ביקורת ספרותית על אשתו של הנוסע בזמן מאת אודרי ניפנגר
ספר לא משהו

---

~יום חמישי בערב, 9 בינואר 2014, אני בן 100~
הכל התחיל בספרייה. התהלכתי בין מדפי הספרים, מחפש לכאורה משהו שיתפוס אותי, משהו שיעשה לי חשק לקרוא. אני כמעט ומאבד את תקוותי לפני שאני מוצא את הספר "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר.
תאמינו לי, יש לי הסטורייה ארוכה עם הספר הזה.

~הבזק קצר לאיזה שהוא יום לפני שנתיים, אני בן 98~
אני גולש באתר סימניה. אני מחפש לכאורה משהו מעניין. אני קולט את הספר "אשתו של הנוסע בזמן". התקציר מאוד מעניין. אני מאוד אהבתי מסעות בזמן (וגם עכשיו אני אוהב).
אני רץ לספרייה ומבקש מהספרנית שתיתן לי את הספר. לוקח לה קצת זמן להתרגל לעובדה שאני עירום ואין עליי בגדים (אופס... המחשבות שלי היו במקום אחר...)
לאחר ההלם, היא מציעה לי בגדים ברוב נדיבותה ואני מסכים. ואז... סוף כל סוף היא מביאה לי את הספר שבו נורא חשקתי. אני נוגע בו, קורא שוב את התקציר וגם את המילה הראשונה.
מקסים. פשוט מקסים.
ואז ללא כל אזהרה, אני מוצא את עצמי בהווה. מול המחשב.
שום לא יכול להיות יותר גרוע מזה.
כמעט שום דבר.
שכחתי מהספר באותו רגע.
ונזכרתי בו רק אחרי שנתיים, בסיפרייה.

~חזרה ליום חמישי בערב, 9 בינואר 2014~
אז סוף סוף זה קורה. יש לי הזכות לקרוא אותו.
סוף כל סוף ההווה והספר הזה נפגשים!
אני מחייך. יש לי הרגשה כאילו רק אני מכיר את הספר והספר עצמו לא מכיר אותי. כאילו הוא יושב על מדף הספרים ולא אכפת לו ממני כי גם ככה כל חודש או משהו לוקחים אותו ומחזירים אותו.
"הפעם זה יהיה שונה" אני אומר. "אתה תזכור אותי?" ספק שואל ספק אומר.
הוא לא עונה.

~כעבור יומיים, שבת בבוקר, 11 בינואר, אני בן 100~
אני בעתיד הקרוב ואני קורא את הספר.
אני מאוכזב ממנו. מאוכזב קשות. אני מרגיש כאילו כל ההיכרות רבת השנים שלי עם הספר, נעלמה לחלוטין ולספר בכלל לא אכפת. כנראה הוא רגיל לזה שאנשים מתאכזבים ממנו.
אני נזכר בעבר, במין בלשבאק כזה, איך פינטזתי על הספר הזה, על המעבר בזמן ועם תוספת קטנה של רומנטיקה חושנית.
והלב שלי שבור בגלל הספר הזה.
אני לא יודע איך להגיב.
קשה לי. קשה מאוד עם כל האכזבות האלו.

~כעבור כמה שנים, איש ם בשנת 2025~
יש לי אישה. יש לי ילדים.
בוקר אחד, בזמן הליכת הבוקר המסורתית, בני שואל אותי שאלה:"אבא, אתה יכול מחר לנסוע בבקשה לספריה ולקחת לי ספר?"
"איזה ספר, בני?" אני שואל אותו.
"את הספר:"אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר" הוא אומר.
לוקח לי קצת להשתחרר מההלם שנקלעתי אליו ואז אני אומר:"תשכח מזה, בן! אני לא לוקח את הספר!
"למה לא?"
"כי הוא גרוע והוא יאכזב אותך. הוא לא כמו שאתה חושב"
"איך אתה יודע"?
"כי קראתי אותו"
"אני עדיין רוצה שתיקח את הספר"
"לא"
"בבקשה..."
"טוב בסדר בסדר! אבל בוא נתערב שאתה לא תאהב"
"בסדר"

~כעבור כשבוע~
"צדקת" הוא אמר.
"אני תמיד צודק" אני אומר.
"פעם הבאה אני אקשיב לך יותר, אבא"
"אם ככה בני, לך תסדר את החדר שלך, הוא נראה כמו דיר חזירים"
"סבבה"

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על אשתו של הנוסע בזמן