שאי עינייך, ילדה, והביטי היטב;
קברך.
אל תיגשי, מרחוק תעמודי, מבטך אל ירד אל הבור;
אל יושפל מבטך אל תהום הרובצת, אל גופך הטמון עלי בד;
ורחוק אל תנדודי, בצפיית הבאות, רק ראי, וזכרי, כי הנך;
כי הנך, המוטלת בקבר. זוהי את, הרובצת בדד.
זכרי.
זאת זכרי, ואחר אל האחו לכי לך, ילדה, צהלי, שחוק אל נא תמנעי משפתייך-
שחוק אל נא תמנעי, גם לא תעצרי דמע; וזכרי את חייך, זכרי את מותך..
בא יבוא, בעוד נצח או שניים. מה יגיד? מי ישור וידע.
מה יגיד אותו יום, בו נרד אל קברנו, מה בשור אז נשמע?
אך די לו לעצב. איה זיו פניך שניטל חינו?
לכי לך מכאן, אל לך ילדה לדרוש במתים. ואל תחשבי עוד בזאת!
לא באחו, בשעת המשחק..
לא בדרך, בטיול בין-ערביים..
ועל יצועך אל הרהור של נגהות יעלה בך, בדבר יום-יבוא ועינייך סגורות תישארנה..
ואל בית הקברות אל תיגשי עוד, ילדה.
אין זה מקום לילדים.
ואף כי נערה את, ילדה, ואף כי אישה את,
ואף כי הזוקן פשה בך מכבר, מבטך אל תישאי אלי עד,
אל תדירי שנת נצח בטֶרֶד יומך.
ואף כי, זו את שם בקבר;
ואף כי המת משתקף בראי;
ועודך בכל יום נמוגה בלאט,
ובכל ערב נטמנת בדמע-
דֹמי. הפני גווך מאותו בית מטבחיים - חייך.
אין זה מקום לילדים.
...ואם תִדמי לנפשך, קול צלול, קו חובר,
ואם תדעי לשבר, לפלס, עתידך -
שאי עינייך, ילדה, והביטי היטב;
קברך.
נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים
בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, ובין כל התחנות וההספקים ומה אני צריך לעשות היום ויואו איך שכחתי ומהר מהר חייבים להגיע, חייבים להספיק, הנוסעים לירושלים מתבקשים לרדת בתחנה הבאה ולרוץ מהר מהר מהר להספיק את הרכבת הבאה מרציף מאתיים וחמש עשרה ושלושה רבעים כי זה הדבר הכי חשוב בעולם עכשיו- והשירים, והשלווה, והנחת, ואיתם השמחה, והמתיקות, נשכחו, בדיוק כמו השיעורים שאני חייב לעשות ממש ממש אתמול כי בשנה הבאה יש מבחן. ואת ההמשך של השיר אני כבר לא זוכר גם אם אני יודע את המילים בעל פה כי מה שאני כבר לא יודע- במי בחרתי? מה אני אוהב? מה המרכז, מה באתי לעשות?
ואת השירים האלו כבר אי אפשר למצוא לא מלפנים ולא מאחורי הגב, ובכלל נראה שאנשים מפסיקים להסתכל אחורה, מפסיקים להתבונן במה שעשו, ללמוד, להפיק לקחים,
ומפסיקים גם להסתכל קדימה, למרות שנראה שכל הזמן המבט שלנו מופנה לעתיד, אבל אנחנו לא באמת באמת חושבים מה אנחנו רוצים לעשות ועם מה נצא מפה כשייגמר הכל. ובטח ובטח שמקפידים אנו שלעולם, לעולם! לא נעיז להביט ולו לרגע קט על ההווה, לחשוב על מה שאנחנו עושים עכשיו, להיות בכל הוויתנו ויישותנו בכאן.
להוות את ההוה.
להקשיב לקולות שעולים מתוכי, להטות אוזן ועין אל הסביבה, לנסות ולקלוט את שקורה לאנשים שסביבי.
קל כל כך לשכוח את כל זה. קל כל כך לשקוע בזרם הבלתי פוסק של עשייה, של מחשבות עובר ושב, של הישרדות.
לשכוח מי אנחנו.
לשכוח הכל.
ונראה שהדרך היחידה להמשיך ולחיות את אותה הנקודה הפנימית היא להמשיך ולברר אותה, להמשיך ולהחיות אותה, כי אף פעם אנחנו לא באמת מבינים אותה לעומק לעומק.
להמשיך ולעסוק יום יום בשאלות הגדולות, האמיתיות, להסתכל שוב, במי אני בוחרת מכל הילדים.
וכשאני רואה שאי אפשר להמשיך ולחיות בעיר בלי לאכול מהתבואה המשגעת, אני חייב לסמן לי את האנשים שיזכירו לי שאני משוגע, ושאיתם אוכל לדבר בשפיות, ולהינצל משיטפון המידע והמחשבות והעיסוקים.
כי בין כל ההרים והסלעים שמסתירים לנו את הנוף, אין באמת טעם למהר כל כך אם אנחנו לא יודעים איך אנחנו רוצים לבלות את הנסיעה, ואם אנחנו לא עוצרים מדי פעם כדי לשיר ללא מילים.
נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים
בא לי, פעם אחת, לסיים שיר באמצע.
לא שיר לא גמור, לא קטע לא מושלם, אלא שיר שמסתיים - באמצע.
כי בחיים הרי זה אף פעם לא נגמר,
זה תמיד ממשיך הלאה, תמיד יש המשך יבוא.
אבל לא. כי ההצגה חייבת להימשך, והשיר חייב להסתיים.
אסור לתת לו להביע באמת, להוות מדגם מייצג של המציאות.
שיר הוא מנותק. נפרד. נוגע כמעט, אבל תמיד עומד בצד. בפני עצמו.
שיר הוא מציאות משל עצמה, מציאות מושלמת, שחייבת להיות מסודרת, כי אחרת הרי אי אפשר.
אז יש חרוז מלא וחרוז חסר ופתיחה וסיום ומבנה וארבע שורות בבית ומשקל זהה.
ולפעמים זה טוב.
לפעמים זה בדיוק מה שצריך.
אבל לפעמים לא.
כי לפעמים שיר צריך להיות פשוט החיים. הוא צריך להיות מבולגן ורועש ועם חלקים פחות יפים ויותר יפים ובאורכים משתנים ואתה לא יכול לחזור אחורה אם כתבת משהו שהיית מעדיף אחרת ואי אפשר לתקן שגיאות כתיב ואין סימני פיסוק ותמיד זה יהיה חסר ולא ברור וזה אף פעם אף פעם אף פעם לא נגמר.
לפעמים שיר צריך להיות פשוט מכות אקראיות על מקלדת.
לפעמים צריך ששיר יכתוב את עצמו, כי הרי אף פעם אתה לא כותב את הכל. אפילו לא את החלק שלך.
לפעמים שיר צריך להפסיק באמצע, ולתת לקורא להשלים אותו, לבד, לנצח. רק ככה הוא לעולם לא באמת יסתיים. השאיפה לסיים, לסכם, לסגור את הפינה, לא ריאלית. זה לא צריך להיות ככה בעולם שלנו.
אז נכון, יש תחליפים. לפעמים... לפעמים הסימן המוזר של שלוש נקודות, שלא ברור מי האחראי עליו, עושה את העבודה. הנקודה, שתפקידה לסיים, לחתוך. זה סמלי קצת. לפעמים, לרוב, זה מספיק, מזמין אותך לחשוב, להתעמק, להשלים...
לפעמים - לפעמים אפשר לסיים בשאלה. ההיסוס, התמיהה, מסבירה שעוד לא הכל קרה כאן.
עוד לא הכל נפתר. עוד יש מה לכתוב, יש מה לחשוב.
אבל פעם אחת, רק פעם אחת, אני צריך לסיים שיר באמצע.
אולי בפעם אחרת...
נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים
מעגלים נוטים להיסגר.
כנראה זו תכונה המוטבעת לעומק בקו העקום, הפתלתל- לחזור אל הבראשית, לחזור אל הנקודה הפנימית, הראשונית, היסודית..
כנראה זו תכונה המוטבעת לעומק בעולם - לחזור אל הראשית. אל המקור.
תנועת הנפש של התשובה, של ההליכה קדימה אל המקום שבו היינו, אך לעולם לא מאותה הדרך בה עזבנו, מפליאה כל כך.
מוטבעת כל כך עמוק שכאילו איננו יכולים לסרב.
כמובן, המעגל לעולם איננו עגול, לפחות לא עד כמה שאנו מסוגלים לתפוס. יש בדרך פניות פרסה חדות, תקופות של הליכה ממושכת בשביל צר וישר כסרגל, עצירות ממושכות סביב נקודה בודדה, אך בסוף, מעגלים נוטים להיסגר.
גם הסגירה איננה מוחלטת לרוב, או אולי אפילו תמיד. כי תמיד כשהמעגל נסגר, נפתחים פתחים חדשים, מעגלים חדשים, דלתות נסתרות מתגלות, ושוב יש מקום לחקור, ושוב יש דרך לצאת אליה. לעולם המעגל לא נחתם וננעל, או לפחות עדיין.
אך בכל זאת, ישנם רגעים של סיכום. תפילת נעילה. רגעים שבהם אתה מבין, שזהו, נגמר, או נסגר, או הושלם, דרכים שונות כל כך לסיים אך דומות כל כך איך שהוא. רגעים נדירים. רגעים שלרוב ייזכרו. יש בהם קסם מסוים, מיוחד, בתובנה הפתאומית שכאן, עכשיו, אתה קצת מפסיק להיות מה שהיית וקצת מתחיל מההתחלה.
לפעמים זה דבר חיצוני, עזיבה של מקום פיזי, סיומה של מסגרת, ניתוק מחבר..
אך לפעמים, לעיתים רחוקות כל כך, אתה מרגיש שמעגל נסגר בנפש. מעגל שאולי התחיל לפני שבועות מספר, ואולי מאז שאתה זוכר את עצמך, במחוזות הילדות האפופה בערפל. ואתה יודע, שזהו. אתה כבר לא שם. סיימת.
כבדת משקל, ההרגשה. לפעמים כואבת, לפעמים מקילה, ותמיד מורגשת לעומק, מחלחלת דרך כל הקליפות עד למטה, לבפנים..
הם נוטים להיסגר, מעגלים. ואולי לא. אולי בודדים הם המעגלים שזוכים לסיום, לנקודת מפגש. אין מספיק שנים בקורותי כדי לדעת ודאי. אך כך אומר לי משהו בי, כך לוחשים לי המעגלים בתוכי.
מעגלים נוטים להיסגר.
נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים
לא עת מילים היא זו.
לא עת נאום, ולא עת צעקה, ולא רהב, ושיג, ושיח-
לא עת צחוק היא זו.
לא עת בכי.
לא עת מילים היא זו, בשעה שקול הצופר, הדממה הדקה, מפלח את האוויר, מרעיד את העולם.
לא עת מספד. שום מספד לא יושלם בדקותיים, שום אבל לא יוכל להתבטא.
לא עת אבל היא זו, כי לא אל העבר פנינו. "מחה תמחה". לא הזיכרון הוא אשר ישלוט בחיינו ובעתידנו, לא הכאב וכנגדו הפחד ישפיעו על צעדינו. אין טעם בעבר לולא היה הוא מוקדש לעתיד.
לא עת אדישות היא זו, כי זכור תזכור. העתיד דינו לימוט, אם לא יושתת על ברכי עברו. לא יחידים אנו, נושאים אנו על כתפינו את משקלם של אלפי שנים, ואין בכוחנו, אין ברצוננו, אין זו זכותנו, לשכוח. מוטלת עלינו החובה והזכות ללמוד מלקחי העבר. מוטלת עלינו החובה והזכות להנציח את זכרם של אחינו בית ישראל, שלא ימחה זכרם לעולם. שלא נשכח, ונתנתק מעצמנו. שלא נשכח, ונתרפק על שונאינו, אדישים ושאננים. שלא ישכח העולם.
אף לא עת לימוד היא זו, לא עת פרקי תהילים. יום שלם הוקדש לשואת עמנו ולניצחונו, לגבורת היחידים והעם, ולזיכרון הנספים, קרובינו, ובני עמנו. במשך יום שלם מוטלת עלינו החובה והזכות ללמוד לעילוי נשמתם, לבכות על לכתם, לזכור עוד פרק גורלנו בתולדות עמנו, לדבר, להעמיק, לדון, לצעוק, לחקור מה עלינו ללמוד, מה צעדינו הלאה, האם ומדוע וכיצד אנו רוצים לראות את עתידנו לאור עברנו.
אך עכשיו, ברגע זה ממש, עת בכל רחבי ארצנו, ארץ ישראל, במדיתנו, מדינת היהודים החופשית מעול כובש, נשמע קול הצופר, עת לשתוק, ולחשוב..
עת לעצור את החיים, ולהיות, לשתי דקות, במאה אחוז איתם, עם אחינו שנרצחו, באחד הרגעים היחידים שמאפשרים להבין מעט, גם אם מעט מאוד, ממה שעבר עליהם.
עת לעצור את החיים, מתוך ידיעה ברורה שחיינו לא נעצרו. לזכור, על מנת לעשות. לשאוף מעט מגבורתה של ילדה בת 7, שמרעיבה את עצמה כדי לשמור אוכל לאימה. מעט מגבורתם של עשרה יהודים שחוגגים לנער בר מצווה בלב מחנה נאצי. מעט מגבורתם של אנשים מורעבים, שלא אוכלים מהמזון המונח לפניהם, כי היום יום כיפור. מעט מגבורתם של כל אלה ששרדו את התפות, ושל כל אלו שלא.
עת להתחבר אל עמנו, אל ההסיטוריה שלנו, ואל כל החיים היום, כעם אחד, מאוחד, שאיננו עוד "מפוזר ומפורד", אלא איש אחד בלב אחד, עם היודע את עברו ומבטו קדימה אל תיקון העולם.
עת להודות. להודות על הניצחון. כי בסופו של דבר, ניצחנו. אנחנו כאן, והם שם. אנו משכימים בכל יום, בארץ ששבנו אליה לאחר אלפיים שנות גלות, בנים ובנות לעם משגשג וגדל, גאה בזהותו וזקוף קומה, ואילו בארץ כבשני המיתה אין איש המעז לפצות פיו ולצפצף ב"דעות אשר מחוץ לחוק". וגם לו יחזור הגלגל וישובו לסורם, יתהפך עליהם בשנית, ואנו נמשיך.
אנו משכימים, נקודה. אנו חיים, אחרי כל הסבל, אחרי כל הפרעות ואירועי הדמים שרדפו את עמנו זה אלפיים שנים ויותר, ורואים בעינינו את ייעודנו ההולך ומשתלם, את יום ה' הגדול והנורא הקרב ובא.
לא עת מילים היא זו, ועדיין אני כותב..
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
בבקשה ממך, חפש אותי,
אני כל כך לבד
חפש אותי,
כי אף אחד כבר לא נותן לי יד
ואין איש שרואה אותי,
נשרף מהכאב
אני כל כך זקוק לך
חפש אותי..
--------------------
חפש אותי בשמש
חפש אותי באור
חפש אותי היכן שיש כל כך הרבה לבחור
אומרים אפשר למצוא שם
את כל מי שתרצה
אך יש הנידונים תמיד לחיות על הקצה
חפש אותי בשלג
חפש אותי בקור
חפש אותי, וגם אם תתייאש תמשיך לשמור
שמור על הגחלת
שלי עוד לא כבתה
נמיס ביחד את הקרח, נאיר את החשכה
חפש אותי בשקט
בחוסר המושלם
היכן ששום דבר אינו יכול להיות קיים
חפש אותי ברעש
ששוטף כל צליל אחר
חפש אותי מתחת לו, אי-שם במי הים
חפש אותי בחושך, עמוק בגיהנום
חפש אותי עם כל האבודים, חסרי מקום
תראה אותי לרגע, צונח אל הבור
אך אל תרוץ, כי מטבעי, חייב אני לחזור,
ולטפס..
-------------------------
מצא אותי תלוי, על עץ האזדרכת,
מצא אותי בגבול שבין פריחה לבין שלכת
אולי אני הגולם, לא-זחל לא-פרפר,
אולי נידונתי לתלייה, וזה סופי המר..
הגעת מאוחר...
מאוחר..?
לא.
נכתב לפני 9 שנים ו-8 חודשים
נכתב לפני 9 שנים ו-11 חודשים
הודעה שמחה ללא כותרת.
הודעה ללא כותרת.
חיים ללא כותרת.
חיים שמחים, זורמים, הולכים עם מה שיש, בלי דאגות, בלי התלבטויות, בלי מחשבות על "האם התוכן מתאים לכותרת", בלי להסתכל כל הזמן למעלה. תזרום אחי! 'שתחרר! מה אתה כזה כבד? קח תחיים באיזי. לאיפה אתה רץ? תחיה את הרגע!
חיים ללא מטרה.
חיים שהולכים עם מה שיש, אבל לא מגיעים לשום מקום. חיים בלי דאגות, כי אין שום דבר שאכפת ממנו. חיים זורמים, אבל מגיעים בסוף למערבולת. חיים את הרגע, אבל רק לרגע אחד.
חיים ריקים, חיים אומללים, חיים מיותרים.
חיים מחפשים כותרת.
חיים שלא רוצים למות. חיים שחיו בשקר, חיים שמסתחררים בעוצמה במערבולת הלב, שגופם נמצא כאן ונפשם שם. חיים קרועים. חיים שלא חיים עם עצמם. חיים נגדעים ומתפרצים, חיים שמעיזים להתנתק מהיכן שחיו בו. חיים שחייהם אינם חיים, מכיוון שהם יודעים זאת.
חיים עם מטרה.
לא, דווקא לא חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה וחילוץ עצמות.
לא. חיים קשים, חיים עמוסים, חיים שלפעמים עושים את המוות.
ועם זה, חיים מאושרים יותר, חיים מספקים יותר, חיים שיוצאים מחייהם הבסיסיים למען חיים אחרים, חיים מנוצלים, חיים מכוונים, חיים שעשו משהו בחיים שלהם, חיים למען, חיים ששווים את עצמם, חיים ששווה לקום בשבילם בבוקר.
חיים חיים.
נכתב לפני 10 שנים
השולחן נפתח, והמשחק מתחיל
והסיכוי ענק, והסיכון מבהיל
ושחקנים אינסוף, וחוקים אין
ואין לי שום מושג, לסמוך על לב או על העין?
כמעט התחילו בלעדי, אבל הכל פה עוד רגוע
עוד אין קרבות אימים, עוד אין ייאוש וגעגוע
מתקדמים לאט, בבת אחת נפלט,
מתמודד צדדי, שאת הקצב לא קלט
(או האמין שאין מקלט...)
כל רגע משחקנו צועד לכיוון אחר
לפתע מתקצר, לפתע מתאחר
פתאום - הפסקה
לפתע - נעלמה דקה
ועוד שעה, ועוד עונה, ועוד שנה...
תורך יגיע רק כשתדפוק על השולחן
כשתצעק - אני מוכן! ותשלם במזומן
הכל מותר, והבחירה היא בידך
אם להשוות כמו כולם,
או להגדיל את עצמך
להיות יותר משאתה,
אך האם תדע לנצח גם כשתפסיד..?
ההימורים עולים, והריגוש יורד
משחק על החיים, בגמר רק המפסיד שורד
המנצח - נידון לעולם של אומללות
מאבד את עצמו לטובת המוכללות
במשחק אמיתי באמת, להפסיד לפעמים יותר נוח
אם תתכחש לקיומו, תצטרך להפעיל פחות כח
לאמץ קצת פחות את המח,
מהאחריות שעליך לברוח
אך האומלל מכל, והאמיץ שבאדם
הוא אשר הפסיד, אך לא ייכנע לעולם
אם יחפש תמיד את הדרך חזרה
ימצאנה לבסוף, גם אם לא במהרה
וגם אם יעבור בדרך בשבעת מדורי גיהנום
אם לא ישכח מאין בא, יזכה לעלות על משכבו בשלום
ומשם יקום לממש עוד חלום...
כן, במשחק הבא, כשהמסך ירד
לא ייזכר אדם, נכנע והמורד
אך רק אחד ישרוד עמוק בלבבות,
זה שאיבד עצמו חולק בין רבבות...
נכתב לפני 10 שנים ו-1 חודשים
