1. זה נגמר.

זה נגמר
זה עבר
שום דבר לא נשאר
אין שוב לאן ללכת
ולבי שוב נכמר

אין לאן לברוח
אין מקום בו אפשר לשמוח
אין לצאת מהמציאות
יש לחזור על הטעות
ולהרגיש את הריק מתפשט
ואז שוב לקלוט את האמת

בסופו של היום
אין למי לומר שלום
נער צעיר תלוי בארון
והנה עבר גם השלב האחרון
אין במה להאמין והכול כבר ברור
החוקים : כאן לשמוח אסור

מתנתק מכולם
מנפנף לעולם
אין לאן לשוב
מבודד ועלוב
המוצא האחרון
הוא החבל, בארון.

קשקוש סתמי וחסר משמעות.

נכתב לפני 5 שנים

2. הנחש

עיניו נצצו בחשכה. מי שהיה מתקרב אולי היה רואה את החיוך המפחיד שהיה נסוך על פניו, אך זה לא היה אפשרי משתי סיבות.
האחת, היצור עטה ברדס שחור משחור, שהסתיר את דמותו כליל באפלת הלילה.
השנייה היא שאף אחד מעולם לא התקרב מספיק ונשאר בחיים כדי לספר על כך.

הוא ספק זחל ספק רץ שפוף, אך תנועותיו גלשו חלקות כל כך שלא בגדר האפשר היה להבדיל. הוא זיהה את המטרה - הפעם נסיך צעיר, שיצא אל מרפסת חדרו. הקורבן השקיף על נוף העיירה שניבט מאדן האבן, ולא שמע רחש שעה שהיצור קפץ מהגג ונחת היישר מאחורי מטרתו. הוא אהב להביט לקורבנותיו בעיניים שעה שהוא מפלח את צווארם או משפד את ליבם. הקורבן שמע נשיפה רדודה מאחוריו, וסב על עקביו במהירות, שולח יד אל חרבו, אך גרונו נתקל בדרך בלהב סכין מעוקל ודק, אשר חדר עד הקת היישר באמצע, חודו מבצבץ מהצד השני. להב זה צופה ארס קטלני של נחש הניאקוס, זן נדיר ביותר. בעולם כולו נמצאו אך שלושה נחשים, אשר רק את מיקומם של שניים מהם ידע. האחד היה ברשות שליטה הרם של האימפריה, מוחזק באקוואריום זכוכית עבה ורחוק מעיני כל.
השני, היה הוא.

הוא הרים את הגופה ביד אחת בקלות, וזינק אל אחד מפסלי הקישוט שעיטרו את המרזב, ומשם קפץ בחינניות אל הגג. צעדיו לא נשמעו כלל בזכות הצמר הרך שריפד את סוליות נעליו, והוא נדמה לצל. כן, כך כינו את המתנקש הבודד, שרצח בזה אחר זה אנשים רמי דרג ועשירים ללא סיבה נראית לעין. הצל, היה שמו, והיו שאמרו שזהו המוות בעצמו. ייתכן וצדקו, ייתכן וטעו, אך שמו תמיד נהגה ביראה ופחד.

הרוח הקרה שיחקה בבגדים שנתלו על חבל, מספר מטרים מתחתיו. הוא עצמו לא הוטרד ממנה, שכן בגדיו העבים שמרו על עורו מכוסה הקשקשים בחומו הרגיל. הוא הביט מטה, אל גופת הנסיך פשוטת האיברים, מלמל משהו לעצמו ונעלם. מילותיו עוד נישאו קרות באוויר, כאד – "יהי זכר המתים ברוך ומנפשם קללה תוסר."

נכתב לפני 5 שנים

3. ללכת בדד

טוב, הנה, כתבתי עוד שיר אידיוטי. ביקורות יתקבלו בברכה, טובות או רעות. :)

ללכת בדד, לסבול את כל הצרות
כשכולן אוחזות בגופך בידיים מתות, קרות
לדעת שאין מנוס מהשחור בתוכו אתה שקוע
ולזכור את כניסתך מרצון, אל מין עולם קרוע

שורט את פניי, מנסה רק להשתחרר
מן הרוע שאוחז בי, ועושה אותי סורר
שדים שמרקדים, משחיתים הם את נפשי
לא יוצאים הם מלבי, מלכלכים את פנים ראשי

ולדעת שאין מנוס מהשחור בתוכו אתה שקוע
ולזכור את כניסתך מרצון, אל מין עולם קרוע
הלילה שוב אפל, יורד כצל על נשמתך,
דע לך אחי, כבר אי אפשר להציל אותך.

נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים

4.

נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים

5. ים ללא דאגות

אני מביט על הים
הספקות והדאגות טובעים בין הגלים
השמש השוקעת על כל הקיים
אך כאן הכאבים והמועקות לא חלים

נצנוץ של קרן אור אחרונה
על המים הגואים
נכנס למין מציאות שונה
מציאות בה הקשיים לא נראים

אני משתחרר מהכול
מביט ארוכות אל האופק
צועק אני בלי קול
שוב זורם הדם, פועם הדופק

העתיד עוד בהיר
אך ההווה אפל
אך מי, מי יאיר
את הלילה השפל ?

נכתב לפני 5 שנים ו-4 חודשים

6. מידה אנושית

אמרו לי, מדוע כשאנחנו אומרים שמעשה הוא אנושי, אנחנו מתכוונים לדבר טוב ?
האם איננו כורתים עצים, שורפים אותם, מביאים לכלייתם ?
האם איננו צדים חיות, כולאים אותן, מכחידים אותן ?
אמרו לי, האם איננו רוצחים זה את זה במלחמה אינסופית, על לא כלום ?
האם איננו חומסים את כל משאבי העולם, החיים והדוממים, לעצמנו ?
האם איננו הורסים את העולם ?
מידה אנושית אינה בהכרח טובה. אנחנו הורסים כל דבר יפה, ומביאים מוות לכל מקום. אז אם אנחנו מייחסים למידה אנושית משמעות טובה, בואו נצדיק את זה.

נכתב לפני 5 שנים ו-4 חודשים

7.

נכתב לפני 5 שנים ו-4 חודשים

8.

נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים

9.

נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים