אקו

אקו

בת 18 מפלוטו

שלום.
אני בנאדם מאוד נחמד, אם תהיתם.
אתם רשאים לדבר איתי, אם תרצו.
נתראה, אני מניחה.


"תבקשי משאלה!" אמר אינדיגו.
רוז ביקשה משאלה ושאלה: "למה?"
"ככה אני תמיד עושה, מבקש משאלה כשכוכבים נופלים."
"זה משנה באיזו מהירות הם נופלים?"
"אני חושב שלא."
"אפשר לבקש גם כשרואים מטוס?"
"בטח."

-הכוכב של אינדיגו




» דירגה 74 ספרים
» כתבה 31 ביקורות
» יש ברשותה 56 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה שלשום
» קיבלה 289 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אקו

» מדף הספרים (4 מתוך 56)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 31 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

הסופר של ארי ודנטה מבין שיש יופי בדברים פשוטים. שקיימים עולמות שלמים במילים 'אני מצטער' או 'ידידים'. והם תמיד יישארו במקום ... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-1 חודשים


*ספויילרים מלפנייך* אז אני רציתי לקרוא את הספר הזה כבר הרבה מאוד זמן. ובסדר, אני אודה- זה היה בגלל שהזכירו אותו בשיר אחד ש... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים


טוב, היה יכול להיות טוב יותר. לפני אולי חמש שנים, הייתי קוראת את זה ואומרת לעצמי שזה הספר המדהים והמקסים ביותר שאי פעם קרא... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-1 חודשים


אני באמת לא מבינה למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את הספר הזה. אני שנאתי אותו. את הכל. (ויש לי את הזכות לשנוא ספר ולהביע את דעתי ... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-2 חודשים


ציפיתי ליותר מספר שהיה אמור להיות יצירת המופת של צ'רלס דיקנס. אפילו לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיע עד חצי הספר. בחיי שאני ... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-3 חודשים


למען האמת, ציפיתי ליותר. העלילה הייתה די טובה וחלקים ממנה היו ממש מעניינים אבל בחלקים אחרים הרגשתי שאני עומדת להירדם. הדמ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-3 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

**** ספרי הארי פוטר הצליחו תמיד ללכת על החבל הדק מן הדק שבין הפנטסטי לאווילי. יסלחו לי האוהדים המושבעים, אבל כמבוגר (גם ... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-10 חודשים


*אזהרת ספויילרים* קניתי את הספר לפני כמה ימים, לאחר שהייתי בדייט על החוף עם בחור יפני שמאוד המליץ עליו. קראתי על הספר באי... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-11 חודשים


מישהו פה באתר אמר פעם, שספרים אוצרים בתוכם את מי שהיית כשקראת אותם לראשונה, כמו פרחים מיובשים. אני הופכת עכשיו את הדפים ו... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-11 חודשים


אי-שם ביקום מקביל ישנה ארץ מהשאול הנקראת צפון קוריאה. ארץ, בה השמש לא זורחת לעולם, ארץ בה אין תקוה ואין על מה לחלום. ארץ אשר ... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-3 חודשים


כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה. כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות ... המשך לקרוא
44 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


אמא שלי היא מחנכת. בנשמתה. היא מורה נפלאה, היא אמא נפלאה: זה תמיד הולך יחד. בשנים האחרונות היו לנו המון שיחות על חינוך, וכש... המשך לקרוא
55 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנה ו-2 חודשים
» 04:15 (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-8 חודשים
» תודה^^ (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-8 חודשים
» ביצת עין (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-8 חודשים
» תודה 3: (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-10 חודשים
» וואו (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

I found god in a convenience store
but he didn't recognize me.

At somewhere between three am
And one o’clock,
Looking for ice-cream.

When my world was as small as a
cookie dough ice cream container.
it was doing back flips at my toes,
Shaking up aisles of sodas and pouring over soft drinks,
making the path of my shoes sticky.

It was spiraling and crumbling around me
where i could spot myself-
sitting at the cashier desk looking straight at me,
And from every direction there were cheshire eyes
Wearing a cheshire smile.
Non was real except for my cookie dough.

And all those stars dancing near my throat with a promise of
Nothing at all
And all the people i’m not ready to be.
Saying they’ll avenge me when i choke on
Non existent combinations
Of the deli aisle and the milky way.

I found god in a convenience store;
But he didn’t recognize me

He passed right by me
And my ice cream container,
Not batting an eye.
נכתב לפני ארבעה שבועות

היה לי חלום שהרבצתי לאחיו של ג'יימי.
הוא היה לכוד בין ברכי על הרצפה, ופניו היו אוסף של חבורות ותו לא. כל השיניים שלו נפלו מפיו בגושים של דם, ואני נתתי לו עוד אגרוף, ועוד אגרוף, ועוד אגרוף. ישר ללסת, לאף, עד שהרגשתי עצמות נשברות נגד מפרקי אצבעותיי.
האוזניים שלי צפצפו, כל האוויר סביבנו צפצף, והריאות שלי היו בלהבות. וכשאחיו של ג'יימי התחיל לבכות, ישבתי שם מעליו והסתכלתי עליו, ופתאום הוא לא היה אחיו של ג'יימי בכלל. אז צפיתי בג'יימי, חסר שיניים מתחתיי, בוכה כאילו הוא היה בן שתיים-עשרה שוב.
התעוררתי עם הלב שלי דוהר בגרוני.
שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה עד שיכולתי לראות אותה שוב. החלון בצד החדר היה פתוח, והרוח הייתה מקפיאה. לקחתי כמה נשימות עמוקות, ובסופו של דבר עצמתי את עיניי שוב ונאנחתי.
לעזאזל.
אני חושב שיש לי חום.
החדר הרגיש גדול מדי וריק מדי, למרות שהוא היה כה קטן שהמיטה שלי לקחה את רוב המרווח שיש בו. ואם לא המיטה שלי, כל השאר היה מכוסה בערימות על גבי ערימות של ספרי לימוד ודפדפות נייר, וכל שאר הספרים שכן אהבתי עמדו גאים על המדפים שסבבו את הקירות. וכל שאר הדברים שהם שלי, כמו מנורת השולחן שעמדה על הרצפה לצד המיטה, ואוסף של נעליים בשורה לכל אורך הקיר הרחוק- מסודרים לפי צבעים. החדר לא היה ריק, הוא לא היה ריק מהרגע שהפך לשלי. הוא הפך לבלגן. אבל בכל זאת, החלון היה פתוח לרווחה, הרוח הייתה מקפיאה, וניירות התעופפו על גבי הרצפה. גבי והעורף שלי היו מכוסים זיעה.
קמתי בכבדות וגיששתי ברגליים יחפות אחר הדרך לדלת, בין כל הספרים שהשארתי מפוזרים בכל מקום על הרצפה. כשיצאתי אל המסדרון לא הדלקתי את האור, ומצאתי את דלת השירותים שבהמשך המסדרון בחשכה. לרגע כשעמדתי מעל הכיור חשבתי שאני עומד להקיא. אז במקום זאת לקחתי כמה נשימות עמוקות נוספות ושטפתי את הפנים שלי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיה לי את החלום הזה. ואני בסדר, אני יודע שזה לא באמת קרה. בחיי שאני בסדר, אני יודע איך להתמודד עם זה. אני פה, בדירה הקטנה ששכרנו בעיר, איפה שאפשר לשמוע את כל האמבולנסים מתחת לחלונות. למרות שכמעט ציפיתי להתעורר בבית הילדות שלי. אני בסדר.
רק כשיצאתי חזרה החוצה שמתי לב שהאור בהמשך המסדרון דולק. בקושי היה אפשר לשמוע מכיוון המטבח מוזיקה מעומעמת ורעשים שקטים וזהירים. אני מניח שאני לא היחיד שער כרגע.
בצעדים זהירים משלי עשיתי את דרכי לשם. כשנעמדתי במפתן הדלת, ג'יימי הרים את מבטו לעברי בהפתעה והוריד את האוזניות שלו אל צווארו.
הוא ישב לצד שולחן העץ במטבח עם התאורה הכה גרועה של הנורה האחת מעל ראשו, המחשב הנייד שלו מולו מחובר לאוזניות שלו, וחמש קערות קורנפלקס ריקות מסביבו. המוזיקה עדיין בקעה חלושות, למרות שהוא בבירור הנמיך אותה ברגע שראה אותי. היו לו שקיות מתחת לעיניים והשיער שלו הזדקר לכל מקום, אבל איכשהו הוא לא נראה עייף בכלל. הוא זה שתמיד נשאר ער בלילות במקום בימים, לא אני.
"היי."
"הי," הוא אמר, "אתה בסדר, דני? הערתי אותך או משהו?"
ג'יימי היה גם האדם היחיד שאני מכיר שלא קורא לי דני. הוא תמיד, מהרגע שנפגשנו, קרא לי דניאל. תמיד חשבתי שדניאל נשמע הרבה יותר יפה מדני.
אני חושב שלא אמרתי כלום קצת יותר מדי זמן, כי ג'יימי כיווץ את גבותיו לעברי. "דני?"
רק ברגע ההוא נזכרתי לענות, מנתק את עצמי ממפתן הדלת. "לא, אני בסדר," אמרתי, מעביר יד בשיערי. אצבעותיי נתפסו בכל הקשרים הקטנים. "סתם לא הצלחתי לישון."
המבטים של שנינו מיד נדדו אל שעון הקיר שהיה תלוי ליד ארונות המטבח. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.
ג'יימי אז סגר את המחשב שלו והתכונן לקום, אומר, "רוצה שאכין לך תה או משהו?"
"לא, זה בסדר," מיהרתי להגיד, וג'יימי עצר במקומו. "אני אכין בעצמי." ג'יימי אז התיישב בחזרה ופתח מחדש את המחשב. הוא צפה בי כמעט בחשדנות כשהתהלכתי לצד השני של המטבח והתחלתי לפתוח ארוניות כדי לחפש את הספל האהוב עליי. כשהדלקתי את הקומקום הוא ריכז את עצמו חזרה אל המסך, עונד את האוזניות חזרה, אבל רק על אוזן אחת. מוזיקה שוב התחילה להתנגן במעומעם, והוא המשיך להקליד את מה שהוא לא עבד עליו קודם.
עמדתי לצד הקומקום וחיכיתי שהוא יתחמם, מביט בו כאילו אם אעשה זאת הוא יתחמם מהר יותר. ועכשיו כשחשבתי על זה, אני לא באמת זוכר איך אחיו של ג'יימי נראה. לא ממש. אני יודע שהם דומים, כמו גרסאות שונות של אותו הדבר בדיוק. לשניהם שיער כתום, ואותם עיניים בדיוק- חדות כמו שתמיד הכרתי. אבל עם כל החדות, ג'יימי תמיד היה רך יותר. בעוד שאני זוכר עד כמה גדול אחיו היה, ג'יימי תמיד היה הרבה פחות, כמו גרסה דהויה שלו.
אבל זה לא הוגן להגיד את זה, אני לא יכול לקרוא לו גרסה דהויה שלו. זה הרבה יותר מסובך מזה.
הקומקום שרק, ואני כיביתי אותו ושפכתי את המים לספל. צפיתי במים הופכים לחומים ומצמצתי כמה פעמים. לבסוף הלכתי להתיישב בצדו השני של השולחן. אף אחד מאתנו לא הסתכל על השני. שמתי את הספל לצדי ולא נגעתי בו, רק צפיתי באדים עולים בו.
כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, הייתי בן שתיים-עשרה והוא היה גדול ממני בחודשיים, וחשבתי שהוא היה הדבר החזק ביותר שאי פעם הכרתי. ג'יימי לא פחד מכלום, חוץ מרופאים ושוטרים ומחטים. והוא היה קורא לי פציפיסט מזויין, כי זה מה שהייתי וכי הוא היה ההפך הגמור, נלחם בכל המלחמות שלי. את אחיו לא ראיתי יותר מדי. הוא היה כפי שנשאר במוחי- בלתי נגיש ולא מציאותי. משהו שלא הכרתי, ולא הבנתי, אבל הגודל שלו ערער את הגודל של ג'יימי. למרות שהייתי מטומטם כשהייתי בן שתיים-עשרה מכדי להבין את זה יותר מדי. כי הייתי קצת פחדן וקצת נאיבי, וג'יימי היה גדול ממני בחודשיים. הוא לא פחד מכלום חוץ מרופאים, שוטרים, אחיו הגדול ומחטים.
אז מבחינתי אלו היו הדברים היחידים שצריך לפחד מהם, וגם את המלחמות האלו הוא נלחם בשבילי.
זה מצחיק איך הזמן משנה אנשים.
כשהיינו ילדים היינו משוטטים ברחובות, ואני הייתי מלמד אותו אילו מפנסי הרחוב נכבים כשבועטים בהם כמו שצריך, ואיך לבעוט בהם. הוא היה זה שבא אחרי שבוע עם אלת בייסבול ועזר לי לכבות את כל האורות בשכונה. זה מה שבזמנו מצאנו משעשע. אני חושב שבחודש הראשון היינו עושים את זה כל סוף שבוע, נפגשים ליד מגרש חנייה כלשהו ברגע שנהיה חשוך והאורות נדלקו. והיינו עוברים, אחד אחד, עד שלא יכולנו לראות זה את זה אלא אם כן גיששנו עם הידיים או נתקלנו עם הרגליים. ואז ג'יימי היה אומר "תמצא אותי," אלא אם כן אני הייתי אומר את זה קודם, והיינו רצים למקומות מסתור כמו משחק מחבואים מטומטם ביותר.
היינו בועטים בהם שוב בסוף, כדי להדליק אותם בחזרה. לראות את האורות נדלקים לאטם היה מרגש באותה מידה כמו לראות אותם נכבים. אחרי משהו כמו כמה חודשים די הפסקנו, וזה היה בעיקר בגללי. זאת הייתה הפעם הרביעית שג'יימי קרא לי פציפיסט מזויין, זה עדיין היה כשכל מילה שנייה שלו הייתה קללה. אני נעלבתי, כי לא הייתי רגיל לכל כך הרבה קללות וכי לא בדיוק הבנתי שרוב הזמן מבחינתו זה לא היה ממש עלבון. הוא היה אומר את זה בחביבות, תמיד. "פציפיסט מזויין," כשלא עמדתי על שתי רגליים יציבות למרות שהייתי גבוה יותר ממנו, והוא עשה את זה טוב יותר למרות שהיה נמוך יותר ממני. "אם אתה יכול לבעוט בפנסים אתה יכול לעמוד על הרגליים שלך, דניאל."
למרות שכבר לא שיחקנו משחקי מחבואים מטומטמים, ג'יימי בכל זאת הופיע לעתים די קרובות בשכונה שלי. אבל אז כל מה שהוא עשה היה לצלצל בפעמון של הדלת ואימא שלי הייתה מכניסה אותו. הוא היה אז עולה לחדר שלי, ואז נשכב על המיטה שלי בעוד אני הייתי עושה מיליון דברים אחרים. הוא היה עונד את האוזניות שלו ושם את נגן המוזיקה שלו ליד ראשו, זה עם הפלייליסט הארוך שהוא אסף לו שירים במשך שנים. היינו ככה, מתעלמים זה מזה, שעה או שעתיים. עד שהוא היה תולש את האוזניות מאוזניו וקם לישיבה, ואז הייתי שואל אם הוא רוצה לראות סרט או משהו כזה.
הייתה פעם אחת שחזרתי הביתה והוא כבר היה שם, על המיטה שלי עם האוזניות שלו. אני זוכר את זה כי לקחו לו חמש שעות עד שלבסוף הוציא את האוזניות והתיישב בחזרה. שאלתי אותו אם הוא רעב, אבל הוא סתם רצה קפה. ואז הוא לימד אותי איך מכינים קפה, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לבית שלו מתישהו. את זה אני גם זוכר, כי הוא אמר את זה בכזאת נונשלנטיות שרק במבט לאחור אני רואה כמה לחוץ הוא היה כשהוא שאל את זה.
אחיו היה אמור להיות בבית ביום שבו באתי אליו, חצי ממני עדיין לא לגמרי בטוח למה ג'יימי לא בחר ביום אחר. "כי אני גדול יותר כשאני איתך," הוא אמר, ובחיי שלא הבנתי. זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שכן ראיתי את אחיו, הוא היה חד כל כך שהוא כמעט חתך את שנינו. למרות שהוא לא עשה שום דבר בכלל, באמת. הוא הסתכל עליי, אני עמדתי בקושי על שתי רגליים אבל עשיתי את זה בכל מקרה, ונזכרתי בפעם ההיא שהיינו צריכים לעשות חיסונים בבית הספר וג'יימי ביקש שאכנס לשם יחד אתו.
באמת שלא קרה שום דבר ביום ההוא. ביום הבא ג'יימי היה בחדר שלי, עטוף בשמיכות שלי כמו כדור. אני ישבתי לידו, אבל לא קרוב מדי. נגן המוזיקה שלו היה שבור, בחתיכות, אז הוא רק ישב שם ומשך באפו.
"אחים לא צריכים להתנהג ככה," היה מה שאמרתי, כי הפעם הוא יכול היה לשמוע אותי בלי המוזיקה.
"זה היה סתם ריב," הוא אמר, למרות שזה היה הנגן שלו שנהרס. "אחים רבים לפעמים."
"אבל אנחנו אף פעם לא רבים," התגוננתי בחזרה.
"אנחנו רבים כל הזמן, דניאל."
"כן, אבל, כאילו..." אמרתי, "אף פעם לא מכות."
ג'יימי משך באפו שוב. "זה כי אתה פציפיסט מזויין."
שבוע אחרי זה ג'יימי גרר אותי למגרש החנייה ההוא שוב, ועם אלת הבייסבול שלו הוא כיבה את כל נורות הרחוב, ואני צפיתי בו. ואז הוא אמר, "תמצא אותי," וברח. מצאתי אותו כי הצלחתי לשמוע את קולות סוליות הנעליים שלו על האדמה; הוא באמת נהיה חלוד בזה. אבל זה כבר לא היה כל כך כיף. לא נראה שג'יימי עשה את זה כי הוא רצה לשחק או משהו כזה בכלל.
כשהייתי בן שתיים-עשרה ג'יימי התקשר אליי בארבע בלילה, וכל מה שהוא עשה היה להתחנן בפני להתקשר בשבילו למשטרה. ואף פעם לא שאלתי אותו למה הוא לא יכול היה לעשות את זה בעצמו, אבל הוא בכה כאילו אין לו שיניים אז עשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות.
בבוקר גיליתי שג'יימי נמצא בבית החולים ואחיו במעצר. ואני נכנסתי להיסטריה, כי אף אחד לא הקשיב לי כשאמרתי להם שהוא מפחד מרופאים ומחטים. אני מניח שאף אחד אחר לא חשב שזה חשוב.
אני פציפיסט מזויין, וג'יימי הוא שיניים ואגרופים. אבל ג'יימי סלח לו. ואני עדיין נלחם את המלחמה הזאת בשבילו.
אבל כל זה היה לפני שש שנים. עכשיו אנחנו בדירה הקטנה ששכרנו במרכז העיר, עם אזעקות אמבולנסים מתחת לחלונות. במטבח המחורבן עם הקירות המתקלפים ומכונת הקפה החדשה. ג'יימי לובש את הפיג'מה שלו, ואת האוזניות שלו מעל שיער השינה שלו. עדיין עם קערות קורנפלקס מסביבו, וספל התה שלי בשלב כלשהו התרוקן לגמרי רק כדי שעכשיו אזכר שלא שמתי סוכר. אני שונא תה בלי סוכר.
שמתי את הספל בחזרה על השולחן. ג'יימי אז הרים את מבטו, ועיני שנינו נדדו לשעון הקיר. השעה הייתה רבע שעה אחרי ארבע.
ג'יימי החזיר את מבטו אליי. "כדאי שתלך לישון," הוא אמר. "יש לך יום חשוב מחר."
"כן," מלמלתי, "יש לי יום חשוב מחר."
קמתי ולקחתי את הספל שלי לכיוון הכיור, אבל ג'יימי אמר שהוא ישטוף את זה בשבילי ושכדאי שפשוט אלך. אז השארתי את הספל שם והסתובבתי לחזור לחדר שלי. אחרי רגע אמרתי, "לילה טוב."
לפני שיצאתי למסדרון נעצרתי לצד מפתן הדלת, והסתובבתי שוב. הוא הרים לעברי את מבטו בשאלה. "אני אוהב אותך," אמרתי.
הוא כיווץ את גבותיו ומצמץ לעברי, פותח את פיו כאילו כדי לשאול אם אני בסדר, או משהו כזה. אבל בסופו של דבר הוא סגר אותו שוב. "גם אני אותך," הוא אמר לבסוף. "לילה טוב."

"לילה טוב."
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
יש לי שתי אחיות. אנחנו אוכלות את ביצות העין שלנו בצורות מאוד שונות.
אחותי האחת אוכלת רק את החלמון, היא לא מסוגלת לאכול את החלק הלבן. לא אכפת לה אם החלמון הוא נוזלי או לא, אבל היא תמיד תשאיר בצלחת את החלק הלבן עם חורים של איפה שקודם היה החלק הצהוב שהיא אכלה.
אחותי השנייה מעדיפה שהחלמון לא יהיה נוזלי, והיא אוכלת הכל בהכל. היא רואה את הצלחת המלאה, לא סתם מתחילה לחטט בחלמון כמוני.
אני תמיד מתחילה בחלמון . אני חייבת שהוא יהיה נוזלי, ובזמן שהן מסיימות חצי אני עדיין מחטטת בו עם מזלג. אני אוהבת לחתוך אותו באמצע עם סכין ולראות את החלמון נוזל החוצה ואז לנגב אותו. זה החלק האהוב עליי בביצת עין. אני אוכלת גם את החלק הלבן, הוא לא רע. אבל הוא בהחלט לא הכי טוב.
יש לי שתי אחיות.
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
בימים אלו אין כוכבים.
אני מצביעה עליהם כמו על חתולי רחוב, אבל אני כבר לא מתפללת.
וברוב הימים לרוב הדברים אין שום טעם.
ועל כך שעשר שנים עברו בלעדי, וכל הצלקות המכוערות שצברנו. מקומנו שכובות מתחת לשמיים כתומים כמו שרב, מנסות להרגיש פואטיות רק בשביל הרגע ובשביל הקטעים. בשביל שנרגיש את החור בבטן גדל עוד יותר; מדברות כדי לסתור אחת את השנייה. ואני כבר ויתרתי על החיים פעם אחת לפני.

היא עדיין מסתכלת עליי כאילו אני דבר שביר, ואני שונאת לחשוב שזה נכון. הרי אני חזקה אם הצלחתי לא ליפול עד עכשיו. אז מה אם אני כעת שבר כלי.
לפחות במקום להעריך את שווי החיים שלי במספרים לבדי בחדרי, שעות אחרי חצות, אני עושה זאת לצדה בין צעדים כך שהיא לא תשמע.
ואני לא בטוחה אם אני שמחה או לא בימים אלו. אבל ראיתי את הים בלילה והלכתי על החוף יחפה. ונכנסתי למים איתה, כשאני רואה רק בעזרת הפנס שיש לה בנייד. והתלוננו על כך שלאף אחת מאיתנו אין חבר, ורצנו מחזיקות ידיים בין כבישים בלי מעברי חצייה.

היא לובשת את אותם מכנסי הג'ינס הקצרים שהיא כל כך אוהבת ושאני עדיין מנסה ללמוד לאהוב. היא לא רואה את הכוכבים שאני מצביעה עליהם.

ואני עייפה וזה די מאוחר, והיא לצדי כשאנחנו הולכות חזרה הביתה. אימא שלה בטלפון רבה איתה על כלום ושלי התקשרה זמן קצר לפני כדי להגיד שהיא אוהבת אותי.
והבדיחות שלה לא מצחיקות, ושלי כנראה לא באמת הצחיקו אותה, והברך שלי השתפשפה על אחת האבנים בים. ועדיין לא מגיע לי לחיות, ממיליון ואחת סיבות.
ואני עדיין לא מאושרת, אלוהים, האם אני אי פעם אהיה?
אנחנו עדיין מחזיקות ידיים כשאנחנו רצות בין הכבישים כשהם ריקים ממכוניות לבינתיים.
אולי החיים הם כן יפים למרות הכל.
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
בדרך אל סוף העולם אני הבטחתי לך,
שהעולם יקפא כולו לפני שנמות מלפניך,
ושהוא יעלה בלהבות
לפני שנעז לעזוב אותך.

והשטן אולי יבוא לרדוף אחריך פעם נוספת,
ובבוא הזמן תרדוף אחריו, יפה יותר מכל המלאכים.
אבל אני אדע כי לבך זהב וברזל,
או לפחות אנסה לזכור אותו כך, לזכר ימים עברו.
אפילו כשתרקדו יחדיו בסיבובים על רחבת הנשף,
עד שלבבותיכם יעצרו מלפעום.

חשוך מדי בשבילנו מכדי שנירדם הלילה.
פינות החדר צופות בך, המיטה חורקת,
המפלצת תחתיה רוצה את עורך.
אבל אני בסדר, אני לא פוחד מהחושך,
הפסקתי לפחד אחרי שכבר לא היה לי משנה
אם הם יבואו לאכול אותי.

אז עד שאפחד שוב,
אתה יכול להתחבא אתי בין השמיכות.
ואני אשמור עליך בגופי, שייקחו את עורי
במקום את שלך.
ואם תרגיש אמיץ תוכל לישון.
אני אשאר ער, למרות הכל.
חשוך מדי בשבילי מכדי שאירדם הלילה.

עם בטן מלאה בפרפרים ובחלומות מתים,
הרוחות שלנו ישירו בין שדות הפעמונים.
שירים שעברו במשך דורות,
בשפות מתות וקולות אילמים.
אולי כך לא נישכח.
ובאלפי שירים שונים
תמיד נמצא את דרכנו יחד בין השמיכות,
שומרים זה על זה מן החושך.

דברים ישתנו, דברים יישארו כשהיו.
אני שוב פוחד מהחושך, לא אוכל להגן עליך עוד.
אני שוב שונא את עצמי,
ניתן להרגיש זאת בתפילות שלי.
אני שוב אוהב את עצמי;
אני יודע זאת כשאני מסתכל במראה ולא רואה שדים.
אני שוב שונא את עצמי. כשחשבתי שלא אראה אותם שוב,
גיליתי שהם רק הזדחלו מתחת לעורי כך שאערים על עצמי.
ואשבור את לבך לרסיסים כשאומר לך זאת,
באמצע הלילה בין זרועותיך.
בשירים שלא היית אמור לשמוע.
עד שתלמד לא לפחד מהחושך,
כך שתוכל להגן עלי בגופך, ועורי כבר שנים
שרוט ממה שנמצא מתחת למיטה.

אתה תגיד לי שאני יכול לישון אם אני מרגיש אמיץ,
ותדאג לאחוז בי לפני שתירדם.
כך ששום דבר לעולם לא ישרוט אותי שוב.
כשהמיטה תחרוק, אתה לעולם לא תהסס לתקוף שוב.
אחרי כל מה שעברת,
כדי שתישאר זהב וברזל.
ואני אצפה בך שוב רוקד בסיבובים עם השטן,
ואני אסלח לך על זה שהתבגרת.

העולם כבר לא קפוא, והוא כבר לא עולה בלהבות.
בדרך כלשהי זה גרוע יותר.
אני תוהה אם גם הלילה אלך לישון עם בטן מלאה בצער.
באותה מיטה איתך, בין זרועותיך,
בסוף העולם.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
חיוך, חיבוק, מבט.

וזיכרון שבא בפתאומיות וכך הוא גם נעלם.

ואני שוכבת באמצע הלילה המיטה. ערה לחלוטין. למה אני ערה לחלוטין?

אני חושבת שאני בוכה.

אבל שום דבר לא ממש ברור בימים אלו.

צעקה, בכי, בקשת סליחה,

וההרגשה של הזיפים על פניך שאף פעם לא באמת אהבת לגלח כשאתה מחבק אותי.

אם רק היה לי יותר זמן,

הייתי אוהבת אותך יותר.

אני תוהה איך זה לאהוב אותך.

אני תוהה אם היית גאה במי שאני היום. כנראה שלא. אבל אני כבר לא חושבת על זה.

לא כל כך הרבה.

אני מדמיינת אותך לידי כשאני עצובה, לפעמים. אולי זה יעזור. ובפעמים האלו אתה מלטף לי את הראש ואומר שהכל יהיה בסדר.

אתה לא יודע את זה- למרות שאתה בכלל לא יודע את זה. אבל אני אקבל את השקרים שאני יכולה לקבל.

זה יותר טוב מכלום.

יש לי כלום.

אין לי כלום.

אני כלום.

דמעות לא שלי, שכחה, צפייה באנשים אחרים מתים.

הם מתים באיטיות.

זה כואב לראות.

הלוואי שהיו מרשים לי להפנות מבט.

ודברים שאני יודעת עליך רק כי אחרים סיפרו לי.



מצאתי את המשקפיים שלך בתוך הקופסה הקטנה, עם הבד המנקה.
כל מיני תעודות עם השם שלך היו שם גם כן. לא ידעתי מה המילים בהן אומרות. אולי אדע עכשיו. אולי כבר לא אכפת לי.

אני עדיין תוהה אם היית גאה במי שאני היום. כנראה שלא. אבל כבר לא אכפת לי.
שמרתי את המשקפיים במגירה שבשידה.

שקט, זיכרון עמום, שבע.

שבע.

שבע.

ואנחנו צריכים לספר לך משהו,

ואני רוצה לדעת עוד. על כל רגע בחייך. על נקודת המבט שלך, על איך שזה היה פעם, על מה שהרגשת וחשבת ועשית ואמרת ואף פעם לא שכחת.

גרון צורב, משאלה שקטה, נר דולק,

אנשים מתים מולי.

הדמעות לא שלי.

כבר לא אכפת לי.

אבל הלוואי שיכולתי לא להסתכל.

הלוואי שגם הם ימותו כדי שלא אצטרך להסתכל עליהם מתים יותר.

וקבר אפור שלא באמת מסמל לי אותך. הוא מסמל משהו. אני לא יודעת מה. אולי אותך המזויף. אותך מסיפורים. אותך שאני לא יודעת אם אני רוצה להכיר.

ואני תמיד אשמור את זוג המשקפיים בתוך הקופסה הקטנה עם הבד קרוב אליי.
ואני רוצה שתדע שתמיד אהבתי אותך.
ותמיד אוהב.
אפילו אם זה מזויף.
במיוחד אם זה מזויף.
















עברו שלוש שנים ושישה חודשים.
אני לא יודעת איפה קופסת המשקפיים יותר.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
ביום הבא אלישה הביאה את סו-צ'ין יחד איתה לפגישה הבאה שלה עם ג'והאנה. ג'והאנה הייתה קצת ממורמרת כשאלישה אמרה לה שסו-צ'ין כנראה יהיה שם לחלק מהזמן, אבל למה היא מצפה, הן יהיו בבית קפה. הוא ישלם על מה שירצה ויעזוב אותן בשקט.
השיער של אוגוסט ורוד עכשיו. הוא אמר שהוא לא היה שלם עם הכחול.
בפעם הבאה שהוא יתקל בסו-צ'ין, סו-צ'ין יבהה בו לכמה שניות לפני שיוציא בובה מתיק הגב שלו, עם שיער כחול מחוטים עבים וחיוך גדול מדי עשוי מתפרים. "זה אתה. אבל כחול."
"אוה," אלישה לחשה לג'והאנה, למרות שהיא לא יודעת ללחוש. "הוא רוצה שהם יהיו ידידים."
ג'והאנה הסתכלה עליהם בגבה מורמת, ואז העבירה את מבטה אל אלישה. "יש לו בובת וודו שלך?"
"ברור. יש לו גם של שלך."
"אני מוטרדת."
"אני מוטרד במכנסיים שלי." אוגוסט אמר.
"מה?"
"מה. כלום."

"אני צריך שיערה שלך כדי להשלים את זה."
"אין בעיה, אחי."
"אבל לא צבועה. אני צריך צבע טבעי."
"אה. אין לי."
"אפילו לא...?"
"...אפילו לא."
"...אוקיי."

*

"אני לעולם לא אתרום את הגוף שלי למדע." אלישה אמרה. היא ישבה בקצה המיטה של אוגוסט, בחדר שלו בפנטהאוס של ההורים שלו, שעונה על הקיר מאחוריה. הרגליים שלה היו משולבות עם אלו של סו-צ'ין, הראש שלה על כתפו. היא נראתה עייפה, אבל בכל זאת עיניה היו גדולות קצת יותר מבדרך כלל. החדר היה מעומעם מעשן, אלישה לא הסכימה לומר להם מה בדיוק זה היה.
היא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וגרביים שמגיעים עד הברך. ועכשיו, השיער שלה היה אדום רק בקצוות. ג'והאנה חשבה שהיא נראית יפה. היא תמיד יפה, אבל הפעם היא נראתה כל כך יפה שזה היה קצת לא הגיוני. היא תצטרך להתעקש על תשובה לשאלה של מה בדיוק אלישה נתנה להם לעשן.
"מה אכפת לך, את מתה." ג'והאנה אמרה לה.
מבחוץ הם יכלו לשמוע את המוזיקה הרועמת ורקיעות הרגליים של כל האנשים, הצעקות שלהם והדיבורים שלהם, אפילו דרך קומות ודלתיים סגורות.
"אני לא רוצה שאנשים יגעו בגופה שלי. אני אפילו לא מכירה אותם." אלישה אמרה.
"מה לעזאזל את חושבת שהם עומדים לעשות עם הגופה שלך?" ג'והאנה אמרה, ואלישה רק הוציאה לה לשון, הבעה מעוצבנת על פניה.
אוגוסט השתרע על שאר המיטה, עם ג'והאנה שתופסת קצת פחות מהחצי השני לצידו. הוא שכב לה על היד. זה לא ממש הפריע לה. "מה," אוגוסט אמר, "את מעדיפה שתבואי אל מישהו שאת מכירה ותגידי לו, תקשיב הנה הכתובת שלי. אתה שומע שאני מתה, בוא לבלות את הלילה."
אלישה בעטה בו, אוגוסט נאנק.
"הממ." סו-צ'ין המהם. הוא לבש כובע בוקרים. ג'והאנה לא הייתה בטוחה מאיפה הוא השיג אותו. היא חשבה שאולי הוא הביא אותו איתו מהבית. "לא אכפת לי שמישהו יזיין את הגופה שלי."
"סקסי." אוגוסט אמר.
"מה?"
"כלום."
השיער של ג'והאנה שונה עכשיו. היא עשתה את זה ברגע של ספונטניות לפני כמה ימים, כשהיא הרגישה כמו חרא בגלל יותר מדי דברים ומשום מה החליטה שזה מה שהיא תעשה. תלך למספרה ותגלח חצי מהראש שלה. אימא שלה תכעס עליה כשהיא תראה אותה בפעם הבאה שתבקר. למרות שזאת כנראה הייתה המטרה שלה בסופו של דבר, לא? או שאולי היא סתם רצתה להרוס את עצמה. בכל מקרה, היא מפחדת מהתוצאות.
אבל זה כן גרם לה להרגיש קצת יותר טוב כשהיא יצאה מהמעונות שלה ביום אחרי וראתה את סו-צ'ין בשיעור הכלכלה שהם חולקים. הוא פשוט בהה בה, הוציא בובת וודו מהתיק שלו והתחיל לגזור לבובה את החלק השמאלי של השיער שלה. ג'והאנה לא בטוחה למה זה גרם לה להרגיש טוב יותר. אבל היא לא התכוונה לחשוב על זה יותר מדי.
אלישה נרדמה כבר, נשענת לחלוטין על סו-צ'ין. הוא לא ישן, אבל זה בסדר כי הוא תמיד נראה מרחף אז זה לא היה הבדל כזה גדול אם היה ער או לא. ג'והאנה קמה באיטיות, מנסה להשחיל את עצמה החוצה מתחת למשקלו של אוגוסט בלי שישים לב, אבל מסתבר שהוא היה ער מספיק כדי לשים לב. הוא זז קצת הצידה בשבילה בכדי שתוכל להתיישב על המיטה.
ג'והאנה העבירה את ידה בשיערה ונשמה עמוקות. כשהיא הסתכלה חזרה מטה, היא ראתה את אוגוסט בוהה בה.
"את בסדר, ג'ו?"
"אני בסדר."
"למה את בוכה?"
ג'והאנה מיד שלחה את ידיה לעיניה, והופתעה להרגיש רטיבות. היא הורידה את ידיה ולא אמרה כלום. גם אוגוסט לא אמר כלום. ואחרי כמה זמן שהיא פשוט ישבה שם, ממוקמת בתנוחה קצת לא נוחה בין אוגוסט לאלישה וסו-צ'ין, אוגוסט משך אותה חזרה לשכיבה, מתמקם קרוב יותר אליה.
"רוצה לצאת מפה?" אוגוסט שאל, וג'והאנה חשבה שזה מצחיק- כל הדברים שמשפט הזה לא רמז.
היא הנידה את ראשה לשלילה.
"אוקיי." אוגוסט אמר וקבר את פניו בשיערה, נושם אותו פנימה והחוצה.
"הי," ג'והאנה אמרה, קולה שקט, "בשבוע הבא אני הולכת חזרה הביתה לשיקאגו, לסוף שבוע."
"כן?" אוגוסט אמר, וכאילו הבין למה היא מתכוונת למרות שזה היה כה לא הגיוני, הוסיף, "למה זה דבר רע?"
ג'והאנה לקחה נשימה עמוקה. "אני לא רוצה להגיד."
אחרי שתיקה קצרה אוגוסט שוב אמר, "אוקיי."
"הי, אוגוסט?"
"הממ?"
"כשנהיה גדולים ונגור יחד, אני יודעת שזה יהיה מפתה בגלל שאבא שלך לא יהיה שם כל שבוע שני לפקח עליך, אבל אפשר שלא תארגן מסיבות כל סוף שבוע?"
"רק אם תסכימי לזה שנאכל פסטה כל ערב."
"אוף. בסדר."
"ואני אקנה לך את כל הפיצות בעולם."

*

ג'והאנה עדיין הייתה בבית של אוגוסט גם שבוע לאחר מכן. אנטון אמר שהוא מתגעגע אליה, למרות שהוא בעצמו אף פעם לא במעונות בכל מקרה ויש לו מוניטין של מישהו שמשקר כדי לשפר את מצב רוחם של האנשים סביבו. אבל ג'והאנה העריכה זאת בכל מקרה.
המזוודה שלה פתוחה באמצע הסלון והיא חיפשה את כל החטיפים שיכלה למצוא וניסתה לדחוף את כולם לתוכה. אוגוסט שכב פרוש איברים על הספה, מדי פעם מעיר משהו ושואל אם היא זכרה לקחת דבר כזה או אחר.
"את יודעת, לצבוע את השיער שלי לורוד היה ההחלטה הטובה ביותר שאי פעם קיבלתי."
ג'והאנה גנחה. היא צריכה עוד שוקולד. וכמה קופסאות של אינסטנט נודלס. היא לא סומכת על הבישול של ההורים שלה. "אוגוסט. תתרכז. אתה אמור לעזור לי פה."
"סו-צ'ין אמר שזה מזכיר לו צמר גפן מתוק. רק פחות פלאפי."
אז ג'והאנה התקשרה לאלישה. ולמרות שהיא התכוונה רק לבקש את עזרתה דרך הטלפון ולשאול אותה אם יש עוד משהו שכדאי לה לקחת או אם לשבת על המזוודה כדי לסגור אותה לא ימחץ את כל האוכל, אלישה החליטה שהיא תבוא כל הדרך לביתו של אוגוסט.
היא אמרה שלום לאבא של אוגוסט, שדרך אגב גם הוא לא היה עזרה כל כך גדולה כרגע בשביל מישהו שקרא לג'והאנה, יחד עם גרושתו, "הבת שמעולם לא הייתה להם."

"לאוגוסט יש אחות קטנה, מר ג'ונס." ג'והאנה המשיכה לומר בכל פעם שהנושא עלה.
"לא כשהיא תחת הגג של אימא שלהם. היא תחזור להיות הבת שלי בשבוע הבא."
ג'והאנה תהתה אם ככה אנשים גרושים אמורים להתנהג.

אלישה הייתה שימושית לבדיוק עשר דקות, עד שגילתה את הכלב של אוגוסט וכך נפלו גיבורים.

17:03 [הודעה יוצאת] >> הי סו-צ'ין
17:03 [הודעה יוצאת] >> סו-צ'ין

17:04 [הודעה חדשה מ:מרשמלו ניהיליסט] >> מה

17:05 [הודעה יוצאת] >> אלישה פה יחד עם ג'ו זה נחשב משהו שאני צריך לפקח עליו?

17:05 [הודעה חדשה מ:מרשמלו ניהיליסט] >> לא יודע תשאל אותן

"הי, ג'ו?" אוגוסט התרומם על מרפק אחד בכדי שיוכל לראות את ג'והאנה מעבר לשפת הספה. אלישה רדפה במעגלים סביב הספה אחרי הלברדור של אוגוסט. ג'והאנה נראית כאילו היא מסתדרת בסדר גמור עם המזוודה. היא לא צריכה את העזרה שלו, למה היא ממשיכה לקטר?
"הממ?"
"זה נחשב דייט או משהו?"
"אלישה בדייט עם מיאו כרגע."

17:07 [הודעה יוצאת] >> המממ כנראה שלא
17:08 [הודעה יוצאת] >> מה אתה עושה עכשיו?

17:10 [הודעה חדשה מ:מרשמלו ניהיליסט] >> [[תמונה]]

17:10 [הודעה יוצאת] >> וואו מה זה

17:12 [הודעה חדשה מ:מרשמלו ניהיליסט] >> בובת הוודו של ג'והאנה
17:12 [הודעה חדשה מ:מרשמלו ניהיליסט] >> תיקנתי אותה עכשיו היא דומה יותר
17:13 [הודעה חדשה מ:מרשמלו ניהיליסט] >> אני הולך לשים אותה בתוך קערת מים תגיד לי אם משהו קורה

17:15 [הודעה יוצאת] >> אחי לא
17:15 [הודעה יוצאת] >> אל תעשה את זה

"הי," אלישה אמרה פתאום, קולה רך. אם קולות יכולים להיות רכים. ג'והאנה אף פעם לא הייתה בטוחה. "ג'והאנה."
"כן?"
"אם דברים לא ילכו כמו שצריך בשיקאגו," היא אמרה, מיאו לכוד בין זרועותיה בחיבוק דוב. גם היא לא ידעה מה הבעיה, מה שמגדיל את רשימת האנשים שלא יכולים לעזור באדם אחד נוסף. אבל היא ידעה שיש בעיה, וזה נראה כאילו זה מספיק בשבילה בכדי לנסות בכל מקרה. "אל תפחדי לחזור מיד. לקמפוס או לא יודעת לאן."

ג'והאנה מצמצה. "אוקיי."
"אוקיי?"
"אוקיי."

16:00 [הודעה חדשה מ:מרשמלו ניהיליסט] >> [[סרטון]]

"אוה איזה מתוק," אוגוסט אמר.

ג'והאנה חלפה לידו בדרכה למטבח, לא מזכה אותו ביותר ממבט אחד. "לא הייתי קוראת לסרטון במשך דקה וחצי של בובות שלי ושל אלישה מתנשקות בחדר חשוך 'מתוק'."
"רגע, סו-צ'ין עשה מה?"

*

זה מסוג הבתים שהכל מתוקתק. הכל כמו שצריך להיות. בית קרקע עם שני קומות, מדרגות עץ מבריקות והרבה תמונות על הקירות שמובלים מעלה. התמונות הן כמו שהן צריכות להיראות, מראות את מה שהן צריכות להראות. משפחה מאוזנת. ילדות מאושרת. בעל ואישה. כלבים שהיו ונעלמו, אך נשארו זיכרון טוב.
הספות באות בסט תואם, צהובות כמו חרדל והכריות מסודרות עליהן כאילו אף אחד לא ישב עליהן בכל עשר השנים שהן שהו בבית. שולחן הקפה עמד על שטיח אדום עם דוגמאות כל כך מסובכות שיכלו לבהות בו לנצח ולנסות לפענח אותם.
על שולחן הקפה תמיד יש קערה עם פירות שנראים כאילו אף פעם לא מתקלקלים. כנראה מחליפים אותם כל כמה ימים. או שזה סוג המשפחה שבאמת אוכלת את הפירות שנמצאים בקערות הפירות שלהם.
סט כוסות תה, קומקום. תחתיות לכוסות מעץ.
החדר של ג'והאנה עדיין ורוד. למרות שהיא שונאת ורוד, היא שנאה אותו מאז שהייתה ילדה קטנה.
"בנות לא שונאות ורוד, ג'והאנה, מותק."
פעם ג'והאנה חשבה שהיא לא שונאת ורוד.

הדבר היחיד שלא היה כמו שהיה צריך להיות הייתה ארוחת הערב המשפחתית.

ג'והאנה ישבה סביב שולחן העץ העגול, מכוסה במפה לבנה וצלחות פרחוניות. מסוג הצלחות שאימא שלה לא מוציאה אלא רק באירועים חגיגיים. הן עשו לה בחילה.
אבא של ג'והאנה ישב ממולה, מחייך אליה מדי פעם. אומר מילה פה ושם. איך הלימודים? הא, טוב מאוד. את אוכלת כמו שצריך? אל תגרמי לי לבוא לשם ולבדוק. צחוק מפי שניהם, שכעבור דקה מרגיש כאילו היה מביך. שניהם חיכו שאמה של ג'והאנה תסיים ותצטרף אליהם כדי שיוכלו להתחיל לאכול.
האוכל הוא לא אוכל ביתי. היא יודעת שאימא שלה הזמינה את זה, וכרגע רק מחממת את זה מחדש בתנור.

זה טעים.

ג'והאנה הרגישה כאילו הם מחכים שהיא תגיד משהו.
"פגשת חברים חדשים, ג'והאנה, מותק?" אימא שלה אמרה, ואביה מיד הזדקף, מוכן לשמוע ולהקשיב למה שג'והאנה תסכים להגיד. משום מה הלב שלה פעם מהר מדי. משום מה היא הייתה צריכה להגיד לעצמה לקחת כמה נשימות עמוקות.
אימא שלה דומה לה מאוד. יש לה את אותו שיער חום. אותו חיוך. אותן עיניים גדולות.
היא עוד לא אמרה שום דבר על השיער המגולח של ג'והאנה. היא עדיין חיכתה להתפרצות הזאת. היא רואה מעבר לחיוכים המאופקים שלה.
"יש מישהי חדשה שהכרתי לאחרונה. היא ציירת."
"ציירת?" אבא שלה חייך. ג'והאנה גם חייכה. "אני הכרתי כמה ציירם בחיי. הם תמיד היו טיפוסים משוגעים."
ג'והאנה צחקה. "כן, היא קצת משוגעת."
"היא בגיל שלך?" אימא שלה שאלה.
"אה, לא, היא קטנה ממני בשנה. היא... בשנה השנייה שלה ב... היא לומדת אומנות."
"כן?" אימא שלה המשיכה. "היא נשמעת נחמדה."
זה בסדר. הכל הולך לגמרי בסדר.
זה אפילו נחמד.
יכול להיות שהיא אפילו התגעגעה לזה.
ג'והאנה הנהנה. "היא ממש נחמדה. זה כאילו היא עשויה מסוכר וחדי קרן, היא פשוט..." גו'האנה צחקה, "אנרגטית. היא ציירה אותי כמה פעמים."

"היא נשמעת נחמדה." הפעם אבא שלה אמר את זה. ג'והאנה חייכה קלושות והמשיכה לאכול.

"אני שמח בשבילך." אבא שלה סיכם את זה בכך. ואז הוא חזר לדקור את האוכל שלו ולאכול חלק ממנו כשאמה נתנה לו מבט.
"כן. זה טוב שהפסקת להסתובב עם הבחור האחר ההוא."

ג'והאנה עצרה באמצע לעיסה. היא בלעה ובהתה בצלחת שלה.

תגידי את זה תגידי את זה תגידי את זה. את חייבת את חייבת את חייבת.
יהיה כל כך קל פשוט להסכים איתה.

"אני ואוגוסט עדיין חברים, אימא."

אימא שלה הניחה את ידיה חזרה על השולחן. כלי האוכל שלצד צלחתה הצטלצלו קלות. ג'והאנה עדיין לא הרימה את מבטה וחיכתה. בסופו של דבר היא גם כן חזרה לאכול את האוכל המוזמן.

ג'והאנה תהתה איך זה שונה מאינסטנט נודלס ופיצה.

"אנחנו צריכים לדבר על זה איתך, מתוקה," יש לה את החיוך היפה ביותר פרוש על פניה.
החיוך של אלישה יפה יותר, ג'והאנה חשבה כמעט מיד לאחר מכן.
"בסדר, ג'והאנה?"
ג'והאנה הכריחה את עצמה להסתכל להוריה בעיניים. קודם אביה. אחר כך אמה.
"רק אם תקשיבי גם לי."

שוב אותו חיוך. שוב מניחה את ידיה על השולחן. "הבחור ההוא, אוגוסט. הוא לא טוב בשבילך."
"ולמה את חושבת ככה?" הקול שלה הביע את כל הזלזול שהיא חשה כלפי האמרה הזאת. היא ידעה שאמה קלטה את זה. היא ראתה אותה קופצת שפתיים.
"את עדיין לא מבינה. את צעירה מדי, את עדיין לא מכירה את העולם, מתוקה. את חושבת שכן, אבל תאמיני לי יש לך הרבה מה ללמוד."
"אימא, אוגוסט הוא אחד האנשים הכי- הוא-" הוא כל כך חכם. הוא לומד פיזיקה ומתמטיקה מתקדמת והוא אוהב את כל הקטע של מדעי הרוח, הוא לא שותק לגבי פילוסופיה- אי אפשר אפילו להסתובב איתו בלי להרהר במשמעות החיים לפחות פעמיים ביום. הוא גאון בספרות. והוא פשוט אוהב ללמוד. והוא כל כך נחמד. הוא בנאדם כזה טוב. מה משנה כל השאר, לעזאזל?
אבל ג'והאנה לא תאמר את כל זה. היא אמרה את זה בפעם הראשונה שהם דיברו על זה, היא יודעת שההורים שלה פשוט יתעלמו מזה.
"אנחנו ההורים שלך. אנחנו עברנו את כל מה שאת עברת." אבא שלה היה זה שפנה אליה עכשיו, מבטו רציני כל כך. בחייה, הוא היה כל כך מודאג. "אנחנו יודעים מה הכי טוב בשבילך."
"ואת אולי לא מבינה את זה עכשיו, אבל את תודי לנו על זה כשתתבגרי, מתוקה. סמכי עלי." אימא שלה הושיטה את ידה ולקחה את זאת של ג'והאנה בידה. האגודל שלה צייר מעגלים קטנים על מפרקי האצבעות שלה.
"העובדה שהוא פאנסקסואל-" ג'והאנה ראתה את פניה מתעוותות כשהיא אמרה את המילה בקול. זה גרם לה לרצות לחזור על המילה הזאת שוב. לצעוק אותה. פאנסקסואל. גיי. ביסקסואל. מילים יפהפיות, נכון, אימא? אבא?
"את יודעת שזה לא דבר אמיתי, מותק-"
"אימא, ביקשתי שתקשיבי לי." ג'והאנה אמרה, "אבא, תגיד לה."
הוריה החליפו מבטים. זה נראה כאילו הם מנהלים שיחה שלמה ללא מילים. לג'והאנה לא היה אכפת.
"העובדה שהוא פא- לעזאזל, העובדה שכל אחד לא בהכרח סטרייט לא הופך אותם ל- ל- לא יודעת מה-"

"הם אנשים מלוכלכים, ג'והאנה." אימא שלה אמרה. "ואת צריכה להתחיל להבין את זה."

"הם לא מלוכלכים."

"הם עוד ידביקו אותך באיידס." אבא שלה אמר.

ג'והאנה קמה באחת, מטיחה את כפות ידיה על השולחן. הכיסא שלה נגרר אחורה ברעש צורם. היא נעצה את מבטה בצלחת האוכל שלה. הדם רעם באוזניה. העיניים שלה צרבו.
היא בקושי שמה לב למה שקורה סביבה כשהסתובבה ועשתה את דרכה אל החדר שלה. היא שמעה בקושי את ההורים שלה קמים, מדברים, הולכים לעברה.

ג'והאנה לקחה את הארנק שלה ואת הנייד שלה ועברה על פני אימא שלה שבאה לקראתה כשירדה חזרה במדרגות. אל דלת הבית, טורקת אותה מאחוריה.
היא הייתה שמחה על כך שלא ראתה את תגובת הוריה כשעשתה זאת. היא לא רצתה לדמיין. היא לא רצתה לדמיין. היא לא רצתה לדמיין.





ג'והאנה בכתה כל הדרך לתחנת הרכבת. רק כמה דמעות. רק משיכות אף קלות. רק ידיים רועדות.
משיקאגו עד לקולג'. הנסיעה הייתה ארוכה.
ג'והאנה ישבה במושב ליד החלון, ראשה נח עליו בכדי שתוכל להרגיש את הרעידות של הרכבת נגד הפעימות בראשה, מסתכלת על העולם דרך זכוכית מעורפלת. ג'והאנה חשבה שהיא לעולם לא תצליח להפסיק לבכות.
משיקגו עד הקמפוס. עד אז העולם החשיך לגמרי.
היא עשתה את דרכה בצעדים עייפים אל מעונות הבנות בחלק הצפוני של הקמפוס, איפה שרוב כיתות מדעי הרוח נמצאות.
היא צעדה לבד. יכלו לשמוע רק את תפיפות נעליה על הקרקע ויבבות מוחנקות. אלוהים, היא הייתה פתטית.

לקח לג'והאנה יותר מדי זמן לצעוד עד לשם. לקחו לה שעות. שנים. לקח לה נצח.
הדלת הייתה נעולה. ברור שהיא נעולה. ברור ש-
מה הם אומרים? ההורים שלה. היא לא שמעה. היא סתמה את אוזניה בידיה. היא לא רוצה לשמוע.
ג'והאנה התיישבה על הרצפה וטמנה את ראשה בין ברכיה. וכל החומות נפרצו. היא בכתה עד שלא יכלה יותר. היא בכתה עד שכאב לה הראש. היא בכתה מכוער והיא בכתה רועש והיא בכתה הכל.
היא הוציאה את הנייד שלה וחייגה את המספר של אנטון.
הוא אמור להיות איפשהו קרוב לקולג', היא יודעת שהוא לא עזב למנהטן והוא לא מתכנן לעשות זאת עד החודש הבא. היא הניחה שהוא אצל החברה שלו, טיה. למרות שמאז תקרית אוגוסט הוא מכבה את הנייד שלו בלילות. "תענה, תענה, תענה..." היא מלמלה לעצמה.
בסוף זה עבר לתא הקולי, וג'והאנה ניתקה.

היא התקשרה לאלישה.
ג'והאנה חיכתה ארבעה צלצולים ארוכים.

"הלו?"

"אלישה?"

"כן," הקול שלה מעוות מהצד השני של הטלפון, "מה קורה?"

"אני בקמפוס. איפה את עכשיו?"

"את בסדר?"

"אני לא רוצה להגיד. איפה את?"

"אה, א-אני גם בקמפוס. במעונות. איפה את? כאילו, איפה בדיוק?"

"ליד החדר שלי."

"אני יוצאת עכשיו. אל תזוזי."

"אל תנתקי עדיין."

"אני לא מנתקת."


*

ג'והאנה לא ידעה אם כל ילד חווה את זה. ההבנה הפתאומית ששום דבר הוא לא לנצח. ששום דבר הוא לא בן אלמוות. אימא ואבא ימותו יום אחד. וגם הכלב שלך. וגם כל החברים שלך, וגם אתה וכל מה שאתה אוהב.
כל ילד יודע את זה. אבל ההבנה- ההבנה שפתאום תרד עליך. שזה באמת הולך לקרות. כי זה הולך לקרות יום אחד. ואתה לא יכול לעשות שום דבר נגד זה.
ואתה תשב בבית שלך ותסתכל מחוץ לחלון על סערה באמצע החורף ותחשוב על איך היא הורסת את הכל סביבה. את כל העולם. היא בוכה ובוכה ובוכה. היא מתייפחת. כל כך ילדותית.
אתה תסתכל על איך שהיא הורסת את העולם, ואז תפנה את ראשך אחורה. ואתה רואה את המשפחה שלך. הם יושבים בסלון, לא אכפת להם בכלל. הסערה היא רק סערה. היו מאות כאלו. אין צורך לתת לזאת תשומת לב מיוחדת.
ואתה תחשוב, שום דבר הוא לא לנצח. והסערה הזאת יכולה להרוג גם אתכם. גם אימא ואבא ימותו.
ואתה תבכה. ואז תפסיק.
היא לא יודעת אם כל ילד חווה את זה. הסערה הזאת. ושרגע לאחר מכן, לא יהיה לך אכפת בכלל.

ג'והאנה ישבה על אחת המיטות בחדר המעונות של אלישה. היא לא הייתה בטוחה אם זאת המיטה של אלישה או של השותפה שלה לחדר. היא רצתה לחשוב זאת המיטה של אלישה.
סו-צ'ין היה שם, והיא לא הופתעה. אם מוצאים את אלישה, תמיד אפשר למצוא את סו-צ'ין על הזנב שלה. הוא שכב על המיטה האחרת, מסתכל עליהן מעיניים ישנוניות. כמעט נרדם כל פעם אבל מנסה מאוד לא. שיער פרוע משינה ועיניים שמנסות ולא להירדם.
אבל ככה הוא נראה רוב הזמן.
והעובדה שהוא ניסה לא להירדם בגלל שהיא שם- זה היה אחד הדברים הנחמדים ביותר שאי פעם עשו בשבילה, כשזה בא ממנו. זה עולה על ציורים. זה עולה על מגשי פיצה שלמים.
לחלק מהזמן אלישה לא הייתה לידה. לחלק מהזמן היא ישבה ממולה ליד סו-צ'ין. או לידה והחזיקה את היד שלה. היא לא שאלה שום דבר, ג'והאנה חשבה שהיא פחדה. היא שמחה שהיא לא אמרה דבר, אך בו זמנית רצתה לצעוק ולהגיד לה לשאול.

כשאוגוסט הגיע הוא לקח את מקומה של אלישה לצד ג'והאנה ולקח את ידה בידו. הוא הסתכל עליה כאילו הוא מחשב בראשו כמה יעלו כל הפיצות שהוא יקנה לה כשהם יגורו ביחד, כאילו הוא דמיין אותה אוכלת מגש שלם.
"ג'ו?" הוא אמר, "מה קרה?"
היא חיכתה שנתיים כדי להגיד למישהו. וזה יהפוך את מספר האנשים שרוצים ויכולים לעזור לשלושה.

"אם ההורים שלי ידעו מה אני הם ישנאו אותי." ג'והאנה אמרה.

"ומה את?" את זה סו-צ'ין שאל, ממקומו מעבר לחדר.

ג'והאנה נעצה את מבטה בכפות רגליה. "ביסקסואלית."
ג'והאנה תהתה אם אפשר לשמוע שתיקות. היא שמעה את השתיקה של אוגוסט כשאחיזתו בידה התהדקה כל כך עד שמפרקי אצבעותיו הפכו לבנים. זה לא כאילו הם לא ידעו. אלוהים, הם ידעו זאת טוב מכולם. אבל הם לא ידעו את החלק הזה.

סו-צ'ין קם מהמיטה, וג'והאנה שמעה את תפיפות רגליו היחפות על הרצפה לפני שכרע לפני המיטה עליה היא ישבה, כך שעיניו היו בגובה עיניה. הוא עטף את ברכיו בזרועותיו. "גם אני."

"-כלומר, ההורים שלי. גם ההורים שלי."
סו-צ'ין וג'והאנה הסתכלו זה על זה לכמה זמן.

"אם ההורים שלי ידעו," סו-צ'ין אמר, ובמקום להשלים את המשפט העביר את האגודל שלו בתנועה מהירה לרוחב צווארו, חותך אותו, וחייך. "כדאי שאתחיל להתרגל לחיות ברחוב."

"זה למה הם שונאים אותי?" אלישה שאלה פתאום. סו-צ'ין סובב את ראשו.
הבעתו מיד שיקפה את ההבעה הפגועה שלה. "כן. חשבתי שידעת."
"הו, סו-צ'ין, אני כל כך מצטערת."

"אתם רציניים?" אוגוסט התלהם, מעביר את מבטו מהם בחזרה לג'והאנה ומשחרר את אחיזתו בה. ג'והאנה רק בהתה בו בחזרה. "לכל החברים שלי יש הורים חרא?" הוא נראה כאילו הוא רצה להוציא את הנייד שלו ולהתקשר לכל אנשי הקשר שלו כדי לנהל שיחת נפש עם כל אחד מהם.

"מה לגבי ההורים שלך?" סו-צ'ין שאל.

"הם לא- שום דבר כזה!" אוגוסט העביר את ידו בשיערו הורוד, כמעט מפיל את שני זוגות המשקפיים שהיו תקועים על ראשו. ג'והאנה תהתה אם כל פעם שהוא ממהר למקום כלשהו הוא פשוט זורק על עצמו את כל המשקפיים שנמצאים בהישג ידו. אפילו אם זה אמצע הלילה ואין לו מה לעשות עם משקפי שמש. "אבא שלי נתן לי שיחה מאוד מביכה על סקס בטוח. אימא שלי אספה בשבילי רשימה של כל מספרי הטלפון של בנים של חברות שלה."

ג'והאנה חייכה, וסו-צ'ין צחק. "ממזר בר מזל." הוא אמר.

"אוקיי, זהו זה." אוגוסט אמר. "אני מאמץ את כולכם. תעזבו את הבתים שלכם. אתם באים לגור איתי בחדר שלי."

סו-צ'ין קם ממקומו על הרצפה והתיישב מצידה השני של ג'והאנה. "אפשר שאנטון יצטרף? אני אוהב את אנטון." היא ראתה אותו מחליף מבטים עם אלישה בצד השני של החדר, וזה נראה כאילו הם מנהלים שיחה שלמה. בדיוק כמו שההורים שלה נוהגים לעשות. משום מה זה גרם לה להרגיש חמימה.

אוגוסט נחר בבוז. "ברור שאנטון מצטרף. וגם את, אלישה." אלישה העבירה את מבטה אל אוגוסט, ובאיטיות חיוך התפשט על פניה.
"לא נראה לי שאנטון ירצה לגור בחדר שלך עם ארבעה אנשים נוספים."
"למה שלא ירצה? יש לי מיטה גדולה. אני אגניב לכם שאריות סושי ואכין לכם פאנקייקים."
ג'והאנה צחקה שוב, כל כך עד שנשענה על אוגוסט לאיזון.


והעולם המשיך להסתובב על צירו.


"למה אמרת לי את זה?" ג'והאנה שאלה אחר כך, מפנה את מבטה אל סו-צ'ין לצידה, קולה צרוד. כשהיא הסתכלה עליו, היה לה קצת קשה להאמין ששניהם באותו הגיל. אוגוסט ואלישה- זה לא קשה לקבל. אבל היא וסו-צ'ין?
"מה זאת אומרת?" הוא שאל.

"למה..." היא ליקקה את שפתיה. "שיתפת אותי במה שקורה לך?"

"לא יודע. כדי שתדעי שאת לא לבד?"

"...מה אתה מתכנן לעשות?" ג'והאנה שאלה. היד של אוגוסט עדיין הדוקה בידה.

"אם זה תלוי בי ההורים שלי לעולם לא יגלו." סו-צ'ין משך בכתפיו. וההצגה הזאת הייתה מצליחה לרמות אותה אם היא לא הייתה רואה את הדרך בה הוא הסיט את מבטו לתקרה. זה הפריע לו. והוא היה מריר. ג'והאנה הניחה שאם אתה מבלה מספיק זמן אם מישהו, אפילו אם אתה לא רוצה, אתה לומד לשים לב לדברים מטופשים כאלו. "מה איתך?"

הוא הרים את מבטו כדי להסתכל עליה בגבות מורמות.

"...אני לא רוצה לחיות ככה."

סו-צ'ין הנהן, אומר שהוא מבין. הוא לא אמר דבר נוסף לגבי זה.
ג'והאנה לקחה נשימה עמוקה.

"אלישה, אני יכולה להתקשר מהפלאפון שלך? נגמרה לי הסוללה."

ג'והאנה התכוונה לצאת מהחדר כשאוגוסט קרא אליה. ולמרות שזה לגמרי לא הגיוני- זה אף פעם לא הגיוני- זה היה כאילו הוא ידע בלי שהיא תצטרך להגיד שום דבר. אבל במחשבה שניה, אוגוסט הוא לא כל כך הגיוני. "את רוצה שאבוא איתך, ג'ו?"

ג'והאנה הנהנה וליוותה אותו החוצה בידו.

היא התיישבה במסדרון, גבה שעון על הקיר מאחוריה. אוגוסט התיישב לידה, רגליו פרושות מלפניו בגמלוניות.

"אני מתקשרת לאימא שלי," ג'והאנה אמרה.
אוגוסט הנהן. "אוקיי."

ג'והאנה לא הייתה צריכה לחכות יותר מדי זמן עד שאימא שלה ענתה. וג'והאנה חיכתה בסבלנות לכמה דקות בהם היא צעקה עליה. היא עצמה את עיניה, השעינה את ראשה לאחור, והקשיבה.
היא יצאה מהבית, בשעות המאוחרות של הערב. בלי להגיד לאן, בלי להגיד שום דבר כשיצאה. אחרי שהתעלמה מדבריהם של הוריה, ובטריקת דלת. ג'והאנה קיבלה את הצעקות בלב פתוח. זה אמר שהם דאגו. זה אמר שהם אהבו אותה. היא רצתה להוקיר את זה.

"אני מצטערת." ג'והאנה אמרה, "זה היה לא נכון מצדי לעשות. אני מודה. אני מצטערת."
היא שמעה את אמה נאנחת מהצד השני של הטלפון. "ג'והאנה, איפה את?"

"אני בקמפוס, במעונות. אני בסדר." ג'והאנה אמרה.
"אבא יבוא לאסוף אותך משם. הוא יסיע אותך חזרה הביתה, תחכי לו ב-"
"אימא." ג'והאנה קטעה אותה, "אמרת שתקשיבי לי."
עוד אנחה מהצד השני של הטלפון. ואז שתיקה קצרה. "אני מקשיבה, מתוקה."

"אני אוהבת בנות, כמו שאני אוהבת בנים. אוקיי?"

ג'והאנה לא חיכתה שאימא שלה תגיב. היא רק המשיכה לדבר.

"יש מישהי שאני די אוהבת. היא ממש חמודה. היא לומדת שנה מתחתי. היא קצת היפראקטיבית, ויש לה הפרעת קשב וריכוז, והיא ממש חכמה למרות שקשה לראות את זה ממבט ראשון."
אוגוסט חייך אליה, חיוך יודע. שלמרות שזה גרם לה לרצות לתת לו אגרוף בפרצוף ולהוריד את ההבעה הזחוחה מפניו, זה גם גרם לה לחייך גם כן. אידיוט.
היא הסיטה את מבטה ממנו וקיוותה שבתאורה החלשה שבמסדרון אי אפשר לראות אם הפנים שלה אדומות או לא. "לפני כמה שבועות התחלנו לדבר זו עם זו וזה שום דבר רשמי, אבל, אבל אני חושבת שאני רוצה שזה יהיה."

אוגוסט חיכה לתגובה כלשהי. ובסופו של דבר ג'והאנה עצמה את עיניה בחוזקה. "אימ-"

אוגוסט מחץ את ידה.

"אימא, אני לא הולכת להתווכח איתך על-" ג'והאנה ניסתה להגיד, "אוגו- זה לא קשור לאוגוסט!"

אוגוסט חיבק אותה.

"הוא לא הפך- לא." הקול שלה נשמע קצת חנוק. רק קצת. לזמן מה ג'והאנה לא דיברה שוב ורק הקשיבה, נשענת קצת לתוך אוגוסט. כשהיא דיברה שוב הקול שלה נשמע הרבה יותר יציב.
"אני לא מוכנה לדבר איתך כשאת ככה. אני מנתקת, אני אחזור הביתה מחר. ועד אז תירגעי ואז נדבר כמו שצריך."

אבל היא לא ניתקה עדיין, והייתה עוד שתיקה קצרה מהצד שלה.

"אני אחזור רק אם לא נדבר על זה עד מחר. תירגעי קודם. אני אחזור הביתה ואלך לישון." ג'והאנה אמרה, "אוקיי. אל תטריחי את אבא, אני אחזור לבד. תגידי לאבא שאני אוהבת אותו. אוהבת אותך."

היא העבירה את ידה בשיערה והשעינה את ראשה על כתפו של אוגוסט. "אוקיי. ביי."

ג'והאנה לא ידעה כמה זמן הם נשארו ישובים במסדרון ככה. עטופים אחד בתוך השני. היא נשמה נשימות עמוקות לתוך כתפו של אוגוסט. והוא רק אמר, "אני לא חושב שאני הייתי מצליח לעשות את זה. את כזאת באדאס."

*

וג'והאנה נכנסה בחזרה להודיע להם שהיא חוזרת הביתה. סו-צ'ין התנדב להסיע אותה במכונית של אבא שלו, ג'והאנה הסכימה. אלישה ביקשה שתתקשר אליה כשתגיע.
ג'והאנה נישקה אותה לשלום והלכה.





"הלו?"

"הלו? אוגוסט?"

"לא, הוא במקלחת."

"סו-צ'ין?"

"כן. מה קורה?"

"מה אתה עושה בבית של אוגוסט?"

"לא יודע. אני חושב שאני שיכור."

ג'והאנה ידעה איך הוא כשהוא שיכור. הוא לא שיכור עכשיו. "אתה לא שיכור, סו-צ'ין."

"אה. אז אולי אני לא שיכור. מה קורה?"

"הממ, אני עוד מעט חוזרת לקמפוס. אבא שלי מסיע אותי. מה אתה-?"

"השתעממתי ואני מחטט לאוגוסט בחדר עכשיו, יש לו את הדברים הכי הזויים שאי פעם- הולי שיט יש לו מגירה מלאה ב- אני אעמיד פנים שלא ראיתי את זה עכשיו."

"תשמע, סו-צ'ין, זה די חשוב, אתה יכול לקרוא לאוגוסט בשבילי?"

"לא יודע, ג'ו. הוא עדיין די בשוק אחרי מה שעשינו אתמול בלילה ו-"

"מה קרה אתמול בלילה?"

"חגגנו את הנשיקה הראשונה שלך ושל אלישה."

"למה."

"עבדנו ממש קשה בשביל שזה יקרה, אוקיי, ג'והאנה?"

"רגע, מה זאת אומרת 'חגגתם', מה עשיתם בדיוק?"

"...דברים." סו-צ'ין אמר, "אה, בכל מקרה- הוא במקלחת כבר די הרבה זמן, אז או שהוא מנסה להטביע את עצמו או שהוא עושה דברים בלתי ראויים שלא אנקוב בשמם, או שהוא מנסה לברוח דרך החלון שמעל האסלה-"

סו-צ'ין השתתק.

"-לעזאזל אנחנו בפאקינג קומה שניה הוא הולך לשבור את הראש המזויין שלו אני חייב ללכת."

סו-צ'ין ניתק.

*

סו-צ'ין הסיע את אוגוסט בדרכם חזרה מבית החולים.

"סליחה שניסיתי לברוח ושקפצתי מהחלון ושברתי את הרגל שלי." אוגוסט אמר.
המכונית של אבא של סו-צ'ין היא מרצדס, עם מושבים מעור וחימום ואוגוסט לא ידע שאפשר להתאהב במכוניות אבל אלוהים הוא כל כך מאוהב כרגע.

הרגל של אוגוסט הייתה בגבס. הוא עדיין לא לבש מכנסיים. בבית החולים אמרו שהם לא ממש יכולים לעזור לו עם זה.
סו-צ'ין ישב מול ההגה, כובע גרב שדחף את שיערו לפניו וצעיף שכיסה חלק גדול מפניו. הוא לא הסתכל עליו. למרות שבמחשבה שנייה, הוא אף פעם לא ממש יוצר קשר עין עם אנשים. המראה הזה יותר מדי מוכר. "זה בסדר. ציפיתי שזה יקרה."

"נכנסתי לפאניקה."
"הממ."

הבוקסר שהוא לבש היה צהוב באופן מחריד. הלוואי שהיו לו מכנסיים בהישג יד. "הי, זה לא יכול להיות יותר גרוע מהפעם שבטעות שלחתי לך תמונה של-"
"אל תזכיר את זה או שאני אתן לך אגרוף בפרצוף."
"ממש כעסת. זה היה ממש שווה. טוב, בזמן עצמו הייתי בעיקר מבועת, אבל-"
"אני ממש לא רציתי לדעת אם זה באמת ורוד, ג'ונס."
"זה לא המסר שקיבלת ממך אתמול בלילה."
"תסתום."
"אוקיי."

אוגוסט הרגיש קצת ריק כשהוא היה בלי שום משקפיים בכלל.
סו-צ'ין הרגיש קצת ריק כשהוא לא יכול היה לעצור בדרך לבית החולים כדי להיכנס לסטארבאקס ולהזמין אמריקנו.

"הי, אוגוסט." סו-צ'ין אמר, "רוצה לעשות את זה שוב מתישהו?"
"הממ. אה, לא יודע. הרגל שלי שבורה."
"אז מה לגבי זה שתקנה לי קפה במקום?"
אוגוסט חייך. "עשינו עסק."

כשסו-צ'ין אמר לו שג'והאנה התקשרה מקודם הוא החזיר לה צלצול מיד, ואז לפי בקשתה שם אותה על רמקול כדי שתוכל לדבר אל שניהם.
"אלישה צריכה להגיש את העבודה שלה מחר. והפעם היא תעשה את זה כמו שצריך. שניכם תעזרו לי לוודא ששום דבר לא ייהרס הפעם."

*

הפעם אלישה לא בכתה בתוך שלולית. וזה משהו שהיא צריכה להיות גאה בו, לדברי ג'והאנה.
אלישה ידעה שג'והאנה צוחקת עליה, ואולי בנסיבות אחרות הייתה עושה משהו בנוגע לזה כמו לבקש מסו-צ'ין לטבול את בובת הוודו שלה במיץ תפוזים, אבל בפעם האחרונה שהיא דיברה איתה ג'והאנה לא ממש הסבירה הרבה וניתקה די מהר. היא אמרה שזה בגלל שזה היה ממש מאוחר והיא הייתה עייפה, בל אלישה לא יכלה שלא לתהות.
כשהם עשו את דרכם לכיתות האומנות, כשאלישה מוקפת בחבורה אנשים שהיא לא הכירה אבל מתברר שהיו חברים של אוגוסט שבאו לתמוך לפי בקשתו, אלישה השחילה את ידה אל ידה של ג'והאנה.

"אז הכל בסדר?"

"הכל יהיה בסדר."

וזה היה מספיק בשבילה.

מר אנדרסון בהחלט לא ציפה לנהר האנשים שהגיעו לכיתתו, אבל הוא ניסה לא לשים לב לזה.
אלישה הציגה בפניו קנבס- ארוך וצר. ג'והאנה ידעה שזה רק חלק ראשון מסדרה. היא ראתה ציורים בסגנונות דומים אצלה בבית, נחים בקצה החדר שלה זה ליד זה. ג'והאנה ראתה מספר דמויות בהן כשעברה ביניהם קודם. היא ראתה את אנטון שם איפשהו- ואת החברה שלו, טיה. היא לא ידעה שהיא מכירה אותה. הם יוצגו בעיקר בחתולים. וגם אוגוסט, דמותו מעורפלת כמו ראיית אלכוהול. זה הזכיר לה את איך שהם נפגשו. וגם היא עצמה הייתה שם, מוסתרת בין שאר העבודות. אלישה לא רצתה שהיא תראה. ג'והאנה לא התכוונה לגלות לה שראתה.
ג'והאנה הייתה רישום עיפרון לא גמור.

אלישה בחרה להציג את הציור שהיא הכי אהבה מביניהם- את סו-צ'ין.

הדמות שלו עמדה זקופה והביטה ישירות אל הצופה. שיער פרוע. עיניים ישנוניות שמנסות לא להירדם. הוא נראה חצי מת.
והוא היה עשוי מעשן כתום, מתחיל להעלם בקצות אצבעותיו. העיניים שלו היו שחורות לגמרי- בלי שום לבן. הוא נראה כמו שד.
אבל אלישה הסתכלה על הציור בחיוך גדול. חיוך יודע שחלקה יחד עם סו-צ'ין לצידה.
וג'והאנה ידעה שהוא היה קשור לפעם הראשונה שהיא עישנה מריחואנה.

ואלישה הסבירה.
"מה שמסכם את קולג' בשבילי. החברים שפגשתי בדרך- והציור הזה מסמל את ההתחלה."

ולעת עתה,

זה היה הסוף.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
חלק א'


"רבותיי, אני יודע שיש לכם האנגאובר חזק מספיק כדי לגרום לכם לשקול התנזרות מאלכוהול, וחלקכם עדיין שתויים וכל מי שלא שתוי מסטול מהתחת. ורובכם כנראה רוצים לנעול את עצמכם בחדר חשוך ולא להתעורר עד שבוע הבא- אבל זה לא אומר שלא נוכל לנהל ארוחה נעימה ותרבותית. בואו כולנו נברך יחד את האוכל. כולם להחזיק ידיים. יחי ישו. אמן."

שולחן האוכל היה מוקף בסטודנטים חצי ישנים, מריחים מזיעה ואלכוהול, איפור מרוח על פנים סמוקות ושיער מבולגן. הם ישבו סביב צלחת ערומה בפאנקייקים המתחילה לנטות לצידה לאיטה, מזכירה באופן די ברור את מגדל פיזה וג'והאנה רק חיכתה שאוגוסט יחשוב על איזה משחק מילים עלוב בנושא. אולי משהו כמו "מגדל פיצה". ג'והאנה באמת קיוותה שהוא לא יגיד את זה.

"הי, אנשים, תראו." אוגוסט אמר, "מגדל פיצה."

"...אבל זה לא פיצה." נער אחד מלמל בעצב. הנערה שישבה ליד ג'והאנה פרצה בבכי.

"אוי," אוגוסט אמר, "לא, לא בוכים בארוחות האנגאובר. זה אמור לגבש אותנו. אנחנו ביחד בכל זה."

"אף אחד אף פעם לא הכין לי פאנקייקים." היא מלמלה.

"מתוקה, אל תתרגשי כל כך. הפאנקייקים שלי תמיד גרועים."

ג'והאנה פגשה את אוגוסט לפני חצי שעה. היא הייתה על הגג, ובאותו הרגע לא היה לה אכפת שאין לה מושג איפה היא או איך בדיוק היא תרד משם, בגלל שאיזה אידיוט מהשנה הראשונה ניסה לקחת את בקבוק הוויסקי הכמעט ריק שלה.
היא יכלה להגיד שזה בגלל שהיה לה שבוע ארוך. שהלימודים היו צורמים יותר מהרגיל, או שזה היה מתח מצטבר או החברים שהיא השאירה מאחוריה. היא לא תודה לעצמה שזה בגלל אימא שלה. איזו מין בת תעשה את כל זה בגלל אימא שלה. איזו מין אימא תעשה את זה לבת שלה. יכול להיות שרק אחר כך היא תראה עד כמה היא התכחשה לכל זה.
כשהיא צפתה יחד עם אוגוסט בשמש עולה, מתעלמת מהידיים הדביקות שלה וכאב הראש הפועם, צופה בחצר מתחתיה מתמלאת באור באיטיות, היא שתתה את שארית הוויסקי. היא ידעה שהיא תזדקק לזה אחר כך.

"מאיפה בכלל השגת את זה?" הוא מרמר, עדיין מעוצבן. "כל מה שפאקינג הגשתי הייתה בירה זולה. ולא ישנתי כל הלילה- ולא מהסיבות הטובות. מגיע לי וויסקי, לעזאזל." השקיות מתחת לעיניו יכלו לדבר בשמו.

ג'והאנה שיהקה. "יש לי בחילה."

"תקיאי עליי."

כשאוגוסט אסף את כולם סביב שולחן האוכל, הוא הציג את עצמו בקול רם יותר ממה שכנראה היה הכרחי בפני חבורת אנשים שבדיוק התעוררו עם ההאנגאובר של החיים שלהם בתור "הפאנסקסואל המדהים ביותר שאי פעם היה לכם הכבוד להכיר" יחד עם מספר הטלפון שלו.
לאוגוסט היו כמה חוקים לאנשים שרצו להישאר תחת חסותו כשהם מתעוררים ביום אחרי ברחבי ביתו.
אם האדם הנ"ל נמצא במצב אשר בו הוא יכול לעזור לו לסדר את הבית, הוא עושה זאת. אסור להתלונן על האוכל. חובה לשמור על שקט. חובה להשתתף בקבוצות התמיכה של היום אחרי. חובה להודיע אם יש מקרה חירום הקשור לשיכורים המתאוששים. תנסו להקיא אל תוך האסלה. האדם הנ"ל רשאי להישאר אך ורק למשך פרק הזמן של היום שאחרי.

ג'והאנה נשארה שם יומיים.

וזאת הייתה ההתחלה.

"זאת השנה הראשונה שלי בקולג'." אוגוסט אמר לה אז. "ואני גם מפחד. ואני מתאר לעצמי שהשנה השנייה לא תמיד בהרבה יותר טובה."
ג'והאנה הסתכלה עליו כאילו המצב בו הם נמצאים הוא נורמלי. כשהיא מעדיפה להיות שם מאשר בביתה או במעונות בקמפוס. זה לא היה נכון. ג'והאנה אפילו לא הבינה למה היא הייתה כל כך עייפה, זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שבועות שהיא ישנה שמונה שעות שלמות בלילה. בחדר המעונות שלה יש ערימה של עבודות שהיא עוד לא התחילה, שהיא אפילו לא זוכרת מתי צריך להגיש אותן. לא היה לה רגע אחד פנוי לאכול אוכל נורמלי, במשך השבועיים האחרונים כל מה שהיא אכלה זה קופסאות על גבי קופסאות של אינסטנט נודלס ופיצה, היא מרגישה כאילו היא הולכת להקיא. וכולם מסביבה מתמודדים מעולה. כולם בסדר. עייפים, מתגעגעים הביתה, אבל בסדר. אף אחד מהם לא שתה את עצמו עד אובדן הכרה בבית של אדם זר במסיבה שהם לא זוכרים כלום ממנה. ולמרות זאת, היא לא תגיד לאוגוסט דבר מזה. לא את הסיבה האמיתית, בכל מקרה. והיא לא באמת מודעת אליה, הא? היא לא הייתה יכולה לספר לו גם היא רצתה. וזה מעלה את המספר של אנשים שלא יכולים לעזור בחצי. "זה אמור להיות קל יותר. אני מניחה שיש משהו דפוק אצלי אם עדיין לא התרגלתי."

"הבית שלי מלא באנשים דפוקים." אוגוסט אמר במשיכת כתפיים. "חייב לומר, הם בדרך כלל האנשים הטובים ביותר שיוצא לי להכיר."

ג'והאנה חזרה לעבודות הלא נגמרות ולהימנעות מלאכול, התעלמות משיחות טלפון מהוריה שלא נענו וניסיון לעצור בפני עצמה מלהפסיק לענות להם כי זה רק יחמיר את זה המצב.
והיא אפילו לא יכולה להסתכל יותר על ג'אנק פוד בלי שתרגיש בחילה.
אוגוסט מצא את דרכו אליה כמה ימים אחרי, דופק על דלת חדרה עם קופסת קרטון מלאה במאפים. הוא שכנע אותה לאכול אחד, ובמשך רבע שעה הם דיברו. על מה הם דיברו, אפילו הם לא יודעים.

"אני עובד חצי משרה בסטארבאקס, הבן של הבוס שלי חייב לי טובה, ויש לי הנחה מטורפת על קפה." אוגוסט אמר. "ואת נראית חצי מתה."

הם אכלו ארוחת בוקר ביחד בסוף.

"אז למה אנחנו פה? אתה עושה את זה לכל בנאדם שמתעורר בבית שלך אחרי מסיבות?"

"תרגישי מיוחדת אם אגיד שלא?" אוגוסט חייך, מהוסס.

וכן, מסתבר, הוא עושה את זה לכולם. את כל החברים הכי טובים שלו הוא פגש חצי שיכור אחרי שבכו לו על הכתף חצי מהלילה. בכו או הקיאו, אמר. לא ממש משנה. מגעיל באותה מידה מבחינתו. והוא אמר, הדאגת אותי. אף פעם לא ראיתי אותך אצלי קודם, ומה שסיפרת לי, את בכלל זוכרת? דאגתי לאיך תמשיכי משם.

אתה דואג לכל מי שאתה פוגש?

איך אפשר שלא? והוא אמר, בדרך כלל אני לא עושה את זה ככה. אני מוצא את השותפים שלהם לחדר לפעמים, מבקש שישימו עליהם עין. אלוהים, היו כאלה שהתקשרתי להורים שלהם, את מאמינה? אבל הפעם-
"הפעם מה?"

"את נחמדה. היית נחמדה. רציתי לדבר איתך." אוגוסט אמר. "ואנחנו מדברים. זה כיף, נכון?"
מתי הייתה הפעם האחרונה שג'והאנה ניהלה שיחה עם בנאדם נוסף שהוא לא אחד המרצים שלה או החתולים של השותף-לא-שותף שלה לחדר?
"זה כיף."
"בואי נעשה את זה שוב מחר. נוכל סתם להכין שיעורי בית ביחד אם אין לך זמן."
כשג'והאנה טבעה שוב, בקרטוני פיצה ועבודות וחתולים, היא הייתה מתעוררת בבוקר וחושבת- אוגוסט ואני הולכים לאכול היום. ונכין שיעורים ביחד. והוא ישאל אותי מה שלומי ואני אגיד שאני בסדר. ובפעם הבאה אני לא אשקר לו, כי אני לא רוצה לשקר לו יותר.
והיא תנסה להגיד לו את כל מה שקורה. היא ניסתה כמה פעמים להתחיל את השיחה הזאת, לספר על הפעם האחרונה שביקרה את המשפחה שלה בתחילת השנה, שיחת הטלפון האחרונה של אימא שלה. את המילים של אימא שלה שממשיכות להסתובב במוחה וההרגשה המוזרה שתמיד נחה בגרונה ובחזה שלה.

הבית של אוגוסט הפך למראה מוכר ביותר במשך הזמן.

ובסוף אותו סמסטר ראשון, כאשר המבחנים האחרונים כמעט והסתיימו וכל מי שלא עזב את הקמפוס היה באמצע התמוטטות עצבים או באמצע מבחן, שניהם שכבו בלי רצון לקום או לזוז בחדר המעונות של ג'הואנה.
אוגוסט שוכב על המיטה שממול לג'והאנה אחרי שהשותף-לא-שותף שלה לחדר נעלם עם כל החתולים שהביא איתו. ובכל זמן אחר אוגוסט היה במקום בו הוא צריך להיות- שתוי עם כל החברים השתויים שלו, מריעים שהם הצליחו להגיע עד לסוף. חצי הסוף. לא משנה, העיקר שהם עדיין היו פה. עדיין נשמו, עדיין שתו והשתכרו, עדיין רקדו עד זריחת הבוקר.
אולי בפעם אחרת הוא היה במקום הזה. כרגע הוא היה עם ג'והאנה.

הם היו מותשים ורעבים, מחכים לשליח הפיצה שיגיע. ג'והאנה לא הפסיקה להתלונן על איך שהיא לא רוצה לחלוק את הפיצה אבל היא חייבת, כי אין לה מספיק כסף למגש פיצה משלה.

"זה לא הוגן." היא אמרה. אוגוסט התחיל להתעלם ממנה. "כל חיי אף פעם לא אכלתי פיצה לבד. תמיד הייתי צריכה לחלוק. אתה מאמין לזה, אוגוסט?"
"כשנהיה גדולים תוכלי לאכול פיצה לבד."
"לא. אני אצטרך לחלוק את זה עם ממזרים כמוך."

"הי, מה דעתך על זה," אוגוסט אמר לפתע, קם לישיבה ונועץ את מבטו בה. "כשנתבגר ונחלוק דירה, אני אקנה לך את כל האוכל שתרצי. מגשי פיצה שלמים. תפסיקי לקטר כבר, חזירה."

"הא, כן?" ג'והאנה קמה גם היא, נשענת קדימה על כריות כפות ידיה. "ומאיפה נשיג את הכסף? אני בטוחה שלא מההורים הטחונים שלך. הם ינשלו אותך מהירושה. שנינו יודעים שזה יקרה."

"מבעלי השני ואשתי השלישית."

ג'והאנה נחרה בצחוק. "מה קרה לראשון?"

"ראשון בשביל טיפשות נעורים. שני בשביל כסף. שלישי בשביל כסף גיבוי. רביעי אהבת אמת. חמישי בשביל כסף. שישי כשאתחתן מחדש עם מספר ארבע."

"תזכיר לי למה אנחנו חברים?" ג'והאנה צחקה, אוגוסט רק הזעיף.
ג'והאנה תשאל את עצמה את אותה שאלה בעוד חודש בדיוק, כשאוגוסט יתקשר אליה בשעות הכה מוקדמות של הבוקר ביום שבת קדוש. "ג'והאנה. אני חושב שמצאתי את בעלי הראשון."

ג'והאנה ניתקה מיד רק בשביל שעשרים דקות אחר כך השותף-לא-שותף שלה לחדר יכנס בסערה, חצי מת ומאוד כועס, מעביר את הנייד שלו אליה ואומר שאוגוסט ביקש לדבר איתה.

"את יודעת שיש שלב כלשהו בשנה שהכל סוג של מרגיש עולה בלהבות והשטן רודף אחריך? בערך שבועיים לפני מבחני הגמר? הזמן שיש לנו הכי הרבה לקוחות בסטארבאקס והחיים של צוות העובדים בסכנה, בעיקר בגלל שכמעט תמיד איכשהו אין לנו מספיק קפה? הוא הזמין אמריקנו. לא הכנתי את זה בדיוק כמו שהוא רצה. התחיל לצעוק, הוא זרק את הקפה עליי, התכופפתי, זה פגע בקיר. הפיל שולחן בדרך החוצה. הוא נראה כאילו הוא לא ישן שבועות."
ג'והאנה לא ענתה.
"זה היה הדבר השווה ביותר שאי פעם ראיתי. אני חושב שאני מאוהב."

סטראבאקס מסובך יותר מחנויות אחרות. כל דבר שמוכר מזון, למען האמת, אבל כשאוגוסט נהג לשאול איך לעזאזל אפשר לצאת נקי מגניבה מסטארבאקס ג'והאנה רק אמרה שזה אפשרי. קשה, אבל אפשרי.
ברוב בתי המרחקת או המרכולים זה לא קשה. דברים קטנים בתיק. בשביל דברים גדולים יותר כדאי ככל הנראה להצטייד בפעוט שיכול לעקוב אחרי הוראות. ג'והאנה די בטוחה שאוגוסט מפחד לשאול יותר מכך.

הסוד במקומות עם מזון זה לעבוד ישירות עם המוכר.

"אני אקשיב לחפירות שלך אם תשלם לי על זה בשבילי." ג'והאנה עמדה בראש התור, צופה באוגוסט מנסה לעמוד בקצב של ההזמנות ולהעביר אותם הלאה.
"כאילו אני לא עושה את זה בכל מקרה." אוגוסט אמר. "אני באמצע משמרת, יש לי רק חמש דקות. אני ארחיב כשאהיה בהפסקה. אני רק אומר-" הוא דחף את כוס נייר לידה של ג'והאנה, והיא חייכה אליו חיוך יודע. "הוא בלונדיני. הוא נראה ונשמע כאילו הוא מסטול. ואחרי שתקופת הבגרויות נגמרה הוא שלח מכתב התנצלות באורך שישה עמודים, מודפס. עם ביבליוגרפיה בסוף."

"אני חייבת לשמוע איך הבלאגן הזה ממשיך."

*

לקח לשניים יותר מדי זמן להבין שהם החברים הכי טובים. למען האמת, אלישה הייתה צריכה להבין את זה ברגע שהיא שמעה את השם שלו וסו-צ'ין לעולם לא יסלח לה על כך שהיא בזבזה לשניהם חצי סמסטר בזה שהיא לא הבינה מי הוא.
"כמה סו-צ'ינים את כבר מכירה שלא זיהית אותי, הא, אלישה?"

"אבל. זאת לא אשמתי! צבעת את השיער שלך! מאיפה לי לדעת שזה אתה?"

"אני שונא אותך."

סו-צ'ין ואלישה היו חברי ילדות. הם נפגשו בשכונת פרברים טיפוסית בתור שכנים טיפוסיים ובהתחלה שבכל יצירה בדיונית הם היו כנראה הופכים לזוג טיפוסי. סו-צ'ין נהג לצחוק על זה, שהכל נראה כמו חלק מדרמה מטומטמת. אלישה נהגה לומר שהוא הציל אותם מגורל אכזר זה כשהפך את המפגש הראשון ביניהם לדבר היחיד שלא נראה כחלק מתסריט סרט רומנטיקה.
הוא היה בן שבע. היא הייתה בת שש. הוא לימד אותה איך להכין בובות בד והם דקרו את הבובות במחטים ביחד.

ההורים של אלישה עברו דירה כמה שנים אחרי זה. וההורים של סו-צ'ין אף פעם לא אהבו במיוחד את אלישה או את משפחתה בכל מקרה.

הם נפגשו שוב בקולג'. ועכשיו כשהיא הסתכלה על הכל שוב, היא הייתה צריכה לדעת.
הוא בקושי דיבר. הוא לא הסתכל לה בעיניים כמעט בכלל. הוא נראה לא מעוניין בכלום מסביבו, הוא תמיד נראה כאילו הוא העדיף להיות במקום אחר לא משנה מה הוא עושה. הוא לא חייך. נימת קולו לעולם לא השתנתה. הוא פשוט נראה קצת מת. אלישה הייתה בטוחה שהוא מסומם בימים הראשונים שלהם יחד.
הוא היה בדיוק אותו הדבר כמו כשהיה ילד.
"אנחנו חסרי תועלת. אבק ביקום. שום דבר לא אמיתי, וזה אפילו לא משנה. את מבינה מה אני אומר, אלישה?"
זה מוזר להיות החברה הכי טובה של ניהיליסט.
היו להם כמה שיעורים משותפים, כשאלישה הייתה בשנה הראשונה וסו-צ'ין בשנייה. הם עבדו על כמה פרויקטים ביחד, הם היו שילוב טוב. סו-צ'ין גילה את שם משפחתה של אלישה בסוף הסמסטר הראשון, אחרי שהיא הצליחה לגרור אותו למסיבה כלשהי שלא היה לו אכפת לגביה בכלל.
וכל מה שהוא יכול היה לזכור מאותה מסיבה היה חדר שינה מלא בעשן ש... בסדר, לא היה חוקי במיוחד.
אלישה הייתה צריכה לשכב על הרצפה כדי לא ליפול. הוא סירב לתת לה את המיטה. הם היו היחידים שם, וכשאלישה חיפשה מסביב לבית חדר ריק האנשים במסיבה בהחלט לא חשבו שהם הולכים לעשן את מה שסו-צ'ין גנב מהארון של השותף שלו לחדר. "השותף שלך לא יכעס?" אלישה שאלה.
"סיימנו את סמסטר הראשון של השנה. את סיימת את הסמסטר הראשון שלך בקולג' בכלל. זה אירוע מיוחד. כריסטוף יכול ללכת לעזאזל."
שניהם יסכימו אחר כך שזה די הרגיש כמו לילה מבוזבז.

"מראה מראה שעל הקיר. מי הכי יפה בעיר."

"מי?" אלישה שאלה אותו.

"אני. לא את. רק אני."

"אתה כזה מרושע."

ובסוף הלילה, כשהם מעדו את דרכם הביתה, הוא שאל אותה מה השם המלא שלה- האם היא יכולה להאמין שעד אז הוא עדיין לא ידע?
"אלישה אליזבת' מנקוב."
כעבור חמש עשרה דקות של צעקות נלהבות הם התנפלו זה על זה בחיבוק מוחץ עצמות.
"איכס." סו-צ'ין אמר.
"אין לך מושג עד כמה התגעגעתי אלייך." אלישה בכתה בחזרה. אלוהים. היא לעולם לא עומדת לעשן את החומר הזה שוב.

ובעוד כמה חודשים סו-צ'ין יביא אותה לביתו כדי להראות לה את בובות הוודו שהוא הכין וכדי לצעוק להוריו, "מצאתי את אלישה שוב!" רק כדי לראות אותם מסתכלים על שניהם כאילו הוא אמר שהוא מצא את השטן ומכר לו את נשמותיהם. סו-צ'ין חי בשביל רגעים כאלו.
אלישה עדיין לא היית בטוחה למה הם שנאו אותה. היא החליטה לא לשאול. למרות שהיא קיבלה את בובות הוודו בדמות הוריו של סו-צ'ין בחדרו כמשהו מובן מאליו.

אלישה למדה אומנות פלסטית, ואם פעם אנשים היו אומרים שהעבודות שלה נראו כמו ניסיון כושל לחקות את המציאות עכשיו הם אומרים שניתן לראות בעבודותיה שיש לה נקודת מבט יצירתית וחדשנית על הסביבה. לכו תבינו.

"זוזו לי מהדרך, יש לי עשרים דקות לסיים את החרא הזה!" אלישה זרקה על הרצפה קנבס ענקי ורוקנה את התיק שלה מכל הצבעים שהיא הצליחה לדחוף לתוכו. כמה מהסטודנטים מיהרו להתרחק ממנה והסתכלו עליה כאילו היא משוגעת. אחרים פשוט נחרו בבוז ומלמלו, "סטודנטים לאומנות" מתחת לאפם.
"אלישה, את לא תספיקי. אפילו לא התחלת. וזאת עבודת הגמר שלך, את אמורה לקבל על זה ציון בעוד עשרים דקות." סו-צ'ין נראה די משועמם.
"אל פאקינג תמעיט בערכי, סו-צ'ין!"
"יש לי סיבות להמעיט בערכך." וכל מה שאלישה אמרה לו זה לקחת את הצבע הכחול ולמלא כל אזור ריק בו.

"איכס. אפשר צהוב במקום?" והיא רק זרקה את מיכל הצבע הכחול עליו.

אלישה צבעה עם מברשת ענקית כדי לכסות כמה שיותר שטח כמה שיותר מהר. סו-צ'ין צבע עם האצבעות.
בעוד עשרים דקות מר אנדרסון, המורה לאומנות שתמיד יש לו כתמי קפה על כל העניבות שלו, יעמוד מול שורת העבודות. הוא יסתכל על אלישה כאילו הוא יודע, אבל לא יכול להגיד כלום כי בכל הכנות- זה נראה מושקע. אבל הוא הכיר את אלישה. היא ככל הנראה נזכרה בזה לפני חצי שעה.
אלישה צרחה כשנודע לה שהיא קיבלה את ציון עובר.

סו-צ'ין, לעומת זאת, נראה כאילו הוא מתפקד רק על קפאין ולחץ, והדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה להתמודד עם האנרגיות החיוביות שלה. הוא כבר גורש משלושה בתי קפה. יש לו צו הרחקה מכמה עובדים.
אלישה לא שתתה קפה מאז תחילת השנה כשהיא עדיין לא ידעה שסו-צ'ין הוא הסו-צ'ין שלה. וכבר אז היא הייתה היפראקטיבית בלי ממריץ כלשהו, שלא לדבר על קפה. ושלא לדבר על כך שהיא נהגה לערבב משקאות אנרגיה עם הקפה. היא נשארה ערה במשך שבועות, ובכנות, היא לא זוכרת הרבה מהתקופה הזו. סו-צ'ין זוכר. הוא אומר שעדיין יש לו טראומה מכל זה. הוא לא מסכים לה להתקרב לקפאין יותר.

"אני לא חושב שאני אשרוד עד אחרי תקופת המבחנים." סו-צ'ין אמר לאלישה. העיניים שלו אדומות מחוסר שינה. "תגידי להורים שלי שאני שונא אותם."

כשסוף השנה הגיעה, הם חגגו בשינה של שתיים עשרה שעות, זה לצד זה.

*

ג'והאנה זוכרת את הפעם הראשונה שהיא סיפרה לאימא שלה על החבר הכי טוב שלה. היא לא בדיוק קראה לו החבר הכי טוב שלה אז, היא לא ממש הצליחה. הרגיש לה מוקדם מדי. היא פחדה שאימא שלה לא תוכל להתמודד עם זה. מישהו שאני מכירה, היא אמרה. מישהו חשוב לי, מישהו נחמד.
היא גם לא אמרה שהוא פאנסקסואל, כי אלוהים וג'והאנה יודעים שאימא שלה לא מאמינה שדברים כאלו קיימים, לא משנה עד כמה ג'והאנה מנסה להסביר לה שהדעה שלה לגמרי לא הגיונית.
והיא לא רצתה לשקר בנוגע למי הוא. והיא לא עומדת להגיד שהוא גיי. כי הוא לא. זה לא מכבד לא את אוגוסט ולא אותה. והגיע הזמן שהיא תעמוד בפני אימא שלה, לא?
הוא לא סטרייט, היא אמרה לה. ולא אכפת לי. מה שאת חושבת על זה, לא אכפת לי.

ג'והאנה חשבה שזה מצחיק שכל מי שלא מכיר את אוגוסט בקמפוס יחזיק את הדעה הזאת לגביו, בתור מישהו שעורך מסיבות קטסטרופליות ומקיא על עצמו כשהכל נגמר. הוא אפילו התעורר יום אחד עם שיער בצבע כחול בלי שמץ של איך זה קרה.
אבל בכל הכנות, אוגוסט הוא חנון. הוא אף פעם לא ישן מספיק כי הוא תמיד מכין את כל העבודות במשך ימים ולילות כדי שיהיו הכי טובות מבין כל הכיתה וכדי שהמורה יאהב אותו הכי מכולם. הוא מצטט שייקספיר ויש לו פילוסופיה מוזרה על אהבה ומשמעות החיים, וכשהוא שיכור או מסטול הוא הופך לפסימיסט גובל בניהיליזם. יש לו זוג משקפיים ענקי, תמיד תקוע מעלה בשיער הכחול המבולגן. הוא מתלבש כאילו הארון שלו מקיא עליו כל בוקר. הוא אפילו לובש סוודרים עם משבצות, לעזאזל. פעם בחודש הוא חווה התמוטטות עצבים, הארה, או משבר קיומי.
אבל ג'והאנה הייתה בטוחה שברגע זה הוא בהחלט מעולף באיזו סמטה. עם תחילת שנת הלימודים החדשה, השנה השלישית שלה- היא עוד תפגוש אותו בסטארבאקס.

ג'והאנה התחילה לקבל בדואר מעטפות עם ציורים בעיפרון של עצמה. בלי שם שולח. בלי חתימה.
זה מתנהל כך כבר שבועיים. אוגוסט חושב שהיא משוגעת על כך שהיא לא מתקשרת למשטרה או משהו.
"זה כמו שאיזה פריק יצלם אותך ברחבי הקמפוס מאחורי שיח כדי שלא תראי אותו."
"זה לא, זה לא אותו הדבר. הם ציורים. והם די יפים."
"אז הוא יושב מאחורי שיח ומצייר אותך. אותו הדבר. אידיוטית."
"כאילו יש לך זכות לדבר, אתה עוקב אחרי הבלונדיני מהשנה השלישית כבר מאז שנה שעברה."
"אני אוזר אומץ להציע לו נישואים."

*

זה היה היום הכי לא מתאים בשביל שירד גשם.
כמעט אף אחד מהסטודנטים לא יצא מחוץ למעונות, ואלו שגרו מחוץ לקמפוס הסתגרו בדירותיהם. ומר אנדרסון בחר את התאריך הזה בתור המועד האחרון להגשת העבודות. עבודות על קנבסים שאמורים להיות בגודל מטר וחצי על חמישים סנטימטרים לפחות. להגשה יחד עם כל הסקיצות והרישומים. וגם התמונות של הדברים שהם שאבו מהם השראה. וחיבור על העבודה והתהליך של הכנתה.
והסטודנטים לאומנות יכולים להתלונן עד כמה שירצו, אבל הם בקולג' ויש להם סטנדרטים מסוימים שהם צריכים לעמוד בהם, ומר אנדרסון הוא פאקינג משוגע סדיסט.
אלישה עמדה במרפסת הכניסה של ביתה עם חבילות של ציורים בידיה והקנבס עטוף בניילון לרגליה, מוגנת מהגשם תחת קורת הגג, והיא התקשרה לסו-צ'ין.

"הלו?"

אלישה התחילה לבכות.

סו-צ'ין הגיע לשם עם המכונית של אבא שלו רבע שעה לאחר מכן, צעיף ענקי סביב צווארו שכיסה את אפו ופיו, כובע גרב שדחף את השיער לעיניו, ושקיות מתחת לעיניים שהיו כל כך כבדות שיכלו לחשוב שמישהו נתן לו אגרוף בפרצוף. למרות שככה הוא נראה רוב הזמן.
"תנסי לדחוף את כל הזבל הזה למושב האחורי." הוא אמר. אלישה שמחה שהיא מכירה לפחות בנאדם אחד שקיבל את רישיון הנהיגה שלו.

"את נראית נורא כשאת בוכה."

"אתה נראה נורא כל הזמן."

בסופו של דבר הם לא הצליחו, ולרוץ בגשם עם כל הציוד היה בלתי אפשרי. אלישה ויתרה ראשונה. היא אמרה שאין טעם, ואז נשכבה בתוך שלולית והתחילה לבכות. סו-צ'ין היה מתרשם אם הוא לא היה קפוא עד העצמות.

"אלוהים, אלישה-" סו-צ'ין גנח כשניסה להרים אותה. אבל הוא לא היה חזק במיוחד. "אחח. זה כמו להתמודד עם ילד עם התקף זעם. אלישה, קומי מהשלולית."

הוא גרר אותה לתוך אחד מהמעונות הקרובים, מושיב אותה באזור הכניסה, מלא בכורסאות ושולחנות עבודה ואפילו מכונת קפה. סו-צ'ין כמעט התחיל לבכות בעצמו. למזלם, המקום היה ריק. כולם כנראה סגורים בחדריהם וישנים עד שהסערה תיגמר.
סו-צ'ין נתן לאלישה להמשיך לבכות עד שייגמר לה, יוצא חזרה החוצה בכדי לגרור לשם גם את הציורים והעבודות שהם השאירו בגשם.
הכל היה ספוג מים. היא. סו-צ'ין. הקנבס והדפים. השלולית שהם יצרו כשישבו שם באפיסת כוחות.

וככה ג'והאנה מצאה אותם. כשהיא שמעה את המהומה שעשו כשנכנסו ויצאה מחדרה כדי לבדוק מה קרה, וכששמעה קול גברי במעונות שהיו בהחלט מעונות הבנות, היא עמדה לבוא ולגרש אותם משם. ואז היא מצאה נערה מתייפחת, עם בגדים כל כך רטובים שהיא הרגישה כאילו היא לא אמורה להסתכל. לידה בחור, שלמען האמת ג'והאנה זיהתה אותו כבחור רק בגלל ששייכה אליו את הקול הגברי, שנראה מתוסכל אבל בעיקר משועמם, טופח לה על הראש ואומר שהכל יהיה בסדר.

"מה לעזאזל."

וזה היה האמצע.

ג'והאנה עדיין לא בטוחה איך היא הגיעה לכך, אבל היא כן יודעת שאלישה ממש לא רצתה שזה יקרה. היא נראתה כאילו היא עומדת להתעלף. הפנים שלה היו כל כך אדומות. סו-צ'ין, לעומת זאת, היה מוכן לדחוף אותה לשם לבד ולהישאר מאחורה. כי הוא חבר תומך.
כך או כך, בסופו של דבר ג'והאנה ליוותה את שניהם לחדר המעונות שלה וסגרה מאחוריהם את הדלת.

אלישה הייתה די נמוכה. שורשים שחורים מציצים משיער אדום. מושכת תשומת לב באופן כללי, אבל היה קשה לשים את האצבע על למה. והמצב הזה בהחלט לא שיקף אותה, זה מה שהיא תגיד לג'והאנה אחר כך. שזה לא הוגן. לא הייתה לה אפילו הזדמנות להשאיר רושם טוב. ולא, היא לא נמוכה- היא גבוהה יותר מסו-צ'ין.
"סו-צ'ין הוא לא דוגמה." ג'והאנה תאמר לה. אוגוסט יסכים איתה.
אלישה, בעיקרון, הייתה אנרגטית. עשויה מסוכר וחדי קרן. צוחקת ממשחקי מילים מטומטמים. מצחיקה את עצמה עם משחקי מילים מטומטמים. אוהבת לחלוק אוכל, שונאת כרוב ופיצה. ככה ג'והאנה תיארה אותה, בסופו של דבר. ואלישה אהבה את התיאור הזה, בסופו של דבר.
סו-צ'ין וג'והאנה לא הסתדרו כל כך טוב בהתחלה. הוא היה בלונדיני- לא בחירה שלו אלא של כריסטוף, אבל הוא לא פירט על זה הרבה. הוא רק אמר שזה כבר לא כזה נורא ושהוא חי עם זה. וכן, לפעמים היה קשה להגיד אם הוא זכר או נקבה או לא זה ולא זה.
ג'והאנה לא אהבה את גישת החיים שלו. הכל לא חסר משמעות. מה עם אהבה. חברות. משפחה. לימודים. עתיד. לא אכפת לך מכלום?
"אם את לא רוצה להבין אל תביני." הוא אמר.
הוא באמת שיגע את ג'והאנה. "בסדר. אז אם הכל כל כך חרא ואין טעם לחיים למה אתה בכלל טורח לחיות?"
"אני חי בחברה בה מכריחים אותי להפוך לנמלה חסרת מחשבה בצבא של מכונות חברות מחשבה, כדי להשתלב ולהגיע לציפיות והדרישות של אותה חברה אם אני רוצה לשרוד בעולם הזה. שלא לדבר על ההורים שלי שמכריחים אותי להשתתף בחיים והאסון שהוא העולם הזה במצב שהוא מחוץ לשליטתי. אני חסר אונים מול הסמכויות והדור הישן שממשיך להאשים את הדור שלנו בהתפתחות הטכנולוגית והפתיחות שלנו לדברים חדשים, וקוראים לזה נוער מורד או בולשיט אחר. אין לי ברירה. אם זה היה תלוי בי אפילו לא הייתי בבית הספר הזה."
את זה הוא אמר בריב הראשון שלהם, בפגישה השנייה שלהם. אלישה רק אמרה שהוא ככה כי הוא עצבני וזה בוקר והוא עדיין לא שתה מספיק קפאין.
"אז איפה היית אם זה היה תלוי בך?" ג'והאנה שאלה.
"בוכה באיזה בור, אוכל נאצ'וס."
כשלא היה לו כוח להגיד את כל זה כל פעם שהשניים התחילו להתווכח הוא פשוט היה מסתכל על ג'והאנה כאילו היא מפספסת את הנקודה לגמרי ואומר, "אני אוהב נאצ'וס, בסדר, ג'והאנה? אם אני מת אני לא יכול לאכול נאצ'וס."
מערכת היחסים שלהם הייתה קצת מאולצת בהתחלה. כי אם ג'והאנה רצתה להיות חברה של אלישה היא הייתה צריכה לסבול את סו-צ'ין לפעמים.

כשהם נכנסו לחדרה באותה פעם ראשונה, כשהיא הציעה להם להישאר שם עד שהסערה תעבור ועד שאלישה תירגע, כל מה שעשו לכמה שניות הראשונות היה לבהות בעשרת החתולים שטיילו בין המיטות.

"זה נגד חוקי המעונות." סו-צ'ין אמר. ג'והאנה הצליחה לגרום לו לשתוק כשנתנה לו ערכת תפירה והוא התיישב בפינת החדר והתחיל לתפור בדים לציפית הכרית שלה.
אלישה נעלה את עצמה בשירותים ולא יצאה מאז.

היא תהתה למה היא החליטה לעשות את זה, אבל הניחה שכל עוד הכל בשליטה אין ממש שום בעיה.

כשג'והאנה לבסוף החליטה לצאת מהחדר לכמה זמן כדי לעכל את המצב שהיא הכניסה את עצמה אליו, היא גילתה שהדלת נעולה.
"אוי לא."
ואז נהיה כאוס.

*

"איפה אתה?" ג'והאנה ניסתה לשמוע את מה שאנטון אמר דרך הטלפון מעל צרחות החתולים. אלישה עדיין נעולה בשירותים, וג'והאנה די בטוחה שאם היא תשאיר אותה שם מספיק זמן היא תנסה לצאת משם דרך החלון שמעל האסלה. סו-צ'ין מתנדנד מצד לצד בפינת המיטה, גוש בד בין ידיו.
היא הצליחה לחלץ בקושי את "מנהטן" מבין הרעש. היא טמנה את ראשה בידיה. זה במרחק שעה מהקולג'. אנטון הוא הבנאדם היחיד עם מפתח נוסף. הם אבודים. "אנטון. אתה שומע אותי? תחזור לפה עכשיו. לא אכפת לי. אני מוקפת בחתולים שלך. אני מארחת שני משוגעים. תמהר."

"אה, למה את מארחת משוגעים בחדר שלנו?"

"לא יודעת, מצאתי אותם בגשם." היא גנחה. אין לה זמן לשאלות מטומטמות.

עד שאנטון הגיע אלישה שברה את הצנרת. סו-צ'ין נקבר בחתולים ונראה כאילו הוא עובר התקף חרדה.
כשאנטון סובב את המפתח במנעול ונכנס, הוא נכנס עם חבילת ציורים רטובים. "מצאתי אותם בלובי. הם ממש יפים. והם לא חתומים. בואי נגנוב אותם."

סו-צ'ין בהה בו לכמה זמן, ואנטון קפא. "מה."

"אתה השותף לחדר של ג'והאנה? אתה לא אמור להיות בחורה?"
"לא. ויותר חשוב, מה אתה עושה עם ערכת התפירה שלי?"

"שניכם מפרים כל כך הרבה חוקי מעונות."
"תשמע, אחי, אני לא עובר שוב את מה שעברתי שנה שעברה. אל תגלה לאף אחד."

אחרי רגע של מה שנראה כמו תחרות מבטים אינטנסיבית אנטון שאל אותו מה הוא תופר.
"בובות וודו."
וכשאנטון התחיל בנאום על עד כמה פאקינג מגניב זה, סו-צ'ין הסתכל עליו בגבות מורמות. "באמת?" אנטון הנהן. וכאילו הוא גילה את פלא העולם השמיני, סו-צ'ין אמר, "הבובה הזאת עומדת להראות כמוך."

כשג'והאנה הצליחה לשכנע את אלישה לצאת מהשירותים בשידולים של "הדלת כבר לא נעולה," אנטון ישב ליד סו-צ'ין על המיטה והקשיב בקפדנות למה שהיה לו להגיד על וודו.
"אני צריך שיערה שלך כדי להשלים את זה."
"הממ... לא."
"...בסדר. העיקר הכוונה."

"אה, אלישה? את בסדר?" ג'והאנה שאלה כשיצאה אחריה מהחדר אל הלובי. אלישה הסתכלה עליה לכמה רגעים לפני שהסתובבה בפנים אדומות וניגשה לחבילת הדפים הרטובים שאנטון לא לקח איתו. היא התכופפה, הרימה אותם, ובלי מילה נתנה אותן לג'והאנה.
ולמען האמת, אם ג'והאנה תהייה כנה, גם אחרי שהיא תכיר את אלישה טוב יותר, לא היה לה קשה לדמיין מישהי כמו אלישה מציירת מאחורי שיח.
"אממ, אני, פשוט, יושבת קרוב אלייך בכמה מהשיעורים המשותפים שלנו ו, אממ, אה, אני-" אלישה נראתה כאילו היא ממש מנסה לא להסתובב ולנוס על נפשה. "את ממש יפה."

ג'והאנה מצמצה. "תודה."

"את רוצה לצאת איתי? אולי? לדייט?"

הדייט הראשון שלהן היה מתחת למטרייה בגשם, בדרך לדבר עם מר אנדרסון כדי לבקש ממנו להתחשב באלישה ולתת לה להגיש את העבודות מאוחר יותר.

יש להן מזל שהוא לא יכול לעמוד בפני דמעות.

*

02:45 [הודעה חדשה מ:לא ידוע] >> אוגוסט ג'ונס?

02:46 [הודעה יוצאת] >> כן? מי זה?

02:46 [הודעה חדשה מ:לא ידוע] >> אנטון נתן לי את המספר שלך.
02:46 [הודעה חדשה מ:לא ידוע] >> הוא בחור טוב.
02:47 [הודעה חדשה מ:לא ידוע] >> תפגוש אותי בעוד שלוש וחצי שעות ליד פחי האשפה שמחוץ לבית הקפה החרא שליד משרד ההנהלה.

02:47 [הודעה יוצאת] >> מה אתה רוצה
03:05 [הודעה יוצאת] >> ?????????
03:05 [הודעה יוצאת] >> אני מתקשר למשטרה

*

בית הקפה באמת היה אחד גרוע.
אוגוסט נשען על הקיר במרחק בטוח מפחי האשפה העמוסים בפינת הסמטה. הוא בקושי שם לב מה הוא שם על עצמו לפני שגרר את עצמו החוצה. הוא בהה דרך עדשות המשקפיים שלו בנעלי הבלנסטון שלו שהתחילו להתלכלך מהגשם והבוץ. משקפי שמש נתלו מצווארון חולצתו וזוג נוסף תקוע בשיערו הכחול.
הוא היה ממש, ממש עייף. והוא ממש, ממש קיווה שמי שסימס לו בשעה המחורבנת הזאת הוא לא רוצח או מוכר סמים נואש.

"ג'ונס."

"נוכח." אוגוסט הסתובב, וברגע שראה אותו הוא נחנק מהקפה החרא שלו.

הוא נראה משועמם. וקצת מסטול. הוא לבש סקיני ג'ינס וסוודר גדול עליו בכמה מידות. היה בו משהו שנראה עדין, אבל אוגוסט עדיין היה חצי בטוח שהוא רוצח או מוכר סמים נואש. היה לו מראה כזה. כאילו יש לו כמה גופות בארון שאף אחד עדיין לא גילה.

הוא החזיק כוס פלסטיק מסטארבארקס, הממזר.
ואם אוגוסט לא חשב ששולח ההודעה הוא משוגע לפני כן, הוא בהחלט חשב זאת עכשיו כשהבין שהוא מחזיק אייס קפה במזג האוויר הזה.

הוא סקר אותו. לקח לגימה רועשת ביותר מהקשית. "אתה לא ההוא מסטארבאקס שזרקתי עליו קפה שנה שעברה?"
"כן."
"קיבלת את מכתב ההתנצלות שלי?"
"קיבלתי. מסגרתי. תליתי מעל המיטה בחדר שלי."

"יופי." סו-צ'ין אמר, ניסה לשאוב את הטיפות האחרונות של האייס קפה מהקשית לפני שניתק את המכסה מהכוס ושתה הכל בלגימה אחת. הוא התקדם לזרוק את הכוס לפח, לפני שהיסס, הסתכל מסביב וזרק את הכוס למיכל המחזור. "אז לעניינו."
אוגוסט בלע את רוקו.
סו-צ'ין לקח נשימה ארוכה ואז נאנח. "אוגוסט ג'ונס. שנה שנייה. לומד פילוסופיה, פסיכולוגיה וספרות מתקדמת." סו-צ'ין הסתכל עליו בגבות מורמות. אוגוסט התפלל לאלוהים שהוא לא מסמיק או משהו מטומטם כזה, והנהן. זה נראה כאילו היה מספיק בשבילו, משום שסו-צ'ין המשיך. "שמעתי עליך. על מי אתה. על מה שאתה עושה. על הקשרים שיש לך. וחשוב מכך, עם מי אתה מסתובב."

אוגוסט הרים גבה ושילב את ידיו. "...מה אתה רוצה?"

"אתה חבר טוב של ג'והאנה פטרסון, נכון? אל תענה. אז," הוא התקרב אליו והתחיל לחטט בתוך התיק שלו אחר משהו. "אני צריך ממך טובה." הוא הוציא את הנייד שלו, ואחרי כמה לחיצות, הראה לו תמונה של בחורה עם שיער אדום. "אתה מכיר את אלישה אליזבת' מנקוב?"

"אלישה?" אוגוסט אמר בהפתעה וסקר את התמונה. "אה, כן. ג'והאנה אמרה לי ש- רגע, זה קשור ל-"
"כן. אלישה ניסתה לאזור אומץ רק לדבר עם החברה שלך מאז תחילת השנה. אם לא הייתי דוחף אותה לאותו חדר עם ג'והאנה אני די בטוח שכלום לא היה משתנה." סו-צ'ין אז נאנח שוב, והעביר את ידו בשיערו. "שלא לדבר על זה שהיא נעלה את עצמה בשירותים כמעט כל הזמן שהיא הייתה שם."

"אחי, אל תדאג." אוגוסט אמר, "אני בטוח שהיא תהיה בסדר והכל יעבוד עם ג'והאנה."

"אני לא חושב שאתה מבין, ג'ונס." סו-צ'ין אמר ודקר אותו בחזהו בעזרת הנייד שלו, ואוגוסט מיד זז כמה צעדים אחורה. "כל החרא הזה חשוב לאלישה. ואלישה חדשה בכל זה, ואם היא תיפגע בסוף כל הבלאגן הזה אני-"
"אתה מה?" אוגוסט אמר, למרות שהוא יכול היה לחשוב על כמה תשובות לשאלה הזאת. "אל תגיד לי שגרמת לי לבוא לפה בשעה הזאת רק כדי לאיים עליי."
למשמע זאת סו-צ'ין התרחק ממנו ודחף את ידיו לכיסי מכנסיו. "לא. אוקיי, לא." הוא שוב נאנח. זה היה מעצבן את אוגוסט אם הוא לא מרוכז בלא לתת לעיניים שלו לנדוד למקומות לא ראויים. "אם זה יעבוד, זאת תהייה מערכת היחסים הראשונה של אלישה. והיא רוצה שזה יעבוד. אז אני אגרום לזה לעבוד. ואם זה תלוי בי הן גם יתחתנו ויאמצו עשרה ילדים ויחיו באושר ועושר."
אוגוסט צחק, תופס את סו-צ'ין לא מוכן. "מאיפה הן ישיגו כסף לאושר ועושר כשיש להן עשרה ילדים?"
"אני אשדוד בנק, לא יודע. אמכור את הגוף שלי. אקח את הכסף של בעלי השני אחרי שימות בתאונה מצערת."
"בעלך?"
"יש לך בעיה עם זה?"
"לא, לא. להפך. אני מוכן להתנדב."
"מה?"
"מה. כלום."

סו-צ'ין הסתכל עליו בעיניים מצומצמות. "אוקיי." הוא כיבה את הנייד שלו והחזיר אותו לתיק שלו לפני שהמשיך. "סטינו מהנושא. בכל מקרה. אני צריך ממך טובה."
"מה אתה צריך, אחי?"
"בתור מישהו קרוב לג'והאנה, תעזור לי לדאוג שהיא תאהב אותה בחזרה. אם נישאר בקשר נוכל לדאוג ששום צד לא ייפגע. אם תדאג לזה מהצד שלך, אני אעשה אותו הדבר מהצד שלי."
"איך אתה מתכנן לעשות את זה?" אוגוסט שאל. "איך אני אמור-"
"תסמוך עליי, אני יודע על מה אני מדבר." סו-צ'ין אמר. "אתה בעניין או לא?"

אוגוסט סקר אותו. ואז שוב. "שבועת זרת." הוא אמר, מושיט את הזרת שלו.
סו-צ'ין הסתכל עליו לרגע לפני שעשה אותו הדבר. "שבועת זרת." אמר וחיבר בין אצבעותיהם.

*

אז מתברר שאלישה הציעה לג'והאנה לצאת, אבל למרות זאת בימים העוקבים לכך היא תהיה כל כך מבועתת שלא תצא מהחדר שלה. לא עד שאוגוסט יתחיל לשיר מחוץ לדלת חדרה עד שתצא כדי להשתיק אותו. ומיד אז שניהם היו צריכים לברוח משם בגלל שכנים מעוצבנים שהתעוררו בגלל חוסר המוכנות של אוגוסט לוותר.

"אני לא בטוחה מי אתה אבל תהיה בטוח שאני אלך לבית שלך באמצע הלילה ואנגן באקורדיון עד שתזרח השמש," אלישה אמרה בנשימה אחת, ואוגוסט היה בטוח שהיא באמת תעשה את זה. אבל זה המחיר שהוא צריך לשלם, ואין סיכוי בעולם שהוא מפר שבועת זרת. לא לבעלו העתידי, בכל מקרה.

וסו-צ'ין? הוא השתרך איפשהו מאחור, ממלמל קללות מתחת לאפו, על השעה ועל האנשים המטומטמים שבחר להשקיע בהם את זמנו.
וזה אמור להיות פשוט- לקחת את אלישה. לדחוף אותה אל ג'והאנה. לברוח ולקוות לטוב ביותר.
אבל כמו שנאמר קודם לכן, ג'והאנה וסו-צ'ין נולדו רק כדי לריב זה עם זה.

אלישה עמדה בחלק בקמפוס שמעולם לא הייתה בו קודם. איפשהו ליד כיתות מדעי הרוח? אוגוסט לומד את זה, לא? היא יכלה להישבע שרק כמה רגעים לפני כן הוא השווה את התיאוריות של פרויד לשוגר-דאדי ואמר כמה דברים מטרידים שנשמעים כמו מה שסו-צ'ין יאמר אחרי שלא ישן כבר כמה ימים והתחיל לאבד אמון במציאות.
אלישה לבשה פיג'מה. היא אפילו לא הסתרקה. אוגוסט נראה גבוה מדי ושמח מדי בשביל מישהו שלפני רגע ניהל מונולוג על השבריריות של הנשמה האנושית. סו-צ'ין נראה נמוך מדי וכועס מדי בשביל מישהו שאף פעם לא מראה רגשות חוץ מגועל ואדישות. ג'והאנה נראתה כמו התגשמות אלוהים עצמו, בא לחיי האיכרים הפשוטים כדי להשליך את זעמו עליהם. ולהפסיד.

"אני אוהב נאצ'וס, בסדר, ג'והאנה? אם אני מת אני לא יכול לאכול נאצ'וס." אמר סו-צ'ין.
"אתה פאקינג אידיוט." אמרה ג'והאנה.
"אני ממש מצטערת," אמרה לה אלישה, "הוא עצבני בבוקר. בעיקר לפני שהוא מזריק לעצמו כמויות של קפאין ישר לורידים."
"אני אוכל לתת לך את הנחת העובדים שיש לי על קפה בסטארבקס." אוגוסט אמר לו, קצת נוקשה. "נוכל ללכת עכשיו."
סו-צ'ין כמעט צעק כשהסכים והצהיר את אוגוסט כהחבר הכי טוב החדש לו.
וכשאלישה התלהמה כנגדו, כל מה שהיה לו להגיד היה, "תקני לי מכונת קפה ותקבלי את התפקיד שלך בחזרה."
והם השאירו אותן לבד.

ג'והאנה ואלישה ישבו על ספסל כלשהו שמצאו, מתחת לעץ שנופלים ממנו יותר מדי עלים, המחשב הנייד של ג'והאנה מאוזן ביניהן, מחפשות באיביי מכונות קפה.
ג'והאנה עדיין לא הבינה למה כל פעם שהיא פוגשת את אלישה הן אף פעם לא יכולות לעשות משהו נורמלי. לא, הן חייבות להיות באמצע התקף חרדה בחדר נעול באמצע סופה או לחפש מכונות קפה במחיר סביר בשביל השטן הנמוך ביותר שהיא אי פעם פגשה. הן לא יכולות פשוט לאכול גלידה או משהו, נכון? "אז... איך הולך עם עבודת הגמר שלך באומנות?" היא שאלה.
"הוא הסכים להאריך את ההארכה, כי, אה," אלישה נשכה את השפה התחתונה שלה "ביקשתי. יש לי עד סוף הסמסטר."
ג'והאנה העבירה את מבטה מהמסך אל אלישה בהפתעה. היא בהתה בה לכמה שניות לפני שאמרה, "אלוהים, יש לך מזל."
"איזה מזל, הכל נרטב לי ואני מתחילה לאמץ את השקפת העולם של סו-צ'ין." אלישה מלמלה, ואז עיוותה את פניה בגועל. "סליחה. אני בדרך כלל די אופטימית."
ג'והאנה צחקקה, "מותר לך להיות פסימית אחרי זה. אם זה היה קורה לי הייתי מתמודדת עם זה הרבה פחות טוב ממך."
הפעם אלישה צחקה, ואלוהים, הצחוק שלה הוא הדבר הרועש ביותר שג'והאנה אי פעם שמעה. זה היה נפלא. "את מודעת לזה ששכבתי באמצע שלולית בגשם ובכיתי את הנשמה שלי החוצה?"
"לא הייתי מודעת לקטע עם השלולית."
אלישה הסמיקה, וג'והאנה רק חייכה. היא די אוהבת את אלישה, היא נראית כמו מישהי שלא יהיה לה אכפת לבלות איתה את זמנה. ג'והאנה נראתה מהוססת לפני שפתחה את פיה, סגרה אותו שוב, בלעה את רוקה ואמרה, "את... עדיין רוצה לצאת איתי? או שזה היה רק-"
"לא, לא- כלומר, אני כן..." אלישה לקחה נשימה עמוקה ותיאטרלית. היא חיכתה כמה שניות נוספות לאסוף אתה מחשבות לפני שהמשיכה, "את אוהבת גלידה? אולי?"
ג'והאנה חייכה, מרימה גבה, "מי לא אוהב גלידה?"
"יש דבר כזה שנקרא רגישות ללקטוז, תראי קצת אמפתיה."

סו-צ'ין יתקשר אליהן עוד כמה דקות, כשג'והאנה מחפשת בנייד שלה אם יש מסעדות טובות באזור ואלישה עדיין על המחשב הנייד שלה, אומרת שהיא עוד מעט מסיימת ואז הן ילכו למצוא דוכן גלידה. ג'והאנה החליטה לא להזכיר לה שהיא עדיין לובשת פיג'מה. היא לא בטוחה למה, אבל היא עדיין חושבת שזאת ההחלטה הטובה ביותר שהיא אי פעם עשתה.
"אלישה? זה סו-צ'ין. אל באמת תקני לי מכונת קפה."

"העבודה הקודמת שלי, שהתכוונתי להגיש אבל..." אלישה קטעה את עצמה ורק צחקה, מה שגרר את ג'והאנה לצחוק יחד איתה. "טוב, הרעיון שלה היה- מר אנדרסון אמר לנו שהעבודה אמורה לסכם את השנה עד עכשיו, ולהשתמש בטכניקות ציור שלמדנו ובלה בלה בלה. זה יכול היה להביע את הרעיון בכל דרך שהיא, הוא לא היה חייב להבין, אבל הוא רצה שהעבודה תהיה משמעותית עבורנו, רגשית."
ג'והאנה הנהנה, "טוב, אני מבינה אותו. אם זה חשוב לאומן הוא ישקיע בזה יותר, לא?"
"אני מניחה. אבל לקח לי חצי מהזמן בכלל להבין מה אני עומדת לצייר."
"מה ציירת?"
אלישה החליטה לגמור את הגלידה שלה לפני שתענה, וזה לקח כמה שניות ארוכות שבהן ג'והאנה רק בהתה בה. "זה היה אמור להיות בעיקרון עשן, ובתוך העשן כל מיני דמויות וכאלה. הרבה צבעים. היה אמור להזכיר סמים, קצת."
ג'והאנה נחרה נחירת צחוק. "ציירת את הפעם הראשונה שעישנת מריחואנה או משהו?"
"כן."
"...ברצינות?"
"רצינית לגמרי."
ג'והאנה ליקקה את הגלידה שלה ובהתה בשיער האדום של אלישה לכמה זמן. היא ניסתה לדמיין את זה. זה היה הגיוני ולא הגיוני בו זמנית. היא דמיינה את סו-צ'ין שם לצידה. "ואיך יצא?"
"הדבר המדהים ביותר שאי פעם יצאו מכפות ידי החוטאות." אלישה אמרה, הבעתה רצינית. "זה למה אני לא משחזרת את זה להגשה."
ג'והאנה בהתה בה בהלם. אחרי כל זה? היא לא עומדת לעשות כלום?
"זה לעולם לא יצא לי טוב באותה מידה." אלישה הסבירה. "אני מעדיפה לא לאמלל את עצמי. אני אמצא נושא אחר."
מזל שיש לה עד סוף הסמסטר.
את השעות לאחר מכן, אחרי שגמרו את הגלידה והחליטו על כל המסעדות שהן צריכות לבדוק בימים אחר כך, הן ישבו על הדשא ליד המזרקה בקמפוס. אלישה עדיין בפיג'מה ושיער פרוע. עם כתמי דשא ירוקים על ברכיהן, כפות ידיהן ומכנסיהן. אלישה ציירה וג'והאנה דיברה עד שהיא נרדמה ואלישה סיימה לצייר מחדש את כל הרישומים שציירה של ג'והאנה שנהרסו בגשם.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
אני חייבת לגלות את התשובה לפני שאשכח את השאלה,
ואמשיך לטבוע בכל ההבטחות שלא אקיים
שעוד יהפכו להד של זיכרון של העתיד.
ואני יודעת שאני לא אקבל את מה שאני כל כך חייבת,
אם לא אמצא בי אומץ לקום ולהגיד.
אבל אם אודה בזה,
כבר עדיף שאעקור לעצמי את העיניים החוצה.

ליבי דופק אבל
האם אפשר לקרוא לזה חיים
אם אני מנסה להטביע את עצמי במעמקים,
כשעוד נותר בי כוח לחתור ולהגיע לחוף מבטחים.
וזיכרון מתוק מהילדות שמעלה ריח, טעם או מראה,
מתוק כל כך שבא להקיא,
מתוק כל כך שבא למות,
מתוק כמו רעל בכוס תה,
נעלם לפני שאני מצליחה להבין.

ולנסות לשכוח זה כל כך קשה, כשאתה תמיד מצליח לזכור.
ולמצוא את קצה המנהרה זה כל כך מסובך, רק עיוורים רואים את האור.

ולהרגיש שייך נראה כל כך חשוב,
אז תיתן לעולם לשחק מחבואים עם הלב שלך רק כדי שתרגיש מספיק.
עד שלרצון לבכות כבר אין טעם,
אם עד שאני מרשה לעצמי הצורך כבר מפסיק.
ואתה צוחק כדי לבכות ובוכה כדי לחייך שוב.
מחייך שוב כדי לאהוב קצת פחות.
לשנוא קצת פחות.
להרגיש קצת פחות.
לצחוק שוב ולבכות שוב ולחייך שוב ולהעמיד פנים שוב ולאהוב שוב.
עד שלא תוכל לאהוב בכלל.
עד שתחפש סביבך את ההגדרה של ריקנות, כדי שתרגישו ריקנות ביחד.
האם כבר מצאת את ההגדרה של ריקנות?

העולם זה לוח משחק,
וכולנו פיונים,
שלא יודעים את החוקים.
חוץ מאלה שכן.

אני לא מאמינה בגורל. או בצירופי מקרים. או בו.
רק עיוורים רואים את האור.
אני חושבת שאני עיוורת.
אני לא רואה את האצבעות שלי יותר.
אבל אני עדיין מרגישה אותן נאחזות זו בזו.

ועד שנותנים לי, אני כבר לא רוצה לקחת אחריות.

וסוף כל סוף מצאתי כתף לבכות עליה, והיא קטנה מדי, אני כבדה מדי, יותר מדי משקל עודף.
אבל רק הפעם ארשה לעצמי להיות אנוכית.
ואני ממשיכה לשמוע אותך אומר שהכל יהיה בסדר.
אני כבר לא נאחזת
למרות שאני יודעת שזה שקר.
ואני רק אבכה, על כל דבר שהרגשתי שעד עכשיו לא העזתי לגלות.
ואני כבר לא חושבת על העובדה שכשתעזוב, אשאר רק אני והדמעות.
נכתב לפני שנתיים
קבוצות קריאה:
סקרים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
תרגילי כתיבה

(קבוצה ציבורית)
סיפור ביחד

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לניימי

(קבוצה ציבורית)
מסיבת הפתעה לאנג'

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לנופר!!!~~~

(קבוצה ציבורית)
מזל"ט מייטי וכיפ!

(קבוצה ציבורית)
גמד וענק~

(קבוצה ציבורית)
VS

(קבוצה ציבורית)
קבוצת דן ופיל

(קבוצה ציבורית)
English club

(קבוצה ציבורית)
פרסי סימניה!

(קבוצה ציבורית)
A Story About You

(קבוצה ציבורית)
הקוראים:
  • לפני 4 ימים סימיליה בת 17 מסימניה
  • לפני 4 ימים POLLO בן 17 מארץ החתולים
  • לפני ארבעה שבועות shmebulock בת 17 ממרקורי
  • לפני ארבעה שבועות תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 3 חודשים Lich בת 18 מארץ יצורי הפרא.
  • לפני 3 חודשים מגדת העתידות בת 18 מאיפשהו בין תחנות
  • לפני 4 חודשים הצעדן בן 15 מיבנאל
  • לפני 7 חודשים no fear בת 18 מהמקום שממנו באים הרגשות
  • לפני 9 חודשים תולעת ספרים חולמנית בת 18 ממקום רחוק
  • לפני 11 חודשים ענת רבין בת מירושלים
  • לפני שנה Forever בת 22
  • לפני שנה קומרו בן 19
  • לפני שנה ו-1 חודשים ❧DeBooker☙ בת 16 מsomewhere overthe rainbow
  • לפני שנה ו-1 חודשים נונו בת 16 מיהוד
  • לפני שנה ו-1 חודשים האופה בתלתלים בת 21 מסנקטפראקס
  • לפני שנה ו-1 חודשים -^^- בת
  • לפני שנה ו-1 חודשים בן 19 מא
  • לפני שנה ו-2 חודשים noa בת 18
  • לפני שנה ו-2 חודשים בודדה במערכה בת 21 מארץ החלומות
  • לפני שנה ו-2 חודשים Bookiss בת 13 מגבעתיים
  • לפני שנה ו-2 חודשים Adel בת 17 מאזור הדרום
  • לפני שנה ו-3 חודשים Lali בת 18 מעולם המשאלות
  • לפני שנה ו-3 חודשים ODAIR בת 17 ממירין
  • לפני שנה ו-3 חודשים מר שועל המהולל בן 25 מהצפון
  • לפני שנה ו-3 חודשים אריאל בת 19 מ גבעת שמואל
  • לפני שנה ו-3 חודשים Li.Za בת 14 משזור
  • לפני שנה ו-3 חודשים Restart בת 20 מהזמן האבוד...
  • לפני שנה ו-4 חודשים פַּפְּרִיקָה בת 22 מכאן
  • לפני שנה ו-5 חודשים matrix בן 18 מאי שם
  • לפני שנה ו-5 חודשים ~ניצוץ בחושך~ בת 17 מעיר הסוודרים
  • לפני שנה ו-5 חודשים רפונזל בת מארץ החלומות
  • לפני שנה ו-5 חודשים אנג'ל בת 19
  • לפני שנה ו-6 חודשים אליס בת 16 מארץ הפלאות
  • לפני שנה ו-6 חודשים דרור בן 52
  • לפני שנה ו-7 חודשים Ortash בן 18 מחלום של פסיכופת
  • לפני שנה ו-7 חודשים קוץ בת 17
  • לפני שנה ו-7 חודשים akita בן 26
  • לפני שנה ו-8 חודשים היוש אני פדופיל בת 15 מהטלפון ( לא הצלחתי להתחבר לאותו חשבון דרך הטלפון)
  • לפני שנה ו-8 חודשים גרייס בת 18 מארץ לעולם לא
  • לפני שנה ו-8 חודשים sunwing בת 20 מgotham city
  • לפני שנה ו-8 חודשים ליבי בת מ-----
  • לפני שנה ו-8 חודשים כריכה רכה בת 23 מנתניה
  • לפני שנה ו-10 חודשים ◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕ בת 18 מקופסת עפרונות *מע״ךתאומה*
  • לפני שנה ו-10 חודשים Tempestas בן 27 מחיפה
  • לפני שנה ו-10 חודשים tomy בן 31 מחולון
  • לפני שנה ו-10 חודשים גולדי בת 16 מלא משנה
  • לפני שנה ו-10 חודשים הרמיוני בת 16 מהבית ההוא ששם
  • לפני שנה ו-11 חודשים Ω Belive Ω בת 16 מארץ הפלאות
  • לפני שנה ו-11 חודשים דניש בן 49 מירושלים
  • לפני שנה ו-11 חודשים Tess בת 16


הביקורות האחרונות של אקו שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. ארי ודנטה מגלים את סודות היקום / בנג'ימן אלירה סאיינז הסופר של ארי ודנטה מבין שיש ... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני 9 חודשים
2. הגבעות האפלות - ממלכת אליון #1 / פטריק קרמן אחד הספרים הטובים ביותר שאי... המשך לקרוא ענת רבין לפני 11 חודשים
3. ארי ודנטה מגלים את סודות היקום / בנג'ימן אלירה סאיינז הסופר של ארי ודנטה מבין שיש ... המשך לקרוא no fear לפני שנה ו-1 חודשים
4. המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד התגובה שלי אחרי שסיימתי את ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-1 חודשים
5. ארי ודנטה מגלים את סודות היקום / בנג'ימן אלירה סאיינז הסופר של ארי ודנטה מבין שיש ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-1 חודשים
6. ארי ודנטה מגלים את סודות היקום / בנג'ימן אלירה סאיינז הסופר של ארי ודנטה מבין שיש ... המשך לקרוא נונו לפני שנה ו-1 חודשים
7. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי *ספויילרים מלפנייך* אז אני... המשך לקרוא דרור לפני שנה ו-6 חודשים
8. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא הרמיוני לפני שנה ו-10 חודשים
9. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין הספר לא עזב אותי במשך שבועו... המשך לקרוא IRomi לפני שנתיים
10. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי *ספויילרים מלפנייך* אז אני... המשך לקרוא no fear לפני שנתיים
11. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי *ספויילרים מלפנייך* אז אני... המשך לקרוא מר שועל המהולל לפני שנתיים
12. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי *ספויילרים מלפנייך* אז אני... המשך לקרוא בלש מבולש לפני שנתיים
13. קפקא על החוף / הרוקי מורקמי *ספויילרים מלפנייך* אז אני... המשך לקרוא מגדת העתידות לפני שנתיים
14. שומרי ההיסטוריה - ראשית הסערה - שומרי ההיסטוריה #1 / דמיאן דיבן אני באמת לא מבינה איך היה מי... המשך לקרוא צל לפני שנתיים ו-1 חודשים
15. התקווה האחרונה - אוקסה פולוק #1 / סנדרין וולף אחד הספרים המדהימים ביותר ש... המשך לקרוא פאדג' לפני שנתיים ו-3 חודשים
16. הכוכב של אינדיגו / הילרי מק`קיי יש סוגים רבים של ספרים שנכל... המשך לקרוא noa לפני שנתיים ו-9 חודשים
17. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא נצחיה לפני שנתיים ו-9 חודשים
18. המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד התגובה שלי אחרי שסיימתי את ... המשך לקרוא #@%$#@ לפני שנתיים ו-9 חודשים
19. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא מעין נדב לפני 3 שנים
20. שומרי ההיסטוריה - ראשית הסערה - שומרי ההיסטוריה #1 / דמיאן דיבן אני באמת לא מבינה איך היה מי... המשך לקרוא Sizzy לפני 3 שנים ו-3 חודשים
21. אורות ספטמבר - עיצוב עטיפה: אמרי זרטל # / קרלוס רואיס סאפון למען האמת, ציפיתי ליותר. הע... המשך לקרוא argo - Woodie <FONT COLOR=RED> לפני 3 שנים ו-6 חודשים
22. כוח הלב 1 - הסוד של איתן / זהר אביב יש לי שלוש מילים שמתארות את ... המשך לקרוא sunwing לפני 3 שנים ו-7 חודשים
23. שומרי ההיסטוריה - ראשית הסערה - שומרי ההיסטוריה #1 / דמיאן דיבן אני באמת לא מבינה איך היה מי... המשך לקרוא הרמיוני לפני 3 שנים ו-7 חודשים
24. כל הדברים שעשיתי - ספר ראשון - הבכורה #1 / גבריאל זווין לא רציתי לקנות את הספר הזה. ... המשך לקרוא המכשפה לפני 3 שנים ו-8 חודשים
25. אגדה - אגדה #1 / מרי לו בתחילת הספר זה היה ארבעה כו... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים ו-8 חודשים
26. אגדה - אגדה #1 / מרי לו בתחילת הספר זה היה ארבעה כו... המשך לקרוא רינת לפני 3 שנים ו-11 חודשים
27. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא טל לפני 4 שנים
28. שקופה / נאוה מקמל-עתיר אני מתנצלת מראש מכל מי שאהב ... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 4 שנים
29. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא טניונה לפני 4 שנים
30. אות אתנה - גיבורי האולימפוס #3 / ריק ריירדן לא אכפת לי כמה אנשים אומרים ... המשך לקרוא אנלנה לפני 4 שנים ו-1 חודשים
31. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-1 חודשים
32. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא אור לפני 4 שנים ו-1 חודשים
33. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 4 שנים ו-1 חודשים
34. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא סופיה לפני 4 שנים ו-1 חודשים
35. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא הבלגית המעופפת לפני 4 שנים ו-1 חודשים
36. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא אנג'ל לפני 4 שנים ו-1 חודשים
37. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא מגדת העתידות לפני 4 שנים ו-1 חודשים
38. תעתועים / אתי אלבוים טוב, היה יכול להיות טוב יותר... המשך לקרוא fairy tale לפני 4 שנים ו-1 חודשים
39. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא fairy tale לפני 4 שנים ו-2 חודשים
40. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא שירה36 לפני 4 שנים ו-2 חודשים
41. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא Sizzy לפני 4 שנים ו-2 חודשים
42. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא מאירה לפני 4 שנים ו-2 חודשים
43. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא נעמי לפני 4 שנים ו-2 חודשים
44. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 4 שנים ו-2 חודשים
45. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
46. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא מגדת העתידות לפני 4 שנים ו-2 חודשים
47. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא POLLO לפני 4 שנים ו-2 חודשים
48. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא שעיונת לפני 4 שנים ו-2 חודשים
49. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא girl on fire לפני 4 שנים ו-2 חודשים
50. עונת העצמות / סמנתה שאנון אני באמת לא מבינה למה כל כך ... המשך לקרוא הבלגית המעופפת לפני 4 שנים ו-2 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ