|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
פרק ראשון
רצח התרחש באחוזה במהלך הלילה שעבר. נער נתפס מסיג גבול בגני האחוזה ונלקח לחקירה בתחנת המשטרה. כולם חשודים. לאף אחד אסור לעזוב את העיירה. בני המשפחה אבלים בבית, והמכרים יכולים וצריכים לבוא ולנחם אותם, אך תוך יומיים שלושה מהרצח כולם כבר אמורים לחזור לשגרה (בתי ספר, עבודות...)
גופת אדון האחוזה נמצאה שרועה על רצפת חדרו הפרטי. המשרת האישי הוא זה שהתקשר למשטרה. הגופה נורתה פעם אחת בכתף ובפעם השניה בצידו השמאלי של הראש, מה ששולל אפשרות להתאבדות (הרוצח היה ימני). אקדח נמצא על הרצפה לצד הגופה, ככל הנראה אקדחו האישי של אדון האחוזה. המקום גודר, האקדח והקופסה שהייתה פתוחה על הרצפה ונראתה כאמורה להכיל אקדח נלקחו כראיות.
הרוצח הוא האדם שכתבתי לו בפירוש שהוא הרוצח.
אני היא דמות הבלשית, ואני אנהל חקירות במקביל לחיים שלכם. אתם יכולים לדבר אחד עם השני או לכרות בריתות כמו שכתבתי כבר קודם. הראשון שנקלח לחקירה הוא הנער שגר בקצה הרחוב. אם אתם פונים אליי כאן, אתם פונים לדמות שלי כבלשית. שאלות אליי ממש אני מבקשת שישאלו אותי בפרטי כדי לא להפריע למהלך המשחק.
בהצלחה לכולם
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
רגע לפני שהיא נכנסה לחדר תהיתי כמה זמן היא עוד עומדת חגרום לי לחכות.
הדלת נפתחה בחריקה ושמעתי טריקה חזקה לפני שפקחתי את עיני להביט בה. "המצב של חדרי החקירה פה ממש לא טוב" אמרתי בכובד ראש מזויף "אתם באמת צריכים להתחשב יותר בחשודים שלכם."
הבלשית פשוט התיישבה מולי בשקט והתחילה להתכונן לחקירה.
נאנחתי והתנדנדתי על כסאי והבטתי בה בעוד היא מוציאה מקליט, דף ועט, הדליקה אותו ודיקלמה את כל הפרטים היבשים שהיא הייתה מחוייבת להקליט. היא הייתה לבושה בצורה קפדנית ופשוטה. חליפת נשים אפורה, משקפיים קטנים על עיניה הירוקות הגדולות וקוקו מהדק את השיער שלה על העורף.
"שם." אמרה לפתע, וזה בקושי היה נשמע כמו שאלה
"ג'רמי טרנט."
"איפה היית בלילה, בזמן הרצח?"
'ישירה ומהירה' חשבתי לעצמי. זה מצא חן בעיני.
"הייתי בדרכי לצוד, בפאתי השטח של בלונטש. סר בלונטש עצמו נתן לי את רשותו האישית לצוד שם הלילה."
"לצוד?"
"כן, לצוד. את יודעת, ארנבות, ציפורים."
"לא היית עם נשק כשמצאו אותך"
היססתי קצת לפני שעניתי על זה. "רציתי להתאמן קצת בשיטת המלכודת. אני לא כל כך מוצלח בכך."
"כאשר מצאו אותך, היית..?"
"בדרכי חזרה."
"לא הייתה איתך שום גופה של חיה."
משכתי בכתפיי "צייד לא מוצלח."
הבלשית הביטה בי כמה שניות ושתקה. יכולתי כמעט להרגיש את החשדנות שלה.
"תראי," התחלתי לדבר מהר, בניסיון לשכנע אותה "כשהגעתי לשטח הציד שמעתי שתי יריות. חשבתי שמדובר ביריות של צייד אחר כלשהו שסר בלונטש נתן לו גם את רשותו לצוד באותו אזור. בגלל שרציתי להתעסק במלכודות, הייתי צריך להימנע כמה שיותר מרעש. זה מבהיל את החיות וגורם להן להיות זהירות יותר. בגדול, אחרי ששמעתי את שתי היריות הבנתי שאין לי ממש סיכוי להצליח עכשיו אז התחלתי לעשות את דרכי לכיוון האחוזה, במטרה להתלונן בפני מר בלונטש.."
"כשמצאו אותך, כיוון ההליכה שלך בהחלט לא היה לכיוון האחוזה. היה נראה יותר כאילו אתה מתכוון לברוח"
'שיטת הפעולה שלה טובה' הרהרתי ביני ולביני. 'היא מנסה לשבור אותי עם מידע שסותר את הטענות שלי'
"כן, לגבי זה.." העפתי מבט סביבי בחדר החקירות המפחיד. "את מבינה, אני לא כל כך אוהב להיחקר בידי המשטרה, ואני לא אוהב להתעסק איתכם. בלי שום רצון לפגוע, לא ראיתי שאי פעם מפגש שכזה הועיל למישהו. ראיתי את הסרט, את הניידת. חוץ מזה, שמיד הבנתי עד כמה חשוד אני אראה. בחור זר באמצע שטח האחוזה? ברור שהתגובה הראשונה שלי תהיה לחמוק."
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
אני נועצת בו מבט חודר. אם הקורבן נתן לו רשות לצוד שם, מישהו היה יודע על זה. כששאלתי את צוות העובדים אף אחד מהם לא הראה סימן שהוא מזהה את הנער. הנער שכרגע יושב מצידו האחר של השולחן ונועץ בי בחזרה מבט מעיניו השחורות.
"סר בלונטש נתן לך את רשותו האישית לצוד שם," אני חוזרת אחרי דבריו כקביעה, והוא מאשר.
"היה שומר בשער באותו הלילה." רגע של שתיקה מלווה את דברי, ואני ממשיכה. "מה לדעתך הוא יגיד כשאשאל אותו איך נכנסת פנימה?"
|
|
אנג'ל
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
(דארקי השוויצר)
הניסיון לעכל את זה שאבא שלי מת היה מאוד קל והוא נגמר חמש דקות אחריי. זה לא היה כזה קשה. שום דבר לא קשה מנשוא כשהשיער שלך מביא לכולם אסוציאציות של חדי קרן ונצנצים. טוב, הוא קצת קשה כשאתה עייף ומגלה בשתיים לפנות בוקר שאבא שלך נרצח ויש לך שיער של חדי קרן ונצנצים. אבל בקטנה, בתכל'ס, עדיין יש לנו את הכסף שלו, לא?
לא היה לי לאן ללכת, כי הרחובות מפחידים רצח בלי קשר לזה שהרוצח של אבא שלך פחות או יותר מסתובב חופשי כרגע, וחורשה עוד יותר לא... לא רציונאלית במיוחד לאף אדם שפוי בנפשו.
אז עשיתי משהו שלא ממש רציתי לעשות.
דפקתי על הדלת של הבית ליד שלנו, והבן, ג'ייק, פתח לי. הוא נראה תשוש ועייף ופשוט קפצתי פנימה בלי הסברים וחיטטתי לו במטבח. מצאתי שם נוטלה, ולקחתי כפית והתחלתי לרבוץ לו על הספה.
אחרי נסיונות הולכים ושבים של ג'ייק לגרום לי לדבר, הוא הבין שהכל עולה חרס ופשוט נרדם על הספה ליד.
ועכשיו אני חוזר לי מהבית של השכנים, ואני מאוד עייף לי. בוקר. אני רציתי לישון, אבל ערמות הסוכר מהנוטלה הרגו אותי, ולא הצלחתי להירדם אלא חמש דקות לפני שג'ייק התעורר, אבל ברגע שהוא התעורר הוא העיף אותי לכל הרוחות. פרחח, אבא שלי מת עכשיו, אתה אמור להתייחס אליי כמו מלך.
אני לא בטוח שאמא שם, אבל אני הולך לי לחדר שלי, מבלי לראות אף אחד והולך לישון. מאוחר יותר כמובן, איזה אידיוט מעיר אותי. אבל יש זמן עד אז.
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
"השומר?" חזרתי אחריה "השומר יגיד לך שהוא מעולם לא ראה אותי נכנס, ואני בספק שהשומר שהיה באותו רגע בשמירה בכלל יזהה אותי."
"למה לא?"
"זה פשוט." נשענתי אחורה על הכיסא, וכמעט קפצתי ממקומי בכשהוא השמיע חריקה מדאיגה "נכנסתי בלי שהוא יראה אותי."
משהו בעיניים של הבלשית נדלק "זה אומר ששנכנסת מפרצה? אין לך שום סיבה להיכנס דרך פרצה אם יש לך אישור מסר בלונטש עצמו."
"הו, ממש לא. נכנסתי מהשער הראשי. השומר פשוט לא היה שם באותו רגע, מסיבה שדי נשגבת מבינתי. אפילו לא הייתי צריך לנסות לשכנע אותו לשאול את סר בלונטש לגבי האישור. את מבינה כמה זה נוח מבחינתי, נכון?"
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
השומר לא היה בשער? למה לא? אני צריכה לחקור אותם אחד אחד. אולי המקרה הזה מורכב יותר משחשבתי.
אני משלבת את כפות ידי על השולחן ורוכנת לפנים. "מה היה טיב הקשר שלך עם סר בלונטש?"
"אפלטוני לחלוטין," הוא מגחך.
אני נדה בראשי. "התגובות המתחכמות לא מועילות לך, ג'רמי," קולי מתרכך. "יאשימו אותך ברצח. זה מאסר עולם. אם תשתף איתי פעולה, אולי אוכל לעזור. מתי קיבלת את האישור? מישהו היה עד לעניין?"
|
|
זאבה~
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
אמיליה-
המראה חזר אליי שוב ושוב, הוא פשוט עמד שם ובהה בבעלי מדמם למוות. מה לעזאזל עבר בראש שלו? למה הוא לא טיפל בו? למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן עד שראה אותי ואז היה חייב להזעיק עזרה?
קמתי מהספה ומהחיבוק המוחץ של השכנים ובני המשפחה שהספיקו להגיע. לא רציתי לראות אותם עכשיו. הלכתי בשקט באחוזה, דם יבש עדיין היה דבוק לשמלת הערב שלי. לעזאזל, השמלה הזו בטח הרוסה..
חבל לי שהוא מת, לא שאני מצטערת על זה אבל.. מה אם אחד הילדים אחראי לזה? אני לא יכולה להאמין בזה.. אנדרו, למרות החזות האפורה שלו הוא ילד רגיש שמרגיש שהעולם אכזרי מידי ומצא דרך קיצונית מאוד להתמודד עם העניין, וגם ג'יז. אינני מסוגלת להאמין שהיא תעשה דבר כזה. הבטתי ביד ימין. רציתי בכל מאודי שילדיי יהיו שמלאים(משתמשים ביד שמאל) אבל רק בעלי היה שמאלי במשפחה שלנו.
הלכתי לחדר האמבטיה, הסרתי את בגדיי והתרחצתי בשקט ובאריכות.
ליטפתי בידי את השיש הכמעט רך שממנו עשויה האמבטיה, צפתי בשקט עד לנקודה מסוימת ואז יצאתי מהאמבטיה, התנגבתי ולבשתי כותונת ומעליה חלוק רחצה חמים. חזרתי לסלון הראשי, שבו התאספו כל האנשים והודעתי להם על כוונתי לישון.
כשיצאתי שמעתי לחשושים, 'איך היא מסוגלת לישון כאשר בעלה נרצח?' 'יש לה לב של קרח' 'אולי היא הרוצחת?'
לא יקיריי, חשבתי בשעשוע. לא רצחתי אותו. הייתי עם חברות והמשרת ראה את הגופה שני(אחרי הרוצח). הרוצח כנראה פספס את ראשו, פגע בכתף ואז ירה בצידו השמאלי של ראשו. הוא כנראה חי עוד כמה שניות לאחר שמוחו מת ואז נעלם. משאיר אחריו רק לכלוך ובלאגן. באמת.. האדם הזה..
סר בקלי, ברוב אדיבותו, הוביל אותי אל חדר המיטות. הודאתי לו והלכתי לישון. ישנתי ללא חלומות.
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
(הנרצח היה היה ימני.)
היא מאיימת עלי עם מאסר עולם? הו, ואוו. הרגשתי טיפת זיעה מחליקה על גבי. זה לא יראה טוב בקורות החיים שלי, נכון?
"לצערי, אף אחד לא נכח שם חוץ ממני ומסר בלונטש עצמו." עניתי "סר בלונטש לא ממש הכיר אותי, אבל כולם יודעים את החיבה שיש לי לצייד. הסברתי לו על כך שיש לי מפגש ציידים בפיקדילי עוד שבועיים, ושאני רוצה לבדוק כמה שיטות בשביל להתכונן. חבר אמר לי שסר בלונטש נותן רשות מדי פעם להיכנס לשטח שלו ושכדאי לי לנסות. תמיד רציתי להיכנס למתחם שלו, יש לו שם הרבה מאורות מוצלחות של ארנבים ו.." עצרתי כשהבנתי שאני מדבר יותר מדי.
האור בחדר החקירות הבהב. שנינו בהינו בו עד שהוא הסתדר. "טוב," אמרה הבלשית והתרווחה על הכיסא שלה. בקנאה שמתי לב שהכיסא שלה לא השמיע שום חריקות מפחידות. "תמשיך בבקשה."
"בצהרי עברתי על פני הבית של סר בלונטש וראיתי לפתע את המכונית שלו מתקרבת לבית. כשהוא עצר וחיכה שהשער יפתח, ניגשתי לרכב. להפתעתי, סר בלונטש יצא לקראתי. שאלתי אותו אם אוכל להיכנס לשטח האחוזה שלו, והוא אישר.." עצרתי לרגע במחשבה "סר בלונטש היה נראה קצת מוזר" אמרתי. "כאילו משהו מדאיג אותו. כאילו הוא לא ממש מקשיב לי. זה בלבל אותי ולא ביקשתי ממנו שום הוכחה לרשות שלו, דבר שאח"כ מאוד הצטערתי עליו.
"ובכלל" הוספתי "זה לא הוגן"
"לא הוגן?" שאלה "מה לא הוגן?"
"יש לך כיסא הרבה יותר טוב משלי. אני האורח כאן!"
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
הנרצח ימני, לא הרוצח. סליחה. טעות נוראית שלא תחזור על עצמה.
|
|
POLLO
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
התעוררתי עם חיוך קטן. בלונטש נרצח, קשה להאמין. עכשיו אני בבעלות כמעט מוחלטת על "נקסט פרסום ושיווק".
השחצן ההוא לא העביר לאף אחד את האחוזים שלו בחברה, כך שזה עבר אוטומטית אליי. מאז הרצח הפלאפון שלי לא מפסיק לצלצל. כל ההשקעות שלו עוברות לידיי לאט לאט, והחשבון שלי מתחיל להתמלא בדולרים בקצב מהיר. היינו שותפים לעסק. למדנו ארבע שנים מנהל עסקים בלונדון יחד. סיימנו בהצטיינות. והעסק, שהוקם בזכות ההשקעה שלו, רק הלך וגדל בעשור האחרון. קטפנו אינספור פרויקטים, התעשרתי מאוד. אבל הוא תמיד התעקש להישאר עם בעלות של 51% מהחברה. תמיד. וזה הוציא אותי מדעתי. אבל תמיד נשארנו באזור החברים. מבחינתו לפחות. כשאתה נמצא עם אדם 10 שעות כל יום אתה לומד להכיר אותו ולהתמודד איתו.
"אמיליה? את פה?" קראתי כשהגעתי לאחוזה. אנשים רבים התאספו בלובי הגדול. את חלקם הכרתי באופן אישי, את חלקם רק לפי פרצוף.
לא ראיתי אותה בסביבה, אז עליתי לחדר של אנדרו בלית ברירה. בדרך כלל אני נמנע משיחות עם המוזר הזה. אבל אני חייב להיראות לפחות כאילו אני משתתף בצערם.
"אתה בסדר, אנדרו?" שאלתי. נגעלתי מהחדר המבולגן שלו, כנראה שהמשרתים לא ביקרו כאן עדיין. לא הייתי בטוח אם הוא יישן או שהוא לקח כדורים. אי אפשר לדעת עם הילדים האלה.
|
|
|
אנג'ל
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
"הולי שיט גרין, מה לעזאזל השעה?" אני שואל, מת מעייפות ומטושטש.
הנחש מסתכל בשעונו ואומר, "אחת עשרה?"
"למה אתה שואל?"
"אני לא שואל."
אני יכול להישבע ששמעתי שאלה בקולו אבל אני מצמצם עיניים ושואל בלית ברירה, "מה אתה רוצה?"
|
|
Ortash
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
לילות חסרי שינה אינם יושבים טוב באוזן בשילוב עם מנגינת הזקנה.
כיסא.
וכוס מים.
איפה המשרתת כשצריך אותה?
ובאותו רגע מכה בי ההבנה: גם אם הנערה היתה בנמצא, אין מכך שהיתה מסייעת לי, מעורר רחמים בזקנתי ככל שאהיה.
הלורד בלונטש נפטר.
ואני מובטל וחסר שם.
שוב.
לעזאזל.
עוד זקן על כיסא, ואיש אינו נזקק לי. אני מבוגר מכדי להשתלב מחדש בשוק העבודה, אבל אני לא יכול להשאר מובטל, אני לא יכול, אחרת... לא. זה לא יקרה. במקרה הכי גרוע אתאבד. לא אידאלי, אך לפחות אמות כאדם מכובד.
גל ההבנה השני הוא אמוציונלי בהרבה, ומביא איתו את ההפנמה שהלורד בלונטש מת.
הוא היה אדם מחריד למדי, ואף על פי כן, יש דברים שלא ניתן לעבור מבלי לחוש מידה כזו או אחרת של קרבה, ועשר שנים של חיים משותפים הן אחד מהדברים הללו.
ועכשיו הוא איננו.
הסכנה כבר איננה מעיבה עליי, שכן גם אם היה שותף לסוד - הרי שלקח אותו איתו לקבר. אך כעת מתחלף החשש בתחושה מבחילה של ריקנות.
והרי שכעת אני מפנים דבר נוסף.
אני הוא החשוד המיידי ברצח.
אני, שישנתי בצמוד לחדרו. שהיה לי המפתח לחדר הנעול. הראשון שחזה בגופה, שני רק לרוצח, כמובן, ולאלוהים.
אך מי יאמין לי?
איש לא יאמין לי. יש לגלות מיהו הרוצח בטרם יפנו כלפיי, באופן בלתי נמנע, את אותה אצבע מאשימה ארורה.
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
"חבר אמר לך? אשמח אם תשאיר לי את הפרטים שלו," אני אומרת, והחיוך שלו מתערער. בין אם הוא קיבל רשות ובין אם לא, הרעיון עלה לו על דעת עצמו. מוקדם מדי כדי לקבוע מה שקר ומה לא. אני רושמת לעצמי את הדברים תחת שמו, מתעלמת מההערה האחרונה.
שתיקה ארוכה משתררת, עד שאני גואלת אותו מייסוריו.
"באיזו שעה נכנסת פנימה?"
הוא מושך בכתפיו. "אחת בלילה?"
"אם היה לך אישור, למה בחרת להיכנס בשעה מאוחרת כל כך?"
|
|
snow fox
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
אני מתעורר ומוצא כרית מרוטה מולי. הא לא רגע, זה אנדרו. טוב, אני מרשה לעצמי להתבלבל, השיער שלו דומה לכרית המרוטה ההיא. היא היתה של אמא שלי, היא אמרה לי שהיא שמרה אותה מאז שהיתה קטנה. היא נשמרה שלוש ושבע שנים.
אני עדין לא מבין מה אנדרו הזה עושה פה. הוא יודע שאני לא סובל אותו והוא לא סובל אותי. אין לו איזה חמישים חדרים בבית כדי להיות בהם?
אני מתקדם אליו ומתחיל להפוך אותו. "קום חד קרן מגעיל."
הוא ממלמל מתוך שינה, "חדי קרן זה לא מגעיל. אתה מגעיל."
מפתיע אותי שהוא מצליח להעליב אותי ישר אחרי שהוא מתעורר. אני מגלגל עיניים ומתחיל להקים אותו בעצמי. הוא דווקא יותר קל ממה שחשבתי. "לך לבית שלך אנדרו. כבר בוקר ואין לי כוח אליך."
בעצם, גם לא היה לי כוח אתמול. מאז עשר בלילה יש לי צלצולים חוזרים ושבים באוזן, כמו שיש שיר שפתאום נתקע לך במוח ושלא עוזב, אלא שהפעם זה צלצולים מעצבנים כאלה. ואנשים לא היו יכולים לעזור לי להיפטר מהם אלא יחמירו אותם, הם יותר מידי רעשניים ויחמירו את הצלצולים, בייחוד השכנים שלנו, משפחת בלונטש. ודווקא אחד מהם הגיע לבית שלנו, יופי, המזל שלי ממשיך להיות מעולה כרגיל.
אני ממשיך לסלק ולדחוף אותו מהבית. כשהוא נזרק החוצה ומתחיל לצעוק עלי, אני טורק את הדלת בחוזקה. אני מסתובב במהירות לראות אם אבא שלי התעורר, אבל הוא לא. לאחרונה הוא מגיע בשעה מאוחרת, אפילו יותר ממני, למרות שעד לפני כמה שבועות זה היה ההפך.
אני בוהה מחריץ הדלת לראות אם אנדרו עזב. הוא עזב, ובמקומו הופיעה חבילת עיתונים. אני יוצא במהירות וקורא אותה מרוב שיעמום. עיתון העיירה שלנו לא הכיל הרבה דברים חוץ מפרסומות לחנויות חדשות שנפתחות (ושיפשטו רגל תוך ארבעה חודשים), איזה שיא חדש שהעיירה שלנו הצליחה לשבור (החור הכי נידח בעולם לדעתי), עבודות דרושים, תחזית וכדומה. אבל היום השער היה אחר. ופתאום הבנתי למה אנדרו הגיע לפה.
אני ממשיך לקרוא את הידיעה על מות אביו עד לנקודה שאני נשבר ויוצא החוצה במהירות. אני חושב שאף אחד לא רואה אותי, אפילו לא הכלב שלי- ברונו, שאבא שלי הרשה לי לגדל אותו למרות שהוא לא סובל כלבים, או חיות אחרות. אם כי הוא לא מבין שהוא מתרועע עם חיות אחרות כמעט כל שעה בחייו.
אני מעמיק את ראשי בסווטשירט שלי שעוד נשאר מאתמול וממשיך ללכת בהמשך הרחוב עד שאני מגיע ליער. כולם הסתכלו עלי מוזר שפניתי לשם כמעט כל יום, חשבו שאני ווירדו או סתם נער טיפש, אבל אני מצאתי את היער כמקום שקט שאפשר להיות בו לבד.
אני מגיע לשם ומעמיק עוד עד לאגם, עובר בין העצים שמריחים מהטחב הירוק שמטפס עליהם. כשאני מגיע לאגם, אני לוקח אבן וזורק אותה רחוק. האבן המעצבנת אפילו לא קפצה על המים למרות שזו היתה אבן חלקה והכל. אני יושב על גדת האגם וחושב על מקרי היום הקודם. זה לא יכול לקרות בעיירה שלנו אני מזכיר לעצמי. אבל אם אודה באמת, אם הדבר הזה היה קורה בעיירה שלנו זה בטח היה קורה במשפחת בלונשט. היא משפחה מוזרה מספיק כדי שזה יקרה אצלה. ועוד יותר מוזרים הם השכנים שלה.
אני ממשיך לשבת שם עד שאני שומע רעשים מוזרים מאחורי ומתחיל להתרחק במהירות. עדיף שאף אחד לא יראה שאני הייתי פה.
|
|
נוניטה
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
טוב, נו, מאחר והרווחתי לא רע במשחק הפוקר אתמול בערב הרשיתמ לעצמי לקנות שעון חדש. כמובן - שעון חדיש יותר ויפה יותר משל חברי.
"אתה יותר טוב ממנו, ובסוף כולם ידעו את זה", אני חושב לעצמי בזמן שנהגי פותח לי את דלת הלימוזינה.
אני הולך להראות לכולם כמה אני שווה.
אדם זר שנראה עצוב ותשוש פותח לי את הדלת, וממלמל: "הוא היה חבר שלך, נכון?"
הנחתי שהוא מתכוון לבעל הבית, והנהנתי בראשי.
רגע.
הוא אמר "היה", בזמן עבר.
הו רגע, אני עוצר לסרוק את הסביבה ומגלה המון אנשים - את חלקם אני מכיר ואת חלקם לא. הם נראים אבלים ומוטרדים ביותר.
בין האנשים אני רואה את משרתו האישי של חברי.
"אגש לדבר איתו", אני חושב, "הוא בוודאי יוכל להסביר את המצב".
"שלום לך, סר בקלי, תוכל להבהיר לי את העניינים?" אני שואל, התנשאות קלה בקולי.
בהתחלה נראה שקשה לו לדבר, אך הוא מכחך בגרונו ופוצה את פיו...
|
|
|
Ortash
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
אני סורק את הגבר שלמולי מכף רגל ועד ראש, מנסה להבין איזה פריט חדש ומנצנץ הניע אותו לבית האחוזה.
מעולם לא חיבבתי את בראון, אבל הופעתו תמיד מוקפדת, וזהו פרט שקשה לי שלא להעריך.
לבסוף עיניי נופלות על השעון האנאלוגי המבהיק על מפרקו.
"תתחדש, כלב", אני מפטיר לעברו ומניף את חוטמי אל חיק האוויר הצח שמעל זה הבזוי הנפלט מנחיריו. "החבר הכי טוב שלך, הלורד בלונטש המכובד - נרצח, ואתה טורח להביא את הישבן הבשרני שלך למפתן ביתו רק עכשיו? איפה, בשם אלוהים, היית?"
|
|
ג'ים
לפני 9 שנים ו-6 חודשים
אוחחחח למה השמש קיימת.אלוהים אדירים.למה השעות הביולוגי שלי לא מאפשר לי לישון עוד כמה שעות.אניעל העולם.
לרגע שקלתי להתגלגל כל הדרך למטבח אבל לא ממש זכרתי איפה האקדח שלי ממש לא רציתי למות על הבוקר וחוץ מזה הרוחב של הדלת הוא לא 192 סמ.1 0 למציאות.אני מקבל על עצמי את קיומך,בוקר טוב.
דישדשתי החוצה לקחת את העיתון של היום ומי עם לא הוד משמניו האציל תחת המאוורר מרוח כולו על העמוד הראשון (אין דרך טובה יותר להתחיל את הבוקר מאשר לקרוא כתבה על רצח אני בטוח).חזרתי פנימה בהליכה מתנדנדת של פיראט שיכור,איכשהו זה הרגיש לי הולם ואפילו נחוץ באותו הרגע.
לאחר נבירה בארון היחיד בבית מצאתי אי אלו קופסאות שימורים עם טונה אכלתי אותה ישר מהקופסא כי חבל על הכלים פתחתי העיתון סימולטנית מסוקרן לדעת עד כמה הם יודעים על אתמול בלילה או מה הסטיה שלהם מהמציאות הפעם."לקראת השעה 1 בלילה..שכנים שומעים רעשים...נער חשוד נכנס באיזור השעה 1 נלקח לחקירה ע"י איזו בלשית שהזעיקו ממקום מהוגן כלשהו"
אני רק מקווה שלא אסתבך בגלל הבחור ההוא שנכנס לאחוזה חשבתי.למרות שאני זוכר שנעלתי את השער ושמתי את השלט המצחיק הזה של "המאבטח יצא לסריקה" שבדרכ אומר "יצאתי לשתות קפה,תרגישו חופשי להתבשל כאן בשמש" שנשאר לי מחצי השנה שעבדתי כמאבטח בגן ילדים.
סגרתי את העיתון והחלטתי שכדי לחלוק כבוד אחרון לאדון המכובד אני אנסה לקרוא היום את הספר על הההוא שקוראים לו ישמעל לצללי אחת מוזיקה אקראית מהמערכת.קפצתי על הערסל שתליתי לא מזמן בחדר השינה פתחתי את הספר בחלק עם האלבטרוס והתחלתי לקרוא.
מיותר לציין שנרדמתי אחרי פחות מ100 עמודים.(79 ליתר דיוק,שיא חדש,אבל זה לא שאני מצפה מהיקום למחוא לי כפיים.למרות שזה יכול להיות ממש נחמד תודה רבה,רגע!שמעתם את זה! לא לא חשוב זאת רק הממטרה.אופס)
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
המשטרה הגיעה לאחוזה באזור 2 וחצי בלילה
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
'ויל לא ישמח אם אני אתן את השם שלו לבלשית. אני אנסה להימנע מזה.'
"אם היה לך אישור, למה בחרת להיכנס בשעה מאוחרת כל כך?"
"חיות לילה." עניתי מיד "אמרתי לך, הלכתי לתרגל שיטות חדשות שאני לא כל כך מוצלח בהן. שמעתי על מלכודת מיוחדת לתפוס ינשופים. זאת מלכודת ממש פשוטה ומתוחכמת," התחלתי לספר בהתלהבות "כל מה שצריך זה רק כמה ענפי עץ ואבנים. אתה מסדר את האבנים בצורה ש.."
|
|
|
POLLO
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
"אני יודע שקשה לך עם מה שקרה" אמרתי.
"לא.. לא ממש" הוא ענה בעייפות. "אני רק רוצה לישון".
"בוא, רד איתי למרפסת. אתה צריך לנשום אוויר צח".
הוא נאנח והתלבט לרגע מה לעשות, אך לבסוף נעמד והחל ללכת אחריי בגרירת רגליים.
בדרך למרפסת הבחנתי בבראון (חיחי. גרין ובראון) משוחח עם המשרת של בלונטש. שניהם לא נראים ממש מוכי הלם. מי יודע, אולי הרוצח מסתובב בינינו עכשיו. לא שאכפת לי.
כשהגענו למרפסת השקטה, המשקיפה על כל הגן, נשענתי על המעקה ופניתי בחדות אל אנדרו. "אתה רוצה להשתלב בעסקים של אבא שלך?"
|
|
פֶּפֶּר
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
האלמנה היא זאת שמתקשרת אליי. בארבע לפנות בוקקר, אלוהים. לא שעשיתי משהו מועיל כמו לישון, נניח.
"ליאון?" היא אומרת.
"כן," אני אומר בקול ישנוני ומנומנם ככל שאני מצליח. "מי זה לעזאזל?"
"אמיליה. ליאון, יש לי חדשות רעות. סר בלונטש..."
החליט לכתוב צוואה חדשה? בארבע לפנות בוקר? בחיי שנמאס לי מהאידיוט. "זה דחוף עכשיו, אמיליה?"
"הוא נרצח," היא עונה בקול חד.
ישר לבטן. "הוא נ-נרצח? מ-מי רצח או-אותו?"
"מי יודע?" עכשיו היא נשמעת מרירה, ואני יודע מה היא חושבת: אפילו למות כמו שצריך הוא לא היה יכול? "ברגע זה כולנו בגדר חשודים. גם אני."
וגם אני. שיט. "מ-מתי זזזה קרה?"
"בשתיים וחצי בלילה. אתמול. ליאון," היא מעשית פתאום, "הצוואה אצלך?"
"כמובן." אני מתעשת. "זה יכול לחכות לבוקר? אני אבוא אליכם ואסביר לכם הכל."
"מחר בבוקר," היא אורת. "אוסקר כבר לקח את אנדרו לשיחה. הוא ירושש אותנו עוד לפני שנשים לב."
"לילה טוב, אמיליה," אני אומר בעייפות ומנתק.
אין לי אליבי, לעזאזל. רוזי היקרה לא תעיד לטובתי בשום אופן.
והמניע. אלוהים. יש לי מניע לרצח. מי יאמין לי שזה לא אני.
ואז אני מחייך.
אם יעצרו אותי, לפחות תהיה לי מיטה ללילה.
יותר טוב מכלום.
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
״לפני רגע דיברת על ארנבות,״ אני קוטעת אותו.
״מי צד ארנבות בלילה?״
הוא מתחיל לעלות לי על העצבים, אך אני לא מראה את זה. לחוקר אסור להראות סימני חולשה.
״ג׳רמי, זה לא משחק.״ אני נדה בראשי. ״העונש על הסגת גבול חמור פחות מהעונש על רצח.״
״את לא יכולה להאשים אותי ברצח.״
״למה לא?״
זיק נדלק בעיניו והוא רוכן לפנים. ״אם אני הרוצח, מה המניע שלי?״
אני נשענת לאחור. ״אולי רצית ממנו משהו. אולי באמת ביקשת אישור אבל לא קיבלת כזה. אולי נמאס היה לך מהדרך בה הוא מבזבז שטחי ציד טובים. אולי החלטת לשים לזה סוף.״
|
|
האופה בתלתלים
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
לכל הרוחות. האידיוט הזקן לא יכל למצוא דרך יותר נקייה למות? נגיד, לתלות את עצמו במרפסת? להטביע את עצמו באגם?
כמה דם היה שם. איזה חוסר יעילות.
אתה בעצמך אידיוט, אני מזכיר לעצמי. הוא לא זקן בהרבה ממך, ולפחות היה לו כסף.
איזה בלגן באחוזה. מיליון אנשים מתרוצצים. סר בקלי נכנס לחדר שלי בשלוש בלילה והתחיל לצרוח. למה משרת אישי צריך לצרוח.
קמתי בלי להבין מה קורה בכלל.
"הוא נרצח"
"מי?"
"אח שלך. האדון בלונטש"
בהיתי בו. מה זה אמור להביע?
תפסתי חולצה וקפצתי החוצה. האמת שדאגתי לאפריל ולאנדרו יותר מהכל, אבל לא הצלחתי למצוא אותם.
רק הרבה אחרי כן ראיתי את אנדרו עם הנוכל הזקן במרפסת. אוי לא, מה הוא כבר מעולל לעסק? ולאנדרו? הילד לא מבין כלום מהחיים שלו, והוא בטח בשוק.
ניגשתי אליהם.
|
|
Lich
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
דרך העפר התפצלה לשניים, ובאגרופים מכונסים בכיסי פניתי ימינה אל האחוזה. נורות הפלורוסנט המרצדות האירו באור צהבהב וקלוש את דרך העפר מרוצפת האבנים. שמתי לב לחלל של עץ זקן שנגדם ונעלם, וחשבתי עד מה בלונטש היה מוצא לומר על זה. הוא תמיד טען שהאדמה הייתה כמראה בשבילו, כל צמח ועץ חדשים שעלו מתוך האדמה הפורייה ריגשו וטלטלו את ליבו. שמתי לב שחלק מהצמחים נרמסו תחת עקבות של סוליות נעליים והמשיכו לאורך האדמה הרטובה. מידת הנעליים הייתה קטנה מידי בכדי להיות שייכת למגפיי הגומי של הרחבים של קולין.
כשניצבתי מול הפונדק הבטתי מול חלון חדרו של בלונטש. כמו שציפיתי, המקום שמם, ורק אור חלש של נר ריצד על אדן החלון הפתוח. המוות של בלונטש היה מעט מצער. לא חיבבתי אותו במיוחד, אבל הוא תמיד דאג לספק לי את הכסף הדרוש בזמן. הוא היה מאוד דייקן בענייני עסקים, איש מאוד רציני, אבל הוא תמיד היה מנותק מאדמתו ומחבריו. תקוע בעולמו ששוקע מצרות וקבור במיץ של הזבל. התנערתי ממחשבותיי בחיוך ופניתי ימינה לעבר הגנים. מצאתי את קולין שקוע מאחורי שיח, ידיו העטויות כפפות גומי כתומות גזזו במרץ כמה עשבים שוטים. כשהוא הבחין בי ראיתי שהוא מרים את זוג גבותיו הסבוכות ומעיף בי מבט מאחורי השיח. פניו הפראיות העידו שחסרו לו כמה לילות שינה. אחר כך הוא חזר לעיסוקו.
"הפרחח הקטן ששוטט פה אמש עשה יותר מידי נזק." שמעתי אותו רוטן בשקט. אחר כך הוא הזדקף ומתח את גבו לאחור. מכנסי הג'ינס המחויטים שלו היו מוכתמים באדמה וחולצת הטריקו הבלויה שנתלתה על גופו המוצק הדיפה ריח של דשן. הוא הסיר מעל כפות ידיו את שתי כפפות הגומי הכתומות ודחס אותן בסרבול לתוך כיסי המכנס שלו.
"מה איתך?" הוא שאל והמבטא האירי שלו נעלם. העיניים החומות שלו סקרו אותי תחת גבותיו הסבוכות.
"פנטסטי." עניתי בקצרה והטעמתי את המילה עם אנחה כבדה. יותר מידי לילות של עבודה הצליחו לסחוט ממני את יכולות הדיבור. עד שסוף סוף הספקתי לגמור עם כמה עניינים חשובים המוות הפתאומי של בלונטש בא להכביד עלי בעבודה נוספת.
"זוכר איך שפעם המקום הזה היה נראה אחר?" קולין מלמל בשקט ועיניו שוטטו על הצמחים שנראו כאילו קיבלו הילה שחורה. בלונטש תמיד רצה שנדאג לפרחים. זה היה הדבר שהוא הכי אהב. אחרי כסף, כמובן. הוא נהג לומר לי שכל אדם שאהב אותם היה יכול ללמוד מהם קצת על טוהר ותמימות.
"אם יש משהו שאני זוכר, זה את השמלות הצמודות של גברת בלונטש." חייכתי בממזריות.
קולין חייך ואז הביט בבגדים המקומטים על גופי. בלייזר אפור שנארג על ידי חייט מלוס אנג'לס ומתחת חולצה שחורה ארוכה. עניבה אדומה השתלשלה סביב צווארי וחצתה את דרכה לאורך חזי. זאת הייתה המתנה האחרונה של בלונטש ליום ההולדת שלי.
קולין פלט שריקה ארוכה וזקף את גבותיו. "חשבתי שבאת רק לנחם את אמיליה."
עיקלתי את זווית פי לחיוך ממזרי והתחלתי ללכת לכיוון האחוזה.
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
" להרוג אותו רק בגלל שהוא לא נתן לי אישור?" שאלתי "זה לא נשמע לך כמו מניע מוזר?"
הבלשית משכה בכתפיה "נתקלתי במניעים מוזרים יותר."
הנדתי בראשי "בכל מקרה, את באמת נגעת בנקודה רגישה." עניתי "מעולם לא חיבבתי את סר בלונטש הנצלן. שום דבר מעלם לא היה חסר לו והוא רק רצה יותר ויותר להשתלט על דברים שלא שייכים לו ולא אמורים להיות שייכים לו." הוספתי בכעס."העובדה שהוא תפס אחיזה בשטחים כל כך נרחבים מהיער ממש לא תרמו לכך.
"תראי, אני דובר אמת. אני לא אשקר ואגיד שאני מצטער שהנאד הנפוח ההוא מת, אבל אין לי שום סיבה להרוג אותו. מה זה יתן לי? אני לא חושב שהבן שלו יהיה הרבה יותר טוב ממנו."
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הוא מסיים את דבריו בטון נוקב, ואני משחזרת בראשי את זירת הפשע. כשהגעתי לשם הכל כבר היה חסום והגופה נלקחה, אבל הדם שעל הרצפה סימן היכן היא שכבה.
הפרטים הראשוניים היו ברורים - לא צריך להיות שם כדי להבין. שני כדורים. הכדור בצידו השמאלי של הראש מונע אפשרות להתאבדות- מסורבל להצמיד את האקדח לצד האחר של הראש, מה גם שאין בזה הרבה היגיון. למה שאדם מתאבד ירה לעצמו בכתף?
הוא נמצא בחדרו. המיטה הזוגית מוקמה לצד אחד הקירות, והגופה שכבה יחסית במרכז החדר. האקדח נלקח לצורך בדיקה בליסטית, אך ניתן היה לראות שהקופסה הפתוחה שהונחה על הרצפה ליד המיטה נועדה להחזיק אקדח, לפי השקעים המיוחדים בריפוד הפנימי שלה. על הקופסה יש מנעול צופן, כך שרק אדם שיודע את הקוד יכול היה לפתוח אותה. לא נראו סימנים לפריצה, לא נראו סימני מאבק בחדר.
החלון היה פתוח.... הפרט הזה נראה לי מחשיד. הנרצח הקפיד לנעול את דלת חדרו בכל לילה. למה שהוא יפתח את החלון? אולי הוא רצה לתת לרוח נעימה לחדור פנימה, או שאולי מישהו אחר היה זה שפתח את החלון. אדאג שיאספו משם טביעות אצבעות. אולי אפילו אעשה את זה בעצמי.
כשהקפתי את הבית הבחנתי בסולם קבוע בקיר מתחת לחלון. חדרו של הנרצח מוקם בקומה השלישית, והסולם הוביל מהקרקע בגנים הישר מעלה. האחוזה מוקפת שיחים וצמחים ירוקים, מטופחים היטב. הגנן שמטפל בהם היה שם באותו הלילה.... הנער היה יכול לרדת בסולם ולנסות להימלט.
או שאולי הוא פשוט מצא את עצמו שם בזמן הלא נכון.
|
|
|
ג'ים
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
(הבלשית רצחה אותו! היא פסיכופתית במסווה ורצו לפטר אותה כי אף אחד לא צריך בלשים בעיירה ככ נידחת אז היא ביימה רצח.אין ספק.)
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
(*לעזאזל)
|
|
~ניצוץ בחושך~
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
לאזעזל, כמה ששנאתי אותו.
כמה-ש-שנאתי אותו.
אני בוהה בחבורה הגדולה בכתף שמאל שלי, המתנה האחרונה שאבא השאיר לי שעות ספורות לפני הרצח.
וואו, תודה רבה אבל'ה! איזו מתנת פרידה נפלאה! הלוואי וזה ישאר איתי לכללללל החיים כך שתמיד אזכור אותך!
כן בטח.
אני הייתי בחדר שלי, מציירת. הציור יצא כל כך יפה, ציירתי נערה עם כנפים בשלל צבעים, קופצת באוויר, מחייכת מאושר. עבדתי עליו הרבה זמן, על הציור הזה. כשסוף סוף סיימתי אותו הייתי כל כך מלאת סיפוק. אחח, הלוואי והייתי היא. הלוואי והיו לי כנפיים והייתי יכולה לברוח מהמקום הארור הזה, לברוח כמה שיותר רחוק ולא לחזור.
כן, זה היה לילה רע בשבילו. משמע- לילה רע בשבילי.
כשאספתי את הצבעים שמעתי צעדים כבדים במדרגות.
מה לעזא..? טראח! דלת החדר נפתחה בחבטה.
"הי אבא..." מילמלתי בחשש. "איך היה היום שלך...?" כאילו שאיכפת לי.
הוא ניכנס לחדר בצעדים מתנודדים. אוי לא. הוא שוב שתה.
הוא הסתכל על הציור. הסתכל, הסתכל. בהיתי בו.
לבסוף הוא פנה אלי, "למה יש לה כנפיים?"
"כי... ככה..." מלמלתי. "זה לא ציור אמיתי, זה סוריאליסטי, זה דמיוני..."
"את מדמיינת בנות עם כנפיים?"
"לא, אבא, לא לזה התכוונתי-"
"הבת, שלי, מדמיינת בנות עם כנפיים?!?!" וואו, כנראה הוא שתה ממש הרבה.
"לא, זה סתם, תירגע--"
אבל אז הוא עשה משהו שלא ציפיתי. הוא לקח את הציור וקרע אותו.
"לא!!! די! אבא תפסיק!" קפצתי עליו, מנסה לחטוף את זה ממנו.
"עופי ממני! כלבה מ.זדיינת" והנחית עלי אגרוף בחזה.
ואז אגרוף נוסף בכתף.
ואז בפנים, בסנטר ובאחורי בראש.
וזהו.
ואז הוא הלך. טרק את הדלת אחריו.
ואני שכבתי מובסת על השטיח, מייבבת לי, על החבורות ושכואב לי ועל הציור היפה שנהרס.
כל כך שנאתי אותו.
אני לובשת את הסווטשרט השחור שלי וג'ינס ארוך, למרות שכמעט יוני וכבר חם.
חבורות זה לא דבר שצריך להראות.
אני נשכבת במיטה, לוקחת את הת'ר הארנבת האפורה שלי עלי ומלטפת אותה.
כולם למטה. אחרי ששמעו את ה'תקרית המרעישה', באו כל השכנים והמכרים "לנחם" אותנו, כביכול.
חבורה של חנפנים עלובים.
אמא קצת בשוק. טוב, בכל זאת, למצוא את בעלך שרוע על השטיח היפה החדש מת, זה קצת, אממ.. איך קוראים לזה? טראגי.
לאנדרו האידיוט לעומת זאת, זה לא מזיז את קצה השערה הורודה בשערו הצבעוני. מטומטם. אוסקר כבר לקח אותו לשיחת "אתה היורש, בוא והצטרף אל העסקים של אבא שלך, בלה בלה בלה."
לא, כאילו אני לא קיימת, אני לא האחות הגדולה שטכנית היא היורשת הבאה.
שוביניסטים.
אף אחד לא מחפש אותי. שוכחים שאני קיימת. כרגיל.
|
|
|
אנג'ל
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
"בחייאת, גרין..." מלמלתי ושפשפתי אצ עיניי באצבעותיי. "אני לא רוצה לרשת שום דבר. אני בן חמש עשרה, אוקיי? יש לי שיער ורוד ומנצנץ. אתה לא רוצה אותי בעבודה שלך."
בזמן שגרין השתהה וחשב ראיתי את אפריל מציצה עלינו ואז נעלמת בחזרה לחזרה. ממה שראיתי, במילים עדינות, היא נראתה כמו חרא. אבל לא החרא הרגיל שהיא תמיד נראתה כמוהו, אבל עוד יותר חרא. על פניה חבורה גדולה באזור הלחי, ומאחר שלא הייתה כל כך מולי יכולתי לראות קצת הבזקים של דם מאחורי ראשה. היא איי פעם מתקלחת?
כנראה שמחה שאבא מת ועוד איך. יש מצב שמצאתי את הרוצח? הממ. אני אודה לה מאוחר יותר.
גרין הפסיק לחשוב ואז אמר, "אני מניח שתצטרך לחזור לצבע השיער הנורמלי שלך."
בזמן שהשתנקתי אני חושב ששמעתי עוד לפחות שתי השתנקויות ברקע.
לא, הוא לא אמר את זה.
"לא אמרת את זה כרגע, גרין."
שונא עסקים.
|
|
|
האופה בתלתלים
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הוא באמת אמר לו כרגע את מה שאני חושב ששמעתי? נוכל מסריח. כאילו אתה בכלל רוצה אותו בעסק. אתה יודע שהוא לעולם לא יסכים, ומנסה להיראות נחמד?
"בוא, אנדרו." ניסיתי לחלץ אותו מגרין. "אני לא חושב שיש לו מה לחדש לנו."
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הבלשית ישבה שם די הרבה זמן והרהרה לגבי משהו,ואני בינתיים תהיתי לגבי מה אבא שלי וודאי חושב לגבי כל העניין הזה
'אתה חייב להתמודד עם הבעיה הזאת לבד!' בטח היה אומר לי 'אל תהיה עצלן מלוקק כמו בלונטש הארור. תוכיח לי שיצא ממך חייל ראוי!'
"אתה יודע," אמרה לפתע "ממבט חטוף בבן של סר בלונט.. אני מניחה שהוא סר בלונטש הנוכחי" היא טלטלה את ראשה כמנסה לעכל את העובדה המוזרה הזאת "אפשר להיות די בטוחים שלא כל כך אכפת לו אם אנשים יבואו לצוד בגינה שלו."
"אני לא יודע לגבי זה." חשבתי על הילד האומלל. זכרתי איך הוא היה בתור ילד. קטן, טיפשון ופעור-עיניים. אף פעם לא חשבתי שהוא יפוך להיות אימו מוזר שנראה שהחליט להפוך את השיער שלו לתזכורת איך הייתה נראית הקשת אילו אלוקים היה פקאצה. "חוץ מזה, אמרתי לך כבר. בלונטש בדיוק נתן לי את רשותו להיכנס אל תוך הגנים ולצוד."
הבלשית שתקה זמן מה ואני שיחזרתי בראשי שיטות לשמירה על רוגע בזמן חקירה.
"טוב" אמרה לפתע הבלשית כמעט באי רצון וקמה מכסאה "אין לי עוד שאלות בשבילך כרגע. אתה יכול ללכת, לבינתיים. סביר להניח שאחזיר אותך לחקירה מתישהו בהמשך." היא פתחה את הדלת. "כמובן, שאסור לך לצאת משטח העיירה לבינתיים."
"כמובן, הבלשית.."
"גונס."
"הבלשית ג'ונס."
יצאתי מבניין המשטרה והבטתי לכיוון הכללי בו נראית האחוזה.
"אני בהחלט לא עומד לעזוב את העיירה הזאת בזמן הקרוב, הבלשית." מלמלתי "יש לי עוד כמה דברים לעשות פה."
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
לאפריל אין חבורות על הפנים. תקשיבו למה שאני כותבת לכם ><
|
|
|
~ניצוץ בחושך~
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
*תיקון חשוב מאוד: אבא שלה לא נתן לה מכות בפנים ובסנטר, רק בכתף, באחורי הראש ובבטן. היא כיסתה את כולם בבגדים וכאלה ואף אחד לא רואה את החבורות*
|
|
גרייס
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני פוקחת את עיניי. "אויה, כבר חמש בבוקר והשמש עדיין לא זרחה". מוזר, אני חושבת לעצמי. השינה הייתה טובה, יותר משהייתי יכולה לצפות. בדרך כלל אני מתעוררת למטלות ליליות. זה חלום כאן, באמת. אנשי האחוזה כלכך אדיבים ורגישים, הם יודעים שאני רוצה לעזור... ואז יש את מר בלונטש. בדיוק כמו אבא שלו, אידיוט מפונק שאוהב נשים כמו שהוא אוהב כסף. שמעתי את הסיפורים על אביו ואמא שלי. הוא היה צוחק ומביט בה, כאילו הוא מדמיין איזה איבר יטמא ראשון. אני שונאת אותו ואת בנו, עד עמקי נשמתי. את השושלת הרקובה הזאת. לא רק בגלל התנהגותו הלקויה, מעוררת הבחילה, אלא גם בגלל מה שעשה אביו לאמי. הוא קרע פיסה אחר פיסה מנפשה, ואני שמעתי את זה קורה. לא הבנתי מה זה היה, הייתי ילדה - אבל נודע לי מאוחר יותר. מאז, לא עוברת דקה שאני לא חושבת על מה ייעשה לי בעתיד, שעכשיו כבר לא כלכך רחוק. תודה לאל שזו לא אני שמטפלת בו, בנצר לדבר המחורבן הזה.
אני ניגשת לארון הבגדים ולובשת את מדיי. סינר לבן, מהכביסה של אתמול. מעט גאווה עולה בי, הספקתי יותר משהייתי אמורה אתמול. זה טוב, לא? אני מניחה שכן. מצד שני, הייתי תשושה. כנראה שאלה דרישות התפקיד.
המשימה הראשונה שלי היא תמיד איסוף הכלים, שטיפתם והכנת תה הבוקר. זוהי גם ההזדמנות שלי להעיר את חברי המשק, ולדווח למר טרנט על היעדרות/מחלה/חוסר יכולתו של אחד מהם לבצע את תפקידו. אני מתחילה באגף המזרחי - עוברת בכל אחד מהחדרים ומניחה את כוסות התה על העגלה. אינגליש ברקפסט, דרג'לינג, ארל גריי - לכל אחד ריח וגוון אחר. מר וגברת בלונטש שותים את התה המלכותי, הלא הוא ה"ארל גריי". אנדרו וג'יזלה שותים גם הם "ארל גריי", אך בשונה מהוריהם - עם 3 ולא 2 קוביות סוכר. חברי המשק שותים את ה"אינגליש ברקפסט", הזול מכל הסוגים הקיימים באחוזה, כאשר השאר שותים "דרג'לינג", העדין ביותר.
אני עוברת לאגף המערבי, וכרגיל - מסיימת במר בקלי ובלונטש.
הכניסה לחדרו של מר בלונטש הייתה חסומה בסרט צהוב משטרתי. "סליחה, מה קרה?" שאלתי את השוטר שנשען על הקיר. העפתי מבט פנימה - מבט אחד שהיה מספיק כדי להבין. מבט אחד, הישר אל גופו הדומם של מר בלונטש. "אני לא יכול לספר הרבה, אבל לא נראה שמדובר בהתאבדות" אמר השוטר. הנהנתי, והמשכתי לחדרו של מר בקלי.
חדרו של מר בקלי היה הרחוק ביותר משמאל מהמבואה שבמרכז האחוזה, ומוקם מול חדרו של מר בלונטש. צעדתי לעברו באיטיות, בזהירות ובפחד. לא יכלתי להפסיק לחשוב על גופתו המתה של מר בלונטש, שרועה על הרצפה בלב חדרו. חיוך התפשט על פניי - הגיע לממזר, אמרתי לעצמי. חיוך ששינה צורתו במהירות.
מר בקלי מתעורר גם הוא בחמש, לכן הגיוני שאינו בחדרו האישי. הוא ידע, זה בטוח.
ירדתי עם העגלה במעלית השירות הישר למטבח. מארי הייתה שם, קצצה גזרים לארוחת הבוקר. היא זיהתה מיד את הבעתה על פניי.
"את בסדר?" היא שאלה בדאגה.
קולי רעד. השבתי לה בשלוש מילים - "מר בלונטש נרצח" וקרסתי על הכיסא.
"אלוהים..."
"זה קרה ככל הנראה בלילה. איך לא התעוררתי? לעזאזל..." ניסיתי להיראות אכולת רגשות אשם ככל האפשר כדי לנסות להילחם בחיוך. החיוך הזדוני ההוא, החיוך הנקמני.
"את צריכה עזרה עם הכלים?"
"לא, אני בסדר... את נשמעת די רגועה ביחס למה שהרגע אמרתי לך"
"טוב, הוא היה זקן" היא אמרה בבטחון
"45. לא מופלג"
נזכרתי במשהו. לפני הרצח דיברנו, ואמרתי לה לעמוד על שלה. יכול להיות?
"מארי, זוכרת את השיחה שלנו לפני יומיים? עשית את זה?"
"מה את רומזת? שאני הרגתי אותו?"
"אני שואלת. שתינו יודעות שלא בדיוק אהבת אותו"
"ואת? אבא שלו אנס את אמא שלך! הוא נצר!"
"זה לא אומר שהוא לא חלאה. אבל אני יכולה לפחות לשלוט בעצמי"
"מה זה אמור להביע? אין לך כלים לש..."
פעמון הדלת מצלצל. אני עולה במהירות בגרם המדרגות, ממהרת למבואה ומוצאת את מר בקלי ואדון בראון.
"מר בקלי! אדון בראון!" אני אומרת, מתנשפת. "אני מצטערת, באמת. עליי להודיע לך שבצער..."
"איפה היית בשתיים וחצי בלילה, לעזאזל? לא שמעת את היריות?"
"לא מר בקלי, אני מתנצלת..."
|
|
|
Ortash
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
ולפני שמר בראון הנכבד מספיק לפצות את פיו ולרייר בתאווה על עושרותיו של הלורד בלונטש, אותה כסילה מייזי מתקרבת לעברנו בצעד גס, העקבים הכהים של תלבושת המשרתת שלה נוקשים על רצפת הלינולאום בשאון מחריד שמצלצל באוזניי גם מעל להמולת האנשים, אותו פגע רע ששיכן בגולגולתי את המיגרנה מלכתחילה.
"בשם אלוהים, נערתי, עמדי במקום!" אני נובח לעברה ומעסה את רקותיי בתנועות מעגליות.
היא קופאת, מבט של בהלה בעיניה.
"מה לך?" אני נאנח לבסוף, משנרגעו הפעימות הנוראות.
היא מתחילה ללהג כמנהגן של הנערות הדלות מהצפון, וקולה לא עושה חסד עם עצביי המרוטים.
"ישו המושיע, מייזי, הרגיעי את רוחך".
הבחנתי בעגלת התה שנותרה מאחור.
"האדון מת, ואני סבור שלכולנו תותר הפוגה קלה ממשלח ידנו כל עוד איש איננו משלם. הבה נשב בנחת על כוס תה".
כל שאני יודע הוא שאני מוכרח להתרחק מההמולה, ולהתיישב. כוס תה לא תזיק, גם אם מדובר בשיקוי הביצתי שרוקחת דרך קבע הנערה. תמיד טענתי כי תה איננו נחלתם של חסרי הדאגות, שכן הם לעולם לא יוכלו להבין את הצורך הקיומי בו ברגעים של שברון נפש כן.
|
|
|
POLLO
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מושלם. הזרוק הזה סיים את הסיטואציה בדיוק כפי שרציתי שהיא תסתיים. עכשיו אני יכול להרגיע את העובדים, ואני לא מעלה חשד.
"הבן שלו לא מעוניין לרשת אותו" כתבתי לליסה המזכירה במהירות. הכל בשליטה.
"מה שלומך טום?"
"מעולה" אמר ללא הבעה כלשהי על פניו. לא ברור אם הוא ציני או רציני. הבטתי בו בגועל. הוא הריח כמו פח אשפה.
שני הפריקים נעלמו במהירות לתוך האחוזה, ואני נשארתי להשקיף על הנוף.
|
|
|
נוניטה
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
חוצפה.
סר בקלי חושב שאני צריך לעצור את כל עולמי וחיי כדיי להתאבל עליו, למען האמת אני יותר בכיוון של לחגוג מאשר להתאבל.
עכשיו אני הכי מוצלח פה.
רגע לפני שאני משיב לסר מה שמו נוחתת עליינו מישהי שאני מזהה כמשרת לחוצה ומבועתת וממלמלת התנצלויוץ לסר בקלי שנראה אדיש לגמרי למתרחש ומציע לנו לשבת לתה.
אני מסרב בנימוס ומתקשר לנהגי שיאסוף אותי
למען האמת אני מבואס שלא הצלחתי למשוך תשומת לב, אבל עכשיו כשאדון בלונשט אינינו שום דבר לא יעמוד בדרכי להיות המוצלח ביותר והעשיר ביותר.
|
|
|
Ortash
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הצרה עם ידידים, כך אפאר בשמם ואקרא להם - שמרבית היכרותך עמם מתבססת על מנהג קבוע של ערבי פוקר, היא שלעולם אינך יכול לתת בהם את מבטחך באופן מלא. אני סבור כי גם אם הייתי מוצא את עצמי חב את חיי לאותו ממזר שנקרא שמו בראון, ממשיך הייתי לגדף אותי מתחת לשפם על אותו מקרה שבו שדד ממני משכורת של שבוע שלם כשהוא חמוש בזוג מלכות ואני - ידיי ריקות.
קוד דואלו קבע - לא תוקפים אדם שאיננו חמוש.
אתם חושבים שזה מעניין אותו, את הממזר?
מובן שלא.
הכבוד, יש להפנים, הוא ערך עליון לכסף בקרב יחידי סגולה מעטים, בימנו.
על כן, לא חוויתי מפח נפש גדול מהנדרש בעקבות דחייתו של אותו איכר בנעלי זהב את הצעתי, אך מאחר ואני גאה להמנות עם אותם יחידי סגולה המקדשים את הכבוד - אני לוחץ את ידו ונפרד ממנו במידת החום הראויה.
גבר שאין לו כבוד, אין לו דבר, ומוטב לו שיזחל עירום ברחבי התבל ויכיש בעקב האנושי מאשר שימשיך להתקיים כאחד האדם.
מר בראון הולך לטלפן לנהג. אולי ימצא את החברה המיוחלת שתהלל את שעונו במקום אחר. חברה עם צרות פעוטות יותר, או לכל הפחות נחבאות יותר אל הכלים ואינן משאירות כתמים על השטיח החדש.
אני מסתובב אל המשרתת.
"ואת, יקירתי? התתלווי אליי לטרקלין?"
|
|
ביני <FONT COLOR=074953>
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
קמתי בבוקר, בשעה מוקדמת כתמיד. בחמש וחצי אני אמורה להיות במטבח, מכינה ארוחת בוקר לשאר צוות האחוזה, ואחריה למשפחת בלונטש בעצמה.
קצת אחרי שהתחלתי לחתוך גזרים בשביל סלט, מייזי נכנסה לחדר. בטון שהיה נשמע מלא הלם היא דיווחה לי שהאדון בלונטש מת.
אני מתייחסת לעניין בשוויון נפש כלפי חוץ, אבל מבפנים אני סוערת.
אין שום סיבה שהם יחשדו בי שאני הרוצחת, חוץ ממייזי. היא חושדת בי. מן הסתם. לפני יומיים שפכתי עליה את כל התסכול, כל השנאה שלי כלפי אדון בלונטש. והיא עודדה אותי לא להתכופף מולו ולעמוד על שלי.
כשאנחנו מסיימות לארגן את האוכל למשרתים ולדיירי האחוזה האחרים, אני חוזרת לחדרי. השעה שבע ולי אין עבודה עד השעה אחת עשרה, כשאצטרך להכין את ארוחת הצהריים.
החדר שלי קטן ופשוט-מיטת עץ צרה, ארון בגדים, מדף ספרים חצי ריק ושולחן כתיבה. כשאני מתיישבת על הכיסא, מול השולחן היד שלי מעיפה בטעות את בקבוקון הזכוכית הריק כמעט לחלוטין על הרצפה. איכשהו, הוא לא נשבר. רק מתגלגל אל מתחת למיטה.
אז...לעזאזל. יש להם ועוד איך סיבה לחשוד בי.
זה לא היה אמור לקרות. האדון חזר אתמול מוקדם לחדרו בתואנה שהוא לא מרגיש טוב, כמו שהיה אמור להרגיש, וגם חבריו הלכו מוקדם. אבל זה...זה לא היה בתוכנית.
הדבר העיקרי שאני צריכה לעשות, זה למנוע כל סיכוי שיתחקרו אותי. הדרך היחידה שלי לעשות את זה... היא להפיל את הרמזים על מישהו אחר.
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נכנסתי לבית שלי רק כדי להתקלח ולהחליף בגדים. ההורים שלי לא היו בבית, אז לא הייתי צריך להסביר להם איפה הייתי כל הלילה, אבל הם ממילא פשוט יניחו שהשקעתי את כל הלילה בבהיה בצייד. גם להם אני אוכל לומר שהיה פשוט צייד לא מוצלח, זה לא יהיה בעייתי במיוחד.
יצאתי לדרכי לכיוון אחוזת בלונטש ותהיתי איך להיכנס לבית האחוזה בלי למשוך יותר מדי תשומת לב ולהשתדל כמובן להימנע כמה שיותר מפגישה עם מנהל משק הבית, ובמיוחד מהגנן.
כשהגעתי לבית האחוזה ראיתי שורה שלמה של מכוניות.
'כמובן, אידיוט' חשבתי לעצמי 'ברור שיהיו פה הרבה אנשים עכשיו. כולם באים וודאי לנחם את המשפחה.' זה די הורס את התוכנית "להשתדל שאף אחד לא יראה אותי", אבל זה בהחלט יעזור לי להסתנן ולהשתלב.
בשער הצגתי את עצמי כחבר ילדות של אנדרו(הוא לא ישמח לשמוע על זה), דבר שהכניס אותי ישירות אל תוך הבניין עצמו. רציתי להימנע ממפגש עם האלמנה או עם סר בלונטש הטריים, או מכל כורח באשר הוא לקשור עם מישהו שיחה, אז החלטתי פשוט להסתובב ולהיראות כל הזמן כאילו יש לי מה לעשות.
'דבר ראשון, אני צריך את הרכילות הטריה ביותר' חשבתי לעצמי 'אולי אני אוכל לגייס אותה לעזרתי.'
ואיפה נמצאת הרכילות הטובה ביותר אם לא בקרב המשרתים?
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
סוף סוף הצלחתי להחליף את בגדיי מהחליפה למכנסי ג׳ינס וחולצת טי שחורה פשוטה, ולהסתכל על עצמי במראה. כל הלילה שעבר לא ישנתי, והחקירה על הבוקר לא עזרה. אני נראית נורא, כרגיל, אבל אין לי מספיק אנרגיות או מצב רוח להשקיע. ג׳רמי טרנט והגרסה שלו לעניין מהדהדים בראשי, ואני מנסה להסתיר את העייפות.
מיהרתי מדי לשפוט את העניין. אם הוא דובר אמת, זה מורכב בהרבה משחשבתי. בכל מקרה עלי לחזור לבית, לקבל כמה פרטים כלליים מעבר, כדי להיות מסוגלת לצרף חתיכה לחתיכה ולקבל את חתיכה אמיתית מהפאזל.
אולי, בערך, בתקווה.
אני מחנה את המכונית כמה רחובות מהאחוזה ומתחילה את שארית דרכי ברגל. הרחובות הקרובים חסומים ממכוניות - כנראה מכרים או קרובים שבאו לנחם את המשפחה האבלה. ניידת המשטרה היא היחידה שאני מזהה, באופן לא מפתיע. אני מקווה שהחקירה הזו לא תימשך זמן רב ולא אלמד להכיר את השאר.
כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
דלת האחוזה פתוחה קלות. סימן מבשר רעות כשמדובר בזירות רצח, אבל הגיוני כשמדובר בבתים המקבלים ביקורי תנחומים. לא שזה משנה, האמת. האחוזה גדולה. זירת הפשע הייתה יכולה להיות שני רחובות מהמקום בו אני עומדת עכשיו.
אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה.
|
|
|
אנג'ל
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
יופי. מהפח אל הפחת. עובר מבחור מעצבן אחד לאחד מעצבן יותר - בכללי הם באותה רמה, אבל, להמחשה.
אני מסתכל על דוד שלי ותוהה מה לעזאזל הוא רוצה. הוא בהחלט לא נראה מצוברח מהעובדה שאבא שלו מת. "תודה, דוד." אני ממלמל כדי לצאת מידי חובה - אבל הו זה כזה ברור מה הוא רוצה - ושואל, "רצית משהו אחר?"
ברור שהוא רצה משהו אחר, הוא דוד שלי. למה ציפיתי. משפחה עשירה מטומטמת.
|
|
|
האופה בתלתלים
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הוא עושה לי פרצוף חמוץ ונגרר אחרי כאילו אני מכריח אותו.
"אתה בסדר?" אני שואל. דווקא ההתנהגות הנורמטיבית הזו מפחידה אותי. כולנו די בשוק.
"כן. אני לחלוטין בסדר. תעזבו אותי כבר." אוקיי. הוא ממש מרגיש כמו תמיד. אולי זה הלם?
הוא הולך ברקיעות רגליים לחדר אחר, ואני יוצא החוצה ונחרד לראות את כל העולם ואשתו בחצר האחורית שלנו. מקסים.
אני שוקל ללכת להשתכר באיזה פאב, ומחליט שזה רעיון לא רע.
|
|
|
פֶּפֶּר
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני מגיע לאחוזה בשמונה בבוקר. בידי הצוואה האחרונה, מסמך שהולך לתסכל נואשות - רגע - שבעה או שמונה אנשים לפחות, לפי חשבוני.
הדלת פתוחה. אני נוקש, אבל אף אחד לא מתייחס. אני מציץ פנימה ונכנס.
במבואה אני נתקל באישה צעירה בחולצת טריקו שחורה. היא סוקרת אותי מלמעלה למטה בעיניים חדות, ואז מפנה לי את גבה ונכנסת פנימה.
יש בפנים המון אנשים. יותר מדי. אני מחפש בעיניי את אמיליה, אנדרו או אפריל, מישהו שיוכל להוביל את כל הנוגעים בדבר לחדר ריק. אני רק רוצה לגמור עם זה וללכת. המקום הזה משרה עלי דיכאון.
הו, הנה טום. בדרכו החוצה, כנראה. הוא לא נראה נלהב לראות אותי.
"בוקר טוב," אני חוסם אותו.
"ליאון." הפנים שלו אומרות משקה עכשיו. "זאת הצוואה?"
אני מהנהן. "אם תוכל לאסוף את כולם באיזה מקום שקט... זה לא ייקח הרבה זמן."
"מי צריך להיות שם?"
"האלמנה והיורשים," אני אומר. "אוסקר גרין, אני מניח - הוא כאן?"
"כן," הוא ממלמל בשאט נפש.
"המשטרה וודאי תרצה לשמוע את תוכן הצוואה," אני מנחש.
"הבלשית ג'ונס כאן," הוא מחווה לעבר האישה בטריקו שראיתי בכניסה, מסתובב ועולה במדרגות בצעד עייף.
אני ניגש אליה.
"הבלשית ג'ונס? ליאון גארפילד. עורך הדין."
אנחנו לוחצים ידיים. היא חזקה יותר ממה שהיא נראית.
"המסמך בידי הוא הצוואה התקפה של המנוח," אני אומר. "האם תרצי להיות נוכחת -"
"כמובן," היא אומרת ופונה בצעד תכליתי אל המסדרון משמאל. היא מסמנת לי להיכנס לאחד החדרים - אולם קבלת פנים כלשהו - ונכנסת בעקבותיי. בכוונה או לא, הצעד הזה משדר אי אמון. אני יוצא אל המסדרון לראות מה עם היתר ורואה את טום ואחריו אמיליה, עייפה למראה, ואפריל, נראית אפילו גרוע ממנה. אוסקר גרין, בצעד יהיר, אחריהן, וגם אדון בראון, שלא אמור להיות פה, ובמאסף אנדרו, שהבעתו אומרת בבירור יש בערך אלף חמש מאות מקומות אחרים שהייתי שמח להיות בהם עכשיו. גם אני, חבר.
אנחנו מתיישבים.
אפריל מתכנסת באחת הפינות, מרימה ברכיים אל החזה; אנדרו משכל רגליים; גרין רוכן לפנים, ההבעה של אמיליה לא קריאה.
הבלשית ג'ונס מתמקמת בנקודה שממנה היא יכלה לראות את כולנו.
"תתחיל," היא אומרת בשקט.
אני משתעל ופותח את התיקיה השחורה הדקה.
"אשתי היקרה, ילדיי, אחי, שותפי -
בדעה צלולה אני כותב צוואה זו מתוך מחשבה ובניסיון לעשות את הטוב ביותר למענכם -"
מישהו מגחך בקול ואני מרים עיניים במהירות אבל כל הפרצופים מולי מביטים בי בריכוז מוחלט. מי זה היה?
"לא אסביר את כל השיקולים שמאחורי הצוואה, אך..." בלה, בלה, בלה...
"את חלקי בחברה יירש בני, אנדרו דיאדורה בלונטש," ההבעה על פניה של אפריל מרירה ואני נאנח, "לכשיגיע לבגרות."
הוא יגיע אי פעם?
"עד אז ינהל שותפי, אוסקר גרין, את החברה כפי ראות עיניו."
גרין נראה מרוצה. אנדרו מעווה את פניו. אמיליה מוטרדת מעט.
"לאחי, טום אלכסנדר בלונטש, אני מצווה סך של תשעת אלפים דולר," את המילה הבאות אני מקריא בנימת קול רצינית בתכלית, "ושיקח את עצמו בידיים, האידיוט."
אפילו הבלשית ג'ונס מבליעה חיוך.
"את אוסף המטבעות שלי אני מוריש לידידי, אלפרד בראון...
את שעון הזהב שלי אני מוריש לידידי רוברט קלארקסון...
לבנו, ג'ייקוב קלארקסון, אני מוריש את הספרייה, אם ירצה בה."
כולם מרימים עכשיו גבות נוכח הסעיף המוזר אבל אף אחד לא אומר מילה. ספריית בלונטש איננה גדולה, וגם אין בה פריטים נדירים במיוחד, ובכל זאת הורשתה לבן השכנים, שלא ידועים קשרים מיוחדים בינו לבין המנוח, היא תמוהה. אבל כששאלתי אותו בזמנו הוא רק תקע בי מבט ואמר, "רצונו של אדם כבודו". ורצונו של המת, על אחת כמה וכמה, לא?
אבל ההפתעה הגדולה עוד בשרוולי.
"את האחוזה אני מוריש לבתי, ג'יזלה אפריל בלונטש -"
כולם מדברים בבת אחת.
"מה לעזאזל -"
"הוא הוריש לה את האחוזה?!"
"אבל מה עם -"
הבלשית ג'ונס נעמדת וכולם משתתקים באחת. איזו סמכותיות מקרינה האישה הזאת.
"תודה," היא אומרת, מתיישבת ומסמנת לי להמשיך.
"את האחוזה אני מוריש לבתי, ג'יזלה אפריל בלונטש, לכשתגיע לבגרות.
אשתי, אמיליה בלונטש, ואחי, טום אלכסנדר בלונטש, יוכלו להמשיך לגור באחוזה כל עוד ירצו בכך."
אני בולע רוק, ובאופן לא נשלט מעיף מבט בבלשית.
"לעורך הדין שלי, ליאון גארפילד, אני מצווה סך של שלושת אלפים דולר, כאות תודה על עבודתו המסורה ונאמנותו לאורך השנים.
את כל הנ"ל ציוויתי בדעה צלולה ובזאת באתי על החתום,
ויליאם אדוארד בלונטש השני."
אני מניח את הדף. יש רגע של שקט. ואז אמיליה נעמדת.
בזעם לא אופייני היא אומרת, "מה זה היה עכשיו, ליאון? זאת לא הצוואה שלו. אני ראיתי את הצוואה שלו. מה זה אמור בדיוק להביע?"
|
|
~RAIN~
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני מתעורר מוקדם מהרגיל, גם בגלל שמיטת העץ הזאת לא נוחה והמזרון רך מדיי וגם בגלל שהמולה שלמה מתחוללת מחוץ למעונות אנשי הצוות, בשם ישו.
אני מתעלם מהדפיקות על דלת החדר ומדשדש לעבר המקלחת הצמודה לחדר השינה הנוכחי. זהו אחד מעשרות החדרים העודפים במגורי הצוות שיש כאן, ולנתי בו הלילה מכיוון שאתמול נאלצתי להישאר באחוזה עד שעה מאוחרת לצורך הכנה סופית של גני האחוזה לצילומים יוקרתיים של חתונה.
מה שזה לא יהיה שמסעיר את כולם כאן, זה יכול לחכות לכשאסיים להתקלח. אני לא בדיוק במיטבי כרגע. אני מוריד את הקסקט רק כשאני פותח את זרם המים.
אז אדון בלונטש מת. בחיי! כמעט ששרפתי את הטוסט שניסיתי לקלות, ובדרך-לא-דרך גם את החולצה שלי. אני יכול לדמיין את הצלמים וכתבי העיתונים שצובאים על שערי האחוזה במטרה לקבל איזשהו מושג על האירוע. כל דבר מסעיר אותם כאן, במדינתנו האפורה והמשעממת. אני נחשב לחשוד, אבל אני לא דואג. אני והאדון בלונטש המנוח לא חלקנו שום מגע משותף. הגנים נרחבים מכדי שיהיה לו איזשהו חלק פעיל בהתנהלות שלהם. אני בא במגע רק עם ברטון, שמינה אותי. יש לי משפחה ולא אסכן אותן ברצח נמהר שכזה. אני לא הייתי חושד בי, עם כל הכבוד.
אני יוצא החוצה, לגן, להביט בשמיים. אני יכול להרגיש את העיניים של אנשי המשטרה הרבים שמסתובבים כאן בגב שלי.
אני מתקשר לאשתי ומעדכן אותה, מנסה להרגיע כמיטב יכולתי. הבנות הקטנות מתארגנות לבית הספר.
*
לאחר זמן לא רב אני נתקל בענף תלוש משיח של עופרית הכף, ומשתטח על האדמה זרועת הדשא בצורה הפתטית ביותר שעלה בידי להציג לראווה. הראש שלי מתחיל לכאוב. מה קורה כאן, לעזאזל? הילד הארור ההוא שתפסתי כאן אתמול - חי נפשי - השאיר כאן, בסמוך לאחוזה, נזק רציני. אני מוחה עפר וקרעי דשא מהמכנסיים שלי ומחליט לטפל בעצמי בעניין. (בכל אופן, לא בדיוק נראה שהעובדים שלי יחליטו להתייצב לביצוע המטלות הרגילות בקרוב.)
(ברטון ברקהארט מחליף איתי כמה משפטים)
*
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
תמיד הצחיק אותי כמה קל להשיג מידע לגבי רכילות. לא צריך אפילו לנסות לשכנע אנשים לדבר! הם פשוט מנדבים את הכל מעצמם.
חציתי את חדר הכניסה בעודי מהרהר לגבי כל מה שנודע לי. אף אחד לא זיהה אותי בתור "הבחור המסתורי", אז כולם דיברו לידי בחופשיות ופיזרו תיאוריות קשר רבות לגבי הסיבה למה רצחתי את סר בלונטש. גיליתי גם כמה דברים לגבי האנשים שהיו בבית בשעת הרצח, ופחות או יותר קיבלתי רשימה שלימה של רוצחים פוטנציאליים עם כל מיני מניעים ממניעים שונים.
החלטתי שהגיע הזמן לחזור לגינה, למקום בו הייתי בלילה הקודם. זכרתי את הגנן שתפס אותי, וקיוויתי מאוד שאוכל להימנע ממפגש איתו, אבל.. טוב, זה סיכון שאני אצטרך לקחת.
חמקתי לגינה והתחלתי ללכת לכיוון המקום. 'זה לא ייקח הרבה זמן, נכון?' חשבתי לעצמי. 'רק..'
"מה בשם ישו הצלוב אתה עושה כאן שוב, נער?!"
שיט. הגנן.
הסתובבתי לכיוונו "הו, שלום, מר.. גנן. רק יצאתי לשאוף קצת אוויר צח, אתה יודע. הרי באתי לנחם את.."
"אתה לא אמור להיות בחקירה?"
נאנחתי. אין לי כוח לזה עכשיו. "כפי שניתן להבין, שיחררו אותי."
"אני יכול להבין את זה. אבל למה?"
"כי סיפרתי לבלשית את האמת והיא הגיעה למסקנה שאין לה מספיק ראיות?"
"לכך שאתה מסיג גבול?!" שאל בכעס "אני יכול להעיד ש.."
"זה היה באישור!" עניתי "ודיברנו בכלל על הרצח של בלונטש."
הגנן נראה מופתע ושתק לכמה רגעים. "אז אני מבין שחזרת להרוס שוב את הערוגות שלי." אמר והחווה בידו בתנועה כללית.
הבטתי בנעלי ההרים הגדולות שלי "טוב, זה לא ממש חלק מהתוכנית, אבל אני מניח שבאמת כדאי שאזהר." הבטתי בכל הפרחים הצבעוניים ובחולצה השחורה שלי עם מכנסי הדגמ"ח המלוכלכים. "אם אתה ממש רוצה, אתה תוכל לעקוב אחרי, אתה יודע. אני לא ממש אשתלב ברקע ואיעלם או משהו." הוספתי "אז אם אני אפילו אשקול לעשות משהו לא בסדר, אתה תוכל.."
"הו, לא, איש צעיר. אתה לא הולך לשום מקום לפני שתענה לי על כמה שאלות."
כעסתי על עצמי בלב. לא הייתי צריך לקחת את הסיכון הזה. "קדימה." עניתי. "מה אתה רוצה לדעת?"
|
|
|
~RAIN~
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני מעביר משקל מרגל לרגל. "המממ", אני אומר, מנמיך את קולי, מדבר בקול חלק ונטול תהיות. "איזו אמת בדיוק סיפרת לבלשית, ילד".
הילד נראה כמעט משועמם. "אמרתי שיצאתי לצוד. באישור סר בלונטש".
אני מגחך. "יצאת לצוד כמה כלניות בגני האחוזה?"
"חיות לילה. התנסיתי במלכודות. אני מניח שאיני צריך לומר לך, אדון גנן, אבל בגני האחוזה יש שטח ציד גדול."
"בשעות הלילה אין תאורה מחוץ לגני האחוזה, ילד. לא תפסתי אותך עם פנס. תפסתי אותך במרחק קצר מחלונו של האדון! בטח שמעת את היריות" - אני מצמצם את העיניים לכדי חריצים קטנים - "אני לא שמעתי אותן. מה חשבת בדיוק שהן? זיקוקי די-נור?"
"תיארתי לעצמי שהן יריות של צייד אחר שקיבל גם הוא רשות לצוד בשטח האחוזה -"
"כן?" - אני קוטע אותו. "אבל אם שמעת יריות, שמעת אותן מכיוון מסוים! לא היה נראה לך קצת משונה, בחורצ'יק, שהן בוקעות מתוך האחוזה עצמה?"
הוא מושך בכתפיים. פרחח. "הייתי רחוק ולא חשבתי על זה".
"מה עשית ליד חלון חדרו - הפתוח - של האדון?"
"הציד שלי נהרס. בהתעסקות במלכודות צריך להימנע מרעש. עשיתי את דרכי לכיוון האחוזה בכדי להתלונן בפני אדון בלונטש -"
"הא! להתלונן?" - אני שוב קוטע אותו - "להתלונן בפני האדון, בשתיים בלילה!" אני נועץ בו מבט מצמית כשאני ממשיך - "חשבת שהוא יהיה ער אז? כיצד יכול להיות שנער כמוך, יאזור את חוצפתו הרבה וילך, מרצונו החופשי, להתלונן בפני האדון העשיר של אחוזת בלונטש על תנאי הציד באחוזתו, ועוד בשתיים בלילה?"
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני קמה ממקומי.
״מר גארפילד. אוכל להחליף איתך מילה?״
הוא שולח לאשת הקורבן מבט מתנצל ועוקב אחרי אל מחוץ לחדר. יש לי הרגשה שהוקל לו. במשפט אחד גאלתי אותו מהמהומה שעומדת לפרוץ.
מדהים איך אנשים מתחממים כשהם חושבים שגזלו מהם משהו.
כשהדלת נסגרת מאחורינו, אני מסתכלת לצדדים לוודא שהמסדרונות נקיים לפני שאני מתחילה לדבר.
אף פעם אי אפשר לדעת.
״אתה היחיד שידע את תוכן הצוואה הזו,״ אני קובעת.
הוא מאשר.
״באיזו תדירות נהג בלונטש לשנות את הצוואה שלו?״ אני שואלת. איש עשיר, אחרי הכל. ספק אם הוא לא שינה אותה כלל. ״מתי הייתה הפעם האחרונה?״
|
|
|
פֶּפֶּר
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני נבהל. היא יודעת משהו? איך היא יודעת? אף אחד לא אמור לדעת.
"ה-הצוואה הקודמת אושרה על ידי לפ-פני פחות מחודש," לעזאזל עם הגמגום הזה שמסגיר אותי עכשיו. והצוואה הבאה אושרה לפני שבוע, אבל את זה אני באמת מעדיף שלא תדעי.
"ידוע לך למה שינה המנוח את צוואתו?"
"ס-סר בלונטש נהג לשנות את צוואתו א-אחת לחודש, בערך," אני מסביר. "הוא ח-חשש שאם מישהו ידע על תוכן הצוואה... ב-בכל פעם שבטעות הוא ג-גילה למישהו ק-קטע מהצוואה, הוא כ-כתב ח-חדשה."
"אם כן, הוא נתן בך אמון רב," היא אומרת. בפיה זה נשמע כמו שאלה.
אני חושש להציג את גרסתי לחיוך מצטנע. לכן אני רק מסתכל בה בלי הבעה.
"ודאי יש לך עותק של הצוואה הקודמת? אשמח להעיף בה מבט," היא אומרת.
"ב-בשמחה -" ואז אני פתאום קולט, הצוואה הקודמת שמורה במשרדי, עם כל צוואותיו של בלונטש. כולל הצוואה התקפה. ברגע שהבלשית תראה אותה, המסמך שבידי לא יהיה שווה דבר. ויותר מזה, אני איהפך לחשוד הראשי.
"אולי לפני כן -" אני מנסה למצוא מוצא, אבל הבלשית ג'ונס קוטעת אותי: "מייד, אם לא אכפת לך."
התכוונתי לטובה. באמת.
הנסיעה למשרד קצרה, ואיש משנינו לא מדבר. אני, מחשש שהגמגום יפליל אותי. הבלשית, כנראה כי זה טבעה.
במשרד אני מנסה להוציא רק את הצוואה הקודמת מתוך התיק, אבל הניסיון המגושם מעורר את חשדה של הבלשית.
"תן לי את התיקיה, בבקשה," היא אומרת.
"ז-זה חומר משפ-פטי חסוי," אני אומר.
"זה התיק של סר בלונטש, לא?" היא קובעת. "אם כן, הוא רלוונטי לחקירה, ויש לי סמכות חיפוש."
היא נוטלת את התיקיה. הצוואה התקפה מונחת בראש הערמה. מבט זריז בתאריך ו -
"מר גארפילד?"
בהחלטה של רגע אני מחליט להעמיד פנים. "כן?"
"הצוואה שכאן לכאורה מעודכנת יותר מן המסמך שהקראת לנו," היא אומרת בנימת האשמה.
"ב-באמת?" אני מציץ בתיקיה מבוהל. "את צוד-דקת! זה המסמך התקף. צריך לכנס מחדששש את ה-המשפחה ו -"
היא תוקעת בי מבט של אי אמון, ומסתכלת שוב בצוואה. ההבדל העיקרי בינה לבין זו שהקראתי הוא האחוזה; לא אפריל תירש אותה, אלא אנדרו. אפריל המסכנה.
ויש עוד שינוי, כמעט לא מורגש: במקום שלושת אלפים השקלים שהוענקו לי, בצוואה התקפה אני מקבל את המכתבה של המנוח. יש לה כמובן ערך סנטימנטלי, אבל לא הרבה מעבר לזה.
הבלשית סיימה לקרוא את הצוואה. עכשיו היא מביטה בי מעל למשקפיים.
"מר גארפילד. ידוע לך במקרה מה גרם לסר בלונטש להוריש לג'יזלה את האחוזה, ומה גרם לו לאחר מכן לחזור בו?"
הפעם אני אומר את האמת.
"אין לי מ-מושג."
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
העיניים שלי מצטמצמות.
״האחוזה הזו עוברת בירושה מאב לבן.״
הוא מהנהן. בקושי.
״בצוואות הקודמות. לפני זו שהקראת. הפרט הזה השתנה? בכל הצוואות הקודמות, אנדרו היה זה שעמד לרשת את האחוזה?״ אני לא מחכה שהוא יענה, וממשיכה לרעיון הבא. ״בצוואה שהקראת הוא הוריש לך כסף. מה גרם לו לשנות את דעתו?״
|
|
|
פֶּפֶּר
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
"הוא אמ-מר שיש לו בעיות כ-כספיות," אני אומר. "ב-בענין האחוזה, בנסיבות מ-מסוימות, אפשרי לסטות מ-מחוקי הירושה הרגילים. ה-המנוח ח-חשב שאנדרו לא מ-מתאים..."
"ואז התחרט? או שאנדרו נעשה מתאים לניהול אחוזה בתוך פחות מחודש?" הבלשית ג'ונס ספקנית.
"א-אולי זה בגלל ה-החברה," אני אומר. "א-אולי הוא רצה להרגיל את אנ-אנדרו לאחריות." אולי תרדי ממני.
"אני צריכה לדבר עם אוסקר גרין," אומרת הבלשית ספק לי ספק לעצמה.
"תוכל להסיע אותי חזרה לאחוזה?"
באמת, הבלשית ג'ונס, אין דבר שאשמח לעשות יותר.
|
|
|
The dark dragon
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
גנן מעצבן. תן לי לסיים משפט ארור!
"אתה צודק, אתה צודק." אמרתי "מי אני, נער עלוב, טינופת מהלכת. איך העזתי אפילו לחכך בדעתי ללכת ולהפריע את מנוחתו של העשיר הנכבד סר בלונטש. ממש חצוף מצידי." 'כי לבלונטשים במקום דם זורם זהב והשמש זורחת להם מהתחת' הוספתי במחשבות.
הגנן נראה כועס, כמעט כאילו הוא קרא את המחשבות שלי "תראה, אדוני, אני מסכים איתך שללכת להתלונן בפני בלונטש בשתיים בלילה לא היה רעיון חכם. לא ממש הייתי מרוכז באותו רגע. חוץ מזה, כפי ששמת לב, לא עשיתי את זה בסופו של דבר. שום נזק לא נגרם."
|
|
|
זאבה~
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אמיליה-
הבן שרץ הזה! ברור שהוא ישאיר אותי חסרת יכולת לדאוג לעצמי! שנינו לא סבלנו אחד את השני, אני מבינה שהוא רצה שאנדרו וג'יזלה ימשיכו אותו וכל החרא הזה אבל..
חייכתי. לא יודעת למה חשבתי שהוא יוריש לי משהו. אנדרו.. גם את האחוזה וגם את העסק. אני מניחה שהוא רצה לשתול קצת שכל בבחור אבל.. אני לא מאמנה שהוא בנוי לזה.. לא עכשיו בכל מקרה.
כן, אני יכולה לשלוח אותם מהבית, הם יידעו מה אני מתכננת, כבר היו תוכניות להוציא אותם לפנימיות עם תחילת שנת הלימודים אבל.. זה באמת נכון?
"יו! גברת זקנה!" אמר אנדרו. עכשיו הוא מדבר אליי? כמה מפתיע.
"כן?" שאלתי
"סתם, כנראה שאת באמת זקנה." הוא אמר ונעלם. הבטתי בכאב ראש העצום שהיה תלוי על המצח שלו. אני לא יכולה לסבול את זה..
"אנדרו, בוא הנה יקירי." אמרתי וקמתי, הייתי יותר גבוה ממנו, הוא אף פעם לא אהב את זה.
"תוריד את.."
"לא! אני לא מוריד את השיער שלי!" הוא התפרץ
"למה לא?"
"מה אכפת לך?" הוא התפרץ והחל לצאת בסערה מהדלת
"אנדרו! בלי.. יאוי!" אמרתי. רק המילה עוררה בי בחילה.
הוא הסתובב פתאום, והמבט שעל הפנים שלו.
"איך את..?"
"יודעת?" השלמתי אותו. גם את זה הוא שנא. "אנחנו לא כל כך תמימים יקירי." אמרתי והבתט לו בעיניים.
"אני יכולה לדאוג שלא תוכל לראות את ה.. דבר הזה שוב עד שתהיה מספיק בוגר בשביל לנהוג בסירת מנוע."
"את לא יכולה להחליט עליי!" הוא צעק
"דווקא כן," עניתי. "הכל יהיה שלך, כן. אבל כשתהיה בוגר."
"האחוזה שייכת לאפריל!"
"והיא חושבת שזה בסדר לצפות ב.. יאוי..?"
"אהמם.." הוא אמר
"בדיוק, וכמו אצלה. יש למה עוד קצת זמן עד שימלאו לה 18, אז עד אז אין יאוי!"
"לא!"
"אתה מוכן לוותר על זה?" שאלתי והבעתי על השיער שלו
"בשום אופן לא!"
"אז בסדר, שמעתי שיש כמה אספני מנגות שישמחו להיות בעלים לאוסף שלך.."
"אמא! את השטן!" הוא צרח ליי
"אני יודעת יקירי, תשרוד עוד קצת. עד שתוכל לשים אותי בבית אבות שיתעללו בי ותוכל לדעת שאתה גדול, שהצלחת לגרום לאחרים להכאיב לי." חייכתי. "אתה עדיין ילד, תגדל קודם לפני שאתה מאיים."
יצאתי מהחדר, ידעתי שהוא כועס, ידעתי שאני אשלם על זה אחר כך. ידעתי ששניהם יעזבו ולעולם לא יחזרו אבל.. רציתי שהם ייעלמו. רציתי שלא יהיו קשורים לבית הזה, לשם המשפחה הזה, למקום הזה..
חיוך עצוב עלה על פניי. בערב נקבור אותו. פרחים לבנים וזהובים, שמלות שחורות עם תחרה.. זה מה שהוא השאיר מאחוריו.. כל זה..
|
|
|
ביני <FONT COLOR=074953>
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הראש שלי סוער ממחשבות. אני חייבת לצאת להליכה, לנקות את הראש, ולקוות לא להיתקל באף אחד.
התקווה התבדתה, כמובן. נתקלתי בברטון, הממונה עליי.
"הו, בוקר טוב מארי" הוא אומר לי ומביט בי במבט חושד. כולם חושדים בכולם עכשיו.
"שמעת על מה שקרה לאדון בלונטש...?" אני שואלת בהססנות.
"כן..." הוא עונה בכבדות. "הוא נורה פעמיים. בכתף ובראש."
אבן יורדת מלבי, ואני מנסה שלא יראו זאת על פניי. אני בסדר, לא יחשדו בי.
"אה, ורציתי להודיע לך, בשבוע הקרוב יגיעו לכאן אנשים לשבעה ולניחום אבלים, מצופה ממך להכין כיבוד מתאים."
אני מהנהנת קצרות וחוזרת למטבח. מאפים תמיד היו הצד הטוב יותר שלי בבישול. אז אני מכינה בורקסים ועוגיות משני סוגים. כשאני מסיימת, כבר זמן להתחיל להכין ארוחת צהריים.
|
|
SHIRA
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני מתעוררת מוקדם, כמו תמיד, פעם היו מכים אותי כל פעם שהייתי מעזה להתעורר מאוחר מדי, אבל למדתי לקום מוקדם כדי לא לקבל מכות כל בוקר.
אני זוכרת טוב את אירועי הלילה, למעשה, טוב מדי.
אני שוטפת פנים בכיור, לדמות שנשקפת אלי מהמראה יש פנים מלוכלכים ורזים, ועיגולים שחורים וכהים מתחת לעיניים, שום דבר חדש.
אתמול אחיו של אדון בלונטש ועוד כמה חברים שיחקו פוקר, נאלצתי לנקות את כל הבלגן אחריהם, הם מפצחים גרעינים וזורקים אותם ברחבי החדר, כי למה לא, המנקה תנקה אחריהם, את למי אכפת?
אני פונה לארון הניקוי ולוקחת את התרסיס והסמרטוט ומתחילה ללכת לכיוון המרפסת הגדולה שבקומה השלישית, היא תמיד הראשונה שאני מתחילה ממנה כשאני מנקה חלונות, הדלתות זכוכית שלה ענקיות.
גברת בלונטש נעדרה אתמול עד מאוחר, לא אופייני לה, היא תמיד נמצאת באחוזה בשעות הלילה, וגם כשהיא יוצאת לבלות, היא לרוב לא חוזרת אחרי אחת עשרה וחצי, לעיתים נדירות שתיים עשרה.
אני שומעת את כל אנשי האחוזה מתלחשים, לא לוקח לי הרבה זמן להבין מה קרה, אדון בלונטש נרצח אתמול בלילה.
קשה לי להגיד שאני עצובה במיוחד מהמוות שלו, יהיה מרושע אפילו יותר להגיד שאני מרגישה הקלה, הבעיה היא שזה נכון.
שנאתי את אדון בלונטש, הוא התעקש כל המן לשים לב אלי בזמן שכולם התעלמו ממני, הוא היה צועק עלי ומכה ומעניש אותי כל הזמן בגלל הטעויות הכי קטנות. פעם אחת, בשעת ארוחת הערב כשחשבתי שכולם אוכלים ואין אף אחד בחדרים, באתי לחדר של הבת שלו כדי לנקות שם קצת, ושמעתי את הצעקות, ואז את החבטות, שנשמעו בצורה מחשידה כמו הצלפת חגורה. נסוגתי אחורה, הדבר האחרון שחסר לי זה שייתפסו אותי שמה. וחיכיתי ששניהם ירדו לארוחת הערב ורק אז נכנסתי לנקות.
זה רק נתן לי עוד סיבה לשנוא אותו, איזה איש רע עד כדי כך כדי לעשות את זה לבת שלו?
התחלתי לנקות את הדלתות של המרפסת, לרסס, לנגב, לרסס, לנגב.
אתמול, החלטתי שאם כבר גברת בלונטש לא בבית, כדאי להיכנס ולנקות את החדר שלה, היא אף פעם לא נותנת לי לנקות אותו, אבל אחרי זה היא עוד מתלוננת שהוא לא נקי, הטיפשה.
בסביבות שתיים עשרה וחצי ראיתי צללית עוברת על פני החדר, הסתובבתי ברגע האחרון ככה שלא ראית כלום. אף אחד לא מסתובב באחוזה בשעות כאלה, אולי המשרתים לפעמים, אבל הם בקומה התחתונה, ולפי מה שהספקתי לקלוט, זו לא הגברת בלונטש, וזה גם לא אדון בלונטש, שמשתכר בשעות הלילה ולא מסוגל ללכת בלי לעשות רעש.
מיהרתי לאורך המסדרון הארוך עוד שמצאתי את השומר, דיווחתי לו מה ראיתי, הוא בטח חשב שאני נערה טיפשה ומבוהלת.
חמקתי חזרה לחדר כדי לקחת את הדלי והסמרטוט, אבל היה ממש חשוך ולא רציתי לצאת החוצה, התחבאתי מאחורי הדלת למשך כמה זמן, ובדיוק כהחלטתי שבטוח מספיק לצאת, שמעתי צעדים. קפאתי במקומי, קול הצעדים נעלם, חיכיתי עוד חמש דקות ואז פתחתי בריצה ונחפזתי לרדת במדרגות והצלחתי לחמוק לחדרי המשרתים, ואיכשהו גם הצלחת לגשש את דרכי למיטה בלי להעיר אף אחד, כנראה שבסופו של דבר נרדמתי.
אני יורדת לקומה השניה לנקות את החלונות, אני מקווה שאסיים עד הצהריים.
|
|
|
אנג'ל
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נאא. אני דיי בטוח שהיא לא תקח לי את היאוי. אבל להתפרץ זה כיף.
|
|
|
אנג'ל
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
(ועכשיו, אחרי שפרסמתי את התגובה הקצרה בהיסטוריה. אנשים, ברצינות. תפסיקו לשלוט בדמויות של אנשים אחרים ולומר לאן הן הולכות כי סילקו אותי לחדר שלי איזה שלוש פעמים למען הפאנגירל, ומשעמם לי למוות)
|
|
|
ג'ן
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
רגע לפני היציאה מהרכב, אני מסתובבת אליו.
״כדאי שתגיד להם שהתבלבלת,״ אני אומרת. ״אחרת תקנה לך אויבים.״
אני יוצאת וטורקת את הדלת מאחורי, ומתקדמת לכיוון הכניסה לאחוזה. כשאני מסתובבת, אני רואה שמכוניתו עדיין ניצבת במקומה.
אני פותחת את הדלת הגדולה ונכנסת, הולכת בביטחון אל המדרגות המובילות לקומה השניה, ומשם ממשיכה לקומה השלישית. דלת חדרו של הנרצח פתוחה לרווחה, ושוטר בודד יושב שם ובוהה באוויר. הגופה נלקחה מזמן, אך עדיין אפשר להרגיש את נוכחות הרצח באוויר. משהו מאיים. חולני.
״טראוויס!״ אני קוראת בקול ונכנסת. השוטר מרים את ראשו באחת.
״ג׳ונס!״ משיב לי. ״באת להחליף אותי? אמרו לי להרגיע את המשפחה, אבל אף אחד לא טורח לשאול שאלות. כמעט אף אחד לא נכנס לפה בכלל.״
״אפשר להבין אותם,״ אני מגחכת. ״תעבור בתחנה בדרך ותעדכן אותם רק. אני גם ככה נשארת פה. אני צריכה להשיג כמה פרטים.״
״את והחקירות שלך.״ הוא נד בראשו.
אני מחייכת. ״שום חקירות, רק כמה שאלות. הם לא חייבים לענות על שום דבר.״
טראוויס קם ומתחיל לפסוע לעבר הדלת.
״אל תאכלי אף אחד!״ הוא קורא.
צחוקו מלווה אותו ביציאתו.
אני סוקרת את החדר, ואז יוצאת בעצמי, סוגרת את הדלת ומסמנת אותה.
השאלה היא רק, איפה להתחיל.
*אם למישהו ממש משעמם הוא מוזמן לפגוש אותי ואני אתחיל איתו. אין לי בעיה גם עם שניים מאותה קבוצה, נניח שני בני משפחה או שני אנשי צוות....*
|
|
|
גרייס
לפני 9 שנים ו-5 חודשים
"אשמח, אך עליי להכין את תה הבוקר. תודה על ההצעה", השבתי. סיכמנו להיפגש בטרקלין. נדיב מצידו, בהתחשב בכשרוני הרב להפריע למהלך חייהם של אחרים.
אני יורדת למטבח. מארי לא הייתה שם, למרבה ההפתעה. אני מניחה שהיא יצאה לסיבוב בגינה, משום שהסכין עדיין היה מונח על הקרש. עליי למהר, שלא ליצור אי נוחות יתרה בקרב מר בקלי...
לאחר הכנת התה והנחתו בחדרים, אני ממהרת לטרקלין. נותרו 2 כוסות תה, לי ולמר בקלי. אני פותחת את הדלת בזהירות ומוצאת אותו נח על אחת הכורסאות. "סליחה על העיכוב", אני אומרת. "זה בסדר", הוא משיב בחמימות. נראה שגם הוא נסער - בהחלט לקח לי זמן... נדיב וסלחן מתמיד. אני מגישה לו את התה, ומתיישבת.
אנחנו פותחים בדיון על המאורעות האחרונים, בו הוא מספר לי על רגע גילוי הגופה ואופן מותו של מר בלונטש, ועוברים לנושאים אחרים. השיחה הרגיעה אותי, אני מניחה. החזירה לי את שלוות נפשי החלקית.
חזרתי למטבח הריק, ופרצתי בצחוק. "הוא מת, הממזר מת! אני מקווה שאביו יודע. לעזאזל, אני מקווה שאביו שמע את הכדור שורק. צפה בכדור העופרת עובר דרך מוחו הרקוב של בנו היקר, צפה בחייו אוזלים להם לאט לאט, בטיפת הדם המטמאות את השטח הלבן." חשבתי לעצמי. נזכרתי בתפילות, בתפילות של אמי שמה שנעשה לה לא יקרה לי. הן עבדו, אני מניחה. אף אחד מבניו של מר בלונטש לא יכול לפגוע בי, לפחות לא כך."הוא מת, הממזר מת! אני מקווה שאביו יודע. לעזאזל, אני מקווה שאביו שמע את הכדור שורק. צפה בכדור העופרת עובר דרך מוחו הרקוב של בנו היקר, צפה בחייו אוזלים להם לאט לאט, בטיפת הדם המטמאות את השטח הלבן." חשבתי לעצמי. נזכרתי בתפילות, בתפילות של אמי שמה שנעשה לה לא יקרה לי. הן עבדו, אני מניחה. אף אחד מבניו של מר בלונטש לא יכול לפגוע בי, לפחות לא כך.
שאר היום התנהל כרגיל.
|
|
![עלובי החיים [כרך שני] - ויקטור הוגו](/100x154/bookimages/covers14/140673.jpg "עלובי החיים [כרך שני] - ויקטור הוגו")
![היידי בת ההרים [כתר 2011] - יוהנה ספירי](/bookimages/covers95/956494.jpg "היידי בת ההרים [כתר 2011] - יוהנה ספירי")
