נמשים

נמשים

בת 22 מישראבלוג

הספרים שהוא קורא, הדרך בה הוא כותב והמוזיקה שהוא שומע הם שלושה דברים שיכולים להעיד הרבה על בן אדם. אני נמשים, ואני בלוגרית, מפלצת קיטש נוסטלגית, נרקולדפליי ובכללי מהאנשים שיש להם יותר מידי מה לומר.

אגב, כשתיבת ההודעות שלכם ריקה, האתר כותב לכם בכל פעם משפט יותר מצחיק מהשני.
"אין לכם הודעות, אבל עד גיל 21 תגיע לירח!"
נותנת היי פייב וירטואלי למי שחשב על הרעיון הזה. ועוד באתר כזה, חנונים שחבריהם הכי טובים הם הספרים (הי, גם אני כזאת, מי אמר שזה רע?)



» דירגה 99 ספרים
» כתבה 11 ביקורות
» יש ברשותה 193 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שנתיים
» קיבלה 127 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של נמשים

» מדף הספרים (4 מתוך 193)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 99)

שירי אהבה ומין
דוד אבידן

דירוג של חמישה כוכבים
1.
קוראת לשם לימודי מגדר בספרות מורחב.
התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-6 חודשים
2.


התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-6 חודשים
3.
עובר את הסרט בהליכה! איזו כתיבה, איזה עומק בדמויות!
התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-6 חודשים
4.


התחלתי לקרוא לפני 5 שנים ו-6 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 11 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

מתנה מושלמת לעצמכם או לכל חובב אפייה או קאפקייקס במיוחד - אחד מספרי האפייה הטובים ביותר שנתקלתי בו עד כה! הוא כולל כל מה שא... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, עוד כשהייתי ילדה קטנה שרצתה לחוות קצת עצמאות. לעותק שלי יש כריכה עם סימנים של השנים עליה, ודפים... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-3 חודשים


זוהי הנובלה הראשונה שקראנו במסגרת מגמת ספרות - והנובלה הראשונה של זיסקינד שאי פעם קראתי, והיא השאירה לי טעם מתוק בפה. התמי... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-3 חודשים


אם רק היתה לי אפשרות, הייתי מדרגת את הספר הזה כשישה כוכבים בלב שלם. ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון אם לא בכלל... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-4 חודשים


את הספר הזה מצאתי בנבירות שעשיתי בארונות הספרים המאובקים מזה שנים בבית הילדות של אמא. נשפתי מעליו את האבק, ואחרי שסיימתי ... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-6 חודשים


ירדה לי דמעה ממשית, מוחשית. אני חושבת שזה מסכם הכל.... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-6 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

מסמני ההתבגרות של זרובי- - "מה אתה רוצה לקרוא היום?" - "את הספר החדש" - "עוד פעם? אתמול קראנו אותו, וגם שילשום וגם כל השבוע" - ... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-2 חודשים


אני לא אבא. וגם לא אמא. נו טוב, יש לי עוד זמן. אמא אני גם כנראה לא אהיה. בינתיים אני סתם עוד בחור, בן 18. ואח. אולי יש דברים מ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


הייתי מסכמת את הספר הזה בתור: "ooPs!.." שמעתי עליו לפני כשנתיים, נשמע לי קצת עצוב מדי, קצת מרובע מדי, קצת מטיף מדי, ולאו דווקא מ... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-11 חודשים


"אתה צעיר כל-כך, כל-כך לפני כל התחלה. והייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא-פתורים בתוך לבך ו... המשך לקרוא
38 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-1 חודשים


מתוחכם ומרגש. יואב בלום הצליח לגרום לי להרגיש קרוב מאוד לספר במספר נקודות לא מועט: מדובר במצרפי מקרים, יוצרי מצבים והזדמ... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-3 חודשים


מידי פעם כשמגיע הקיץ אני הולכת עם גופיה לבית הספר. ובכל כיתה חדשה כשאני מסתובבת ללוח נשמעים רחשים של התלמידים: "וואו, למור... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-9 חודשים


נמשים עוקבת אחרי
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 5 שנים ו-5 חודשים
» איזה קטע! (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» רגע הצביטה - קטע קצר. (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» פן אחר - סיפור קצר. (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» או וואו, (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» בעקבות אליס - מסעות לעולמו של לואיס קרול / חיים שפירא
לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» Into the wild / Jon Krakauer
לפני 6 שנים ו-5 חודשים
» /
לפני 6 שנים ו-5 חודשים
» מבעד לדמעות הומור יהודי תחת השלטון הנאצי / איתמר לוין
לפני 6 שנים ו-6 חודשים
» The Little Prince Pop-Up / Antoine de Saint-Exupery
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

וכמה זה קיטשי וכמה זה כנה, לשכב באמצע הלילה בעיניים פקוחות להפליא, ולתלות את המבט העייף שלי בשפתיים הרדומות שלך. לשחק חבר-את-הנקודות עם הנמשים, לדלג מריס אל ריס בדמיוני. ולמרות שהשינה גנבה גם אותי באותו הלילה, כשפתחת את העיניים שלך לרגע תמיד פגשת באלו שלי, שאם היו מערבבים אותן יחד היה יוצא הים הצלול והיפה ביותר בעולם. התקרבתי אליך עוד קצת, להעביר אצבעות בשיער שנקצץ באכזריות על ידי האחידות המאולצת, ונזהרת לא לקטוע את השינה הנוחה היקרה מפז שלך. אתה פולט מתוך שינה מן המהום שאני לא יודעת לפרש ואני כתמיד שותקת. כיף לראות אותך ככה, משוחרר מדאגות, הזרועות שלך פרושות לכל עבר פשוט כי לשם שינוי אתה יכול. כשהתעוררת עם האורות הראשונים ועם ההרגל, התקרבנו עד שהיה לנו חם מידי והתרחקנו עד שהיה לנו קר מידי. אין לך מושג איזה עוצמה משכרת זו, למצוא את הנקודה המדויקת להניח את כף היד שלי, כשהלב המשוגע שלך מנסה בכל עוצמתו לפלס את דרכו מחוץ לחזה ולהתכרבל בתוך האחיזה שלי, להמשיך להתגלגל פעימה אחר פעימה, לפי הקצב, חפון מקום מבטחים.

אני מחכה שיגיע כבר החורף, אתה, מסיבות ברורות, קצת פחות. אבל אל תדאג, בינתיים הטוב ביותר שאוקטובר המזויף הצליח להפיק היו טיפות שלא יטרידו אותך, אלא רק אותי, הרי כמה עוד אפשר לתת לי לחכות, חודשים על חודשים, אני רוצה את הכל בחזרה. הירוק הזה עוד ישגע אותי. כל זאת בלי לזלזל בחום האהוב שלך, שמעבר להיותו כל מה שתשאף לייצג הוא גם האדמה, אשתך לעתיד, שברוב הימים זוכה במקומי להרגיש את כל החוזק שלך נרפה. כל הסתיו לרשותנו, ובחורף תוכל לברוח מהגשם המרגיז אליי. נשפץ את השביזות שלך, בתנופת זרוע החלטית אני אעיף את כל פסלי הלחץ ממדפי הלב שלך, שיתנפצו על הרצפה, ואצופף אותם עד אין מקום בכל תענוגות העולם הקטנות והגדולות. ברגליים דקות, בציפורניים ארוכות, בנשיקות רכות, באושר הרך והכאבים הקטנים שימתקו יותר מכל קוץ של פטל, באצבעות הנקיות שיאהבו את מגע הכתף שלך יותר מכל אלונקה. מול צוקים וים טבול בלילה אנחנו צוללים לחיבוק לופת, מול שלט של אבנים מתגלגלות אנחנו מתדרדרים להיות אלו שעוברי אורח רושפים בהם מבטים חטופים של קנאה. מול כוכבים שמאיימים למשוך אותנו לצוף איתם אל האופק הספוג בערפל אנחנו יושבים כמו שני זרים או כמו אותו אדם ממש, מחייכים ומחכים, מי יודע למה. אנחנו קמים והולכים, נותנים לרוח לקלוע מהשיער שלי סבך של בלונד וצלילים. שמות וצבעים. אסוציאציות וכרטיסים לסרט, שיישארו אצלי בארנק, לא לשכוח לזכור את היום הזה. על מי אני עובדת, כאילו שאני באמת אשכח.
נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים
ובין קפלי הבד וקפלי הגוף הם היו מתלפפים זה דרך זו בשעות הראשונות של אחר הצהריים. הידיים היו מחליקות מן הסנטר אל המותן ובחזרה, הראשים היו מתקרבים ומתרחקים, וחוזר חלילה. אצבעות היו נוזלות מהמצח, אחורנית, עד הקודקוד, מערבלות ומסעירות, עוצמות עיניים ופוקחות שפתיים. הם היו מתגלגלים ומתחלפים, רקה מונחת על ירך, לב נח תחת אפרכסת, שפתיים בשרניות מוצאות נחמה בפיתולי הצוואר. ורגלים משתרגות, אצבעותיהן מדגדגות, אורכן מדורג והן שלובות זו בזו, מצמידות ומקרבות. ולבבותיהם היו פועמים בסנכרון משגע של תשוקה וקרבה ורעות, ודמם שועט בעורקיהם, מלהט ומסמיק. והזרועות אוזרות את כל כוחן לשמור פן הוא יברח, פן היא תחמוק, מרפקים ננעלים ומתרככים בלי קצב, מחפשים נואשות את מקומם. ועיניים חדות שנלחמות בדחף לחבוא, מישירות מבט אל בנות זוגן העייפות בפנים שמולן. הבדים העוטפים אותם מאבדים את משמעותם ונזכרים בה חליפות, וזורמים עם הדיאלוג הגופני עד שזה ימאס בהם. ושפתיים ננשכות ונשיקות מתלקקות, וגרונותיהם נאנחים כהמיית יונים החוזרות לשובך. וכשימצאו מנוחה הם ייעצמו להם לאט, ביחד, בטן אל גב ואף אל קודקוד. ותשקוט האש שבערה באישוניהם, אשר כעת נחבאים תחת שקיעת העפעפיים הרכים, המשכינים רוגע בטוח בשניות הקשות שבין הפנטזיה במציאות לזו שבחלום.
נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
כשאנה פתחה את העיניים, זה היה חמש דקות לפני שהשעון המעורר העצבני התחיל לצפצף. היא דווקא שמחה, להרוויח עוד כמה עשרות שניות להתכרבל במיטה, להתעטף בשמיכת הפליז האדומה והרכה, החלומית, זאת שלא כיסתה כראוי את כפות הרגליים שלה (הרי השמיכה כל כך קצרה, והיא כל כך ארוכה...). אז היא שכבה שם ועצמה עיניים בחיוך מנומנם, כאופייני לשעות אלו של לפנות-בוקר.

אחרי שירדה במדרגות אל המטבח, היא הופתעה לגלות את אמא מניחה על השולחן צלחת הגשה לבנה ועמוסה להפליא בפנקייקים טריים. "זה יום ההולדת של אחותך, שכחת?"אמרה. כמובן שהיא לא שכחה מי הצאצא המועדף, שליט האלפא הכריזמתי. אבל שום דבר לא יכל להרוס לאנה את הבוקר הנפלא הזה שהיה היתה כבר עמוק בתוכו, ואם בצלחת שלה מונחים פנקייקים חמים בסירופ מייפל נפלא, איזו סיבה יש לה להתלונן? אז היא רק ישבה ולעסה בהנאה, מתענגת על דקות השקט האחרונות של הבוקר.

בחוץ, באופן מפתיע משהו, היה נפלא. האוויר היה די קריר, כזה שבדיוק התנרה מהגשם שהרגע הפסיק לרדת. וכשהתחיל האוטובוס לנסוע, אנה מצאה את עצמה, כרגיל, משעינה את הראש על חלון הזכוכית הגדול. מרכזת את מבטה בשדות החולפים, בקווי החשמל שנעשו צרים ורחבים בהדרגה וחוזר חלילה, ובענן בנקודה ספציפית שיכלה להשבע שכמה שנים לפני כן היה בו חור בצורה של מלאך. וכשהתמקדה באחד העננים שנראה כאילו יצא מציור שכזה של שמן-על-בד, והנה קשת - קשת בענן, צבעונית כמצופה מסוג כזה של תופעת טבע, מולה. "זה לא מפתיע", חשבה אנה לעצמה. קשת שלמה. חצי מעגל בצבעים חיים ושקופים, מהאדמה דרך מחבוא בענן, וחזרה אל מקום המבטחים שם למטה בצד השני. "בחיי", חשבה. "דבר כזה לא רואים בכל יום".
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
זה מתחיל ברחוב. הם יוצאים מהמכונית הכחולה, אחרי נסיעה שהיתה כמו הופעה פרטית של כל מי שנצרב בדיסק וגם של הקולות של שניהם. ניצן לובשת מכנס בהיר וסריג לבן שעליו לב גדול. דן לובש חולצה חורפית בצבעים יפים. היא אהבה את איך שאותה חולצה נראית ואת איך שהוא נראה בתוכה. היא אוספת מוזיקה לכיס בתקווה שהם לא יצטרכו להשתמש בה. אחרי כן התברר שהיא צדקה, אבל זה טוב. דן מתעטף במעיל, ניצן פותחת מטרייה. כמובן שבסוף יצא ששניהם חלקו אותם יחד. זה גם ממשיך ברחוב, אתם יודעים. מין קטע דרך כזה שצריך לעבור כדי להגיע לחלק המרכזי, לפואנטה. גם זה היה נפלא, דווקא. להתקל במקרה באנשים מוכרים מוליכים את הכלבים שלהם למרות הטפטוף הקל שעוד היה אז. הם מחליטים לוותר על המטריה. ניצן אומרת "עכשיו הגשם מצייר לי נמשים על הרגליים". "כמו שאת אוהבת", היא כמובן התשובה. הם פונים ימינה ואז שמאלה, עוקפים מהצד גשר מתכת אדום לשעבר, מאלו שקיימים כדי לחסוך את הבלאגן העירוני כמעט גם מחוץ מעיר. לעשות הפרדה, להגדיר - כאן זה טבע. פה שקט ויפה, אל תפריעו, בבקשה. הם ממשיכים ללכת עוד כמה מטרים.

ואפשר כמעט להגדיר מאיזה קו בדיוק מתחיל היער. הם הולכים קצת, רק עוד קצת. זה הרגע שבו דן תופס מאחור את כף היד של ניצן, שעד אותה השניה הספיקה לעקוף אותו בחצי צעד. הם עוצרים.
ספק אם הוא מסובב אותה או שהיא מסתובבת לבדה, אך הנה הם מוצאים את עצמם עומדים אחד מול השניה. הם מחליפים את הסתכלות המבט, הכחול הקלאסי שלה בירוק הקסום שלו. דן אומר "היי, סאנשיין", כמו שרק הוא יכול לומר, וניצן מסתכלת אליו, עליו (אולי אפילו דרכו?). עוצמת את העיניים ומחייכת. תמיד הוא אומר שכך הוא מדמיין אותה מרחוק, בעיניים עצומות אך מאושרות. מאז שהוא אמר לה את זה, ניצן התחילה לשים לב שהיא באמת עושה את זה, כשהיא מאושרת באמת. הוא מעביר ידיים על הגב שלה והיא מתקדמת קדימה, אליו. "היי", היא עונה לו כמעט בלחישה. הם נמשכים לחיבוק ארוך ומתמשך (משום מה יהיה פשוט לדמיין שהוא זה שכתב את התאור האחרון). היא מתמסרת לזרועות האדירות ולריח שהוא רק שלו. דן לוקח נשימה עמוקה, מתוכננת, והם נצמדים בנשיקה. כזה סוג של רגע הוא משהו שאי אפשר לתאר, בעיקר לא באותו הרגע. כל מה שיש לומר וכל מה שלהרגיש ושאי אפשר לתאר במילים יגיעו רק אחר כך, לבד. אבל ככה זה תמיד. בינתיים הם עומדים והגוף שלהם משיק בברכיים, במותן, בשפתיים. "עכשיו תוכלי לספר שהתנשקת בגשם", הוא אומר. וניצן חושבת "אכפת לי רק מה ישאר לי לספר לעצמי".

הם ממשיכים ללכת, בין הטיפות. זה כמו סגירת מעגל שכזו - הנה הם חולפים ליד שלי הסלעים הגדולים שעליהם ישבו בפעם הראשונה שנפגשו במציאות (בה דן קם והסביר בלהט, עם תנועות ידיים ושפת גוף של מרצה, למה גברים מנסים להיות קשוחים. ניצן צחקקה אז, זה היה שובה לב ממש) והוא כמובן לא שוכח להזכיר את זה. הם מאתרים במבט שלהם איזו נקודה מרוחקת ליד איזה עץ מסוים. הם מטפסים את העלייה הקטנה שנדרשת בדרכם לנקודה ההיא. ניצן מנסה לתקוע את המטרייה הגדולה באדמה, כמחווה לסיפור כלשהו ששכחה בו את שמות הדמויות. בינתיים דן משתחל אל מחוץ למעיל שלו, אותו הוא פורש על הרצפה, כדי לאפשר להם ליהנות ביחד מבלי להתכסות בבוץ. די, יש עוד יומיים עד לצבא. עכשיו זה הזמן שלהם. ניצן מתיישבת לידו והוא אומר "זה לא הולך ככה" בטון שאופייני לו, והיא מבינה את הרמז, עוזרת לו לעזור לה להתיישב על ברכיו. הוא בוחן את הגמישות שלה ומעביר רגל אחת אל הצד השני שלו. עכשיו היא יושבת עליו ממש, ומתקרבת אליו, נצמדת, נושמת את הצוואר שלו בתקווה לשאוף חלק ממנו לתוכה. מסך דק של השיערות שלה עומד מול הפנים שלה, בינה לבינו, והתייאשה כבר למצוא לו סידור הולם, שכן זו משימה כמעט בלתי אפשרי. דווקא הפעם היא מצאה על היד שלה גומיה לרפואה, ואספה את השיער באקראיות מאחורי הראש. דן טען שהיא יפה ככה והיא סרבה להאמין לו, כרגיל. היא השפילה מבט והרימה אותו חזרה, והם התנשקו שוב. "נשיקה", היא דבר שלא מוצאת ביטוי נכון במילים אף פעם. השעה כבר לדמדומים ואור קלוש. הם יושבים צמודים, לחי אל לחי. כשכתב את התיאור הזה עליו ועל בחורה אחרת, מזמן, היא לא הצליחה להבין איך זה הגיוני פיזית. באותו הרגע ממש היא לא מבינה איך לא.
היא תמיד רצתה לדעת איך זה להחזיק בכפות ידיה את הפנים של מישהו ולנשק אותו. והרי התשובה לכך - אמנם בסרטים הכל בהחלט יפה יותר, אבל גם במציאות לא פחות. וממנו נשיקה על האף ונשיקה אסקימוסית ונשיקה על הצוואר רווי הבושם התפוחי.

והגשם מתחזק נורא פתאום. ואז מגיע הרגע שבו הדרך היחידה שלה לדעת שזהו לא חלום או סצנה מסרט מוצלח במיוחד, היא העובדה שהיא ממשיכה לראות את הכל מנקודת המבט שלה ולא ממבט עליון. היא חושבת "הלוואי שידעתי לצייר. הייתי מציירת את הרגע הזה במכחול וצבעים, מעבירה אל הבד הלבן את הרגע הזה במדויק, בפרטי פרטים" במבט מרוחק, מהצד, היא ממש יכולה לראות בדמיונה את עצמה מחליקה החוצה מהגוף הפיזי ומרחפת הצידה ואחורה, מסמנת באצבעותיה מסגרת, כמו מין מחווה כזאת של צלמים. קורצת. תופסת את הרגע בזיכרון. אם תתעמקו בתמונה הזאת, שפרושה כמו נייר משי בתוך הראש שלה תראו
יער חשוך - אלו כבר האורות אחרונים של סוף היום, ולכן האחריות הכמעט מלאה לתאורה שלהם מוטלת על כתפי המתכת של פנס רחוב אחד בודד, שמי יודע מה הוא עושה באמצע היער ("כמו בנרניה", דן אומר. וניצן נתקפת בדגדוגי הנוסטלגיה האהובים). במעגל האור הצהוב והרך שסביב אותה מנורה אפשר לראות בכזה את הטיפות הגדולות שנופלות בקווים, גשם רך. בתוך הריבוע של התמונה, אם תסתכלו טוב, תוכלו לראות זוג יושב, שעון על עץ. דן וניצן, ניצן ודן. הם יושבים מקופלים וכנועים אחד לעבר השני, מתחת למטרייה ענקית בכל צבע שקיים בפלטת הצבעים שמציירת את היום הציורי הזה. והגשם נוחת על ראש המטרייה ונכנע לגרוויטציה כשהוא גולש אל קצוותיה, כל אחד בצבע אחר, ודולף עצמו להספג בחלק של המכנסיים שלה שלא מצא מקום מתחת למטריה. תדמיינו, בבקשה. את העשבים הרכים והירוקים שאפשר למצוא בישראל רק בחורף, ואפילו מחטי הארנים היבשות שיוצרות שטיח ממש על האדמה, מאדימות ומבריקות ויפות מתמיד. והמבט שלהם, בתחילה אחד בשני ואז מעין השקפה משותפת אל הנוף. אפשר ממש לראות את הברק שיש להם בעיניים (אפילו אם היה חושך מוחלט). את מה שהם רואים ביחד, תדמיינו. את היער, כאילו שהם עומדים להיות עדים לסצנה מסרט שמחכה להתרחש. "סצנת ריצה ורוח מסרט דרמטי", ניצן תתאר את זה מאוחר יותר. "או סיפור אגדה על פאונים וילדות קטנות" דן יאמר אז.

כשהגשם שוקט, הם מתחילים לחזור באותה דרך שממנה הגיעו, ועכשיו מוצפת בשלוליות. דן אומר "יש לנו עוד זמן" וניצן שואלת לפשר המשפט ומקבלת בתשובה ש"השעה רק חמש וחצי..". הם רואים נחל קטן של ממש. הוא עומד שם עם מבט מופלא מכמה נהדר הטבע, והיא מתמוגגת מלראות אותו נהנה ככה. הם חוזרים ומתייבשים ונכנסים ומתיישבים והוא מצלם אותה מחליפה חולצה. ואומר לה לא לזוז ומצלם רגיל ועם "פלאש" (בצורה המיוחדת שבה רק הוא מבטא את המילה). והיא משאירה אותו לרגע לבד בחדר וחוזרת כשמתנת גיוס בידיה. הוא פותח את המתנה. אלו הם, מחייכים כשדשא פרוש מתחת לראשיהם והחיוכים שלהם מרוחים ממרכז התמונה ועד לפינה השמאלית העליונה. מעכשיו זה כבר חיוך מהול בגעגוע העומד לבוא.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
כשהוא התעורר בבוקר, רק פתח את עיניו וגילה אותה שכובה מקופלת, מחובקת בחיקו. הוא פתאום קלט מה משמעות הדבר. את האמת, זה אפילו הלחיץ אותו. אך אז ואז, והיא פותחת את עיניה מלאות הבינה, ושולחת אליו מבט ממרחק שלושים הסנטימטרים המפרידים בין שני זוגות עיניהם, שאותה צמצמה בדמיונותיהם לערך שלילי ולא מציאותי של מינוס סנטימטרים, מצמידה את נשמתה לליבו. ופתאום, כל הלחץ שבו פג. כל הדאגה נמסה לה לאט סביב החום של ליבו. והוא מסתכל עליה במבט לא מוסבר ורואה בה שווה לו, אפילו פחות. אולי אפילו יותר (ואולי בלתי אפשרי לדרוש להגדיר את זה בכלל).

ומספרים נמחקים ואותיות נשכחות והמחשבות שלה טהורות לחלוטין, והיא רק רוצה לדעת שהוא שלה וזהו. והוא רק רוצה למחוק את כל מה שמפריע לו בתפיסותיהם המעוותות ובחומות הלבנים הנוראיות שבראשו, שאם יכלה הייתה קונה לו איזה פטיש כבד לנפץ אותן ודי, להשקיט את ההתמהמהות המרגיזה הזו. שהאדמה בה היא דורכת נהיית בוצית מרגע לרגע ומכל החזיתות, וציפתה שמהצד שלו ישרור קצת שקט שיאפיל בעוצמתו על שאר החיילים... שגשם חזק וראשון לסתיו החורפי הראשוני, הזה, זורם בטורים אלכסוניים מחוץ לחלון החדר בו היא ישובה, נשענת על שולחן מלבני ואפור, מלנכולי.

וריח מרכך הכביסה עוד עומד בבגדיה, וזבוב כלוא בחצר החורפית נאבק בחלון השקוף, ומנורות פלורסנט לבנות מנטרלות את תחושת החמימות הפוטנציאלית שהיתה יכולה להיות גלומה בחדר רחב הממדים ההוא. ועל נעלי הזמש שלכפות רגליה נקודות-נקודות של טיפות גשם שטרם יבשו, נמשים חומריים שהלוואי שיכלה לגנוב מאפו שלו ולהדביק באקראיות על שלה.

צווחת חתול נשמעת מבחוץ, מרקר לא מחיק מנציח שורות משיר על קיר מלוכלך, איפה שהוא מישהו נולד, ומישהו מת, ומישהו החליט להיות אמיץ ולעשות את הצעד שממנו אין דרך חזרה.

אבל בראש שלה יש שקט מופתי.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
אלבה היתה אז רק בת שלוש עשרה. יום אחד עברה מחשבה בראשה של אלבה שלחשה לה שלכל אדם צריך להיות כישרון. היא נברה בצנצנת המטבעות שבמטבח, ויצאה לחנות לציוד האומנות שבפינת הרחוב. היא רכשה בלוק של נייר שרטוט בגודל A3 ושני עפרונות מיוחדים בדולר ושבעים וחמישה סנט היחידה. כשפגשה בחברה שלה ברחוב בדרך הביתה, היא התפארה כמה מדהימה האיכות של הציוד שקנתה, למרות שלא היה לה מושג אם היא צודקת אפילו. היא פתחה לראשונה את ערכת העפרונות הצבעוניים שקיבלה כמתנה כשעלתה לכיתה א'. כעת היה לה ציוד שלא היה מבייש אמנית מתחילה של ממש. היא סידרה אותו יפה בקופסאות קפה ישנות שמצאה במטבח וכיסתה יפה בשכבה עבה של צבע לקירות, כיוון שזה הצבע היחיד שהיה לה בנמצא, והיא היתה סבורה שהוא יתאים. היא הניחה את הקופסאות על שולחן העבודה החום בחדר שלה, שהחליטה שמעכשיו יקרא "שולחן הציור" שלה. היא הברישה את השולחן ב"מברשת המנופחת המצחיקה" שהיא תמיד ראתה את העוזרת מנקה בעזרתה את האבק מרהיטי הבית. היא שטפה את ידיה טוב-טוב, והכניסה דיסק של מוזיקה קלאסית למערכת הסטראו, כי היא זכרה שראתה שעשו ככה בסרט שראתה מזמן עם סבתא שלה, וזה נראה לה ראוי ומתאים לסיטואציה. לבסוף אלבה התיישבה על הכסא האדום וקירבה את עצמה לשולחן. היא בחרה עיפרון סגול ונוצץ מהקופסא, פרסה נייר שרטוט לפניה והביטה בו בריכוז, ממתינה להתחיל.
ואז היא נזכרה שהיא בכלל לא אוהבת לצייר.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
אני נוסע בכביש הבין עירוני השקט שבין העיר שלה לעיר שלי. זה כביש פרברי ופשוט, שעובר בין שדות גזר למטעי אבוקדו רחבי ידיים, שמשום מה מאוד נפוצים באזור המסוים הזה. הדרך הזו לוקחת לה שעתיים בארבעה אוטובוסים ולי שעה וחמישה בנהיגה. אני משתדל להיות ממוקד בכביש, אך מבלי משים מתמקד במדבקה שעל אחורי הרכב שמלפני -
"איך אני נוהג? דווח עכשיו 054-835466"

איך אני נוהג? אין אני נוהג? מעולם לא עברה בראשי המחשבה הזאת כשהיא מנוסחת ככה, בכזו בהירות. חשבתי איך אני אמור לנהוג, ולפי כך הייתי מתקן את עצמי. הייתי מהאנשים שלא קיים בהם אותו שוטר פנימי, ומחפשים את תג השם המשטרתי או החולצה הכחולה אצל האנשים סביבם. כך פעלתי בכל תחום בחיים שלי, הבנתי כשחשבתי על זה לעומק, בפיתול המוכר ליד מוכר התותים הותיק. במקום לשפוט את עצמי ביחס לעצמי האידאלי עבורי, העמדתי את עצמי למסדר השוואה דמיוני לצד המודלים שהחברה קבעה. אותם מודלים אליהם ניסיתי תמיד להכניס את עצמי, אפילו בכוח, כמו חתיכת פאזל פרחונית שמתעקשת להשתבץ דווקא באמצע השמיים.

די, החלטתי כשעברתי את הרמזור הראשון מתוך שניים. מעכשיו אני אלבש את הסוודר שאמא סרגה לי. אני אקרא ספרים במקומות ציבוריים. אני אזכור לשלוח מילות אהבה. אני לא אתבייש בזה שאני כותב.
כן! התלהבתי. עכשיו החיים שלי מתחילים באמת! התרגשתי כל כך שהידיים שלי התחילו לרעוד. העמוד של הרמזור השני נראה לי פתאום קרוב. ואז קרוב יותר. ואז קרוב מידי. כנראה שצדקתי כשאמרתי ש
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
הם הרימו כוסית לחיי מזג אויר טוב כל עוד הם ביחד, כמו חברים טובים מזה עידנים. כשנאלצו להפרד מסיבות מובנות ולחזור לשגרה, הגשם התחיל לטפטף. כמו מחוסר בית בחיפוש אחרי מחסה או חולה צליאק שעומד במבט מתוסכל מול מדפון המוצרים נטולי הגלוטן במכולת, הוא ניסה להבין את טיבו של העולם הזה, את סיבותיו, את סודותיו. הוא תהה על קנקנו. עמד, בהה באוויר, ותהה על קנקנו. אמנם לאחרונה הוא לא כותב הרבה, וגם כשכן כותב הוא איננו ברור כלל, אבל תמיד ידע שהמילים שימשו לו נחמה מסוימת. אפילו נחמה מהשמחה, שהיא כשלעצמה יכולה להיות מעייפת. תמיד יהיו דברים שיגרמו לו להתגעגע - שלטי דרכים, התחלות של שירים, חיילים במדי ב', המהום השקט של הלילה לבד. אז הוא רק יצטנף בתוך עצמו, בשקט, לאט, וינשום. יתלטף עם עצמו בראשו, יתכרבל אם סיפור אהבה מתקתק על זוג מחייך אחר, ועם כמה תרופות טובות נגד כאב ראש. במכנסי טרנינג מהוהים, מהסוג שמותר ללבוש רק בבית, הוא יתקפל מתחת לשמיכה הנוטה להכביד בנוחות את משקלה עליו, ויחכה ביקיצה מוקדמת לשעון המעורר שיצלצל בעוד ארבע דקות וחצי. יהיה לו זמן להביט באור שבוקע מהחלון, לתהות לגבי המקום בו השאיר את נעליו, להרגיש את החותם שראשו השאיר בכרית אחרי הלילה הארוך, ואפילו להרהר בדיוקי שפת אימו. אחרי ארבע דקות הוא יקום, ויכבה את השעון שטרם הספיק למלא את תפקידו. הוא יצא מהבית, בטרנינג, בשעה חמש חמישים ואחת לפנות בוקר, וילך ישר, פשוט ילך ישר. יזכר בשיחת אליס עם הזחל אפוף העשן, ויאמר בליבו שאכן אין לו יעד מוגדר אליו חייב להגיע. אז הוא הולך, ואז הוא רץ. עוצר להתנשף, שעון על ברכיו. אסור לו לבזבז את כל כוחותיו מיד עם ההתחלה. מסע ארוך לפניו. הוא תולש את השעון מהיד. הוא ממשיך ללכת.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
כמו בכל יום שישי בערב, גברת בלום היתה ישובה על הכורסא בחדר האורחים. זה כבר היה למנהג של ממש, עם כוס תה או קפה בספל האהוב עליה. היא היתה מתכרבלת בשמיכת פליז מול סרט מאחד הערוצים. רוב הפעמים זה היה סרט מלנכולי שגרם לה להעביר ערוץ, עד שמצאה סרט רומנטי דיו שישביע את רצונה. "אחח", היתה נאנחת אז גברת בלום. "אני כזאת מסכנה".

היא היתה מאוד מתוכננת, גברת בלום. את ימי ראשון היתה מקדישה לרופאים. בשני ושבת היתה בחדר הכושר. בשלישי התנדבה וגם עבדה בערב, וכך גם ברביעי. בו בזמן גם עבדה על המחקר האוניברסיטאי שלה, כמו כדי להוכיח משהו, להרגיע בה משהו. זה היה מחקר פורץ גבולות, אך כמה שעבדה עליו יותר נדמה היה שסיומו רק הולך ומתרחק. ימי חמישי היו ריקים לכאורה, אך מידי פעם אוכלסו בדייטים צולעים מעט, עם בלוגר ראוותן או עם בן מושבים מעורער. לפעמים היתה יוזמת אותם בעצמה אבל לרוב היו אלה הם ששלחו לה אותות חיים ממרחק. בין אם כך ובין אם כך, גברת בלום אף פעם לא רצתה להתמסר לאף אחד מהם באמת. היא חיבתה.

"דוד", קראה גברת בלום ממקום מושבה אל חדר השינה המואר, באותן שעות יום שישי מאוחרות. "אשתו של הנוסע בזמן, ראית? לא, נכון? הרבה זמן לא ראינו סרט ביחד", היא אמרה, כמו בכל שבוע מחדש, והקשיבה לצעדים המוכרים על רצפת הפרקט. גברת בלום נצמדה לצידה הימני של הכורסא, מפנה לו מקום, טופחת בכף ידה על שארית המושב שנשאר בשבילו. היא חייכה כשדוד התיישב לצידה, ברוגע, כאילו אין לאף אחד משניהם עוד דאגות לטרוח בהגייתן. היא ידעה שהוא תמיד יהיה שם כשתחזור הביתה. "תגיד," היא אמרה. "אתה לא מוצא את הסרט הזה טראגי כמעט? להשאר לבד ככה, בעוד סביב כולם מבלים. אתה לא חושב?"
"מיאו", אמר דוד. והם שתקו.
נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים
קבוצות קריאה:
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים טובים שקניתי במחיר באמת מצחיק אישית 20 718 לפני 6 שנים ו-3 חודשים
2. קלאסיקות ספרי ילדים שיש להן מקום אוהב שמור אצלי אישית 13 1271 לפני 6 שנים ו-4 חודשים
3. ספרים עם סיבה אישית 58 1282 לפני 6 שנים ו-4 חודשים
4. נהדרים תוצרת הארץ אישית 10 528 לפני 6 שנים ו-4 חודשים
5. ספרים שהפכתי למיסיונרית שלהם אישית 6 535 לפני 6 שנים ו-4 חודשים
6. קיבלתי במתנה אישית 5 478 לפני 6 שנים ו-5 חודשים
7. אוצרות שמצאתי בארגזים ישנים של ההורים אישית 17 679 לפני 6 שנים ו-6 חודשים

» סך הכל 129 ספרים ב-7 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של נמשים שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא גלית לפני 4 חודשים
2. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא סקאוט לפני שנה
3. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא העכביש הכחול~~ לפני שנה ו-3 חודשים
4. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא Primrose לפני 3 שנים ו-3 חודשים
5. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-8 חודשים
6. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא ילדת~כוכבים לפני 3 שנים ו-10 חודשים
7. בדידותם של המספרים הראשוניים / פאולו ג'ורדנו בכנות, הפעם הראשונה שראיתי ... המשך לקרוא מ-פיש לפני 4 שנים ו-3 חודשים
8. ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית # / אשכול נבו את "ארבעה בתים וגעגוע" וכך ג... המשך לקרוא Chimera לפני 4 שנים ו-4 חודשים
9. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא מייפל לפני 4 שנים ו-6 חודשים
10. ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית # / אשכול נבו את "ארבעה בתים וגעגוע" וכך ג... המשך לקרוא אור לפני 4 שנים ו-10 חודשים
11. ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית # / אשכול נבו את "ארבעה בתים וגעגוע" וכך ג... המשך לקרוא Grace לפני 4 שנים ו-11 חודשים
12. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא BookWorm לפני 5 שנים
13. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא Bookworm(; לפני 5 שנים
14. יונה ונער - ספריה לעם #554 / מאיר שלו אם רק היתה לי אפשרות, הייתי ... המשך לקרוא יעל רוז לפני 5 שנים ו-2 חודשים
15. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא סוריקטה לפני 5 שנים ו-3 חודשים
16. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 5 שנים ו-3 חודשים
17. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 5 שנים ו-3 חודשים
18. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא אפרתי לפני 5 שנים ו-3 חודשים
19. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא cujo לפני 5 שנים ו-3 חודשים
20. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא שין שין לפני 5 שנים ו-3 חודשים
21. הקאפקייקס של מרתה סטיוארט / מרתה סטיוארט מתנה מושלמת לעצמכם או לכל ח... המשך לקרוא yaelhar לפני 5 שנים ו-3 חודשים
22. יונה ונער - ספריה לעם #554 / מאיר שלו אם רק היתה לי אפשרות, הייתי ... המשך לקרוא רונית לפני 5 שנים ו-4 חודשים
23. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא shira1210 לפני 5 שנים ו-5 חודשים
24. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא On The Road לפני 5 שנים ו-6 חודשים
25. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא yaelhar לפני 5 שנים ו-6 חודשים
26. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא asafasaf לפני 5 שנים ו-6 חודשים
27. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא אחיה לפני 5 שנים ו-8 חודשים
28. נוילנד / אשכול נבו בתחילה, כשקראתי באחד מהבילו... המשך לקרוא נגה26 לפני 5 שנים ו-8 חודשים
29. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא סתיו :) לפני 5 שנים ו-10 חודשים
30. בדידותם של המספרים הראשוניים / פאולו ג'ורדנו בכנות, הפעם הראשונה שראיתי ... המשך לקרוא דן-1 לפני 5 שנים ו-11 חודשים
31. העץ הנדיב / של סילברסטיין ירדה לי דמעה ממשית, מוחשית. ... המשך לקרוא שירלי (בצבא הכי חזק שבעולם...) לפני 5 שנים ו-11 חודשים
32. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא הדרינגו לפני 6 שנים ו-2 חודשים
33. אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי ... המשך לקרוא מייפל לפני 6 שנים ו-2 חודשים
34. ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית # / אשכול נבו את "ארבעה בתים וגעגוע" וכך ג... המשך לקרוא baker2g לפני 6 שנים ו-2 חודשים
35. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 6 שנים ו-3 חודשים
36. יונה ונער - ספריה לעם #554 / מאיר שלו אם רק היתה לי אפשרות, הייתי ... המשך לקרוא יהודה לפני 6 שנים ו-3 חודשים
37. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא אנקה לפני 6 שנים ו-3 חודשים
38. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא Mira לפני 6 שנים ו-3 חודשים
39. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא בלו-בלו לפני 6 שנים ו-3 חודשים
40. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא גלית לפני 6 שנים ו-3 חודשים
41. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא נוריקוסאן לפני 6 שנים ו-3 חודשים
42. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא שין שין לפני 6 שנים ו-3 חודשים
43. ילדים מבשלים / רות סירקיס את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, ... המשך לקרוא אלגנט לפני 6 שנים ו-3 חודשים
44. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 6 שנים ו-3 חודשים
45. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא חלבי לפני 6 שנים ו-3 חודשים
46. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא עולם לפני 6 שנים ו-3 חודשים
47. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא גלית לפני 6 שנים ו-3 חודשים
48. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא שין שין לפני 6 שנים ו-3 חודשים
49. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא מיכאל לפני 6 שנים ו-3 חודשים
50. סיפורו של מר זומר / פטריק זיסקינד זוהי הנובלה הראשונה שקראנו ... המשך לקרוא yaelhar לפני 6 שנים ו-3 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ