שאי עינייך, ילדה, והביטי היטב;

קברך.

אל תיגשי, מרחוק תעמודי, מבטך אל ירד אל הבור;

אל יושפל מבטך אל תהום הרובצת, אל גופך הטמון עלי בד;

ורחוק אל תנדודי, בצפיית הבאות, רק ראי, וזכרי, כי הנך;

כי הנך, המוטלת בקבר. זוהי את, הרובצת בדד.

זכרי.

זאת זכרי, ואחר אל האחו לכי לך, ילדה, צהלי, שחוק אל נא תמנעי משפתייך-

שחוק אל נא תמנעי, גם לא תעצרי דמע; וזכרי את חייך, זכרי את מותך..

בא יבוא, בעוד נצח או שניים. מה יגיד? מי ישור וידע.

מה יגיד אותו יום, בו נרד אל קברנו, מה בשור אז נשמע?

אך די לו לעצב. איה זיו פניך שניטל חינו?

לכי לך מכאן, אל לך ילדה לדרוש במתים. ואל תחשבי עוד בזאת!

לא באחו, בשעת המשחק..

לא בדרך, בטיול בין-ערביים..

ועל יצועך אל הרהור של נגהות יעלה בך, בדבר יום-יבוא ועינייך סגורות תישארנה..

ואל בית הקברות אל תיגשי עוד, ילדה.

אין זה מקום לילדים.

ואף כי נערה את, ילדה, ואף כי אישה את,

ואף כי הזוקן פשה בך מכבר, מבטך אל תישאי אלי עד,

אל תדירי שנת נצח בטֶרֶד יומך.

ואף כי, זו את שם בקבר;

ואף כי המת משתקף בראי;

ועודך בכל יום נמוגה בלאט,

ובכל ערב נטמנת בדמע-

דֹמי. הפני גווך מאותו בית מטבחיים - חייך.

אין זה מקום לילדים.

...ואם תִדמי לנפשך, קול צלול, קו חובר,

ואם תדעי לשבר, לפלס, עתידך -

שאי עינייך, ילדה, והביטי היטב;

קברך.

בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, ובין כל התחנות וההספקים ומה אני צריך לעשות היום ויואו איך שכחתי ומהר מהר חייבים להגיע, חייבים להספיק, הנוסעים לירושלים מתבקשים לרדת בתחנה הבאה ולרוץ מהר מהר מהר להספיק את הרכבת הבאה מרציף מאתיים וחמש עשרה ושלושה רבעים כי זה הדבר הכי חשוב בעולם עכשיו- והשירים, והשלווה, והנחת, ואיתם השמחה, והמתיקות, נשכחו, בדיוק כמו השיעורים שאני חייב לעשות ממש ממש אתמול כי בשנה הבאה יש מבחן. ואת ההמשך של השיר אני כבר לא זוכר גם אם אני יודע את המילים בעל פה כי מה שאני כבר לא יודע- במי בחרתי? מה אני אוהב? מה המרכז, מה באתי לעשות?

ואת השירים האלו כבר אי אפשר למצוא לא מלפנים ולא מאחורי הגב, ובכלל נראה שאנשים מפסיקים להסתכל אחורה, מפסיקים להתבונן במה שעשו, ללמוד, להפיק לקחים,

ומפסיקים גם להסתכל קדימה, למרות שנראה שכל הזמן המבט שלנו מופנה לעתיד, אבל אנחנו לא באמת באמת חושבים מה אנחנו רוצים לעשות ועם מה נצא מפה כשייגמר הכל. ובטח ובטח שמקפידים אנו שלעולם, לעולם! לא נעיז להביט ולו לרגע קט על ההווה, לחשוב על מה שאנחנו עושים עכשיו, להיות בכל הוויתנו ויישותנו בכאן.

להוות את ההוה.

להקשיב לקולות שעולים מתוכי, להטות אוזן ועין אל הסביבה, לנסות ולקלוט את שקורה לאנשים שסביבי.

קל כל כך לשכוח את כל זה. קל כל כך לשקוע בזרם הבלתי פוסק של עשייה, של מחשבות עובר ושב, של הישרדות.

לשכוח מי אנחנו.

לשכוח הכל.

ונראה שהדרך היחידה להמשיך ולחיות את אותה הנקודה הפנימית היא להמשיך ולברר אותה, להמשיך ולהחיות אותה, כי אף פעם אנחנו לא באמת מבינים אותה לעומק לעומק.

להמשיך ולעסוק יום יום בשאלות הגדולות, האמיתיות, להסתכל שוב, במי אני בוחרת מכל הילדים.

וכשאני רואה שאי אפשר להמשיך ולחיות בעיר בלי לאכול מהתבואה המשגעת, אני חייב לסמן לי את האנשים שיזכירו לי שאני משוגע, ושאיתם אוכל לדבר בשפיות, ולהינצל משיטפון המידע והמחשבות והעיסוקים.

כי בין כל ההרים והסלעים שמסתירים לנו את הנוף, אין באמת טעם למהר כל כך אם אנחנו לא יודעים איך אנחנו רוצים לבלות את הנסיעה, ואם אנחנו לא עוצרים מדי פעם כדי לשיר ללא מילים.

בא לי, פעם אחת, לסיים שיר באמצע.

לא שיר לא גמור, לא קטע לא מושלם, אלא שיר שמסתיים - באמצע.

כי בחיים הרי זה אף פעם לא נגמר,

זה תמיד ממשיך הלאה, תמיד יש המשך יבוא.

אבל לא. כי ההצגה חייבת להימשך, והשיר חייב להסתיים.

אסור לתת לו להביע באמת, להוות מדגם מייצג של המציאות.

שיר הוא מנותק. נפרד. נוגע כמעט, אבל תמיד עומד בצד. בפני עצמו.

שיר הוא מציאות משל עצמה, מציאות מושלמת, שחייבת להיות מסודרת, כי אחרת הרי אי אפשר.

אז יש חרוז מלא וחרוז חסר ופתיחה וסיום ומבנה וארבע שורות בבית ומשקל זהה.

ולפעמים זה טוב.

לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

אבל לפעמים לא.

כי לפעמים שיר צריך להיות פשוט החיים. הוא צריך להיות מבולגן ורועש ועם חלקים פחות יפים ויותר יפים ובאורכים משתנים ואתה לא יכול לחזור אחורה אם כתבת משהו שהיית מעדיף אחרת ואי אפשר לתקן שגיאות כתיב ואין סימני פיסוק ותמיד זה יהיה חסר ולא ברור וזה אף פעם אף פעם אף פעם לא נגמר.

לפעמים שיר צריך להיות פשוט מכות אקראיות על מקלדת.

לפעמים צריך ששיר יכתוב את עצמו, כי הרי אף פעם אתה לא כותב את הכל. אפילו לא את החלק שלך.

לפעמים שיר צריך להפסיק באמצע, ולתת לקורא להשלים אותו, לבד, לנצח. רק ככה הוא לעולם לא באמת יסתיים. השאיפה לסיים, לסכם, לסגור את הפינה, לא ריאלית. זה לא צריך להיות ככה בעולם שלנו.

אז נכון, יש תחליפים. לפעמים... לפעמים הסימן המוזר של שלוש נקודות, שלא ברור מי האחראי עליו, עושה את העבודה. הנקודה, שתפקידה לסיים, לחתוך. זה סמלי קצת. לפעמים, לרוב, זה מספיק, מזמין אותך לחשוב, להתעמק, להשלים...

לפעמים - לפעמים אפשר לסיים בשאלה. ההיסוס, התמיהה, מסבירה שעוד לא הכל קרה כאן.

עוד לא הכל נפתר. עוד יש מה לכתוב, יש מה לחשוב.

אבל פעם אחת, רק פעם אחת, אני צריך לסיים שיר באמצע.

אולי בפעם אחרת...