מיומן-המסע של רִיצִ‘יוּס וָאנטְרָאן:
שוב חלמתי על זאבים.
השינה הפכה להיות מוצר יקר ערך עבורנו כעת. זאבי המלחמה באים כמעט בכל לילה, וכולנו מפחדים לישון שמא נתעורר ונשמע את הרעש הנורא. הצבתי את האנשים במשמרות על יד תותחי הלהבות, כך שכמה מהם יהיו מסוגלים לנוח. כבר איבדנו את התותחנים הטובים ביותר לחיות האלו. מוזר כיצד הם יודעים היכן לפגוע בנו. התותחים הגדולים עדיין פועלים, ויש לנו מספיק נפט כדי להמשיך להפעיל אותם לעוד מספר ימים. אולי הפרשים של גייל יגיעו עד אז.
לעתים נראה כאילו לווֹרִיס לא איכפת כמה רבים מאנשיו מתים. הדְרוּלים האלו אינם ככל הטריאינים. הם קנאים דתיים ומתים יותר מדי בקלות. אפילו התותחים אינם מפחידים אותם. הגופות שלהם נערמות מחוץ לחפירות וכבר החלו להסריח. אם הרוח לא תשנה כיוון בזמן הקרוב נתחיל להקיא אחד אחרי השני. קברנו את מתינו בחפירות העורפיות כדי שלא ירקבו לידנו. אני חושב שלדרולים אין כלל רגש לנופלים. ראיתי אותם זונחים לאנחות את אחיהם לקרב כאשר ניתן היה לקחת אותם עימם ללא קושי. הם לא צועקים כאשר הם נפגעים, אלא זוחלים הרחק מהמקום ונופלים כטרף קל לחצינו. וכאשר הם מתים, הם עושים זאת בדממה. לוּסִילֵר אומר שהם מטורפים, ולפעמים אני מאמין לו בלב שלם. קשה לנו, לאנשים מארץ נאר, להבין את הטריאינים האלו ואת דרכיהם, אפילו בעזרתו של לוסילר. הוא לא דתי במיוחד, אבל ישנם זמנים בהם לא ניתן להבין אותו, כאילו היה דרול בעצמו. אך עדיין, אני שמח שהוא נמצא איתי. הוא לימד אותי דברים רבים אודות הגזע המוזר הזה. הוא עזר לי להבין שהם לא מפלצות. אם אי פעם אחזור הביתה, אם מלחמת האזרחים הארורה הזאת אי פעם תסתיים, אספר לאבי על לוסילר ועל אנשיו. אספר לו שאנחנו, אנשי נאר, טועים לגבי הטריאינים, שהם אוהבים את ילדיהם בדיוק כמותנו, ושהדם שלהם גם כן אדום, חרף עורם הבהיר. אפילו הדרולים.
העמק הפך מלכודת מוות עבורנו. לא אמרתי זאת עדיין לאנשי, אך איני חושב שאוכל למנוע מהדרולים להגיע לאָקֶל-נִיֵה עוד זמן רב. ווריס לוחץ עלינו חזק. הוא יודע שאנחנו חלשים. אם תגבורת לא תגיע בקרוב, אנחנו אבודים ואין ספק בכך. שלחתי הודעה לאבא ועדיין לא קיבלתי ממנו תשובה, ואיני חושב שהיא תגיע. לא קיבלנו אספקה מהבית במשך שבועות, כך שאנחנו נאלצים לצוד על מנת לאכול. אפילו לחם הצבא הקשה הבאיש. אנחנו זורקים אותו אל מחוץ לחפירות על מנת להרחיק את העכברושים. לא נראה שלחם ובשר מקולקלים מפריעים לעכברושים, וכל עוד הם אוכלים, אנחנו נפטרים מהם. אך אנחנו גם גוועים לאיטנו, מכיוון שבעמק זה אין מספיק מזון עבור כולנו. אולי אבא לא יודע כמה המצב קשה, או שאולי כבר לא אכפת לו. בכל מקרה, אם עזרה לא תגיע בקרוב, נילחם את הקרב האחרון שלנו באקל-ניה ואז הכול יסתיים. ווריס הצליח להביס אותי.
הדרולים בעמק החלו לכנות אותי בשם קאלאק. לוסילר אמר לי שזאת המילה שלהם עבור ”תַן“. הם משתמשים במילה זאת באופן נועז. אני שומע אותם זועקים אותה ביערות, מתגרים בי, בתקווה להוציא אותנו מתוך החפירות. כאשר הם תוקפים, הם משמיעים אותה כקריאת קרב, מניפים את הג‘יקטארים שלהם וצורחים קאלאק בעודם מתנפלים עלינו. כאשר אני שומע אותם קוראים את שמו של ווריס, אני נזכר בזאביו הנאמנים ובלילות הארוכים העומדים לפנינו.
לוֹנָאל מת בהתקפת הבוקר. אף אחד לא יודע כיצד הדרול שהרג אותו הצליח להתקרב עד לתותח, אבל כשראיתי אותו, היה כבר מאוחר מדי. הייתי צריך לקחת את התותח בעצמי ולפעול במהירות כך שלא יכולתי לעזור לו. הוא חי עוד מעט לאחר שנפגע, אך הזרוע שלו נקטעה והאדם שגרר אותו הרחק משדה הקרב השאיר אותה שם ולא הבחנתי בכך עד אשר ההתקפה הסתיימה. דִינַאדִין ואני קברנו את לונאל בחפירה העורפית, ולוסילר אמר מספר מילים שאיש מאיתנו לא הבין. לונאל חיבב את לוסילר, ואני לא מאמין שתפילה טריאינית הייתה מטרידה אותו. אך אותנו הטריד שקברנו את חברנו כמו סוס מת בפינה של העמק הזר הזה. כאשר אשוב הביתה, אצטרך לספר להוריו של לונאל כיצד הוא מת, אך לא אספר להם כיצד גופתו נרקבת בקבר אחים, ולא אספר להם שהיה זה חברו הטריאין שאמר תפילה מעל קברו.
כל תפילה טריאינית, דרולית או אחרת, תהיה עלבון עבורם. היו אלה תפילות טריאיניות אשר גרמו לכל המצב בו אנו נמצאים. אנחנו מתים בגלל תפילותיהם.
דינאדין שקט עכשיו. מעולם לא ידעתי שהוא יפגע כל כך ממותו של חבר קרוב. בבית הוא תמיד היה טיפוס רעשני, אך המאורעות האחרונים הפכו אותו למהורהר. לאחר שקברנו את לונאל, הוא אמר לי שעלינו לעזוב את העמק, לעזוב את הטריאינים האלו שטובחים אחד את השני. כולנו עשינו דברים שאיש מאיתנו אינו גאה עליהם, דברים שלא נספר להורינו כאשר נחזור. אולי דברים שנצטרך בסופו של דבר לתת עליהם דין וחשבון כלפי האל. הלילה אניח לדינאדין להתאבל, אך מחר אני חייב שיחזור לעצמו. הוא חייב להיות האדם שיפיח את רוח הלחימה בגדוד שלנו. הוא חייב לשנוא שוב את הדרולים, לשנוא את ווריס ואת לוחמיו.
אך אני עדיין תוהה האם דינאדין צודק. אני שומע את האנשים מדברים, ואני חושש שמא אאבד אותם. גרוע מכך, אין דבר שאוכל לומר להם. אפילו אני לא יודע מדוע אנחנו נלחמים. אנחנו נלחמים עבור אדם מרושע אחד, כדי שאדם מרושע אחר יהיה מסוגל להרחיב את האימפריה הענקית שלו. אבא צודק בנוגע לקיסר. הוא רוצה משהו כאן. אך מה שהוא מחפש הוא חידה עבורי, ובעודו ממתין לכך בנוחות ארמונו, אנחנו מתים. אף אחד מהאנשים לא מאמין שהסיבה עבורה אנו נלחמים היא מוצדקת, ואפילו ללוסילר יש ספקות בנוגע לדָאֵגוֹג. הוא יודע שהשושלת המלכותית של לוּסֵל-לוּר אבודה, ושהדרולים והמהפכה שלהם תחסל בסופו של דבר את הסדר הישן. אך הוא והנאמנים האחרים עדיין נלחמים עבור מלכם השמן, ואנחנו מנאר נלחמים כדי להעשיר עוד יותר את העריץ שלנו. אני שונא את הדרולים, אבל הם צודקים בנוגע לדבר אחד. הקיסר של נאר ימצוץ את לשד חייהם של כל הטריאינים.
אבל, יומן, לא אוכל לבטא מחשבות אלו בקול רם. והלילה אני זקוק למנוחה. הערב שליו. אני יכול לשמוע את קולותיהן של חיות העמק ואת קריאות שמי ביערות, אך הן לא מפחידות אותי עוד. רק המחשבה על הזאבים שיגיעו מונעת ממני להרדם. כל הקורבנות שנהרגו היום כבר נקברו, ואני יכול להריח את השומן הנצלה של ציפורי הבר שלכדנו. הייתי יכול ליהנות עכשיו ממקטרת, או מאחד היינות של אקל-ניה. אם השינה שלי תתנהל על מי מנוחות, אוכל לחלום על שניהם.
ומחר נתחיל הכול מהתחלה, אולי בפעם האחרונה. אם הזאב של העמק יודע כמה חלשים אנחנו, הוא ודאי יגיע בכוח רב לחסל אותנו. נעשה ככל יכולתנו לעמוד מולו, ולקוות שהפרשים שהובטחו לנו על ידי גייל יגיעו בזמן. איננו שומעים חדשות בעמק, והפרשים לא מסוגלים לנוע מהר במקום זה. משאלתי היחידה הייתה שאלו היו הפרשים שלי שבאים להצילנו ולא של הנוכל הזה. הוא לא יפסיק לספר את המעשה כיצד הציל את חיי.
אם נצליח לשרוד את הקרב מחר, אשלח הודעה נוספת לאבי. אספר לו שנאלצנו להסתמך על בית גייל על מנת לשרוד. איני יכול לחשוב על דבר נוסף שיכול לגרום לו לעזור לנו. אני יודע שהוא לא רוצה את המלחמה הזאת, אבל אני נמצא בה והוא חייב לעזור לי. אם הוא לא ישלח עוד חיילים, כל העמק הזה ייפול לידיו של הזאב. אם נפסיד את המלחמה הזאת, פסק דינו של הקיסר עבורו ועבורי יהיה מוות. אם אנחנו רוצים לשרוד, אני חייב לשכנע את אבי שיש עוד טעם להילחם.