישו את מרב זמנם ובתור האחות הקטנה ציפו ממני ללא יותר מלעסוק בעייני הבית.
בערבי שבת ישבנו כל המשפחה לארוחת שישי ,שאותה ניהלו אבי ושני אחיי ,אני הדלקתי נרות עם איימי אישה יפה וחכמה ,ואפשר היה לראות מתוך עיניה שהיא כלואה בתוך עצמה. והרי אני יודעת שהנישואים לאבי היו בשידוך כנדרש בחברה הדתית ולא זה מה שייחלתי לעצמי להיות כלואה בנישואים ללא אהבה בשידוך ,להיות בבית ולטפל בילדים, מבלי אפשריות לפתח את עצמי בתור אישה עצמאית. אבל מה יכולתי לעשות הגעתי לגיל 18 וידעתי שלא יאחר היום והוריי ימצאו לי שידוך הולם וכן הייתי בכמה חתונות של חברותיי ושמעתי את הברכה "בקרוב אצלך" לכן החלטתי לא שלא לעשות מעשה שאני יודעת שיכול להשאיר את המשפחה כעוסה ופגועה. ואכן לא איחר היום שבאחד הבקרים לאחר ששאר בני הבית יצאו לעיסוקם ביקשה ממני איימי לשבת במטבח בעודה מכינה שתי כוסות תה עם תוספת עוגיות. מה קרה ? רק מה שמקובל מלאו לך כבר שמונה עשרה ואת בגיל של נישואים. אימא תביני אני רוצה ללמוד ,להתפתח לבית וילדים יש לי זמן. אני מבינה אבל זה לא מה שמקובל בקהילה שלנו. יש בחור טוב מלומד ממשפחה מכובדת שהשדכן מנחם מצא עבורך בחור טוב מלומד ממשפחה מכובדת מחרתיים בשמונה בערב הם יבואו אלינו.
שדכן עולה הרבה כסף ולפני שמוצא בן זוג או בת זוג צריך לבדוק את הייחוס הצניעות אורך השמלה הזריזות .כל מה שקשור לידע של שפות ואפילו כישרון מוזיקלי לא משפיעים ולא בסדר העדיפויות, עייני בית ותורה נחשבים לעדיפות יתרה. ההורים נפגשים לסכם את כל הפרטים הקטנים הנלווים מי ישלם, איפה יגורו בני הזוג ממה יתפרנסו. שכל התנאים האלה מוסכמים לוחצים ידיים. אני לא רוצה להתחתן בלי אהבה, אהבה באה עם הזמן גם אני לא התחתנתי עם אהבה, אבל למדתי לאהוב את אביך ולחיות אתו .הדמעות החלו לזלוג ,ומה כבר היו הסיכויים לבטל את העניין. הרי כל מה שרציתי זה להמשיך ללמוד בסמינר למורות ולהתפתח, להבדיל מחברותיי הנשואות שבל פעם שפגשתי אותן היו בהריון מתקדם ועוד מוליכות תינוק כבן שנה בעגלה. לא זה מה שייחלתי לעצמי. בצהרים נלך לקנות לך שמלה הולמת ונעלים לא התלהבתי מהרעיון של הקניות במיוחד למטרה זו, זרמתי ובתוכי רקמתי מחשבה איך ומה אעשה בדרך לעיר לחנות הבגדים פגשנו מכרות מחויכות נו...יש חתונה בקרוב אצלך בירכו אותי, ואני בתוכי התפוצצתי ,ורק חייכתי. הן סיפרו לאימא שלי על הנכדים ועל עוד אחד שבדרך.
בחנות השמלות בחרתי שמלה כחולה ,מעוטרת במלמלה לבנה בצווארון ובשרוול, התאמתי לה נעל כחולה עם עקב נמוך, כי הייתי בחרה גבוה ולא נזקקתי לעקבים. היה לי שיער יפה חלק וארוך שאספתי לקוקו גבוה ,ורק מהמחשבה שהוא יהיה מוסתר בתוך כובע או מטפחת עשה לי רע.
2
המיועד
למחרת בערב הגיעה המשפחה עם החתן המיועד לאחר לחיצת ידיים הוזמנו לשבת בסלון .איימו של הבחור אישה מלאה אבל מטופחת בלבוש ,חשתי במבטיה והחיוך שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש ,אורך השמלה הנעלים ואת השיער שאספתי אותו עם סיכות לקישוט ואיפרתי את עייני קלות .האבא נראה על פניו איש יותר חביב ומחויך. הבחור נראה ילד תמים עם עיניים בהירות, ושנינו ישבנו כמו בובות על חוט שמניעים אותנו ,כי הרי בסופו של דבר המבוגרים באים לידי סיכום העסקה .ברגע שיש הסכמה ניתן לבני הזוג להיפגש פגישה ראשונה בפגישות הראשונות נהוג לדבר כמו אצל כל אדם שעדיין אינו מכיר את בר שיחו - על דברים כלליים כמו: מקום עבודה, תחביבים ומשפחה. בפגישות המתקדמות יותר נהוג להרחיב ולהעמיק את נושאי השיחה, ולשוחח על השקפה חרדית ועל התנהלות הבית לעתיד. כמובן שעל פי ההלכה, מגע גופני אסור בין כל גבר ואישה שאינם נשואים.

הפגישות נערכות במקום ציבורי גינה ,אתר תיירות או בית קפה
אגב, הבחורה מחליטה אם היא רוצה בכלל להיפגש, וכמובן שהיא גם מחליטה במהלך הפגישות אם בא לה להמשיך או לא. זאת החלטה שלה בלבד. מהות ההיכרות להקים בית, האהבה אינה ערך עליון אלא בניית הבית והקמת משפחה ובהלך הנישואים לומדים לוותר ולהבליג וזה מביא את האהבה .
נפגשתי עם חיים כמה פעמים בודדות לפי המקובל הכרתי בחור עדין וביישן בעל הליכות ונימוסים ואיש שיחה מעניין, אבל בין זה לבין להתחתן ללא אהבה המרחק גדול על אף שהרגשתי שאני מוצאת חן בעיניו הוא התנהג יפה הקשיב לדבריי והיה בחור דיי נאה מסודר ונקי. ולא הביע התנגדות להמשך לימודיי בסמינר למורות לחינוך מיוחד.
תקשורת בין בני זוג מתפתחת לאורך השנים, מתעדנת ומשתנה כל הזמן, ולכן הפגישות לא משקפות את ההקשבה והיחס שיהיה בעתיד.


3
אירוסין וחתונה
לאחר פגישה נוספת בין ההורים ולאחר ששני הצדדים קיבלו את ההסכמה לשידוך לא נותר אל אלא לקבוע תאריך לאירוסים שהתקיימו חודשיים לפני החתונה כן בחברה החרדית לא מושכם זמן על מנת ליישם את טקס הנישואים .ההורים דיברו וסיכמו על החלק הכספי. ועל המגורים ,והפרנסה.
ואני וחיים גם בחלק הזה ישבנו על הספה כמו שתי בובות על חוט שמחייכות ומקשיבות לשיח ההורים .מסיבת האירוסין נערכה באולם גדול בעיר הוזמנו מכרים ובני משפחה ואנשים מכובדים מהקהילה שקרובים להוריי כמובן בהפרדה בין גברים ונשים. על אצבעי ענד חיים טבעת זהב עם אבן אדומה איימו של חיים ענדה על ידיי צמידים מזהב ,והוריי נתנו לי שעון מיוחד ויקר ערך .הושמעה מוסיקה חרדית שקטה שהפכה שמחה שהנשים וחברותיי רקדו סביבי וכל העת בירכו מזל טוב מזל טוב .
גם החתונה נערכה בשמחה וריקודים ואני הובלתי לחופה שראשי ופניי מכוסות .בחרתי שמלה לבנה עם פנינים מעודנת ,עגילי פנינה את השיער אספו לי גבוה עם סיכה מעוטרת את עייני ופניי איפרו בעדינות מה שהדגיש את עייני .הגעתי למסקנה שללכת נגד יגרום למשפחתי עוגמת נפש וכן יכתים את שמנו בחברה ואני אהיה פסולה. גרנו בדירה קטנה אך נוחה במרכז העיר היא הייתה קרובה לסמינר וכן גם לישיבה שבה חיים למד.
ועכשיו שהולכת אני ברחוב ששיערי עטוף במטפחת עם שמלה ארוכה
ופוגשת מכרות הן בודקות בזווית העין אם אין לי איזו בטן מבצבצת .
ובאחד הימים שישבתי במטבח ואני בחודשי הריון ראשון עם כוס תה, על הכירים עמד סיר מרק ירקות מהביל ,השולחן היה כבר ערוך לשניים .בצד השמאלי של השולחן כבר לא הייתה ערימת נירות, נותר דף אחד מאובק מהמחק הגדול האפור והמרתיע שעכשיו התכווץ ,והפירורים נותרו עליו ובפינה הימנית העליונה נותרה עדין המילה "עכשיו".

מפרסם משהו הומוריסטי שכתבתי סתם בשביל הכיף.

עשר דברים שלמדתי כאשר הגעתי לגיל ארבעים.

1. לא כולם חייבים לאהוב אותך. יש כאלו שבעיניהם אתה סתם עוד אחד וזה בסדר.
2. גם אם לא רצת אתמול. אכלת ירקות וחביתה לארוחת ערב. תרגלת יוגה והתקלחת פעמיים או יותר אתה עדיין כנראה תישאר בחיים
3. אם יש לך אוטו. בית ומשפחה ועשית תואר ראשון בכל תחום שהוא אתה בר מזל.
4. אם יש לך חבר אחד טוב או יותר שאתה באמת יכול לסמוך עליו שיחקת אותה.
5. קרחת וכרס זה שני דברים שכנראה יגיעו בשלב כלשהו. לפעמים ביחד. זה החיים חביבי.
6. פתאום בדיקות דם. דיאטה. ושמירה על הבריאות נהפכים לסופר חשובים.
7. סקס זה כבר לא מה שהיה. תסתפק במה שיש.
8. אין מנוס מהמוות. מגיל ארבעים אבל מתחיל לספור את השנים הפוך.
9. אתה לא מרכז העולם. אפילו לא מישהו חשוב כמעט בוודאות. תלמד לחיות עם זה.
10. בהצלחה עם הילד הראשון. השני כבר אף פעם לא יהיה אותו הדבר.

אני תוהה האם יש טעם לפרסם כאן משהו שכתבתי ולא בפורום הרגיל

מסכימים עם זה שכדי להיות יוצר טוב צריך איזה משבר או חיים קשים כדי ליצור מתוך המשבר?