****



מסתבר ש"מחפשים את אלסקה" נכתב לפני "אשמת הכוכבים". כדאי להבין את זה, קודם כל כי "אשמת הכוכבים" בעיניי יותר טוב ויותר בוגר במקצת, אבל בעיקר כי "מחפשים את אלסקה" מרגיש קצת כמו ספר ההמשך המוזר ל"אשמת הכוכבים", רק שהפעם להייזל המקסימה והחכמה-לגילה כבר אין סרטן, היא הפכה לנער בשם מיילס שקורא ביוגרפיות ומתמחה במשפטים אחרונים מפורסמים, את קבוצות התמיכה מחליפים כאן מעונות של פנימיית תיכון באלבאמה, ואת הסופר ההולנדי הנרגן והאקסצנטרי מחליפים מורים נרגנים ואקסצנטריים. אפילו ההורים של הייזל הפכו, בכלל בלי לשים לב, להורים של מיילס. הם כאלה רגישים ומקסימים ומכילים, זה משהו.

סליחה על הציניות. זה לא מגיע לג'ון גרין. לא אחרי "אשמת הכוכבים" שהוא באמת ספר שעשה עליי עבודה. וגם בתכל'ס לא אחרי הספר הזה, שאני בטוח שרוב מי שמוגדר, שלא כמוני, כקהל היעד המוצהר פשוט ימות עליו. אלא שכאן, אף יותר מ"אשמת", המניפולציה היתה שקופה קצת יותר מדי. ידעתי בדיוק איפה אני אמור להתרגש, איפה להזיל דמעה ואיפה לצחוק - וזה הפך את החווייה לקצת טלוויזיונית, שטוחה וסינתטית. זה הרגיש מתורגל מדי וקל מדי, ועצם זה שהדמויות גם בספר הזה חכמות קצת יותר מדי (לא יעזור לכם - נער-כאפות שקורא ביוגרפיות של נשיאי ארצות הברית או סופרים מניקרגווה פשוט לא יכול להתחבר עם בנות נפלאות וחטובות שיודעות מתימטיקה ואוהבות לעשן סמים ולא עם חבר'ה קולים שאוהבים לעשות מתיחות-משוגעות וגם יודעים כמה תושבים יש באוזבקיסטן. זה לא קורה. זה קצת - הרבה - טו מאצ') ועגולות מדי ומושלמות מדי-כולל-התסבוכים-שלהן, גורם לזה שאני פשוט לא אאמין להן לגמרי, רק אחבב אותן ואיהנה לקרוא אותן. לכאורה הם עושים בדיוק מה שנערים בפנימייה בגיל הזה באמת עושים, דהיינו להשתכר, ללמוד, לקשקש, לעשן ולהזדיין (והכול בפעם הראשונה!!! איזה כיף להם!), אבל בשביל שאני אטבע לחלוטין בקורותיהם, ג'ון גרין היה צריך להרפות. לתת להם להיות עאמות, כמו שתלמידי תיכון הם באמת. קצת ספרות ערפדים, משחקי הרעב, מאסטר שף, אקס פאקטור, כאלה. אבל ביוגרפיות?! של נשיאים?? קאם און. משהו בהתחנפות הזאת של ג'ון גרין לטעם של הקורא היה קצת יותר גלוי מהרצוי, הפעם. כבר אכלתי את זה שהייזל מצטטת משייקספיר, אני לא יכול להאמין לזה שוב.

ולמרות כל זאת, הספר הזה היה חתיכת כיף מהיר וזמין. לא בכיתי או ממש צחקתי למעט שניים שלושה גיחוכי חובה, אבל טחנתי את האמא שלו בשלוש נסיעות אוטובוס לעבודה ולא הרגשתי אותו. נהניתי להיזכר איך זה להיות טינאייג'ר מלא זעם ותשוקה ופחד וצמא ולהט לכבוש את העולם ולהכניע אותו תחתיי, ושהכול אפשרי... עד שהגעתי לעבודה, ונזכרתי פתאום מה זה העניין הזה של להיות מבוגר. Doh!

מלאי של אנשים מיהרו לקרוא את "מחפשים את אלסקה", מבית היוצר של "אשמת הכוכבים". גרין, הסופר שגרם לכל אדם שני שקרא את הספר לבכות. מכל הגילאים.
ואם אנחנו שבנו לקרוא עוד אחת מעלילותיו... בני אדם הם מזוכיסטים, הא?

ג'ון גרין, ניתן ללמוד מספריו, הוא שובר לבבות. נאמן למקור הוא המשיך ל"אשמת הכוכבים", וגם שם ריסק לנו את הלב. אז כן, ב"מחפשים את אלסקה", או, באנגלית "Looking for Alaska”, יש קטעים שוברי לב.
וכל מי שיגיד ש"מחפשים את אלסקה" לא טוב כמו אשמת הכוכבים, לא מבין כמה הוא צודק. בספר הנוכחי, הראשון של גרין (שאכן, בחיים לא היה מתורגם ללא הצלחה המסחררת של "אשמת הכוכבים"), ניכר המשחק בראשנו והמניפולציה בצורה מעט גסה. דברים שהצלחתי להפנים עוד ב"אשמת”, נכחו פה ללא ליטוש וסטייה קצת משמעותית ממסגרת הדמויות. כלומר, הדמויות סותרות את עצמן. יש תכונות שלא מתאימות להיות בבן אדם אחד. כלומר, התמודדתי עם זה שהם שתיינים. אבל אני אביא את הדוגמה הכי חרושה נכון לעכשיו. פשוט קשה לי להאמין שגאונה תאמר "צפרו לי בציצי".
זה לא שהדמויות נפלו אצלי טוטאלית. לא הצלחתי לקנות את התרמית, אבל זה לא הפריע לי להתפתות ולקוות לפגוש דמות כזו או אחרת. כי אולי הן לא היו דמויות טובות, אבל הן בנויות טוב. אני לא יודעת איך זה אפשרי.
אבל זה כל מה שבעצם משנה, לא?
כי אולי אנחנו מזוכיסטים, אבל ג'ון גרין סדיסט.
(ספויילרים)
ולמה? - בשלב מסוים פשוט אפשר להצביע ולומר "אלסקה תמות. שיט. אלסקה תמות, לעזאזל. זה היה כל כך שקוף, איך לא ראיתי את זה?”
אבל זה לא הקטע של גרין, להרוג דמויות בלי סיבה. לא. זה לא הקטע שלו. הספרים ממשיכים אחרי שהדמויות מתות. ובניגוד לספרים אחרים, המתים רודפים אותנו לשארית הספר. וזה כואב, אני מוכנה להודות. למרות שבספר הנוכחי לא הזלתי דמעה, בניגוד להתייפחות ההיסטרית של "אשמת". ג'ון גרין מראה מוות, מראה אובדן. ומראה את אלה שנשארים מאחור, חסרי אונים וחשופים לכל, שבורים. ואנחנו שבורים איתם.
וכן, אלסקה מתה, אבל היא השאירה מסר חזק ושרירותי מאחוריה.
הוא אחז בכסא שלו, התרומם באנחה, וכתב על הלוח: “איך נצליח להיחלץ אי פעם ממבוך הסבל הזה? - א"י.”
"אני אשאיר את השאלה הזאת תלויה באוויר עד סוף הסמסטר.” הוא אמר. “משום שכל אחד שאי פעם איבד את דרכו בחיים הרגיש את השאלה המציקה והמנדנדת הזאת. בנקודה כלשהי כולנו נושאים עינינו ומבינים שאנחנו אבודים בתוך מבוך, ואני לא רוצה שנשכח את אלסקה, ואני לא רוצה שנשכח שגם אם החומר שאנחנו לומדים נדמה לפעמים משעמם, למעשה אנחנו מנסים להבין את האופן שבו בני האדם ענו על השאלה הזאת ועל השאלות שכל אחד מכם שאל בעבודות שכתבתם – איך מסורות שונות הצליחו ליישב את מה שצ'יפ כינה במבחן המסכם שלו 'הגורל המחורבן של בני אדם'.”
סוף ספויילרים

כן, הספר הזה לא חזק כמו "אשמת". כבר דיברנו על זה. רוב רובו של הדבר זאת העלילה – שמתקיימת על ימי מנוחות, וכמו "אשמת הכוכבים", ממוקדת יותר בדמויות מאשר באירועים הקורים להן.
אריאל אמרה "מה שמאוד אהבתי בספר הזה, הוא האהבה הטהורה לכתיבה, שמשתקפת בכל עמוד בספר.” וזה גם מה שאני חושבת שכל האנשים שאהבו את הספר הזה אהבו. הכתיבה של ג'ון גרין, הנהדרת והכנה, אהובה ומרתקת מהרגע הראשון. ובסופו של דבר, מה שהופך את האירועים היומיומיים המייגעים לכל כך מרתקים, זאת הכתיבה הזאת. כי יש כל כך הרבה סופרים טובים, אבל כותבים טובים עד כדי כך, באמת-באמת – יש הרבה פחות.

והספר הזה, הוא לא יצירת מופת כמו כל הספרים האחרונים שקראתי. הוא לא. אבל הוא יישאר איתי. לא לתמיד, כמו שמיילס אמר, הזיכרון מתפרק בשלב מסוים, אני אשכח. כמו שהוא ישכח את האבדות שלו, כמו שהוא ישכח את אלה שבמובן מסוים, ישארו לנצח, קפואים בפנימיה.
אתם עדים לזה. מיילס ישאר לנצח. אני בטוחה שגם אלסקה.
כמו האגדות שלנו, האנשים שהם אגדות, שישארו חקוקים על פני כדור הארץ כי הם שינו אותו לנצח. וכשכדור הארץ יתמוסס או יעלה בלהבות, זה מה שישאר. האגדות שלנו. שלא יהיו פיזית פה, אבל יישארו בפיקסלים, במידע שחמק מטווח היד.
בתתי מודע שיתפוגגו מהיקום.
זה התפקיד שלנו. לזכור את אלו שיעלמו בקרוב.

ספויילר אחרון: אולי המילים האחרונות של אלסקה רחוקות מטווח יד, אולי נבלעו בתאונה, מתחת לגלגל, נעצרות ביחד עם הנשימה שלה. ואולי אנחנו מרומים, אולי המילים האחרונות של אלסקה לא הומצאו עדיין.
אולי אנחנו צריכים להמציא את המילים האחרונות שלה. סוף ספויילר.


"In the end
As we fade into the night
Who will tell the story of your life
And who will remember your last goodbye
Cause it's the end and I'm not afraid
I'm not afraid to die.”

(bvb/in the end)

אחרי שקראתי את אשמת הכוכבים הנפלא ובכיתי והתפרקתי ודמעתי עד בלי די וחשתי כאב ממשי והתפעלתי וליקקתי אצבעות והתלהבתי ולא הנחתי מידי והרגשתי שזהו זה והמלצתי לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע והשאלתי אותו ודרשתי אותו בחזרה ושמתי אותו בארון הספרים הקרואים ששם יהיו תמיד הספרים שהם אורחים קרואים, חשבתי שאם רק אחפש את אלסקה כמו שג'ון גרין מציע לי, הכל יהיה נהדר כמו בכוכבים.

אז זהו, שלא. לא מצאתי את אלסקה.

כישרון כתיבה יש, אבל הוא מכסה כמו מפה יפה שולחן לא מרשים. וגם המפה היפה שנראית טוב ממבט ראשון מתחילה לעייף את העין במבט שלישי ורביעי. בקיצור, אשמת הכוכבים היא שהענקתי לאלסקה רק שני כוכבים. כי ככה זה אצלי עוד מימים שבהם הייתי ילדה, אם מאכזבים אותי אני נוקמת. כן, יפה, בנימוס, באלגנטיות, בלי אלימות ובלי אגרסיות, אבל נוקמת. אז הנה, שני כוכבים, נקמה מתוקה.

האם זו אשמת ג'ון גרין שלא אהבתי? האם גילי המופלג היה לספר לרועץ? כי בדפדוף מהיר בסימניה התברר לי שכל מי שמוגדר כנוער כתב ביקורות ארוכות כאורך הגלות ואף שפך תועפות של סופרלאטיבים והערים נימוקים על גבי סיבות לאיכות מופתית שאנכי לדאבון לבי לא מצאתי.

ולא זו בלבד, אלא ששפע הסקירות מסחרר ממש ולא ברור לי אם הביצה הולידה את התרנגולת, או שמא להיפך, או שאני ברוב טיפשותי הפכתי לתרנגול כפרות. בכל מקרה, ברור שהפופולאריות של הספר עצומה ולא כל אחד מרגיש כמוני שנפל בפח. אבל מה לי כי אלין, הלוא גם לאקס פקטור ולמסטר שף יש פופולאריות עצומה וכבר למדתי שאין הכמות מעידה על האיכות, אלא על הרעיון הכלכלי הפשוט שמניע כל גורם פסאודו תרבותי, והוצאות ספרים בכלל זה: אין תורה בלי קמח ואין תרבות בלי כסף ושירה וספרי איכות היו פופולאריים רק בימי אלתרמן, ומני אז ועד היום הידרדרה החברה המערבית והיא מחפשת שוב ושוב את האלסקות שלה.

הדבר היחיד שאהבתי בספר הוא, שהסופר עושה ספירה לאחור עד שעת האפס, בנוסח: מאה ועשרים ימים לפני, חמישים ושמונה ימים לפני וכו' וכו' וכל פרק משעמם הודף אותי בגבי אל שעת השין, וכל פרק שמואיל בטובו להיקרא פותח עוד דלת אל הרגע המצמרר שהוא ציר העלילה הבלתי עלילתית הזאת. המצמרר אמרתי? כן, המזגן שלי היה דלוק בעוצמה גבוהה.

ואז זה מגיע, בקול זיקוקים ותחת מעטה עבה של שכרות, כי כל מה שגיבורי הספר הזה עושים בעצם, זה להשתכר לעיתים תכופות, לערוך מתיחות של גיחי גיחי, לאכול בוריטוגן, שזו המצאה מילולית נפלאה של בוריטוס מטוגן, שהגתה אלסקה הנפלאה, להזיע, לקפוא מקור, להתאהב ולא להתאהב, בקיצור, אם ככה נראים חייו של בן נוער אני מעדיפה לעמוד בגיל העמידה.

אז כפי שאמרתי, המאורע המחולל מתפוצץ בקול ענות חלושה וכלום. שום תחושה, אפס רגש. יובש במדבר.

אתם רוצים לדעת על מה הספר? (אני מתכוונת לארבעת האנשים שלא קראו את הספר, שעוד נותרו בעולם המערבי) אם אתם באמת רוצים אני אתן לכם תקציר.

למיילס האלטר, נער רגיל בהחלט, יש מוזרות אחת, הוא יודע את כל האמירות האחרונות שאמרו אנשים דגולים ומפורסמים בטרם מותם. התכונה הזאת איננה אלא טריק טיפשי לעשות את הגיבור נער בלתי רגיל. כי ג'ון גרין אוהב בני נוער בלתי רגילים וגם קורא להם בשמות לא טריוויאלים כמו אוגאסטוס, הייזל גרייס ואלסקה.

הנער הזה מגיע לפנימיה באלאבמה, כי שם למד גם אביו, וסובל כמו כל נער חדש מעודף של מבטא דרומי, חברה המפוצלת בין בני עשירים לבני עניים (שאין צורך להיזהר מהם, בבחינת היזהרו בבני עניים... אלא רק להיזהר כי על מתיחה הם מחזירים במתיחה כפולה ומכופלת וסרת טעם באותה מידה). הוא צולח התנכלות מצד חברים, וגם חום מעיק נטול מזגן, ובעיקר, אהבה מתפרצת לנערה אחת ששמה אלסקה.

האם אלסקה באמת מיוחדת? ובכן, לא הייתי רוצה בת כמוה, וזה ממצה את דעתי הכנה עליה. היא די מטורפת, שתיינית כבדה ומעשנת עוד יותר כבדה. היא אדם לא ברור, ואם הייזל גרייס של אשמת הכוכבים הייתה נפלאה ונהדרת, הרי שאלסקה לא הייתה יכולה להיות חברה של הייזל גרייס.

די מהר מתרקמת חבורה שבה חבר גם מיילס, אבל כל מה שקורה זה שאנחנו רוצים להפוך את הדפים כדי לדעת מתי כבר יקרה מה שיקרה. ואז זה קורה וזהו. משם והלאה יש שפע של דפים משעממים ומעצבנים עם נקיפות מצפון והגיגים טיפשיים ועם תעלומה לא מעניינת שנפתרת חיש מהר.

אכזבה גדולה.

חבורות בקולג', בפנימיות או באוניברסיטאות יש בספרים לא מעטים. אפשר לכתוב כמו דונה טארט בהיסטוריה הסודית, בכישרון אדיר, ואפשר לכתוב כמו ג'ון גרין ספר מיותר.

----------------------------------------------------------------
נ.ב. אני לא באמת נקמנית, ובימי הרחמים והסליחות חשוב להגיד את זה. אני נוטה לסלוח לכל מי שגרם לי עוול. וכאן המקום לאחל לכולם שנה טובה וגמר חתימה טובה, ואם באמת פגעתי במישהו, אני מבקשת סליחה.

מיד כשקראתי את הפסקה הראשונה מהספר הזה ידעתי. אני עומדת להיכשל בבגרות בהיסטוריה.
הספר הזה הוא מסוג הספרים שתיקח איתך לכל מקום, כי פשוט לא תוכל להפסיק.(כן, גם בשיעור היסטוריה) כשאני מקבלת/קונה ספר כזה אני גוזרת על עצמי כמה ימים נטולי חברה, שבהם אני אשכב בחדר ואבלה מחצית מן הזמן בקריאת הספר ומחצית מן הזמן בחשיבה עליו.
קראתי את הספר אחרי שקראתי כבר את אשמת הכוכבים (ספרו האחרון של אותו הסופר), כך שידעתי בערך למה לצפות. ידעתי שלאחר קריאת הספר אשאר קפואה במשך זמן רב.
אבל לא שיערתי כמה עוצמתי זה יהיה.
מחפשים את אלסקה בנוי כספירת ימים. בהתחלה כספירה לאחור לאירוע שעתיד לקרות, וכשהוא קורה, ספירה המתרחקת מהאירוע הלאה.
אשתדל לא להרוס עם ספוילרים לטובת אלו שלא קראו את הספר, אבל זה יהיה קשה מאוד.
התחושה היא שהייזל מאשמת הכוכבים שינתה את מינה והפכה למיילס, נער מדונה במקצת, החובב משפטים אחרונים של אנשים מפורסמים.
מלבד זה, הוא נער בדיוק כמו כולם. הוא וחבריו שותים, מעשנים, מקללים ומזדיינים.
אבל בנוסף לזה, הם גם עוברים מסע. כל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד. והקורא, עובר יחד איתם את אותו המסע, וגם הוא עובר מסע בנפרד משל עצמו.
הדבר הכי חזק בספר הזה הוא לא העלילה, ולא הכתיבה (המצוינת דרך אגב) אלא הדמויות. הדמויות בספר הזה עשו לי חשק לעלות על מטוס לאלבמה, לאיזו פנימיית נוער שכוחת אל ולצאת לגלות אחר האפשרי. כל אחת מן הדמויות (טוב, בעיקר שלושת המרכזיים בסיפור) עשתה לי חשק למשהו אחר. המפקד -הנער הכי מגניב ושובב בבית ספר, ובאופן קצת מפתיע, החבר הכי טוב של מיילס ושותפו לחדר- עשה לי חשק לארגן את המתיחה הכי פסיכית בעולם. מיילס -גיבור הסיפור- עשה לי חשק לקרוא ביוגרפיות. ושתבינו שזה לא מובן מאליו. מדברת פה אחת שבחייה לא קראה ביוגרפיה, ושבאופן כללי לא מצליחה להבין מה יכול להיות מעניין בלקרוא על חיים של אנשים. ואלסקה. אלסקה עשתה לי חשק פשוט להיות אלסקה. להיות אלסקה המיוחדת, הגאונה במתמטיקה, הכלבה והמסתורית. שעם כל הפגמים שבה, עדיין מצליחה לגרום לכולם, כולל הקוראים, להתאהב בה.
ממליצה בחום על הספר. צאו לחפש אחר האפשרי ביחד עם הדמויות.

למדתי בבית ספר עם פנימייה. איפה המדריך שלהם? דמויות חביבות עלילה חלשה. קריא. מסקנה וספויילר : אל תתנו לילד מפתחות כשיש מצב שהוא מבולבל לחוץ ושתוי

ספוילרים בביקורת

****

זאת הייתה תאונה, ואני חיכיתי, הסתכלתי. אני לא יודעת למה בדיוק חיכיתי, אבל אני זוכרת את הרגשת הציפייה. חיכיתי יותר מדי זמן. לא התקשרתי למד"א, פשוט הסתכלתי. הסתכלתי וניסיתי בכל הכוח להבין שהאדם הזה הוא אבא שלי. בסוף התחילו קולות של סירנות, ואח שלי התקשר לפלאפון של אבא שלי, ואני ניסיתי להבין מה זה אומר ומה הוא יודע כבר. לא עניתי. אחד האנשים שהצטופפו לידנו הוציא את המכשיר הרוטט מהכיס של האיש ששכב על הכביש בחוסר אונים ונתן לי אותו, ורק אז, כשהוא הוציא בטעות גם חבילת סוכריות מנטה שהיו לו בכיס תמיד כדי למנוע את הריח של העישון הבנתי שזה אבא, באמת אבא. זה כבר היה מאוחר מדי.

ילדים לא אמורים להסתכל על ההורים שלהם גוססים ולא לעשות כלום, אבל זה מה שקרה לי, וזה גם מה שקרה לאלסקה.
הרגע שתמיד מתקשר לי לזיכרון הזה הוא כמה שנים מאוחר יותר, כשדיברנו בבית ספר בשיעור חברה על מה היינו עושים בשביל ההורים שלנו. כולם אמרו שהם היו עושים "הכל". לא יכולתי לענות על השאלה הזאת. אני לא עשיתי הכל.

הדמויות בסיפור הן דמויות לא-בשלות שנעשה ניסיון ברור להציג אותן ככאלו. יש בהן פגמים וסתירות, וג'ון גרין הוא ללא ספק לא כותב שמזלזל בצורה בוטה בקוראיו, אבל זה לא מספיק. כמעט שאין בהן הפתעות (אולי האהבה הכי גדולה שלי בספרים) ויש בהן עומק כדמויות, אבל לא כבני אדם. הן משחקות טוב מדי את התפקיד שלהן בספר, כמו שחקן שמסתמך יותר מדי על הטקסט. והן חוזרות על עצמן. הן מקסימות ושנונות ומרתקות לפרקים, והן ממש לא משעממות, אבל אין בהן את חוסר המושלמות הכמעט בלתי נסבל וההכרחי הזה. הן יצירה בוסרית ובוגרת של סופר שאוהב לכתוב, ואוהב שאוהבים אותו, ומרגישים את זה.

ואלסקה - מה אומר מה אגיד, הכל נכון, היא לא אמינה, לא קורים דברים כאלו, היא דמות שלא הייתה נכנסת לעולם המתורגל עד אימה שלנו, ואפשר לומר שהספר הזה מנסה להפיל את הקוראים בצורה חריפה יותר מב"אשמת הכוכבים". אבל היא שבתה את ליבי, בסיפור הזה, הסיפור שלנו, על חוסר התפקוד המזעזע, ועל האשמה החדה, הפוצעת, ועל ההתמודדות, או חוסר ההתמודדות, עם החיים שאחריי.

*יהיו ספויילרים.

נתקלתי כבר כמה פעמים כאן בקוראים שטענו שהדמויות לא אמינות. אין מה לומר, זה נכון לגמרי. נער כמו פאדג' שמתעניין דווקא במילים אחרונות יש כנראה אחד למיליון, והמפקד, בפועל יהיה ערס שיורק הרבה, או לחילופין, ילד כאפות שיורקים עליו. לא קיימת חיה כזו, נער שגם לא מוכן להתפשר על ממוצע 9.8, והוא גם "סופר מגניב" בהגדרתו. בנוסף לשני אלה, יש את אלסקה, וחוסר האמינות בדמות שלה הוא ברור. כשמפגישים את שלושת הדמויות הללו ביחד, מתקבל סיפור שכנראה לא קרה ולא יקרה.

עם זאת, ועם כל הביקורת על עד כמה הדמות של אלסקה היא לא אמינה, אני מכירה אלסקה, ממש כזאתי. אני לא אומר את השם שלה, כמובן, אבל גם לה יש עיניים ירוקות וציצים ורשימת מחזרים שמתחילה כאן וכנראה לא תגמר לעולם. גם אלסקה שלי אוהבת את המילה הכתובה. לא את אותו הסגנון של אלסקה מהסיפור, לא. אלסקה שלי אוהבת את אתגר קרת (שלפי דעתי הוא הקלישאה הכי גדולה ביקום), ונהנית לצטט שירה. בעיקר היא אוהבת את אלתרמן ואת יהודה עמיחי. אלסקה שלי מעשנת (לא רק סיגריות לצערי הרב), והיא אבודה וריקה לגמרי, למרות שהיא מוקפת בים של אנשים שאוהבים אותה. זה התחיל בערך כשתכנית הלימודים החלה לאתגר את האינטיליגנציה שלה, בערך בכיתה ח'. מילדה של מאיות, היא הפכה לילדה של תישעימים ('הו לא!!!' אתם בטח אומרים, שופעי אמינות ונטולי ציניות), ומשם לילדה של שמונימים, שבעימים, לילדה שלא מגיעה לשיעורים, לילדה שנכשלת, לילדה שלא כל כך בטוח אם תהיה לה תעודת בגרות, לילדה שלא מתגייסת, לילדה שמי בכלל יודע איך היא תסיים. זה לא נורא ולא דרמטי.

הבעיה עם אלסקה שלי היא שכמו אלסקה של ג'ון גרין, גם היא לא מסוגלת לקבל סמכות. היא עושה מה שבראש שלה, ולהיות חברה שלה זה קצת הרבה כמו להיות בייביסיטר לילדה שמשקרת די הרבה. היא איבדה שליטה. היא כבר לא מחייכת, ובמפגש האחרון שלי איתה, כשישבנו ודיברנו, היא אמרה לי "לא צחקתי באמת כבר כמה חודשים". לפי האינטרפרטציה שלי, לשתי האלסקות יש מסכה. לאלסקה שלי אני י-ו-ד-ע-ת שיש מסכה, אבל אני חושבת שגם לאלסקה של גרין. כשהיא אמרה "אני מעשנת בשביל למות", אני לא חושבת שהיא צחקה. אולי היא לא חשבה ליישם את זה כאן ועכשיו, ואולי באותו רגע זו באמת הייתה פליטת פה לא מכוונת, אבל אני חושבת שהיא ידעה טוב מאוד מה היא אומרת.

כשדיברתי עם אלסקה שלי אמרתי לה: "את יודעת, לכולם יש חרא. יודעת מה? לי יש הרבה יותר חרא משלך יש, ואת יודעת את זה. אז תגידי לי, איך זה שאני בסדר ואת לא?"
היא נשכה את השפתיים ושאלה אותי: "דני, איך את עושה את זה?"
אז הייתה לי תשובה. אבל התשובה שלי לא תעזור לא לאלסקה שלי ולא לאלסקה של גרין. התשובה שלי הייתה שטוב לי ואני מוצאת במה להחזיק. יש לי את התחביבים שלי: קריאה, נגינה, כתיבה, קולנוע ומה לא בעצם? יש לי את המשפחה שלי: שני אחים מדהימים ושני הורים קרציות שלרוב גורמים לי לרצות לישון על המדרכה אבל הם שלי, רק שלי, ואני אוהבת אותם הכי בעולם. יש לי את הרגעים שאני אוהבת: את שבת בבוקר, כשעוד לא העירו אותי ואני יכולה לשכב במיטה ולקרוא ספר, את הנשיקה הראשונה עם הדייט המתחלף פעם בכמה חודשים שגורמת לי לפרפרים מטורפים, את הפעמים שאני מצליחה להצחיק את אחי הקטן והמדהים, ואת הפעמים שאני מגלה שיר ממש טוב.

לאלסקה שלי אין את זה. לאלסקה שלי יש תחביבים מינוריים ומשפחה מעפנה, כמו לאלסקה של גרין. אבל לאלסקה של גרין היו תחביבים, והיה לה חבר, וכמו לאלסקה שלי, גם היא הייתה מוקפת באנשים שבאמת ובתמים אוהבים אותה.

כשדיברתי פעם על התאבדות עם חברה אחרת, היא אמרה לי שזה מעשה פחדני. אבל זה לא, זה מעשה של קליפה שלא נותר ממנה כלום, אז למה להכריח אותה להשאר? "אפשר לשרוד גם אחרי הדברים הנוראיים האלה" אומר גרין דרך פאדג' בספר, אבל מי אתה שתחליט? מי אני שאחליט? החיים שלי דבש, הכל יפה, וגם כשיש חרא, אני מורידה אותו בביוב די מהר, גם אם זה סתם כדי לפנות מקום לאחד חדש.
מבחינתי, או לפי הפרשנות שלי, אלסקה התאבדה. זו לא הייתה תאונה. אני לא יודעת אם היא החליטה את זה באותו הרגע או שזה היה מתוכנן, אבל היא ללא ספק התאבדה. גם היא, כמו אלסקה שלי, התחבאה מאחורי מסכה של צחוקים ונשיקות וחברים, כשרק מידי פעם החרא שלה היה צף.

אז כדי לסכם את הביקורת המוזרה הזו, אני רק אומר שיש דמויות כמו אלסקה, ויש דמויות כמו מיילס ויש דמויות כמו צ'יפ, אבל כן, קשה למצוא אותם. אני יודעת שבחיים שלי אני לא אפגוש עוד אלסקה. יש רק אלסקה אחת, האלסקה שלי שאני מכירה ואוהבת. אני מקווה שהיא לא תגמור כמו אלסקה של גרין.

♦♣♠יתכנו ספויילרים♦♣♠
יש כ"כ הרבה סוגים של ספרים. אפשר לחלק ספרים לכ"כ הרבה קטגוריות...
יש את היפים,המעניינים, המוזרים, הכבדים והקלילים, וכן, יש את אלו שפשוט לא יוצאים מהראש.
ושוב כן, זה אחד מהספרים האלו.
נתחיל בזה שהצלחתי להתחבר מאוד למיילס, הוא הצליח להגיע אליי ולמרות שהוא היה נראה לי קצת "קוקו" כזה בכמה חלקים, הוא דווקא דיי בסדר(; הרעיון של ה-לזכור מילים אחרונות של אנשים נראתה לי מדליקה ^_^
גם את המפקד אהבתי, הוא מצחיק, כן. וואו הוא מצחיק. אני כל כך אוהבת אותו.
אלסקה... טוב, אליה התחברתי קצת-הרבה פחות. בואו נגיד שלא הייתי מבקשת אותה כחברה,<


"כששמע את זה הבין בנזאן שהכי טוב והכי רע אינם קיימים, שהמושגים האלו חסרי משמעת אמיתית, משום שכל מה שיש זה רק מה שיש." (מחפשים את אלסקה/234)

ג'ון גרין? אני מעריצה אותך.

למה בחרתי בספר הזה מההתחלה בכלל?

כנראה שבגלל השם שיצא לו. בגלל שזה נכתב על ידי ג'ון גרין שנחשב לאגדי.
בגלל שאם את 'אשמת הכוכבים' אני לא מתכנן לקרוא אני יכול "להתנחם" בזה.
אין משהו מיוחד בכריכה. היא פשוטה, יבשה. גם התקציר יבש. לא מוזכרים בו כמעט פרטים, ורמת הסקרנות שהוא מצליח לעורר אפסית.
אבל קניתי אותו, בכל זאת. כי הסתמכתי אך ורק על דעות השאר, דבר שאני לא אעשה יותר בחיים.
התכוננתי למשהו מיוחד. טוב, זה באמת ספר מיוחד, אי אפשר להגיד שלא. אבל לא מיוחד באופן שחשבתי שהוא יהיה.
לא יודע איך להסביר את זה. פתחתי את הספר והתכוננתי לסיפור אחר לגמרי.

אני לא הולך לספר על העלילה לפרטי פרטים, כי היא באמת קצת מסובכת.
אבל בכלליות- לא הגיוני.
מיילס, נער לא מצליח חברתית במיוחד, מחליט להתחיל חיים חדשים בפנימייה. עד לכאן- הגיוני.
אבל כשעל הרגע שהוא מגיע הוא מתחיל לשתות אלכוהול ולעשן כאילו הוא רגיל לזה כול החיים שלו, התחלתי להתעצבן.
הוא כול כך רכרוכי. הוא נגרר לחלוטין וגרין גורם לזה להיראות כאילו הוא פשוט נועז.
האדישות שבה הוא מתייחס לכול העולם החדש הזה שנפתח בפניו, המתיחות, המיניות, ופשוט הכול, מאוד מרגיזה. כאילו הוא תמיד היה ככה. אבל הוא לא.
הייתי רוצה לדעת יותר על העבר שלו, אבל הוא פשוט נשאר חסר חשיבות. אפילו את השם שלו לקח לי כמה רגעים לזכור.
המפקד- הכינוי הזה שלו, החשיבות שלו למתיחות והתכנון לפרטי פרטים, היריבות מול העשירים, כולו פשוט ילדותי. שוב פעם- אין למה להתחבר.
שאר החבורה, הם באמת נראים לי כמו עוד סתם דמויות ברקע, אולי חוץ מלארה שגרמה לי להעלות חיוך מדי פעם.
אפילו אלסקה, מרכז הרגשות של הספר, הנערה המתפלספת השווה, המפולפלת אבל חמודה, גרמה לי רק לגלגול עיניים וכאב ראש.
היא הייתה מאוד לא ברורה.

העלילה עוקבת אחרי המסע של מיילס במקום הלימודים החדש.
החיים בפנימיה, הלימודים המורכבים, ההתנסויות החדשות, החברים החדשים, והמחשבות שלא מפסיקות על אלסקה.
מה שכן אהבתי בספר, אם אתם חייבים לדעת למה נתתי לו 3 כוכבים, זה ההרגשה החמימה. הוא כול כך פשוט. הכתיבה הטובה לא מנסה להיות מרשימה יותר מדי, העלילה הולכת חלק ומהר. זה באמת ספר, עד כמה שהוא עמוק ומורכב, שאפשר לסיים בפרק זמן קצר ולשכוח ממנו בין שאר הספרים האחרים.

הוא אמור להיות בעל עמוד שדרה. אני פשוט יודע את זה. העלילה חזקה מאוד. היא מתמקדת במבט, נקודות שונות של ראיית הקיום שלנו, ובו בזמן בחוויות נעורים נפוצות.
אבל משום מה, הוא לא הצליח לעורר אצלי יותר מדי, והשאיר לי טעם יבש בפה. אין לי יותר מדי מה להגיד עליו, אבל הוא מיוחד. בזה אני בטוח. הוא עורר אצלי הרבה שאלות, ונתן השראה. כנראה שאני לא יכול להוציא ממנו בכוח יותר מזה.

זה ספר שונה. הוא מין עוף מוזר בחבורת רבי המכר.
אם אתם מאלה שנוטים להתחבר עם העוף המוזר, או שאתם בעצמכם כאלה,
תקראו את זה.
רוב הסיכויים שתהינו.