1. כתבתי סיפור ואשמח שתכתבו לי הצעות לשיפור וסתם תגובות ^- ^

כתבתי טוב?

רוח הפרצים העירה אותי משנתי.
כאשר אני במיטתי בלילה האפל והקודר.
אני נבהלת קופצת מהמיטה בבהלה ובפחד.
אני נזכרת ברגעים הקשים ומזכירה לי שיש לזה סוף טוב.
וזה היה אחד מהם.



זהו החלום שלי:


" הכל התרחש בין רגע.
אולם זה הרגיש כנצח.
יללת תנינים נשמע הרחק.
פביאן נתן לי חיבוק פרדה אחרון.
נהר דמעות שטף את לחיי.
זה הפעם האחרונה שאני רואה אותו,
הולך אל העתיד ומשאיר אותי חסרת כל, בעבר, בעבר לא מציאותי, בלתי הפיך בלעדיו. עיני הדבש המסתוריות שלו, הבלתי מפוענחות, בשרו לי על עצב עז עמוק.
הוא נרתע ממני בחשש והלך לאור באטיות דרמטית.
" אני חייב לעשות את זה.
אל תנסי לחפש אותי.
תשמרי על עצמך!!!!!!"
הוא אמר לי.

רק קול הגלים נשמע, ברקע,
כרסיסים המתנפצים על החול ללא ישע בייאוש, בעצב ובחרדה.
בלבד זאת,
שקט.
דממה.
רק הכאב הבלתי נשכח עומד במקומו כאיתן.
עוד דמעה אחת נטפה על סנטרי.
" עוד חיבוק אחד ודי!" ביקשתי ממנו.
הוא התקרב אלי, אט, אט.
זרועותיו חיבקו אותי, חיממו אותי, נתנו לי ביטחון, ועם זאת, דאגה לשלומו.
הוא קירב את שפתיו אל שערות ראשי.
אל תדאגי, זה בסוף יגמר."
הוא לחש.
הרוח ייללה ושרקה.
"תמיד זכור שאני חושת עליך כל רגע, תיזהר!"
הוא פסע פסיעות אחורנית .
"אזהר!" הוא חייך חיוך שובב. את החיוך שכל כך אהבתי, מלא חיים. תהיתי איך הוא יכול לא לקרוע את ליבו מרוב צער, ולהישאר אופטימי.
הוא המשיך לחייך את חיוכו השובב,
וניתר לאורך הסלעים."

הכאב לא התמוסס, ונשאר כל כך מציאותי, כל כך ממשי, בתוך ליבי.
רעד ודמעות תקפו ופילחו אותי, את גופי את עצמותי, ואת ליבי.


זה נגמר!!!!


ואז, אני נזכרת בסיפור המלא.


אני מדקלמת שוב ושוב את החומר למבחן.
ריח ניחוח עולה מהמטבח, בוודאי רוני דודתי מכינה מטעמים חדשים.
אני מטפסת במדרגות הבית והולכת לעברה.
אתם בוודאי תוהים איפה הורי.

אני לא ממש מספרת את זה.
זה עניין רגיש במשפחה.

אמא נפטרה ואבי התאבד לאחר מכן.
רוני סיפרה לי ואני זוכרת כל פרט בפרט את הסיפור שהיא ספרה לי " זה קרה שהם נסעו יחדיו במכונית. אביך, נוויל, סיפר לי זאת , וכמובן הוא לא פירט.
היית רק בת שנה.
נסעת איתם.
הם רבו על משהו.
הם ממש כעסו.
אביך איבד שליטה על המכונית.
זאת הייתה ירידה חלקה.
[הם נסעו מהר.
ממש מהר.
הורייך נפגעו אימיך פי כמה וכמה יותר.
אביך ניסה להגן על אמא שלך הדלת נפתחה,
בחוזקה, אני מניחה והיא עפה ונחבטה.
היו שם אבנים הרבה.
אבא שלך לא פירט הרבה מה אמא שלך אמרה לו, אבל היא אמרה לו משהו בערך שיגן עליך.
הוא תפס אותך עצר את המכונית טיפל בך ורץ לבית החולים.
וכשהוא חזר לזירה כעבור דקות ספורות אז...
" אני זוכרת כל פרט ופרט היא קינחה את אפה בטישו, לגמה לגימה מהתה וחזרה לספר בעוד כמה דמעות נפולות מעיניה.
" הוא מצא אותה שם שרועה על הרצפה, חסרת ישע, קפואה לא נושמת."
היא עצרה והביטה לרצפה.
" אביך הגיע ללוויה של אימיך כל הסיפור הזה שבר אותו.
הוא התהלך בבית חסר חיים.
זה הרס אותו.
כל כך קיוויתי שהוא יתאפס, שאחי, שהוא אביך, יחזור למסלול הנכון.
אבל זה לא קרה.
הזמן הזדחל.
כעבור שנה, באותו יום, כך סיפרו לי השוטרים,
הוא התאבד.
"לילך!" שמעתי את רוני מבעד למחשבות בקיר נפרד לגמרי- המציאות.
"גמרת להתאמן למבחן?"
הסתכלתי עליה הדודה המושלמת שלי, השמחה, והמקסימה,
שיכולה לסבול ולהסתיר את זה. את האמת הנוראה.
היא לבשה שמלה קיצית בצבע לילך בהיר מעוטר בתחרת קרם שקופה.
נעליה נעלי בובה בצע קרם ולראשה קשת נחמדה בצע קרם שהחמיא הבהיר הבלונדיני השופע.

הכל הלך לפי שהשגרה.
מבחנים, חברות, שיעורים, בילויים ומשפחה.

אבל יום אחד הכל הלך והחמיר נפרד משגרה,
אחד חדש, שינוי, גדול- שינויים בלתי צפויים שנויים ששינו את חיי שנויים מיום אל יום,
העבר נשכח והעתיד התחיל לזרוח ולהתחיל את מסלולו, יום אחד הכל לא יחזור כמו שהיה.
"תפסיקי לקרוא את ספריך בבקשה וגשי לספה בסלון!"
שמעתי את הפחד הורגש, המבשר על דבר רע.
באתי.
דיברנו ופטפטנו לנו בכיף עד שחזרנו לעיקר.
"אז למה בעצם קראת לי?" שאלתי "יש לך משהו חשוב להגיד לי?"
מבט נבוך.
מבט שותק.
מבט אשם.
מבט עצוב.
מבט מתבייש.
והכל בבת אחת "אנחנו עוברים דירה היא לחשה."
התעטשתי.
מיד.
כמו בסרטים, כוס המים שבידי התנפצה.
בלי כוונה.
שקט דממה.
שנינו עצובות.
אנחנו מביטות זו בזו ולאחר מכן על הרצפה.

עוברים דירה

בלתי צפוי.
לגמרי.

היא רואה את מבטי הנדהם.
אבל לא אכפת לי.
" למה?" אני שואלת אותה.
היא משפילה את מבטה אל הרצפה שנית.
"לילך, אולי את לא יודעת אבל המצב הכלכלי שלנו לא הכי טוב לבינתיים נגור בבית אחר כדי לחסוך."
אז זוהי הסיבה אבל ממתי אנחנו צריכים לחסוך כסף ממתי?
אולי אני יעשה אלפי עבודות אבל לעבור דירה לא ולא.
"מתי?" אני שואלת אותה.
היא עוצמת את עיניה באטיות "מחר" היא אומרת, ופוקחת את עיניה בזהירות לבדוק איך אגיב.
"מחר?!" אני צועקת. זהו זה עבודות- אני אסתדר, אבל בית???????
מה עם כל החברות רוני יודעת היטב שאני שונאת שינויים!!!!
היא מהנהנת . "זה כל מה שרציתי להגיד לך, ודרך אגב יש לך פנקס עם העבודות שלך להיום להתראות!" היא מנפנפת לשלום בידה שלה ורצה ונעלמה.
אני קפואה עומדת ואפילו לא נושמת.
עוברים דירה?!
אני רוצה לעבר השולחן למצוא את הפנקס.
אני
פותחת ורואה את כתב ידה המעוגל של דודתי:


יום שלישי-עבודות לילך המתוקה בהצלחה, רוני
1. רחיצת מכוניות בחניית הקניון- 3:40-4:00
2. בייביסיטר משפחת לוי- השכנים החדשים- 4:10-5:10
הפסקה ל-20 דק'
3.חנות הבגדים- הילה בקניון-5:30-8:00
4. ניקיון אצל משפחת הרמן- 10:20-12:00
5. בייביסיטר אצל משפחת צדוק-12:10-7:00
6. שטיפת מכוניות בקניון- 9:20- 11:00
בהצלחה!
לילך ותזכרי שזה לא לחינם העבודות האלו!
רוני


מרוב מספר העבודות הזעתי.
עוד 10 דק' יש לי עבודה!
אני מתלבשת בבגדי חול, לא עם סמל בית הספר שלי.
אני לובשת חצאית מיני כחולה וחולצה קצרה בצבע שחור.
אני אוספת את שערי בקוקייה כמה שיותר מהר.

אני מביאה לי תיק קטן, את הפנקס ויוצאת לדרך


אני מגיעה לקניון.
מזיעה, ונכנסת מהר לעבודה.

בהתחלה זה היה מוזר כל הקטע הזה.
בפעמים הראשונות נפלתי ולא ממש הצלחת.
כל פעם השתפרתי יותר ויותר.

אני חושבת ועוצרת לעבור.
קפואה במקומי.

הנהג הבא מגיעה.

חכה שנייה טוב... ?" אני לשואלת אותו בשקט.
הבוס שלי (המשוגע והמטורף)
הוא מעיר לי.
הוא יודע.
אני ממשיכה את העבודה מהר כפי יכולתי.
אני יחסוך לכם את השעמום בשטיפה ונדלג 20 דק'.
כעבור 20 דק'
הבוס שלי מתקרב הוא נותן לי 30 ₪.
אני ממהרת לקראת העבודה ההבאה.

נכתב לפני 11 שנים ו-1 חודשים

2. וואוו!!

ממש יפה אתה נותן לנו לחדור לשיר ולהרגיש את מהותו.
אני ממש מסכימה עם כנרת-
הרבה ריחות, צבעים,
קולות, הימהומים, תחושות.
שיר ממש יפה מרגישים שזה שיר מהלב.

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים