פתק צהוב מתחת לכרית.

הבנתי למה היה לי כל כך רע, כל כך כואב. הבחור ההוא שטיפלתי בו..? הוא נטש אותי, כמו שאר האשים מסביבי. אני מביטה עכשיו באנשים שקוראים לצמם ההורים שלי. הם מחייכים לבוכים משום מה. אני לא רוצה להפסיק לכתוב לך, בבקשה אל תשאיר אותי בעולם ההוא שוב. בבקשה אל תנטוש אותי גם אתה.. ביי, סוליחה. הרגע אמרו לי שאסור לילבקר בעולם ההוא שוב. אני מניחה שעכשיו אני אכתוב לך רק זיכרונות.. מצטערת.. אני לא יודעת מה קורה בהמשך.. לילה טוב.. נראה שלא אמות הלילה..

דף מכתבים.

עכשיו, אני מעמידה פנים שאני כותבת באיזה יומן וורוד שבא לי לשרוף עם חדי קרן ונצנצים שמכאיבים לי בעין. הדף פקינג וורוד! טוב.. לא כתבתי לך הרבה זמן. אני מצטערת.. אבל כפו עליי אשפוץ בגלל המצב המחמיר שלי.
עוד שעתיים שלוש, אעבור ניתוח אז אני לא אוכלת כלום. אכתוב לך עוד פעם את עלילותיי בעולם השני. אני יודעת שזה יישמע מוזר, אבל אני אוהבת להיות חולה ככה. להצטרך לעבור ניתוחים, להיות מורדמת.. אני חושבת, שאם אמות אני אחיה שם לנצח. אני יודעת שלפי התיאור שלי זה נשמע עולם זוועתי, אבל שם החיים מרגישים אמתיים, שם אני מרגישה שלמה עם עצמי.
אני מסתכלת על עצמי ואני פשוט שונאת את הגוף הזה, כולו עור ועצמות, כל כך חלש.. לא רוצים שאוכל הרבה כדי שלא תתנפח לי הקיבה אבל.. טוב, בני אנוש באים לבקר אותי. נדבר בקרוב יצור אורגני, סליחה שהנייר ככ וורוד.

5,5 ו5.
כואב לי.
רע לי.
ישות אוגנית, מה קורה כאן?
אני מפחדת. כואב לי ישות אורגנית, למה נטשת אותי בעולם הזה? עזרי לי ישות אורגנית! את היית אמורה לשמור עליי!!!

כואב לי ישות אורגנית.. למה בחרת בחייך מולא בחיי? זה כואב, ישות אורגנית. אני חושבת שאני הולכת למות..
ביי ביי, ישות אורגנית. מילים אלו נכתבות בדמי.
היה שלום ישות אורגנית, אולי סוף סוף, אחזור לארצי..
A~

הימים עוברים לאט כאשר את מתבוננת בחלון וחושבת 'למה?'.
זה היה פשוט מאוד, אם לא הייתי עושה את זה כל זה לא היה קורה. לא הייתי צריכה לשבת בבית אשר עשוי מעצמות של גופות, עיניים אשר תלויים כפעמונים וגופות שיוצרות את הגבעה שעליה ישב הבית.
הבטתי בהם, בכל אותם האנשים שבוהים לשמש, מחכים שגם הם ימותו. מקווים שהנץ יבוא לעקור אותם משם לפני שיגוועו ברעב או ימותו זועקים וערים מן הסיוטים אשר תוקפים אותם ביום.
מצמצתי וירדתי למקלט, יורדת בגרם מדרגות מחוליות של כל מיני חיות. כבר הפסקתי לבקש סליחה בכל פעם שדרכתי על עצם, קרע עור או שמחצתי בטעות עין של מישהו. כבר הבנתי שזה לא יעזור. אני גרה בסיוט, והדבר הזה לא ישתנה לעולם.
היום, זו השעה הכי מסוכנת. מסיבה אחת, הנצים באים באור יום. הם באים לאכול. אני אוהבת את הימים שבהם הם מגיעים בלהקות גדולות, ככה אני רואה קצת את האדמה לפני שהעורבים עורמים את הגופות שוב.
משום מה, בכל הציורים שמצאתי האדמה הייתה חומה.. אולי האדמה נרקבה להם שמה.. אצלנו האדמה תמיד אדומה. לפי דברי העורבים, ככה האל מרוצה וככה החיים טובים.
ככה החיים טובים, הא?
הכרתי מישהו, הוא נראה מעט כמו סמוראי אבל.. זה היה מוזר. העורבים לקחו אותו. הם תפסו אותו בציפורניים שלהם ועפו, נראה שהוא השלים עם זה אז כך גם אני. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה להרגיש.
מה אתם הייתם עושים כאשר הדבר היחידי שהביע אליכם רגש, דיבר אתכם או משהו חוץ מגבעות הגופות?
מיאו, לפעמים הייתי מעדיפה פשוט לצאת החוצה ולמות, אבל אני לי את האומץ שנדרש לכך, גם אין לי את הפחדנות.
הסיבה היחידה שאני עדין נושמת היא בגלל שיצר ההישרדות שלי מכתיב לי מה לעשות, הוא מראה לי את הדרך, מרחיק אותי מהאש.
רוב חבריי מתים, יש מישהי אחת אשר עדיין חיה אבל היא רחוקה ממני, שלושה לילות ושני ימים ברגל. אי אפשר לקחת את הסיכון הזה אבל.. אני פשוט חייבת לדבר עם מישהו. אני חושבת שאני משתגעת.. לאט לאט..
עוד מעט ייגמר לי הנייר, אני לא יודעת למה. משום מה הנייר נעלם מאוד מהר ולא כתבתי כלום.
עצמתי עיניים, הלכתי לישון. קיוויתי שאקום בלילה כדי שאוכל לאכול משהו..
עצמתי עיניים והבטתי בשחור הזה שבהה בי בחזרה במשך 9 שעות, 17 דקות ו58 שניות.
עליתי במדרגות וראיתי את החושך הרך סביבי, עוטף אותי.. הסטתי את יריית העור ויצאתי החוצה. אני הולכת אליה? אני הולכת אליה! אין לי משהו טוב יותר לעשות בכל מקרה..
התחלתי ללכת, נתתי לרגליי ללכת בעקבות האות, הוא נהיה חלש מידי לאחרונה.. לא ממש הבנתי למה.. לא אכלו אותה אבל יכול להיות שפגעו בה..?
לא יודעת אבל יכול להיות, אני מקווה שלא.
לפתע, עייני נתקלו בגופה שרועה על הרצפה, עיניה היו עצומות וחיוך קל ריחף על פניה. מעדתי אחורה.. מה זה..? מה לעזאזל הולך פה..? איך לעזאזל הוא יכול לחייך? יכול להיות שהוא.. בוגד? משתף פעולה עם הכפתור האדום?
התקרבתי לגופתו והבטתי בעיניו הסגורות. נגעתי בו קלות והוא זז! נשימותיו היו רדודות, חום גופו ירד.. הוא קרוב לשלם הנשר האדום.. אף אחד לא.. אני חייבת לדווח על זה.. לא?
הזזתי את גופתו והבחנתי בשקע חלול במקום שבו אמורה להיות שמינית מבטנו.. הבחור שרד צלצל? איך זה לעזאזל קרה ואיך לעזאזל אני יודעת את זה?
גררתי אותו חזרה אל ביתי. התחיל היום כאשר הפלתי אותו במורד המדרגות והנחתי אותו בפינה כאשר סגרתי את הדלתות. הבטתי בו, הבטתי בחדר בלי האור, עצמתי את עייני והרגשתי את מדקרת הכאב כאשר הפעלתי את היכולת שלי. הרגשתי כאילו מישהו שורף באיטיות את העין שלי. ידעתי שזה לא יחמיר כל עוד לא אשתמש בזה יותר מידי. בחנתי את הפצע במשך 1.66 שניות והתחלתי לעבוד על הפצע. אחרי שגמרתי לטפל בו הוצאתי את הסכין שלי וחתכתי חתך עמוק בגרונו. הבטתי בדמו זולג באיטיות, חיכיתי לשנייה המכרעת לפני שטיפלתי בו במהירות וריפאתי אותו.
הוא התאושש אחרי כחצי שעה. כעת, צלקות חדשות כיסו את גופו. הוא הביט בגופו המצולק והנהן אליי. הבטתי בו והרדמתי את היכולת שלי. נשענתי על הקיר ועצמתי עיניים. ישנתי 5 שעות 5 דקות ו5 שניות.

דף מס' 2
A

זה היה אותו היום, היום שבו החיים לעולם לא ישובו אחורה. היום שבו החיים היקרים מפז מתפוגגים לאלפי חלקיקים שאותם איש אינו יכול למצוא. זה היה אחד מאותם ימי סתוי מושלמים שכל כך קשה למצוא בחיים האמתיים אבל נפוצים כל כך בספרים ובסיפורים.
למעשה, זה היה יום סתווי כמעט מושלם.
כמעט..
זה לא התפרק רק ביום אחד. לא.. זה לא היה כמו הכאב של זרועה שנקטעת בחדות, חתך מהיר וחלק אשר קוטע את האיבר מהגוף. לא. זה היה כמו זיהום אשר מתפשט באמצע הרגל, לא מזיק להליכה רציפה. אבל אט אט.. הוא מחרסם את הבשר, פונה לשני הכיוונים, למעלה לאזור האיברים החיוניים ולמטה, בכדי לשתק את תנועת הגוף.
פיסה אחת פיסה, סיב אחר סיב הבשר נשר מעל גופה והותיר עצם חלקה ולבנה, פגומה ושלמה.
הזיהום לא פגע בעצבים ובכלי הדם בכלל. הוא רק כירסם את פיסום הבשר.. את פיסות החלבון, השומנים והפחממות והותיר עצם חלקה ולבנה, מלאת פגמים.
למרבה הפלא, הצליחו לעצור את הזיהום בקצה הרגל ואחרי תקופה שבה ווידאו שהיא יציאה, החל תהליך השחזור..









צרחות.. צרחות מילאו את החלל. במשך עידן ועידנים הקרקע קרסה והותירה את הארץ זרועת גופות, כמו פטריות אשר צצות אחרי הגשם. זה היה מבחיל, להלך שם. אבנים עברו בין עצמותיי, עיניים של מאות, אם לא אלפים פשוט בוהות בי כמבקשות משהו. כבר חדלתי לסגור לכל אחד ואחת את העיניים. כל מה שנותר לעשות הוא להגיד סליחה.
צרחה נשמעה, צרחה של ילדה קטנה.
קול ירייה.
מכה.
כאב.
עילפון.

כך החל הסיפור, לפי הרשומות בכל אופן.



דף מס' 1
A