שלום לחברי סימניה.
אינני יודע אם נהוג לפרסם כאן סיפורים קצרים באורך 2600 מילים, אולם אשמח לכל ביקורת באשר תהה מאלו שיואילו לקרוא.
הייתי רוצה לכתוב שכל דמיון עם המציאות מקרי בהחלט אך זה לא כך.
בתקווה רבה כל כך לבשורות טובות.
-הנותנים דינם לקליסטו
הוא התעורר באישון ליל, נושם ונושף בעלייה וירידה בהולות של שרעפתו. אגלי זיעה כיסו את מצחו ואת פניו האדומות, ריחם המחניק נדף מתוך בגדיו הרטובים בעיוות של אפו. הוא חש רטיבות גם באזור מפשעתו, כנראה השתין על עצמו.
הוא הפנה את מבטו בחיפוש אחר אשתו, היא לא היתה שם. הוא רצה לקום אבל לא היה מסוגל עוד, כוח לא מוסבר החזיק אותו במקום. ישוב. צופה.
החדר הואר במעטה כחול כהה מאחד החלונות שהושארו פתוחים.
הוא הביט לקירות. לאימתו נראה היה שהם כוסו בירוקת, או שהצבע התקלף וגילה חלקים מתפוררים של טיח. ואז הוא הבחין בבועות. אלו היו בועות חלביות, אפורות-מהוהות, שהחלו להתנפח ולהתבקע מתוך הקירות. מהר מאוד כיסו את החדר כולו במעין רוטב סמיך ושחור שגעש סביבו, פעפע. ריח חומצה החל למלא את החלל כמתוך ריכוזי גופרית. בועות אליפטיות התגבשו עוד ועוד, עד שלבסוף נפלטו, מכוסי ריר שלייתי כלשהו, קילפו את גבם מהקיר ונפלו על רגלי תרנגולות. פניהם היו כשל הגרגולים, אותם שדים ניביים מכונפים שכיסו את הקתדרלות הנוצריות. הקיר הקיא אותם מתוכו בעשרותיהם, ובהשמיעם מעין קול נהמה גונח, אנקה משתנקת, החלו להתקרב, מסתכלים בו במבט חלול מבעד חורי עיניהם הריקים, והקיפו את מיטתו.
***
הצריף היה קטן, עשוי מלבנים אפורות ענקיות, כאלה שוודאי שימשו את בניית המבצרים של ימי הביניים.
דפקתי על דלת העץ המאסיבית. "קרע, קרע" שמעתי קריאת עורב.
תוך כמה רגעי המתנה נפתחה בחריקת צירים צורמת. גל מחניק של אבק וטחב היכה בפני.
הופיעה מולי אישה זקנה, לבושת סחבות דמויות שק בצבעי חול דהויים.
"איפה אני?" ניסיתי להציץ אל תוך הצריף, שממבט ראשוני נראה גדול מכפי הרושם החיצוני.
"או, אינך יודעת ילדתי? את בבית!"
"בבית?" שאלתי. אמנם לא זכרתי מהיכן הגעתי, ומי בדיוק הייתי, אבל זו הייתה רק אמנזיה קלה, ידעתי שזהו בוודאות לא "הבית".
"טוב, כן, ובכן, בואי נגיד שאת רק אוד מתלקח שטעה בדרכו ונישא על כנפי הרוח, שהביאה אותו הנה, כדי לארח לי קצת חברה." היא נראתה מעט מבולבלת, הדמות הגוצית שעמדה למולי, מלוכלכת, ידענית ומסתורית שכזו.
"אני לא זוכרת מאין הגעתי, אבל אני מאוד אשמח אם תכווני אותי כיצד לצאת מהיער הזה."
"אל תדאגי בתי, בקרוב אני אראה לך את הדרך הביתה, עכשיו כנסי."
משום מה האמנתי לה. אולי כי אני פתיה. למעשה לא זכרתי את תכונות האישיות שקדמו להגעתי הנה, כך שלא יכולתי לקבוע בוודאות אם אני פתיה או לא. שיכלתי את זרועותי בהצמדתן לבטני וכיווצתי את שפתי בחוסר שביעות רצון. מפני שהייתי כה סקרנית בנוגע למבנה המוזר למראה עלה בי צורך לחקור עוד קצת לפני שאתעקש ללכת. מלבד זאת, הזקנה נראתה לא מזיקה, רק בודדה קצת. היא סקרה אותי במבטים סקרניים.
"כעת, את רוצה לשתות משהו ילדתי?" חיככה את ידיה זו בזו לאחר שסגרה אחרי את הדלת.
"אממ." לא ידעתי מה להשיב, ומה הם כללי הנימוס באזור, מהססת תחת הרושם שההיגיינה במקום לוקה בחסר.
"יש לי משהו טוב בשבילך." הרימה את אצבעה המורה.
אישוני פיזזו לכל עבר, אצטבות ומין כונניות במכניקה לא ברורה כיסו את כל רחבי הבית, עמוסים במיני בקבוקוני זכוכית כהים, מרקחות ואסופות ענפים וצמחים שריחם המעושן היה מעורב כל כך עד שלא ניתן היה להגדירו.
הגברת פנתה לכיוון אחד משלושת הקדרות שניצבו על קמין ענק אחד מוארך ועמוק במיוחד. היא נטלה כף עץ ממספר רב מאוד של תרוודים ושל מחתות שהיו תלויות מעל האח, מזגה לכוס עץ שמנה מהנוזל המהביל והגישה לי. צפיתי בהנאה בטקס. היה בו משהו מקודש, הרגשתי, ולא רציתי לזלזל בהכנסת האורחים של הגברת הנחמדה.
הצמדתי את אפי לכוס, לא יכולתי אחרת, שהרי ניחוח כה נפלא עלה ממנו עוד בטרם הגישה אותו כך שלא יכולתי להפסיק להריחו. הרגשתי שנחירי, גופי, איברי הפנימיים ונפשי כולה נמתחים ועולים לתועפות חדשות נוכח הריח שחדר לעורקי וזרם בכל הוויתי.
"האם זה אחד מבשמי גן עדן?" התמסרתי לחלוטין לתענוג, שוכחת מעצם נוכחותי הזרה במקום.
"בהחלט! נו, טעמי כבר!" עמדה דרוכה.
לגמתי. היה למשקה את טעמו של הריח שעלה ממנו, של יערות ושל מי גשם טריים ושל פירות מאין ספור זנים ואפילו של...לא, לא יכול להיות.
"מה יש במשקה הזה?" פני היו רפויות, חשתי קלילות.
"מה נראה לך?" הרימה את ידיה ופיתלה את אצבעותיה בעונג.
"אין לי מושג."
"רק דברים טובים יפתי, רק דברים טובים."
"מה יש בשניים האחרים?" עמדתי על אצבעות רגלי בניסיון להציץ תוך כדי שאני מלקקת את שפתי.
"או, זה לא בשבילך!" הורתה באצבעה המורה, והחלה להסתובב ברחבי הצריף.
לפתע לכד את אוזני קול המייה רך, גרגור עדין שמיד זיהיתי. צעדתי מעט לפנים הבקתה וגיליתי מעין קיר הפרדה, כוך קטן, עם שובך לאורכו ולרוחבו. "מה כל היונים האלה?"
"נשמות אומללות." נעמדה הזקנה לידי. "הן באו הנה, ממש כמוך, מוחתמים מגלגולם האחרון עד שהפכו לעורבים שחורים, אבל השבתי אותם לצורתם המקורית!"
נזכרתי בקול העורב ששמעתי כשדפקתי על הדלת בראשונה.
"אני לא עורב." הפניתי מבטי אליה, ותהיתי אם גם אותי היא מתכוונת להפוך ליונה.
"לא," היא חייכה בחום, "את הנס הקטן שלנו."
"גם אותי תהפכי לציפור?" לרגע האמנתי בשאלתי, על אף נימת הבוז שעלתה בדברי.
"בקרוב אשחרר אותן, את כולן, וגם את תוכלי לעוף ביחד איתן אל ביתך."
למרות שלא הייתי מרוצה מתשובתה החלטתי לנהוג בה כנכדה טובה. החזקתי במפרק ידי והתקרבתי אליה תוך כדי שהסתכלה באחת הקדרות הגדולות. להבה גדולה בערה תחתיה ואדים חמים נפלטו. היא הזיעה.
"במה את צופה?".
"או, בשוליות שלי."
"שוליות שלך?" שאלתי בהטיית ראשי.
"שליחים, מלאכים, רוחות חבלה."
רוחות חבלה, מלמלתי. עיני נדדו בבהייה ריקה בין הזקנה לקלחת. "למה יש לך רוחות חבלה?"
"כדי לעשות את עבודתי, כמובן! מה נראה לך, שאני איזו מכשפה זקנה שקולה ערמונים כל היום?" קולה נצרד כששאלה זאת. היא פסעה לה באיטיות, נמוכה ושפופה, אל עבר השולחן העמוס שניצב באמצע החדר ונטלה גוש דונג נטול צורה שהונח שם בתוך בלאגן של שיירי צמחים וכלים ותערובות לא מוגמרות, כך נדמה לי.
לא, רציתי לומר, לא נראה לי שאת מכשפה זקנה שקולה ערמונים כל היום. אבל שתקתי. צפיתי. המתנתי.
***
החדר נעלם. הקירות התפוגגו כערפל. לא נותרה שום מוצקות סביבו למעט המיטה שעדיין נותר ישוב עליה, ותחושת העלטה שכיסתה את פניו כמו מרבד סמיך, יצקה חושך באישוניו, עטפה בלילה את נפשו. הוא ישב בשחור השחור הזה, עיוור לחלוטין, עדיין על מיטתו. עד שלבסוף גם היא נעלמה.
הוא צף לרגע. דומם. דרוך.
החושך נפער תחתיו לגרם מדרגות אדיר מימדים, אשר היה עשוי מאבני חול גדולות וצהובות, כאלו שהרכיבו את הפירמידות במצרים. כל שיכול היה לעשות הוא להתחיל לרדת. שום קול לא נשמע. החלל היה ריק.
הירידה נמשכה שעות, ימים, רגעים. תחושת הזמן אבדה, אך הוא עדיין חש את שרידי גופו, נימולים, כמו תחת הרדמה.
ככל שהתקרב לקצה הגרם החלל הואר יותר, והוא יכול היה לחוש במעין שרידים של רוח, וריח של גופרית. חפצים, או דמויות מטושטשות המתינו בקצה הדרך. הוא לא יכול היה להבחין. במהרה סקר היטב שני פסלי ספינקס ענקיים המגולפים משנהב פנינתי, גופם של אריות ופניהם פני אדם, אשר ניצבו בישיבתם כשומרים דוממים משני צדדיהן של דלתות בזלת כהות ענקיות.
מן הצד ניצבה בסבלנות קפואה, דוממת, דמות אנושית גברית. הוא היה שזוף, קירח, ועיניו המלוכסנות עוטרו בפסים מפוחמים בולטים לאורכם. לכשירד את המדרגה האחרונה הבין עד כמה נמוך הוא ביחס לדמות הנפיל הענקית.
"אדוני המלך!" פרסה את זרועותיה הישות המצרית והחל להתקרב אליו בחיוך כאוטי ובמבט חודר, אולם במהרה עצרה ועמדה במרחק מה בתווך שבין הספינקסים הניצבים על דלתות הענק לבינו.
"ברוך בואך לממלכתך!" הצהיר בקול אדיר והניף את זרועו הארוכה לכיוון דלתות הענק שהחלו להיפתח לאיטם בתהודה רועמת של החלל, פולטות מתוכן את האור הערפילי, את הרוח היבשה ואת ריחות הצחנה.
מיד נפרס בפניו קו האופק המעשן של החזון האפוקליפטי המצמית שחלחל במורד נפשו מרגע שנישקו המוות, וזרה בעיניו השורפות את צחנת הגופרית שעלתה מבועות שחורות של הבזלת הרותחת שכיסתה את כל פני הארץ, לא מותירה פיסת אדמה יבשה אחת שאינה מתלקחת באש או שלוקה ברותחין החומצתי של גייזרים רחבים המפוזרים מכל עבר.
"אהה! אהה!" צווחות אימים, נהמת גרון ניחר בבעתות שגוועו באופק וקולות ציוץ גבוהים להחריד של בעל כנף כלשהו הדהדו באוזניו, והוא לא ידע מהיכן הם מגיעים ומי יוצרם.
"כאן," פתח הנפיל, "אתה תמשול בעקרבי הדמדומים הצהובים על פני אפרת הארץ ובצווחת העטלפים השעירים ברקיע הלוהט של שמי השאול. אתה תרווה מגשם הדמים החורץ יובליו בין עצמות המתים ותיזון מנבלת האדמה."
פיצוץ אדיר שלווה בשלהבת אש שנישאה כלפי מעלה הסב את תשומת לבו, והוא הבחין במרחק בשתי דמויות מכונפות העושות את דרכם מתוך האש. במהרה הבין כי אלו שניים מהגרגוילים, כנפיהם עתה היו רחבות ומשוננות כשל עטלפים, ומצידי פיהם צמחו ניבי ענק תחתם נטף ריר סמיך. חרף המרחק יכול היה לראות בבירור את עיניהם, אישונים שחורים ובולטים כשל גורליות אשר דם זלג תחתם.
הוא ניסה לפנות לאחור אולם חש משותק, רק את זרועותיו הוא יכול היה להניף מעלה, "לא, לא, אל תיתן להם לקחת אותי, אני מתחנן, אל תיתן!" הוא נפנף ונפנף בזרועותיו וניסה להפנות את ראשו לעבר הנפיל שנעלם.
כאשר הגיעו ניסה לכסות על ראשו ועיניו עת ללא שהייה נעצו הגרגוילים בטפריהם את שתי זרועותיו הבשרניות והחלו לשאתו באוויר, תלוי ומנפנף ברגליו, שותת דם מקרעי הבשר של זרועותיו, מסיג את פניו ומבטיו החרדים לאחור, ככל שנסקו מעלה מעלה אל תוככי ממלכת העקרב והחושך.
הם הטילו אותו מגובה של כמה מטרים בסמוך לתלולית שחורה ומפוחמת, האזור המוצק היחיד הנראה באופק. מסביבו רחשו כל העת לשונות האדים שנשרפו מתוך זחילת הלבה המסתעפת.
הוא הסתכל סביבו, בקושי מצליח לראות משהו מבעד לחרדה שסימאה את עיניו, את דעתו. הוא נאחז בתלולית כדי להיתמך, היא חשה קרה ומשוננת, ושרטה את ידו. הוא לא הפסיק להיאחז בה.
הוא נרתע בבהלה לאחור וכמעט נפל כאשר הביט לרגע לצד ידו. עין הציצה מבעד לגומחה קטנה של התלולית. הוא התקרב בזהירות, מכווץ את אישוניו, ופער אותם.
***
מרוב התרגשות נזכרתי ששכחתי לשאול לשמה.
"או, אני קליסטו." אמרה בפיזור דעת אגב שהושיטה יד מגואלת חומר ירקרק לשולחן.
ניסיתי לחפש לרגע את שמי אולם במהרה התייאשתי.
"מה יש בבקבוקים הללו גברת קליסטו?"
"או, ילדה יפה" היא צחקקה צחקוק מוזר. שילוב הצירוף "ילדה יפה" עם צחוקה המשולהב שכנע אותי שמדובר במכשפה. הבטתי מעבר לחלון והבחנתי שירד הלילה.
"תחושות ילדתי, תחושות, ומעשים, עוונות של אנשים, הבל פה..."
"למשל?" עיני הבריקו.
"צחוקם של אנשים, שעה שאחרים בוכים במרחק לא רב, אבל בסבל רב מאוד."
"האם הם גרמו להם לבכות?"
"לא ולא, לא ולא," ניערה את ראשה וצעדה בעדינות כדי ליטול איזה כלי קטן מאחד המדפים העליונים שהסתירו כמעט לגמרי את קירות המבנה.
"הבל פיהם של אנשים שצוחקים בקול רם, בקול גדול, ביודעם גורלם של קרובים להם, הוא מעדן, מעדן גדול למישהי כמוני." ידעתי שזהו לא סימן טוב עבורי, אך למעשה לא חשתי כל איום.
"הם... לא עושים זאת מכוונה רעה." השפלתי עיני לרגע ונשאתי אותם חזרה.
"לא ולא, לא ולא, לא מכוונה רעה, אין להם כוונה בכלל לבני האנוש המטומטמים, לעתים זו סתם שמחת-מצווה, שמחת מצווה, זה הכל."
"שמחת מצווה..." מלמלתי "מה עוד?" הרמתי ראשי, "גלי לי משהו נוסף"
היא גירדה בפדחתה.
"בכן, בבקבוק הזה למשל תמצאי צעקות." היא הצביעה לעבר בקבוק קטן כהה שעמד על אצטבה לידי, ערפל צהבהב-כחלחל עמד בו בלי ניע.
"צעקות?" נחרדתי.
"של אנשי השלומות, הצווחים טובתם של אנשים בקול רם, בקול גדול, ותוקעים לך סכין בגב!"
"נואמים?" שאלתי, לא הבנתי לאיזה סוג של אנשים היא מתכוונת, ומהם אנשי שלומות.
"אוח..." צמרמורת תקפה את גופה הנוקשה. בלבולי גבר.
"הנה, תראי," נטלה בקבוקון כהה נוסף עם חרקים מוזרים שהדף אותי מיד לאחור. "כאן מצויים זבובי נאומיהם של בעלי מעמדות שמנים אבוסי ריצוי עצמי, כאשר הם נואמים מול אנשים ומערפלים אותם במיליוני מעופפים קטנים בעלי רגליים מלוכלכות ודביקות שמתרוצצות להם במוח ומטילות ביצים."
כיני-מוח חשבתי לעצמי. "מה את עושה בעצם בכל השיקויים הללו?" התחלתי לגרד בשיני את ציפורן האגודל שלי, אינסטינקט לא ברור שרק בדיעבד נעשיתי מודעת לו.
"אני רוקחת כמובן!" אמרה תוך כדי שהשיבה את הבקבוק למקום.
"כמובן," הנהנתי ללא שמץ ציניות, "אבל מה?"
חיוך כומס סוד עלה על שפתיה. חיוך שהייתי מפרשת מיד כמרושע לו לא הייתי מבולבלת כל כך ולו טרם שתיתי מהמשקה המשכר שוודאי הכיל סמים נרקוטיים הזייתיים מרגיעים ביותר.
"אני יוצרת עוד כמותם, כמובן."
"למה שתעשי דבר כזה?"
"ומה חשבת לך!" התרעמה, "שנשמות מטבען ניחנו בכוחות על טבעיים שכאלה? לרצוח, לאנוס, להשטין; את חושבת שזה בא בקלות?!"
שתקתי לרגע. השפלתי את עיני והשבתי מבטי. "אז את אחראית לכל הנוראות האלה."
"לא," הנידה בראשה הכנוע, "אני אחראית לדבר מה גרוע בהרבה", חייכה באור, שום שמץ של רשעות לא ניבט מתוויה.
המכשפה שהתה זמן מה וחשבה, היא פיזרה איזושהי אבקה לבנה לתוך הקדרה האמצעית וערבבה.
"מכל מקום לך אין מה לדאוג. הכל כפי שהוא אמור להיות, רואים את זה ממש כאן, בקלחת." הצהירה בקול צווחני.
התקרבתי בהרמת ראשי לעבר תוכן הסיר הגדול. לא ראיתי דבר.
***
אותה עת התעורר אדם נוסף, המכונה "הנוסף" מחלום הבלהות שלו והחל להשתעל שיעול כבד לאחר שנחנק מהרוק שלו מרוב בהלה. הוא התנשם בכבדות. עודף משקלו העיק עליו. מיד הוא הבחין בהם. לא היתה עת לשהייה, רגעים אחרונים של חסד.
הם הקיפו את מיטתו, מצטופפים במאותיהם.
גופות. ערומים, דהוהים בגוונים לבנים-שחורים, כרותי ידיים, זרגים או שדיים, חלקם החזיקו את הרחם או הכבד שלהם כאשר הוא נוטף דם אדום סמיך כריר מידיהם וחלל בטנם פתוח לרווחה. הם הביטו בו במבט חשוך, אך לא חלול כי אם מרוכז מאוד, והוא לא שאל מה צללי הגופות רוצים, ומדוע הם שם. היה זה חלל ללא העמדת פנים. המשך טבעי של החלום ממנו התעורר.
הם חישקו אותו כטבעת חנק דקות ארוכות. ולפתע שמע רעשים. הוא לא ידע מה פשרם. הם בקעו ונמוגו בגלים ודמו לפיצוצים, ומנוע מסור חשמלי וסכין שפוצעת בבשר. במהרה הבין מה פשרם, והם שכחו.
לא היה עוד קול למעט נשימותיו, או ריח מלבד זיעתו או תחושה נוספת על הצמרמורת והמחנק שאחזו בו. חדרו אט אט נעלם אל תוככי האפלה, הקירות התחוורו ונמוגו, והוא נותר ישוב על מיטתו בחלל חשוך. הכל סביבו התערפל ועמד כעשן ריקני, ותחושת גופו על גבי המיטה היתה המוצקות היחידה. הגופות המשיכו להקיף אותו. הקיא האדום נטף מהאיברים שהחזיקו. מבטם היה כמאות דקירות סכין.
לבסוף גם הם נעלמו, והוא נותר ישוב בחושך לזמן מה.
אט-אט החלה לחדור קרן קלושה של אור, אדמדמה-צהבהבה, כאילו מבעד איזה חור קטן שנפער בחלל ממש מול עיניו, והאיר במעט את אפלוליות המרחב. האור שחדר חשף קירות מוצקים, מפוחמים, גסים שכעת הקיפו אותו. ריח צואתי מהול בחריפות שתן וצחנת גופרית חדר באחת לנחיריו והוא עיוות את פניו. המיטה נותרה.
***
"אני חושבת שאני רוצה לחזור כעת הביתה, הגברת המכשפה קליסטו, אם תיתני לי."
היא הנהנה.
"יש לי גם תחושה שאת יודעת כיצד להשיב לי את זכרוני וזהותי."
היא נאנחה. "זיכרונך וזהותך נמצאים גם הם כאן, בתוך הקלחת," אמרה תוך כדי בחישה. "ולמען האמת אינני ששה להשיב לך אותם חזרה, אין בהם יותר מידי לתת לך. את כפי שאת עכשיו מושלמת יקירתי."
"אדם חייב את זהותו, הגברת קליסטו."
"זכרונות אינן זהות" קבעה.
"בואי, סייעי לי לשחרר את הציפורים הללו מכלוביהם, באמת הגיע הזמן שישובו הביתה."
ברגע שאמרה זאת הסתכלתי בדחף טבעי לעבר החלון שהשקיף ליער העבות, וראיתי כי השמש חזרה. לא ניסיתי לעמוד על הסיבה לכך.
היא פתחה בעדינות של אצבעותיה השמנמנות כלוב-כלוב והיונים הלבנות החלו להתעופף ברחבי הצריף. זה היה מקסים. לראות יונים רבות כל כך מתעופפות להן כך ונעמדות בכל פינה פנויה בבית העמוס לעייפה בבקבוקונים ובצמחים ובכלי משק בית ריקים.
היא הלכה לכיוון הדלת ופתחה אותה, וכל היונים הכו באברותיהם ופרצו באחת בתעופה מבעד לדלת אל מחוץ לצריף. רצתי מיד בעקבותיהן החוצה והבטתי במאות היונים המתעופפות כפתיתי שלג לבנים השבים לשמיים.
הבטתי אחורנית בהתרגשות לקליסטו שעמדה בפתח הבקתה. יכולתי להבחין באישוניה המחייכים, ובקמטים הרבים שכיסו את פניה והאירו אלי גם הם כשהנהנה. אותו רגע הפכתי גם אני ליונה, ובמשק כנפי הלבנות נסקתי בעקבותיהן השמימה.
***
במהלך צעידתם במדבר שאין לו קץ חלפו על פניהם גיבורים שירדו אל השאול במסעם, כמעין הרקולס האציל ואורפאוס נגן הליריקה, וחקרו את המתים שהוגלו אל ים החולות בתקווה להכוונה או לאות.
הרקולס, גבוה, חסון ומעוטר בצמדי זהב משובצות אבנים וחריטות אחז בזרועו של אחד משלדי הזהב הקהים. "מה מעשיך כאן?"
ניצוץ קטן הבליח מבעד חורי עיניו השחורים של המת למראהו הנפלא וכבה מיד.
"פעם הייתי מלך." השיב.
"כמו כולם כאן," נשא הרקלס לאופק את עיניו במצמוץ מסונוור והחזיר את מבטו. "כיצד אני מגיע ללב האדמה אל ביתו של האדס, או פרספונה מלכתו? יש לי כלב לאלף!"
השלד לא אמר דבר, רק הסתכל לעברו במבט חלול.
***
רבים מבני התמותה ערקו אז אל תבל רחוקה, במילוט נפשם מנקמת הארץ והקאתה בחרון ופלצות האדמה.
הם ישבו לכיסאות נוח על חופיה המוזהבים מומתקי הנוכריות בהמתנה לשעת בין-הערביים, שאז היה ניתן לצפות בלהבות העולות מטרטרוס טרם ירדה החשכה על ממלכות בהירות ורחוקות שגורלן שפר עליהן.
בחורה אחת קירבה את כוסה המעוצבת, תפסה בשפתיה את הקשית המסולסלת ולגמה מהפינה-קולדה הצוננת. היא חשה את אדוות המים שליחחו את רגליה והאזינה לרחש פצפוצי הבועות הקטנות של הגל הנאנח בנסיגתו, צופה בשקיעת הדמים המפוארת.
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
